למדנו כי כל צירופי אותיות התנ"ך הם חכמתו האינסופית של הקב"ה. מכאן, שכל רובד שאדם לומד בתורה - ואין זה משנה איזה רובד - מחבר אותו באותה שעה לחכמה האלוקית באופן מוחלט.
הרובד הפשוט ביותר הוא לימודו של ילד הקורא בחומש מנוקד ומסבירים לו את פירוש המילים. מעליו רובד עמוק יותר: קרי וכתיב, צירופי אותיות וצירופי מילים, וכן דרכי הדרש שבגמרא, שבהן מחוברות מילים זו לזו שלא לפי משמעותן הפשוטה. ואף על פי כן, גם הלומד את הרובד הנמוך ביותר לומד את חכמתו של הקב"ה ומתאחד עמה ממש. אין אומרים לו: "תפסת רק את החיצוניות, וכל עוד לא למדת את העומק אין בידך כלום" - אלא כל רובד שהאדם תופס, תורה שלמה תפס.
משל לדבר: אדם קונה מכשיר חשמלי בחנות ויודע מה תפקידו - להקליט, לבשל או לאפות. זו אמת, זהו ייעודו של המכשיר. אותו מכשיר עצמו, בידי אדם המבין באלקטרוניקה, נראה אחרת לגמרי: אין הוא רואה את האפייה, ההקלטה והבישול, אלא את המעגלים ואת החיבורים - את החכמה המונחת במכשיר. וכן הלאה, בעיניו של מי שמסתכל ברובד נוסף. האם הסתכלותו של הראשון שגויה? היא נכונה במאה אחוז ברמתו, והסתכלותו של השני נכונה במאה אחוז ברמתו.
כך, להבדיל, בתורה: כל רובד הוא מאה אחוז תורה.
ראוי לציין כי נקודה זו הכתובה כאן בתניא הייתה אחת הטענות שהעלו המתנגדים לחסידות כנגד תלמידי הבעל שם טוב. שכן רווחה דעה שהאדם מתחבר לקב"ה דווקא כאשר הוא לומד תורה בעמקות, מפלפל בה ומבין את עומקה, ועוסק בה כל עשרים וארבע שעות היממה; אבל מי שקורא בתורה ברמה פשוטה, או אומר תהילים בלבד משום שאין בכוחו יותר מזה - אין ערך לעבודתו. באה תורת החסידות ומלמדת כאן בתניא: התורה היא חכמה אלוקית, ואף צירופי אותיות התנ"ך בכלל זה. היהודי האומר תהילים משום שאין הוא יודע יותר מזה, מתאחד באותה שעה, בכוח הדיבור שבפיו, עם החכמה האלוקית ממש ובאופן מלא. דבר זה היה צורם באוזני המתנגדים, אך זו עצם הנקודה: על היהודי לדעת את מעלת התורה.
בשורה הבאה מסיים אדמו"ר הזקן בנקודה שבה פתח את הפרק: "וזהו שכתוב דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" - ביטוי עמוק הרבה יותר מן הביטוי שנאמר בתיקוני הזוהר על המצוות, "ולא אברין דמלכא לחוד כפיקודין": התורה אינה רק בבחינת "איברים דמלכא", אלא "כולא חד". בכך סיים את ביאור ההבדל שבין תורה למצוות.
גילוי הרצון העליון בלי הסתר פנים:
תזכורת ממה שלמדנו בפרקים כ"א-כ"ב: הדיבור האלוקי אינו כדיבורו של בן אדם. כשאדם מדבר, הדיבור יוצא ממנו ומתנתק ממנו; אך דיבורו של הקב"ה נשאר מאוחד עמו אף לאחר שיצא, כביכול. לפיכך בדיבורו נראה הבורא בגלוי, בלי הסתר פנים. בדיבור שברא את הנבראים - "בדבר ה' שמים נעשו" - קיים מצב של הסתר פנים, על ידי כל הצמצומים שביאר באריכות בפרק כ"ב; אך הדיבור האלוקי שבתורה הוא גילוי הרצון האלוקי בלי הסתר פנים.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "ומאחר שרצון העליון המיוחד באין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד הוא בגילוי לגמרי ולא בהסתר פנים כלל וכלל בנפש האלקית ולבושיה הפנימים שהם מחשבתה ודבורה באותה שעה שאדם עוסק בדברי תורה - הרי גם הנפש ולבושיה אלו מיוחדים ממש באין סוף ברוך הוא באותה שעה בתכלית היחוד, כיחוד דבורו ומחשבתו של הקדוש ברוך הוא במהותו ועצמותו כנ"ל".
כשהיהודי לומד תורה במחשבתו, הרצון האלוקי נמצא בגילוי במחשבתו ובהרהור מוחו; וכשהוא אומר דברי תורה בפיו, נמצא בפיו דבר ה' בגילוי, בלי הסתר פנים. באותו רגע עצמו שהאדם לומד תורה, הרי הוא אחד עם הקב"ה ברמה הגבוהה ביותר. במצוות אין האדם אחד ממש אלא בביטול, כאיברים; ואילו בלימוד התורה - הוא עצמו נמצא במוחו של הלומד.
ומכאן מובן גם הביטוי "מתוך שלא לשמה בא לשמה": בתוך ה"לא לשמה" עצמו כבר מונח לשמה, שכן "כי אין שום דבר נפרד", ולא ייתכן מצב של נפרד מן הקב"ה - "כי אם בהסתר פנים כנ"ל". אם אדם חוטא, חלילה, נעשה אצלו מצב של הסתר פנים בעשייתו; אך מצד זה שכרגע אינו חוטא אלא לומד תורה - לימודו בגילוי, ואין בו הסתר פנים.
"ולא עוד, אלא שיחודם הוא ביתר שאת ויתר עוז מיחוד אור אין סוף ברוך הוא בעולמות העליונים, מאחר שרצון העליון הוא בגילוי ממש בנפש ולבושיה העוסקים בתורה, שהרי הוא הוא התורה עצמה".
הגילוי האלוקי הנמצא במוחו או בפיו של האדם בשעה שהוא עוסק בתורה הוא למעלה מכל סדר ההשתלשלות, ולמעלה אף מעולם האצילות. העולמות העליונים - המלאכים, השרפים, חיות הקודש וכל המתרחש שם - אין להם אף קצה קצהו של אותו גילוי ואותה עוצמת התחברות לאלוקות שיש ליהודי בשעה שהוא לומד תורה. הטעם לכך: כל העולמות הם בבחינת הרצון החיצוני, ואין ייחוד גדול מזה שבתורה. ואף שאין אנו מרגישים זאת - והטעם יתבאר בהמשך - מבחינה עובדתית זהו המתרחש: בכוח דיבורו של הלומד נמצא הבורא בשיא ההתגלות.
וטעם הדבר, "שהרי הוא התורה עצמה" - הקב"ה הוא התורה עצמה. אין הפירוש שיש הבורא כשלעצמו ויש תורה שלו שנתן לאדם, אלא כלשון הידועה שהוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה. וכפי שהזכרנו, חז"ל דורשים את המילה "אנכי" הפותחת את עשרת הדיברות: "אנא נפשי כתבית יהבית" - אני את עצמי כתבתי ונתתי. התורה היא הוא בעצמו. ואם כן, האדם הלומד תורה - הקב"ה בעצמו מצוי אצלו.
העולמות העליונים אינם מסוגלים להכיל את גילוי הבורא בעצמו, והם מקבלים אותו על ידי צמצומים וירידה; והאדם דווקא מסוגל - ודווקא מחמת חסרונו: משום שאינו רואה ואינו חש את המתרחש, לפיכך יש בכוחו לשאת זאת.
משל: הרוצה להעביר יהלום ששוויו מיליון דולר ממדינה למדינה, או אף מאדם לאדם באותה עיר, ורצונו שיגיע ליעדו - יפקידו בידי שליח שאינו יודע מה יש במעטפה, וייתן לו אותו בשיא הפשטות, כמי שנותן שקית שערכה עשר אגורות בקושי. השליח יעבירנו בשקט וילך לדרכו. אך אם יסביר לו שיש כאן יהלום ששוויו מיליון דולר ויזהירו לשמור עליו - כל הדרך יוציא ויכניס, יבדוק אם נפל ואם לא נפל, אם נמצא ואם אינו נמצא, ומרוב התרגשות שהוא נושא מיליון דולר בכיסו סופו שלא ידע היכן הוא. דווקא חוסר הידיעה מה מונח בידך מאפשר לשאת עמך את הדבר הגדול ביותר, ובבחינת "קלקלתו זו תקנתו". זהו מצבנו.
"וכל העולמות העליונים מקבלים חיותם מאור וחיות הנמשך מהתורה שהיא רצונו וחכמתו יתברך, כדכתיב כולם בחכמה עשית" - כולם נעשו מחכמתו, וכלשון "אסתכל באורייתא וברא עלמא". וכפי שהזכרנו בשיעורים קודמים, התורה משפיעה על העולמות: דוד המלך אמר "זמירות היו לי חוקיך", שמכאן שכל העולמות מושפעים מן התורה. נמצא שהעולם נברא מן התורה, חי מן התורה ומושפע מן התורה, וכל שעה שאדם לומד תורה הוא פועל שפע בכל העולמות - כלשון הידועה בפרקי אבות "דע מה למעלה ממך", ועם ביאורו של המגיד ממזריטש: דע, שכל מה שמתרחש למעלה - ממך הוא, ואתה בלימודך ובעשייתך פועל את הכול.
"ואם כן החכמה שהיא התורה למעלה מכולם" - התורה למעלה מכל העולמות. העולמות מקבלים את התוצאה הנמשכת מן התורה, ואילו היהודי מקבל במוחו את התורה עצמה - וזה למעלה לאין ערוך מכל העולמות.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי כל רובד ורובד בלימוד התורה הוא חכמה אלוקית מלאה, ואף אמירת תהילים בפשטות מאחדת את היהודי עם החכמה האלוקית - נקודה שהייתה מן הטענות של המתנגדים לחסידות. עמדנו על לשון הזוהר "דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", שהיא למעלה מלשון "איברין דמלכא" שנאמרה במצוות; על כך שהרצון העליון מתגלה בנפש האלוקית ובלבושיה בשעת הלימוד בלי הסתר פנים כלל, ולפיכך יחודם "ביתר שאת ויתר עוז" מיחוד אור אין סוף בעולמות העליונים - שהרי "הוא התורה עצמה", ו"אנא נפשי כתבית יהבית". וראינו שדווקא האדם, מחמת חסרון ידיעתו, מסוגל לשאת גילוי זה, בעוד העולמות העליונים מקבלים חיותם מן האור הנמשך מן התורה, והתורה למעלה מכולם.
בחלק הבא נעסוק בשאלה מדוע אין האדם חש בגילוי עצום זה בשעה שהוא עוסק בתורה.