הגענו לפרק כ"ג בספר התניא, הנמצא בדף כ"ח עמוד א' (עמוד 55). פרק זה בא בהמשך לפרקים האחרונים, ובמיוחד לשניים שלפניו, שבהם למדנו כי בדיבור האלוקי - הכוח האלוקי המתגלה - קיימות דרגות שונות:
בפרק כ"א למדנו על הדרגה שבה מתגלה הדבר האלוקי לנביאים: הדיבור נקרא "עשרה מאמרות", וכן כל התורה נביאים וכתובים שהשיגו הנביאים במראה נבואתם - כל זה נקרא התגלות אלוקית בשם "דיבור", "וידבר ה' אל משה לאמור".
בפרק כ"ב למדנו שבכוח האלוקי הנקרא "דיבור" ישנם צמצומים וירידות, עד שנוצרים העלמות והסתרים - "הסתר פנים העליונים" - ומהם נבראים נבראים נמוכים וחשוכים, המרגישים את עצמם כישות עצמאית, מה שנקרא "אלוקים אחרים".
בהמשך לכך אומר אדמו"ר הזקן, שבעקבות מה שלמדנו בפרק הקודם נבין טוב יותר את המעלה שיש בתורה ביחס למצוות, ואת המעלה שיש במצוות ביחס לכל שאר ענייני העולם. יש הבדל בין תורה למצוות, כפי שנראה מדיוקי הלשונות בזוהר שיביא.
ניתן למצוא ביאור להבדל שבין תורה למצוות הובא כבר בתחילת התניא: בפרק ד' הובא ביאור המתייחס לכך, ובפרק ה' הרחיב אדמו"ר הזקן פרק שלם במעלה הגדולה שבתורה - שהיא מקיפה את השכל והשכל מקיף אותה, וכמזון הנכנס אל הפנימיות, לעומת המצוות שהן בבחינת לבוש בלבד. כאן תבוא תוספת ביאור, עמוק ורחב יותר, מהו ההבדל בין תורה למצוות ובמיוחד מהי מעלת התורה על המצוות - ותחילה יבאר את מעלת המצוות, ורק לאחר מכן יעבור לבאר את מעלת התורה.
נתחיל בלשון הפרק: "ועם כל הנ"ל" - עם כל מה שהוסבר בפרקים הקודמים - "יובן ויבואר היטב בתוספת ביאור מה שאמרו בזוהר דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", הזוהר מבטא את מעלת לימוד התורה בלשון הנפלאה ביותר שיכולה להיות: התורה והקב"ה אחד הם. "ובתיקונים פירשו" - בתיקוני הזוהר, כשההתייחסות היא למצוות, נוקטים לשון שונה במקצת: "דרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא" - רמ"ח המצוות נקראות מאתיים ארבעים ושמונה איברים של המלך, של הקב"ה.
מהו ההבדל בין הביטוי "איברין דמלכא" שנאמר על המצוות, לבין הביטוי "כולא חד" שנאמר על התורה?
תחילה יבוא הביאור בעניין המצוות. ומדוע דווקא רמ"ח? מאתיים ארבעים ושמונה הן מצוות עשה, שהן העשייה האקטיבית של האדם, ואילו שס"ה מצוות לא תעשה הן פסיביות - דבר שהאדם אינו עושה. (כמובן שיש למצוות סעיפים וסניפים, הרחקות שתיקנו חכמים ומנהגים, אך הבסיס הוא רמ"ח מצוות עשה). לשס"ה מצוות לא תעשה יש עניין של גידים, וההתייחסות לכך תבוא בפרק כ"ד; פרק כ"ג עוסק בהבדל שבין התורה לרמ"ח מצוות עשה.
כדי להבין מדוע נקראות המצוות "איברים", נבין זאת ממשל בגוף האדם: האיברים משמשים ככלים שדרכם מתגלה כוחו של האדם - הכוח לכתוב מתגלה ביד, כוח ההילוך ברגל, וכן הלאה. האיברים הם אפוא כלים לכוחות הנפש, ויש להבין מהו היחס בין האיבר, דהיינו הכלי, לבין כוח הנפש המאיר באותו כלי.
[ראוי לציין: במשנה מופיע פירוט מדויק של רמ"ח האיברים, ויש חלקים בגוף - חשובים מאוד כשלעצמם - שאינם נכנסים ברשימה זו ואינם נקראים "איברים", כגון המעיים ואפילו הלב. כפי שיובן יותר מהמשך הדברים, "איבר" הוא ביטוי לחלק בגוף הפועל את פעולתו באופן רצוני: האדם רוצה - ומיד הפעולה נפעלת. ואילו אותם חלקים בגוף הפועלים באופן בלתי נשלט, שאינו תלוי ברצון האדם, אינם נכנסים בקטגוריה של איברים].
ובלשון אדמו"ר הזקן, הטעם שהמצוות נקראות איברים הוא "לפי שהמצוות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמות עליונים ותחתונים להחיותם".
כל דבר המתרחש בעולם קיים כמובן ברצון האלוקי, ושום דבר אינו מתרחש ללא רצונו. אך יש לחלק בין פנימיות הרצון, שהיא "החפץ האמיתי", לבין דברים הנעשים אף הם מרצון - אך אין הם החפץ האמיתי שבעניין.
משל מאדם הרוצה לבנות בית: הרצון הפנימי, העיקרי והאמיתי הוא שתהיה לו קורת גג שבה יגור. כדי להגיע לתכלית זו מתרחשים תוך כדי הבנייה פרטים רבים - חומרים, פעולות, טיח מבחוץ ומבפנים וכל הנוי - והוא רוצה בכל אלה, שאלמלא רצה בהם לא היה מזמין ולא היה משלם. אלא שרצון זה הוא רצון חיצוני, רצון נלווה שהרצון הפנימי גורר אחריו; ואילו היה יכול להגיע למטרתו בלעדי אותם פרטים, ייתכן שהיה מוותר עליהם.
כך גם ברצון האלוקי: הרצון הפנימי, העיקרי, שבשבילו נברא הכול - הוא התורה והמצוות. רמ"ח מצוות העשה שיהודי מקיים הן פנימיות הרצון האלוקי, הן חפצו האמיתי. גם בעולמות הרבים, ובמיוחד בעולם הגשמי שבו אנו נמצאים, יש רצון אלוקי, שאחרת לא היו קיימים כלל - אך הרצון האלוקי בעולמות הוא רצון חיצוני, ואילו הרצון האמיתי הוא המצוות.
בדומה למה שהזכרנו בלימוד פרק א' בתניא, שהחיות שבה חש האדם את מציאותו ואת ה'אני' שלו נובעת מן הנפש הבהמית, ואילו מצד הנפש האלוקית יש ביטול מוחלט לאלוקות. והדוגמה שהובאה שם: אדם שיש לו, ברוך השם, יד בריאה, והוא מניח עליה תפילין - שני אופנים של הסתכלות לפניו:
אפשר שיחוש: יש לי יד בריאה וטוב מאוד, וכיוון שראיתי שיש בתורה מצווה להניח תפילין - הנני מניח תפילין על היד הקיימת אצלי.
ואפשר להסתכל הסתכלות נכונה ועמוקה הרבה יותר: יש בתורה מצוות הנחת תפילין, וכיצד אפשר להניחן אם לא תהיה יד שעליה יניח? על כן נתן לי הקב"ה יד, כדי שתתאפשר הנחת תפילין.
השאלה היא מהו העיקר ומה בא בשביל מה: האם היד היא המציאות האמיתית והראשונה, ועליה מלבישים כעת את מצוות התפילין - או להיפך: מצוות תפילין היא המטרה והתכלית שבשבילה נברא הכול, והיא פנימיות הרצון שהקב"ה רוצה שתהיה הנחת תפילין בשביל הנחת תפילין עצמה. כיוון שכתוב בתורה "וקשרתם לאות על ידך", נבראה בשביל זה היד, ונברא בשביל זה עורה של בהמה, וכן הלאה.
[ואין לטעון שהאדם קדם למצווה: התורה קדמה לעולם באלפיים שנה, וכל מושג המצוות היה קיים עוד לפני הבריאה, וקיים גם ברבדים עליונים שאינם נמצאים בעולם הזה הגשמי - אף שהתכלית היא דווקא כאן, בעולם הגשמי].
מציאות המצוות היא אפוא הרצון האמיתי, הפנימי והתכליתי, וכל העולם מתנהל בהתאם למצוות. ובלשון הפרק, כל העולמות "כי כל חיותם ושפעם" - כל החיות שיש בעולם וכל השפע שהעולם מקבל - "תלוי במעשה המצוות של התחתונים כנודע".
מהו ההבדל בין "חיותם" ל"שפעם"? מובא ש"חיותם" היא החיות שהעולם מקבל באופן מסודר, תמידים כסדרם; וכשמגיע יום מיוחד - שבת או חג - מקבל העולם תוספת שפע על הרגיל. ותוספת זו באה בעקבות המצווה המתקיימת, בזכות השבת ובזכות החג. אין זאת שהשבת מגיעה אל עולם הקיים כבר ובעל שפע, אלא להיפך: השבת היא המטרה, ועצם קיומו של השפע בעולם הוא בגלל השבת ובגלל החג.
על כך יש אריכות גדולה יותר בחלקים הבאים בתניא, ובמיוחד באיגרת הקודש, שבה מופיעה איגרת שלמה על דוד המלך, שהשתבח בתורה ואמר "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי". אדמו"ר הזקן מבאר שם באריכות שדוד המלך השתבח בכך שהמצוות הן הנותנות את השפע לבריאה: כל פרט בבריאה זז לכאן או לכאן בעקבות מעשהו של יהודי. יהודי מניח תפילין כשרים וכל האותיות כראוי - ובכך הוא ממשיך את כל האורות ואת כל השפע; חסרה אות אחת בתפילין - ונעצרות ההשפעה והעניינים.
לסיכום: בפתיחת פרק כ"ג, על יסוד מה שלמדנו בפרקים כ"א-כ"ב על דרגות הדיבור האלוקי ועל הסתר הפנים, בא אדמו"ר הזקן לבאר בתוספת ביאור את ההבדל שבין תורה למצוות: על התורה נאמר בזוהר "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", ועל המצוות נאמר בתיקונים "רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא". המצוות נמשלו לאיברים - כלים שדרכם מתגלה הכוח - לפי שהן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי, המלובש בכל העולמות עליונים ותחתונים להחיותם, וכל חיותם ושפעם של העולמות תלויים במעשה המצוות של התחתונים.
בחלק הבא נעמיק במשל האיברים ובביאור היחס שבין הכלי לכוח הנפש המאיר בו, ומשם נעלה אל ביאור מעלתה המיוחדת של התורה על המצוות.