בחלק הקודם למדנו כי ברגע שקיימת אצל האדם קליטה שמדובר בשאלה של חיים או מוות - חיבור לבורא או נתק ממנו - פורצת בו אהבה ומסירות נפש שלא לעבור על רצון הבורא. מי, אם כן, הוא זה שעושה את ההבחנה ואומר: "לא נורא, אין זה נתק, אפשר להמשיך, הכול בסדר"? זוהי הרוח שטות.
ובלשון אדמו"ר הזקן, שהרי גם היא "היתה רוצה לדבקה באמונת השם ויחודו ואחדותו ולא להיפרד ח"ו מאחדותו, אפילו נוטלים את נפשה ממנה לעבוד עבודה זרה ח"ו, ואפילו בהשתחואה לבדה בלי שום אמונה בלב כלל" - אילו היו באים לאותה אישה פשוטה ואומרים לה: או שתעבדי עבודה זרה או שנהרוג אותך, הייתה משיבה מיד שאין היא עובדת עבודה זרה. ואפילו אם יאמרו לה להשתחוות בלבד, לכופף את הראש ללא כל אמונה שבלב, תגובתה כיהודייה תהיה: מוכנה אני למות על קידוש השם.
נמצא שהיא מוכנה לקבל על עצמה ייסורי מיתה, ואפילו מיתה אכזרית, ובלבד שלא לעבור על רצון השם בעבודה זרה, ואין היא מהרהרת בדבר כלל. ואילו להתגבר על תאווה, שהוא דבר קל בהרבה מייסורי מיתה, אין היא מתגברת: "וכל שכן לכבוש היצר ותאות הניאוף, שהם יסורים קלים ממית ה' ישמרנו".
מדוע מוכנה היא למות ואינה מוכנה להתאפק? "וההפרש שאצלה בין איסור ניאוף לאיסור השתחואה לע"ז" כאילו עבודה זרה עניין כבד וחמור, ואילו איסור זה עניין קל - אינו אלא שטות גמורה. מצד האמת אין ביניהם כל הבדל: זו התנתקות וזו התנתקות. וההבחנה הזו "הוא גם כן רוח שטות דקליפה המלבשת לנפש האלקית" - רוח השטות מתלבשת על הנפש האלוקית ומבלבלת אותה. אלא שאין בכוחה להתלבש בה ללא גבול, אלא "עד בחינת חכמה שבה ולא עד בכלל, מפני אור השם המלובש בחכמה כנ"ל": רוח השטות מתגברת והולכת, אך עד נקודת החכמה שבנפש - ושם אין היא יכולה לעבור.
נקודת החכמה שבנפש מתגברת כאשר מגיעים לשאלה של אמונה או עבודה זרה. "אבל באמת לאמיתו אפילו עבירה קלה", אין צורך להגיע לאיסור חמור כאיסור ניאוף. אף בעבירה קלה ביותר - סעיף קטן של חצי שורה בשולחן ערוך, תקנת חכמים כלשהי - "הרי העוברה עובר על רצון העליון ב"ה, והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו יתברך, יותר מסטרא אחרא וקליפה הנקראת אלקים אחרים ועבודה זרה ממש". העובר על רצון השם, ואפילו בדבר קל, גרוע יותר מכל כוחות הטומאה והרע שבעולם - שהרי כפי שלמדנו, כל כוחות הטומאה עושים את רצון השם, ואילו הוא עובר עליו.
עבירה פירושה לעבור על רצון השם, אלא שיש דברים שהעונש עליהם חמור - סקילה, שריפה, מלקות - ויש דברים שעונשם קל בהרבה, קנס ממון, ויש שאין בהם אלא אזהרה. ואין הכוונה דווקא לעבירות חמורות שאין להן מציאות בימינו, אלא לדברים שבחיי היומיום. כך דורש רש"י על הפסוק "והיה עקב תשמעון" - מצוות קלות שאדם דש בעקביו. יש דברים הנחשבים קלים, וכל אדם לפי עניינו: להתעצבן, להתעלם ממישהו, לדבר באמצע קדיש בבית הכנסת, חוסר תשומת לב בפרט זה או אחר שבין אדם לחברו. הדוגמאות רבות ואין להן גבול. כל דבר הנכנס בהגדרת עבירה, ואפילו עבירה קלה, העובר עליה הוא בתכלית הפירוד מייחודו ואחדותו של הבורא, וגרוע מכוחות הטומאה שבעולם.
ולא עוד, אלא שהוא גרוע אף מן הדברים המקבלים את חיותם מן הקליפה: "ויותר מכל הדברים הנשפעים ממנה בעולם הזה". יש בעולם דברים שהאנרגיות שלהם שליליות ורעות, למשל "שהם בהמות טמאות" - הבהמה הטמאה אסורה באכילה משום שמקבלת את חיותה מן הקליפה ומן הסטרא אחרא - וכן "וחיות ועופות טמאים, ושקצים ורמשים". כל אלה חיים בעולם ויש בהם כוחות של טומאה, ויהודי העובר עבירה קלה גרוע מהם.
דבר זה מפורש בגמרא, השואלת מדוע נברא אדם הראשון אחרון, ביום השישי לבריאה, לאחר שכל יצורי עולם מן הגדול ועד הקטן נבראו לפניו. מובאות שם כמה תשובות, ובהן שתיים הפוכות זו מזו:
כמלך הנכנס לארמונו - את המלך מכניסים לארמון רק לאחר שהכול מוכן ומצוחצח. אין מביאים את המלך ואומרים לו לעמוד בצד ולהמתין עד שיתקינו מנורה ויצבעו את הקירות.
ולהפך: שאם יחטא האדם ויתגאה, אומרים לו "יתוש קדמך" - היתוש הקטן נברא לפניך.
נמצא שאם האדם עושה את רצון השם אומרים לו שהוא כמלך, ואם הוא עובר על רצון השם אומרים לו "יתוש קדמך".
אדמו"ר הזקן מבאר את הלשון "יתוש קדמך" במשמעות עמוקה יותר. בפשטות, "קדמך" בזמן - היתוש נברא לפניך. אך אדמו"ר הזקן מוסיף ש"קדמך" אף בדרגה: היתוש הקטן עומד בדרגה גבוהה מן החוטא. ומדוע נקטו דווקא ביתוש ולא בברייה קטנה אחרת?
ובלשונו: "וכמאמר יתוש קדמך, פירוש דאף יתוש שמכניס ואינו מוציא" - היתוש מוצץ דם ואינו מוציא דבר. אין הוא נותן מאומה ואינו מזין את סביבתו, אלא לוקח בלבד. זהו סמל האגואיזם: הכול לעצמי ואיני מפריש לזולת דבר. לפיכך "שהיא קליפה היותר תחתונה ורחוקה מבחינת הקדושה המשפעת בתכלית הריחוק" - שכן הקדושה עומדת בקצה השני ממש: היא משפיעה לכול ונותנת לכול, אף למי שנמצא במקום הרחוק ביותר. אצל הקשור לקדושה אין 'רחוק', וכל אדם, אף פשוט ונמוך, מקבל.
ואף על פי כן, היתוש לא בחר להיות כזה אלא כך בראו הבורא, ואילו העובר על רצון השם בחר בכך בעצמו. מי, אם כן, גרוע יותר: מי שנברא כך או מי שבחר בכך? מי שבחר בכך גרוע יותר. על כן אומרים לחוטא שהיתוש קודם לו "קודמת לאיש החוטא", וקדימה זו היא בדרגה - "בהשתלשלות וירידת החיות מרצון העליון ב"ה": ככל שהנברא רחוק יותר מאלוקות, כך הוא מקבל את חיותו בריחוק רב יותר, והאדם בשעת החטא מקבל את חיותו מן התחתית שבתחתית, רחוק מן הסטרא אחרא והקליפה, ולמטה אף מן היתוש.
"וכל שכן שאר בעלי חיים הטמאים ואפילו חיות רעות" - יש בעלי חיים טמאים שאינם פוגעים באיש, ויש חיות רעות וטורפות, שלכאורה גרועות מן הטמאות שאינן טורפות. והחוטא גרוע אף מהן. ומה הצד השווה שבכולם, בקליפה ובסטרא אחרא, בבעלי החיים הטמאים ובחיות הרעות? "שכולם אינם משנים תפקידם ופקודתו יתברך שמרה רוחם" - הרוח המפעמת אף בנמר הטורף שומרת על פקודת הבורא ואינה משנה את תפקידה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אותה אישה פשוטה מוכנה למסור את נפשה ובלבד שלא להשתחוות לעבודה זרה, אף ללא אמונה שבלב כלל, ובכל זאת אינה כובשת את יצרה בדבר קל בהרבה מייסורי מיתה. ההבחנה שהיא עושה בין השתיים אינה אלא רוח שטות דקליפה, המתלבשת על הנפש האלוקית עד בחינת החכמה שבה ולא עד בכלל, מפני אור השם המלובש בחכמה. מצד האמת אין כל הבדל: כל עבירה, ואפילו קלה שבקלות, היא עבירה על רצון העליון ותכלית הפירוד מייחודו ואחדותו - יותר מן הסטרא אחרא והקליפה, ויותר מכל הנשפע ממנה בעולם הזה: בהמות טמאות, חיות ועופות טמאים, שקצים ורמשים. על כך נאמר "יתוש קדמך": היתוש, המכניס ואינו מוציא, הוא קליפה תחתונה הרחוקה מן הקדושה בתכלית הריחוק, ואף על פי כן הוא קודם בדרגה לחוטא, שכן כך נברא, ואינו משנה את תפקידו, ופקודתו יתברך שמרה רוחו.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ובביאור מעמדו של העובר על רצון הבורא ביחס לכל הברואים השומרים את פקודתו.