כל יהודי אחראי לחלק שלו בעולם, ובסופו של דבר יש בכוחו להשפיע על הבריאה כולה. כפי שכותב הרמב"ם, העולם כולו הוא כמו כף מאזניים, ובמעשה אחד יכול יהודי להטות את הכף לצד הזכות ולהביא מיד את הגאולה. במה הדבר תלוי, שבמעשה אחד של יהודי תיהפך כל הבריאה לאופן שמביא ישועה והצלה לעולם כולו? בפרט קטן: משום שהמעשה נעשה כראוי, עם כל פרטיו, הוא שינה את הבריאה כולה, את כל התמונה.
נמצא, שכל החיות והשפע של העולמות התחתונים תלויים במעשי המצוות. ואם כך, יוצא שמעשי המצוות הם הרצון האלוקי הפנימי והתכליתי, ואילו הנבראים והעולמות כולם אינם אלא רצון חיצוני. וזהו סיכום הדברים בלשון אדמו"ר הזקן: "ונמצא שמעשה המצות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון".
מה, אם כן, מבטא את הרצון האלוקי הפנימי בעולם? יהודי המקיים מצווה. יהודי המניח תפילין, החיות שיש לו בשמירת שבת, החיות שבכל מצווה ומצווה שהוא עושה - מעשה המצווה הנראה מול העיניים הוא כרגע ביטוי של הרצון האלוקי האמיתי והתכליתי. "שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות" ממעשה המצווה המסוים שיהודי זה עושה נמשכים אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות, וכל החיות האלוקית הממשיכה להיות בעולם היא בזכות מעשי המצוות של יהודי זה ושל יהודי זה.
[לעניין השאלה שנשאלה כאן על ההפסקה: התורה קדמה לבריאת העולם, ומבריאת העולם עד מתן תורה הייתה הפסקה של כ"ו דורות. לפני בריאת העולם לא היה קיום מצוות בעולם כלל, שלא היה עולם ולא הייתה בריאה; אך מדוע מאז שנברא העולם ועד שהתחיל קיום המצוות בפועל המתין הדבר כ"ו דורות - זה נושא בפני עצמו. הקב"ה אף רצה להמתין דורות רבים יותר, ו'קיצר את הדרך' והמתין כ"ו דורות בלבד. מכל מקום, זה תהליך שבו התקדם העולם אל יעדו: העולם התכונן לכך מן הרגע הראשון וזו הייתה המטרה, וכפי שהדבר כתוב כבר במילה הראשונה שבתורה, "בראשית", ופירש רש"י - בשביל ישראל ובשביל התורה. כל העולם נברא בשביל זה, וזהו הרצון האמיתי].
כאן בא ההסבר מדוע נקראות המצוות איברים, לעומת מה שנראה בהמשך על התורה, שהיא "כולה חד עם הקב"ה". בלשון אדמו"ר הזקן: "ולכן נקראים אברי דמלכא דרך משל" - כמובא בתיקוני הזוהר, שהמצוות הן כביכול איבריו של המלך, של הקב"ה. ומדוע דווקא איברים? על כך ממשיך אדמו"ר הזקן בדרך משל מאיברי גוף האדם.
משל לדבר: כאשר ראובן מצווה את שמעון ואומר לו: "אני מצווה עליך שתלך ותעשה כך וכך", ושמעון מבצע את העניין - לכאורה רצונו של ראובן נכנס לידיו של שמעון, וידי שמעון הן כלי לרצונו של ראובן. אך אין זה מדויק: אמנם רצון ראובן בא לידי ביטוי במעשה שמעון, אך זו השפעה חיצונית ורחוקה מאוד, השפעה בלבד ולא התלבשות. אם ראובן רוצה מאוד ושמעון לא שמע את בקשתו, לא יתלבש רצונו של ראובן באיבריו של שמעון; ורק כשיש ציווי יש לציווי השפעה, וגם היא מגיעה אליו דרך כמה מעגלים.
מהי אם כן התלבשות פנימית? כפי שהדבר באדם עצמו: כשהאדם רוצה להזיז את ידו, אין הוא צריך לצוות על היד, ומיד היא זזה. הרצון פשוט נכנס לאיבר (מצב שבו נזקק אדם 'לצוות' על ידו שתזוז, לעבוד קשה ולתרגל שוב ושוב כבשיעורי פיזיותרפיה, הוא מצב של מחלה; אך כשהגוף בריא, האדם רוצה והיד נשמעת מעצמה). זהו ההבדל בין הרצון כפי שהוא מתלבש באדם זר, הזקוק לציווי, לבין הרצון כפי שהוא מתלבש באדם עצמו - התלבשות פנימית.
ויש כאן נקודה נוספת: מניין שהרצון עצמו נמצא בכל איבר ואיבר? אדם רוצה להזיז את רגלו והרצון ברגל, רוצה להזיז את ידו והרצון ביד - מי אומר? שמא הרצון שוכן במוח, והמוח נותן פקודה העוברת אל האיבר. על כך מביא אדמו"ר הזקן הוכחה נוספת: אילו היה לרצון מרכז אחד, שממנו יוצאת ההוראה אל איבר מסוים, היה נדרש שיהוי של זמן מן הרגע שבו רוצה האדם ועד שהדבר מתבצע. ועוד: הרצון אינו 'תפוס' - אין זה שכאשר ראשו של האדם עסוק בדבר אחד, רוצה ללמוד או להסתכל במקום מסוים, יהיה עליו להמתין ולהסיט את רצונו כדי להזיז את רגלו. הרצון רץ ישירות לכל איבר ואיבר בלי לעבור תחנת ביניים, ולכן אין שיהוי של שום נקודת זמן מרגע עליית הרצון ועד רגע הביצוע.
משתי הוכחות אלו מוכיח אדמו"ר הזקן:
מכך שאין צורך בציווי - שהרצון מתלבש ממש בתוך האיבר, בשונה מיחסו של אדם אל הזולת.
מכך שאין שיהוי של זמן - שהרצון אינו נמצא בנקודה אחת בגוף בלבד, במוח וכדומה, אלא ממש בכל איבר ואיבר.
לשון התניא: "ולכן נקראים איברין דמלכא, דרך משל כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו" - מן המשל מובן עד כמה מרוממות המצוות, שהרי מעלתם של האיברים אדירה: האיבר הוא לבוש לנפש, והנפש מתלבשת ישירות בכל איבר ואיבר. "ובטלים לגמרי אליה מכל וכל" - האיברים בטלים לנפש ביטול מוחלט.
רק כאשר האיבר חולה, לא עלינו, הוא מפסיק להיות בטל לנפש ומתחיל להרגיש את עצמו. מתי מרגיש אדם כאב, או בכלל מרגיש שיש לו איבר? בדרך כלל אין האדם מרגיש את ידו או את רגלו, וכשהוא מתחיל להרגיש את קיומן - זו כבר בעיה. ומדוע אינו מרגיש? מפני שהם בטלים לנפש באופן מוחלט ועומדים מוכנים תמיד: כל מה שהנפש רוצה מתבצע מיד באותו איבר. אין לאיברים שום עניין עצמי המנותק מרצונות הנפש.
"כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד" - ומהו "תכף ומיד"? כאן מביא אדמו"ר הזקן את הפרט הראשון: "בלי שום צווי ואמירה להן" - אין צורך לצוות על האיבר, אלא הוא מבין מעצמו וקשוב מעצמו. ואילו מי שזקוק לציווי בכל פעם, שיאמרו לו "עכשיו עשה כך ועכשיו עשה כך", עבד שצריך לרוץ אל אדונו בכל פעם ולשאול "נו, מה אתה רוצה עכשיו?" ואינו מבין מעצמו את רצון האדון - אין זה עבד.
אדם ערך ראיונות עבודה וקיבל פועלים, וכעבור תקופה קצרה פיטר אחד מהם. אמר לו הפועל: "הסבר לי מדוע אתה מפטר אותי. האם יש דבר אחד שאמרת לי ולא עשיתי? הכול עשיתי במדויק, לא פספסתי אפילו נקודה אחת". אמר לו: "רצונך לדעת מדוע? בוא ואראה לך".
ביקש ממנו לירד למחסן ולומר לו כמה ארגזי יין יש שם. רץ הפועל למחסן, וכעבור שתיים-שלוש דקות חזר ואמר: "חמישים ארגזים". ביקש ממנו שירד שוב ויאמר כמה ארגזי מיץ ענבים יש - רץ ומסר את התשובה. פעם שלישית ביקש כמה בירה, פעם רביעית עוד דבר, ובכל פעם רץ מחדש. אמר לו: "מצוין, כל מה שביקשתי עשית. עתה המתן כאן". קרא לפועל השני ואמר לו: "ירד בבקשה למחסן ואמור לי כמה ארגזי יין יש". חזר הפועל כעבור ארבע-חמש דקות ואמר: "יין יש לך חמישים, מיץ ענבים יש כך, בירה יש כך" - איש לא ביקש זאת ממנו, אך הוא הבין מיד מה רוצה האדון: לדעת מה קורה שם במחסן.
מי שהוא 'ראש קטן', ומה שאומרים לו הוא עושה - בסדר גמור, אך זהו מי שצריך שיאמרו לו ציווי בכל פעם, ורק כשמצווים עליו הוא מבצע, והדבר מראה שביטולו אל האדון הוא ברמה מוגבלת. לעומתו המשרת השני, המבין מדעתו דבר מתוך דבר ואין צורך לצוות עליו, מראה על רמת ביטול עמוקה יותר כלפי האדון. וכך הם איברי הגוף, הבטלים לנפש בלי שום ציווי ואמירה להן.
לסיכום: בחלק זה למדנו שכל יהודי אחראי לחלקו בעולם, ובמעשה אחד בכוחו להטות את כף המאזניים של הבריאה כולה ולהביא ישועה והצלה. חיות כל העולמות התחתונים תלויה במעשי המצוות, ולפיכך המצוות הן פנימיות הרצון העליון ולבושו הפנימי, בעוד הנבראים והעולמות הם רצון חיצוני. עמדנו על הטעם לכך שהמצוות נקראות "איברין דמלכא": כשם שאיברי הגוף בטלים לנפש ביטול מוחלט, ורצונה מתלבש בהם בלי ציווי ובלי שיהוי של זמן, ומשני סימנים אלו מוכח שהרצון מלובש ממש בכל איבר ואיבר. ובמשל שני המשרתים ראינו שהיכולת להבין מדעתו, בלי ציווי, היא סימן לביטול פנימי ועמוק.
בחלק הבא נמשיך בביאור הנמשל, ונעמוד על ההבדל בין המצוות הנקראות "איברין דמלכא" לבין התורה, שעליה נאמר שהיא "כולה חד עם הקב"ה".