בחלק הקודם למדנו על מעלת קיום המצוות, שבו האיברים הגשמיים שבאמצעותם מתקיימת המצווה נעשים בבחינת 'מרכבה' לרצון העליון. כעת מגיע אדמו"ר הזקן למעלתו של לימוד התורה, ולביטוי החריף שבו הוא נוקט: "ייחוד גמור".
פירוש הדברים: כאשר יהודי לומד תורה, מחשבתו ונפשו מתאחדות באותה שעה עם הקב"ה ועם רצונו - "ביחוד גמור ברצון העליון".
וממשיך אדמו"ר הזקן "ולא מרכבה לבד" בעניין המצוות הזכיר אדמו"ר הזקן את האיברים שבאמצעותם מקיימים אותן, ובהם המוח והפה. המוח והפה, בהיותם איברים גשמיים, אינם נעשים אחד ממש עם הרצון העליון, אלא הם בבחינת 'מרכבה' בלבד. אך הכוחות השוכנים במוח ובפה - כוח המחשבה וכוח הדיבור - מתאחדים באיחוד מוחלט וגמור עם הרצון האלוקי, שהרי מה שמכניס האדם אל מוחו ומה ששוכן בפיו הוא דבר ה' ממש.
מעלה זו גדולה בהרבה ממעלת המצוות. במצווה מקיים האדם את רצון הבורא, אך אין הרצון עצמו נמצא בו: רצון הבורא הוא שיניח תפילין, והאדם מקיים את הרצון. לעומת זאת, הלומד הלכות תפילין, הלכות שבת או הלכות כשרות - מכניס אל מוחו את רצון הקב"ה עצמו, והרצון בעצמו נמצא במוחו. אין בכך כמובן קביעה שלימוד התורה בא במקום המצווה - צריך גם וגם - אך בוודאי יש בתורה מעלה גדולה יותר, שכן בה מכניס האדם את רצון הבורא לתוך מוחו ולתוך כוח הדיבור שלו, ולא מרכבה לבד.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה" - בשעה שהאדם מהרהר או מוציא בפיו הלכה מסוימת, פסוק בתורה, קטע בגמרא או פרק בתניא, כל חלק שבתורה, הרי הרצון העליון ממש נמצא במוחו. "שכל ההלכות" שיהודי לומד בתורה "הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו - שכך עלה ברצונו יתברך שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להפך". הרצון העליון הוא שההלכה תהיה כך, ואת הרצון הזה מכניס האדם אל מוחו ואל פיו, עד שמחשבתו והרצון האלוקי נעשים אחד.
בדוגמאות אלו מבקש אדמו"ר הזקן להקיף את כל סוגי ההלכות והמצבים הקיימים, ולכאורה חסר כאן מצב אחד - "טהור", שהרי הלכות טהרה הן תחום רחב מאוד בהלכה. הרבי מבאר שהמושג טהור כבר נכלל בלשון שנקט:
"מותר" - משמעותו רחבה, ואין זה רק מותר באכילה אלא גם מותר בנגיעה. יש דברים שבהם מזהירים את האדם שלא ייגע כדי שלא ייטמא, וממילא "מותר בנגיעה" פירושו טהור.
"כשר" - אינו מוגבל לכשרות של חפץ, אלא כולל גם כשרות באדם: יש הלכות שבהן אדם "כשר" להעיד, לעומת אלו שנעשו פסולי עדות.
נמצא, שבדיוק לשונו הקיף אדמו"ר הזקן את כל המצבים האפשריים, ונקט דווקא בצד החיובי, בלשון חיובית, ואת שאר המצבים כלל במילים "או להפך".
הדברים מתייחסים לעצם הלימוד. משעה שהאדם פותח את הגמרא, את המשנה או את השולחן ערוך, ולומד את ההלכה - הרי הוא לומד את רצון הבורא: רצון הבורא הוא שמאכל זה כשר, ובלימודו למד את רצון הבורא. אין זה שהוא יושב ואוכל את המאכל הכשר, ואין הוא עומד במישור הביצוע. הביצוע הוא עניין המצוות שלמדנו בחלק הקודם - לקיחת הרצון האלוקי והורדתו לעולם המעשה, אל האיברים. כשצריך לעשות, בוודאי שיש לעשות.
אלא שרמת ההתאחדות והיחוד של האדם המבצע את המצווה עם הרצון האלוקי נמוכה יותר מרמת ההתאחדות של הלומד בעת לימודו. לימוד תורת השם הוא אחדות נפלאה יותר, יחוד גמור עם הרצון האלוקי, משום שזהו הרצון האלוקי ממש: הוא לומד את התורה במוחו, וכביכול הבורא נכנס לתוך מוחו.
וכיצד מתיישב הדבר עם קיומן של מחלוקות בתורה?
לכאורה, אם בית הלל לומדים כך ובית שמאי לומדים כך, האם יש כמה רצונות? זו שאלה העומדת בפני עצמה, ועניינה הכלל "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" [שנאמר ביחס לסברות השונות שיש בתורה, בשם אלוקים דווקא - בשונה מההלכה למעשה נאמר "דבר הוי' זו הלכה", בשם הוי']. לענייננו כאן: גם אדם הלומד את שתי הדעות, בית שמאי אומרים כך ובית הלל אומרים כך, מכניס באותה שעה למוחו את רצון הבורא, שכן סברת בית שמאי היא רצון הבורא, וסברת בית הילל היא רצון הבורא.
עד כאן הדוגמה עסקה בלימוד הלכות, אך יש סוג לימוד שאינו בתחום ההלכה: הלומד חומש או פסוקים באחד מספרי התנ"ך אינו לומד כשר או טהור, מותר או פטור, אלא פסוקים - וגם הם רצון וחכמה אלוקית. ובלשון אדמו"ר הזקן: "וכן כל צרופי אותיות תנ"ך הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדות באין סוף ברוך הוא בתכלית יחוד".
כל האותיות שבתנ"ך הן אוסף של חכמה אלוקית המאוחדת בו בתכלית, וכלשון הרמב"ם - "שהוא היודע והוא המדע כו'": הקב"ה הוא היודע, והתורה היא המדע שלו, ואי אפשר להפריד בין היודע לבין המדע. ממילא, הלומד את המדע שלו, את חכמתו ותורתו, לומד אותו יתברך, ומכניס למוחו את הבורא בעצמו.
זהו הביטוי המדויק ביותר: האותיות שבתנ"ך הן צירופים של אותיות. כשאנו מתבוננים בתנ"ך ובחומש, רואים את האותיות ומבינים את משמעות האותיות המצורפות יחד, אנו תופסים בדרך כלל רובד אחד בלבד מן הצירופים הללו. צירופים אלו מכילים אינספור אופנים ורמות, והבנתנו אינה אלא רובד אחד מהם.
למה הדבר דומה? אדם המניח את כל אותיות הא'-ב' בזו אחר זו ברצף, ומתבונן בהן, יכול למצוא בהן צירופים שנוצרו מעצם חיבורן: ב', ג', ד' - "בגד"; א', ב' - "אב". וכי לכך התכוון הרצף? לא; לפניו רצף של אותיות הא'-ב', והוא ראה פתאום מילה, ותפס רק אחת מן האפשרויות הקטנות מתוך אינספור אופנים הקיימים בו.
מעניין בהקשר זה ביאורו של הרמב"ם בהקדמה למורה הנבוכים על לשון שלמה המלך במשלי: "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו". ביאורים ופירושים רבים נאמרו בפסוק זה, והרמב"ם מבאר ביאור מעניין: "תפוחי זהב" - תפוח העשוי זהב, ואותו תפוח הוכנס לתוך "משכיות כסף", כיסוי ("משכיות" מלשון סכך וכיסוי) העשוי מכסף ומנוקב בנקבים. המתבונן מבחוץ רואה כלי של כסף; אך כשיתבונן לעומק יגלה שאין זה כסף אלא זהב הטמון בפנים, וכשיעמיק עוד, אולי יגלה עוד כמה דברים.
וזהו "דבר דבור על אופניו": כל דברי התורה, ברובד הראשון נראים ככסף; כשמסתכלים לעומק מתגלה שזהו זהב; וכשמעמיקים עוד - מתגלה עוד.
לסיכום: בחלק זה למדנו שבלימוד התורה מתאחדות מחשבתו ונפשו של האדם עם הרצון העליון ביחוד גמור, "ולא מרכבה לבד" כבמצוות, שכן ההלכה שהוא מהרהר ומדבר בה היא רצון העליון עצמו. עמדנו על הערת הרבי שהמושג "טהור" נכלל בלשון "מותר" (מותר בנגיעה) וב"כשר" (הכולל גם כשרות באדם, ככשרות לעדות), ועל כך שהדברים נאמרו בעצם הלימוד ולא בביצוע המעשי - ולכן ההתאחדות בשעת הלימוד גדולה מזו של המקיים בפועל. כמו כן ראינו שגם צירופי אותיות התנ"ך הן המשכות רצונו וחכמתו המאוחדות בו בתכלית ("הוא היודע והוא המדע"), ושהבנתנו בצירופים אלו אינה אלא רובד אחד מאינספור אופנים, כמשל הרמב"ם ב"תפוחי זהב במשכיות כסף".
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק כ"ג, ובביאור מעלתה של התורה ביחס לשאר המצוות.