בפרק כ"א למדנו באריכות שכלפי הקב"ה עצמו אין 'אחוריים': הכול הוא, ושום דבר אינו יוצא ממנו. פרק כ"ב בא לבאר את הבחינה שכלפי הנבראים - שאף שבאמת אין כלפיו חוץ וכל המציאות כולה נשארת בתוכו, מכל מקום ישנה בחינה של אחוריים כפי שהדבר נתפס אצל הנברא.
ואדרבה: הכוח האלוקי לצמצם את עצמו נפלא יותר מן הכוח לגלות את עצמו. הכוח ליצור מצב שבו כביכול אינו נמצא - בעוד שבאמת הוא נמצא - כלומר ליצור נברא שיחוש כאילו אין הבורא נמצא, זהו כוח אינסופי, בעל עוצמה יתרה על כוח הגילוי.
בלשון אדמו"ר הזקן: "כאדם הנותן דבר לשונאו שלא ברצונו, שמשליכו לו כלאחר כתפו, כי מחזיר פניו ממנו משנאתו אותו". מדוע הוא משליך לו את הדבר מאחרי כתפו? משום שאין הוא מסוגל להביט בפניו, מחמת שנאתו אותו. זהו המשל בנבראים שלמטה, ואותו רעיון עצמו הוא הנמשל כלפי תחושתו של הנברא.
"כך למעלה בחינת פנים הוא פנימית הרצון העליון וחפצו האמיתי". כלשון הכתוב "חכמת אדם תאיר פניו" - בהביטך בפניו של אדם ניתן לראות את כל העובר עליו: אם הוא שמח או עצוב, מודאג או מאושר, אם יש בו ביטחון. הפנים הן הפנימיות, וכל פנימיותו של האדם משתקפת בהן. לפיכך, כשאומרים שהקב"ה נותן דבר "מן הפנים", פירושו מן הפנימיות: זו התכלית וזו המטרה, לשם כך נברא העולם, זהו רצונו, וכך יישאר לנצח.
בחינת פנים מאלוקות היא פנימיות הרצון העליון וחפצו האמיתי - "אשר חפץ ה' להשפיע חיות לכל הקרוב אליו מסטרא דקדושה". כל מה שנקרא קדושה הוא אלוקות בגלוי, ובלשון אחרת: הקב"ה כביכול נוח לו שם, שכן הוא נמצא שם בגלוי, וזהו נברא המגלה אותו.
"אבל הסטרא אחרא והטומאה היא תועבת ה' אשר שנא" (כלשון הפסוק בספר דברים). ואם שונא אותם - מדוע הם קיימים בכלל, ומדוע הוא ממשיך לקיימם?
התשובה, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בהמשך, היא שהם נבראו כדי שתהיה בחירה חופשית, ולא מפני שיש בהם תכלית כשלעצמם. [על דרך זה מצינו בגמרא טענה שנטענה כלפי אחד התנאים: אסור לפרנס עניים כלל, שהרי אם הקב"ה עשה אותם עניים, הנותן להם צדקה עושה נגד רצון השם. והתשובה היא "עולם חסד יבנה" - העניים נבראו כדי שייעשה בהם חסד. כלומר, יש דברים שנבראו לא מפני שכך הם צריכים להיות].
לפיכך "ואינו משפיע לו חיות מפנימית הרצון וחפצו האמיתי אשר חפץ בה ח"ו, כי אם כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו". כזכור, המדובר כאן הוא בחיות המקיפה, שעליה נאמר "כל אשר חפץ ה' עשה". חיות זו קיימת גם באותם נבראים שהם קליפה וסטרא אחרא, שהרי לכל נברא היא קיימת, אלא שאי אפשר לומר שהם מקבלים אותה מחפץ פנימי - חלילה לומר שיש חפץ אלוקי בקליפה, בסטרא אחרא ובחטא - ולפיכך היא באה אליהם כאדם המשליך דבר לשונאו מאחרי כתפו, שלא ברצונו.
ומדוע בכל זאת מותיר הקב"ה נבראים אלו בעולם? "רק כדי להעניש את הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים דאכפיין לסטרא אחרא". הקב"ה יצר בעולם את הרע ואת הטוב, וכאשר יהודי מנצל את בחירתו החופשית לטוב ועושה 'אתכפיא' - כופה את הסטרא אחרא - שכרו גדול, שכן הייתה לו התמודדות והיה לו ניסיון. נמצא שכל אותם נבראים נבראו רק כדי שהיהודי יעורר בתוכו כוחות פנימיים אלוקיים גדולים וחזקים יותר לעשות את רצון הבורא, ולא מפני שחלילה חפץ הקב"ה שהאדם יימשך אחרי אותן שטויות. "וזה נקרא בחי' אחוריים דרצון העליון ב"ה".
עד כאן ביאר אדמו"ר הזקן מדוע נקראים אותם נבראים "אלוקים אחרים" ביחס לחיות המקיפה: לכל נברא ישנה חיות מקיפה מחפץ פנימי, "כל אשר חפץ ה' עשה", ואף לנבראים שהם קליפה וסטרא אחרא קיימת חיות מקיפה זו, אלא שאצלם אין היא באה באופן פנימי אלא באופן של אחוריים.
מכאן ואילך יבאר אדמו"ר הזקן שיש לכל נברא גם חיות פרטית פנימית, וגם מצידה יש טעם לקרוא לאותם נבראים "אלוקים אחרים" - אלא שזו סיבה אחרת לגמרי.
"והנה רצון העליון בבחינת פנים הוא מקור החיים המחיה את כל העולמות". הרצון האלוקי נכנס בצורה פנימית לכל נברא ונברא ומחיה את כל העולמות באופן פנימי. לכל נברא יש אנרגיה אלוקית המחיה אותו, וכל תחושה שלו, כל חוש וכל כישרון הם ביטוי אלוקי ממש, וכל מה שיש לו ניתן לו מן הקב"ה בכל רגע ורגע. אדם החי בקדושה מתייחס לכל כוח פרטי שבו כאלוקות הנמצאת בתוכו.
אך אותם נבראים שהם קליפה וסטרא אחרא אינם מסוגלים להשלים עם ההודעה שכוחותיהם, חושיהם ויכולותיהם הם אנרגיה אלוקית - ואילו היו מסוגלים להשלים עם כך, לא היו קליפה וסטרא אחרא כלל. עם החיות המקיפה אין להם בעיה גדולה, שכן, כפי שיתבאר בהמשך התניא, יש אומות האומרות שהקב"ה גדול ואינן שוללות את גדולתו, אלא שלטענתן "גם לנו יש כוח; הוא חזק מאיתנו, אך גם אנו משהו". אולם כשמדובר בחיות הפרטית הפנימית - החושים, הכוחות, היכולות, הכסף והרכוש - לבוא ולהרגיש שכל פרט ופרט הוא הקב"ה, שם אומרת הקליפה "עד כאן": "זה משלי, זה עשיתי לבד, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". בכך הוא מכחיש לחלוטין את מציאות הבורא, וזהו טעם נוסף לשם "אלוקים אחרים": שאינו מרגיש, אינו מאמין ואינו מודה שהדבר בא מאלוקים, אלא סובר שהוא בא מ'אחרים'.
וזה המשך לשונו: "ולפי שאינו שורה כלל על הסטרא אחרא, וגם בחינת אחוריים של רצון העליון אינו מלובש בתוכה ממש אלא מקיף עליה מלמעלה" [כאן יש עדיין השלמה לדרגה הקודמת, ותוך כדי עובר אדמו"ר הזקן לדרגה השנייה]. החיות האלוקית אינה חודרת אליה בפנימיות, משום שאותו נברא אינו מודה ואינו מוכן לקבל שיש בתוכו אלוקות; אין הוא מייחס דבר לאלוקים, אלא מייחס את הכול לעצמו.
"לכך היא מקום המיתה והטומאה ה' ישמרנו". מכאן גם מה שאומרים חז"ל "רשעים בחייהם קרויים מתים": הרי הם חיים, נושמים ופועלים, ואף על פי כן קרויים מתים, משום שאין הם קשורים לחיות האמיתית. מוות וחיים אינם רק האם האדם נושם או אינו נושם: חיים הם אלוקות וקדושה, עמידה בנקודה הנכונה, ומוות הוא נתק - נתק מן ההכרה הנכונה ומן החיות האלוקית.
"כי מעט מזער אור וחיות שיונקת ומקבלת לתוכה מבחינת אחוריים דקדושה שלמעלה, הוא בבחינת גלות ממש בתוכה". גם הקליפות מקבלות חיות פנימית, שהרי לכל נברא יש חיות מקיפה וחיות פנימית. אף בין הרשעים עצמם ישנן דרגות, כפי שמביא הרבי בשיחותיו:
סנחריב - מחרף ומגדף מערכות אלוקים חיים.
פרעה - עדיין מודה במידה מסוימת ואומר "אצבע אלוקים היא".
בלעם - אומר "לא אוכל לעבור את פי ה'... לעשות קטנה או גדולה".
ומכל מקום, כל אחד בדרגתו אינו מוכן לקבל ולהודות באופן מלא שכל מה שיש לו בא מן הבורא בלבד, וגם בלעם מבקש לתפוס לעצמו את הרגע. אין בהם ההכרה האמיתית, השלמה והפנימית, ולפיכך האנרגיה האלוקית קיימת בהם, אך היא בבחינת גלות.
מהי גלות? אדם הנמצא שלא במקומו הטבעי, לא במקום שבו הוא רוצה להיות. כביכול הקב"ה מחיה אותם ואינו רוצה להיות שם: הוא ממשיך להשפיע בהם חיות בעוד הם מכחישים את מציאותו ואומרים שאין מי שמשפיע בהם, וזהו סוד גלות השכינה. ומשום כך לעתיד לבוא לא יהיה בעולם מצב של חושך, רע, סטרא אחרא וקליפה, והכול יתבטל, שכן לא יהיה בהם עוד צורך; בזמן הזה יש בהם צורך ולכן הם קיימים, אך קיומם הוא באופן של גלות.
שני הביאורים בשם 'אלוקים אחרים':
מצד הקב"ה כביכול - מצד החיות המקיפה: הוא נותן להם 'אחרים', מבחינת אחוריים, ולא מפנימיות הרצון.
מצד הקליפה - מצד החיות הפנימית: היא אומרת 'אחרים', שאינה מכירה בו כלל ומייחסת את הכול לעצמה.
"ולכן נקרא בשם אלקים אחרים, שהיא עבודה זרה ממש וכפירה באחדותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה". בכל פרק כ"א למדנו באריכות את המושג אחדות השם - שאין מציאות אחרת, שהכול הוא ושהכול נשאר בתוכו; ואילו התחושה שיש לנברא כאילו נוצר כאן נתק, כאילו הדיבור התנתק - זו כפירה באחדותו, וזהו הנקרא אלוקים אחרים.
"כי מאחר שאור וחיות דקדושה הוא בבחינת גלות בתוכה, אינה בטילה כלל לגבי קדושת הקב"ה, ואדרבה מגביה עצמה כנשר לומר אני ואפסי עוד". הקליפה אומרת: אני נמצאת, וחוץ ממני אין דבר. זה היפוכו המדויק של הכתוב בפרשת ואתחנן "אתה הורת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" - שהקליפה אומרת "אין עוד מלבדי".
וממשיך: "וכמאמר יאור לי ואני עשיתני". לשון זו מופיעה בספר יחזקאל, והיא ביטוי שאמרו פרעה. ראוי לציין שבמקור ישנם שני פסוקים באותו פרק: "יאורי לי ואני עשיתי", ו"לי יאורי ואני עשיתיני", ואדמו"ר הזקן חיבר כאן את שניהם - ומשום כך אינו פותח בלשון "דכתיב". הרבי מעיר על החיבור הזה, ויש מקומות (בליקוטי תורה) שבהם מובא הלשון בלי החיבור; לא ניכנס כאן לסיבת הדבר. כמו כן, כאן אין אדמו"ר הזקן מייחס את הביטוי דווקא לפרעה, אלא הוא ביטוי הישות המוחלטת של הקליפה והסטרא אחרא.
בזה סיים אדמו"ר הזקן את העניין שפתח בו בשלוש שורות בתחילת הפרק: מדוע נקרא הדיבור האלוקי בשם 'דיבור'? משום שיש בדיבור גם צד של ניתוק, לפחות כלפי תחושתו של הנברא, שמרגיש כאילו נוצרו כאן נתק וירידה - ולכן נבראו כל אותם נבראים שיש בהם צמצומים רבים ומינים שונים, עד הסתר פנים וקליפה.
העולה מכל הדברים הוא, שכל חטא שאדם עושה הוא עבודה זרה, שכן בכל חטא הוא נותן מקום לישות עצמית ולמציאות שאינה רצון הבורא - וזו עבודה זרה, וזהו אלוקים אחרים, בכל חטא שיהיה. ואם כן, מאחר שכל דבר שהוא נגד רצון השם הוא כעבודה זרה, מדוע ישנם חטאים מסוימים שחז"ל מייחסים אותם לעבודה זרה באופן מפורש יותר?
"ולכן אמרו רז"ל שגסות הרוח שקולה כעבודה זרה ממש" - בגסות הרוח בולט עניין העבודה הזרה הרבה יותר, "כי עיקר ושורש עבודה זרה הוא מה שנחשב לדבר בפני עצמו נפרד מקדושתו של מקום ולא כפירה בה' לגמרי". אין עבודה זרה מחייבת כפירה מוחלטת במציאות ה' חלילה; אדם יכול להאמין במציאות ה' ועם זאת להאמין גם במציאות עצמו - וזו עבודה זרה.
"כדאיתא בגמרא דקרו ליה אלקא דאלקיא" - בגמרא מובא בשם רב, שמצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהן שבשמים, ואילו בשני הקצוות האחרים אין מכירין לא את ישראל ולא את אביהן שבשמים. שאל אותו רב שימי: והרי כתוב "ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים"? ענה לו: "שימי את? דקרו ליה אלקא דאלקיא". כלומר, אמת שממזרח שמש ועד מבואו גדול שמו בגויים, אלא שהם מחשיבים גם את עצמם - ומאחר שהם מחשיבים את עצמם, הרי זו עבודה זרה.
"אלא שגם הם מחשיבים עצמם ליש ודבר בפני עצמו, ובזה מפרידים את עצמם מקדושתו של מקום ב"ה, מאחר שאין בטלים לו יתברך; כי אין קדושה עליונה שורה אלא על מה שבטל לו יתברך כנזכר לעיל". הקדושה שורה רק במקום שיש בו ביטול לבורא. יסוד זה נכתב כבר בפרק ו' בתניא, שם מגדיר אדמו"ר הזקן לראשונה את המושג סטרא אחרא: קדושה היא ביטול לאלוקות, ומה שאינו בטל לאלוקות הוא עניין של קליפה.
"ולכן נקראים" כל כוחות הטומאה "טורי דפרודא בזוהר הקדוש" - טורי דפרודא תרגומו הרים נפרדים. הר יוצר צל ומסתיר, והרים גבוהים יוצרים הסתר גדול יותר; כך כוחות הטומאה נראים כישות בפני עצמה, וגורמים להסתיר כביכול על מציאות הבורא.
"והרי זו כפירה באחדותו האמיתית, דכולא קמיה כלא חשיב". האמת היא, כפי שלמדנו באריכות בפרק כ"א, שכל הבריאה כולה "כלא חשיב" ואינה קיימת כלל, שהרי היא בטלה לגמרי, "ובטל באמת לו יתברך ולרצונו המחיה את כולם" - "רצונו המחינה את כולם" הוא החיות המקיפה הכללית, והוא "מהווה אותם מאין ליש תמיד" גם באופן פרטי, ולפיכך הכול בטל אליו.
נמצא שתחושת הישות של הנברא בכל רמה שהיא - באומות העולם, ואף ביהודי שהוא גס רוח - כל נקודה של ישות היא עניין של אלוקים אחרים, בשני הביאורים שלמדנו.
ומשום כך נקראת החיות האלוקית שדרכה נברא העולם בשם "דיבור", שבעניין זה היא דומה לדיבורו של אדם: שאין בו רק עניין הגילוי, אלא גם עניין הפירוד.
לסיכום: בפרק זה למדנו שכוח הצמצום נפלא מכוח הגילוי, ושמשום כך ישנה בחינת "אחוריים" כלפי הנבראים - כאדם המשליך דבר לשונאו מאחרי כתפו. עמדנו על שני הביאורים בשם "אלוקים אחרים": מצד החיות המקיפה, שהסטרא אחרא מקבלת אותה שלא מפנימיות הרצון אלא בבחינת אחוריים, וקיומה אינו אלא כדי להעניש את הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים דאכפיין לסטרא אחרא; ומצד החיות הפנימית, שאין הקליפה מודה שכוחותיה, חושיה ויכולותיה הם אלוקות, אלא אומרת "כוחי ועוצם ידי" ו"אני ואפסי עוד", ולפיכך האור והחיות שבה הם בבחינת גלות ממש. עוד למדנו שגסות הרוח שקולה כעבודה זרה, שכן שורש עבודה זרה הוא ההחשבה העצמית כיש ודבר נפרד מקדושתו של מקום, ואין קדושה שורה אלא על מה שבטל אליו יתברך.
עבודתו של יהודי היא לגלות בעולם את תוכנו של פרק כ"א - שבעולם שוררת אחדות השם, שהכול אלוקות ואין שום דבר נפרד. וזה יהיה בעזרת השם המשך הדברים שנלמד בפרקים הבאים.