לפני שנמשיך הלאה, נעמוד על נקודה מעניינת - דיוק במילה אחת, שילמדנו אגב אורחא עד כמה כל פרט בתניא מדויק.
באחד ממאמריו שבספר אור התורה מצטט אדמו"ר הצמח צדק את לשון התניא, וכותב בסוף הקטע: "כמו שכתוב בתניא סוף פרק י"ט" - "הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים... כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו". והנה, בתניא מובא רק הפסוק הראשון מבין ארבעת הפסוקים שהובאו שם - "כל הגויים כאין נגדו" - ואילו המילים "מאפס ותוהו נחשבו לו" אינן מופיעות בתניא כלל.
ממה נפשך: אם יש להוסיף את המילים הללו, מדוע לא הוסיפן אדמו"ר הזקן בתניא? ואם אדמו"ר הזקן לא הביאן, מדוע מוסיף אותן אדמו"ר הצמח צדק? הפסוק בישעיהו במלואו הוא: "כל הגויים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו" - ואם כן, מדוע בתניא לא הובא הפסוק בשלמותו, ואצל הצמח צדק כן הובא בשלמותו?
נקודה זו תלמדנו להבין את הסגנונות שבתניא. פעמים רבות מובא פסוק ולאחריו "וגומר" בוי"ו, ופעמים רבות מובא פסוק ולאחריו "גומר" בלא וי"ו. ומתחילה יש לשאול: לשם מה נצרכת תוספת זו כלל? אם רק חלק מן הפסוק רלוונטי - יובא החלק הרלוונטי, ואם ברצונו להביא את הכול - יביא את הכול.
אלא שבגמרא מובא כלל: כל פסוק שמשה רבינו אמרו כפסוק שלם ולא הפסיק בו באמצע, אף אנו כשאנו מצטטים אותו עלינו לאמרו בשלמותו. שהרי חלוקת הפסוקים נעשתה על ידי משה רבינו, ומקום סיומו של פסוק הוא המקום שבו עצר משה רבינו. ומעתה, כאשר אין הכותב מבקש להביא את הפסוק כולו, משום שרק חלקו רלוונטי לעניינו, הוא מרמז שיש לפסוק המשך:
"גומר" - הפסוק ממשיך, אלא שההמשך אינו רלוונטי לעניין הנדון.
"וגומר" - המשך וראה מה כתוב להלן, שכן ההמשך רלוונטי לעניין, ולא הובא במלואו אלא לשם קיצור הלשון.
וכיצד מביא אדמו"ר הזקן את הפסוק כאן? "דכתיב כל הגויים כאין נגדו וגו'" - בוי"ו, ללמדנו שההמשך רלוונטי. ומשום כך מביאו אדמו"ר הצמח צדק במאמרו עם ההמשך, ומאריך בו עד סופו.
ומדוע ההמשך רלוונטי? משום שמדובר כאן בשלוש הקליפות הטמאות, שביחס אליהן נדרש ביטול מוחלט. "כאין נגדו" אין פירושו ביטול מוחלט, אלא שאינו נחשב - במציאותו הוא קיים, אלא שאינו נחשב; ואילו המשך הפסוק "מאפס ותוהו נחשבו לו" אומר שלא רק "כאין", אלא לגמרי אינו קיים. נמצא שההמשך שייך לעניין, ואדמו"ר הזקן, שרצה לקצר בלשונו, רמז עליו בכתיבת "וגו'".
*
בחלק האחרון של הפרק בא אדמו"ר הזקן לענות על השאלה הרביעית שטרם נתבארה: כיצד נכללת באהבה המסותרת גם יראה. למדנו שאברהם אבינו נותן לכל יהודי אהבה מסותרת, ובהכרח שאהבה זו כוללת בתוכה גם יראה - שאם אין יראת שמיים, עלול הוא להיכשל בדברים האסורים, והרי אהבה זו אמורה להביא את האדם גם לקיום מצוות עשה וגם להימנעות ממצוות לא תעשה. ואם כן, כיצד כוללת אהבה בתוכה יראה?
תמצית דברי אדמו"ר הזקן בסיום הפרק: מכוח אהבתו של היהודי לקב"ה, אהבה שיש בה מסירות נפש ורצון למסור את הנפש, נוצרת בו זהירות ויראה שלא להיכשל אף פעם, אפילו בדברים הקטנים והשוליים ביותר, העלולים לחבר אותו חלילה לעניינים של עבודה זרה. אלמלא הייתה האהבה כוללת בתוכה יראה, לא היה ירא כל כך מלהתחבר אפילו לדברים של מה בכך.
כך בסיפור הידוע בחנה ושבעת בניה: המלך תבע מבניה להשתחוות לפסל, ומשסירבו הרג אותם אחד אחר אחד. משהגיע אל הבן האחרון, הקטן שבהם, ידע המלך שאין הוא עתיד להשתחוות, ואמר לו: אני זורק טבעת על הרצפה ואתה תרים אותה - כדי שהעומדים מרחוק יחשבו לפחות כאילו השתחווית. לכאורה לא הייתה בכך בעיה: אין זו השתחוואה ואף לא כוונת השתחוואה, אלא הרמת טבעת בלבד - אלא שהמעשה נראה כמעשה שיש בו עניין של עבודה זרה. ואף על כך מסר הילד הקטן את נפשו, ולא הסכים לעשות זאת בשום אופן.
ומדוע יהיה אדם מוכן למסור את נפשו אפילו על דבר כזה? לכאורה אין זה עניין של אמונה, שהרי יכול היה לומר: אשתחווה, ואין הדבר פוגם באמונתי כלל; אני ממשיך להאמין בה', ואיני עושה אלא מעשה חיצוני, אקט טכני של הורדת הראש והרמתו. וכן אם יאלץ אותו הגוי לומר מילה שיש בה עניין של כפירה, יכול היה לומר: אוציא את המילה מפי, ובתוך תוכי לא אתכוון למה שאני אומר - שהרי מקומה של האהבה בלב, ובלבי אמשיך לאהוב את הבורא בלי שום הגבלה.
על כך משיב אדמו"ר הזקן: אין זו אהבה בלבד, אלא יש בה גם יראה. לא רק שהוא אוהב, אלא שהוא ירא מלהתנתק אפילו בדבר שהוא קצה קצהו של שולי שבשוליים. זהו כוחה של האהבה המסותרת, הכוללת בתוכה גם יראה אפילו מדבר קטן.
"והנה אור ה' אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמה שבנפש גדול ועצום כחו כל כך לגרש ולדחות הסטרא אחרא והקליפות שלא יוכלו יגעו אפילו בלבושיה שהם מחשבה דבור ומעשה של אמונת ה' אחד" - יש ביהודי עוצמה חזקה כל כך לגרש את הקליפה והסטרא אחרא מלבו, עד שלא ייגעו אפילו בלבושיה, והם: מחשבה, דיבור ומעשה. אין הוא מוכן לעבור על רצון ה' אפילו במעשה לבד, אף שבלבו הוא נשאר שלם.
"דהיינו לעמוד בנסיון למסור נפשו אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד, כגון להשתחוות לעבודה זרה אף שאינו מאמין בה כלל בלבו" - אדם עשוי לומר: משתחווה אני לעבודה זרה ואיני מאמין בה כלל, אלא עושה כמעשה הכול. ואילו יהודי שמתעוררת בו היחידה שבנפש אומר: איני מוכן אפילו לכופף את ראשי, אף שאיני מאמין בכך - שכן בכפיפת הראש כבר אני מקבל את טומאתה של עבודה זרה.
ראוי להעיר: אילו היו שואלים את הרבנים אם יש בזה חטא של עבודה זרה, ייתכן שיאמרו שאין זו עבודה זרה, שהרי עבודה זרה תלויה בלב ובאמונה, והוא אינו מאמין. ואכן, מצד שם החטא אין כאן חטא של עבודה זרה - אך הוא נטמא בעבודה זרה, נגע בדבר והתקלקל בו במידת מה, ויהודי אינו מוכן אפילו להתקלקל בכך.
וכאן יש לשאול: כיצד מעוררים את הנקודה שבלב, את היחידה שבנפש? זו שאלה קטנה וגדולה כאחת: קטנה - שהרי "קרוב אליך הדבר מאוד"; וגדולה - שכן יש להבין באמת כיצד מעוררים. וביחס לנידון שלפנינו, בפרק זה למדנו שכאשר מדובר בניסיון של אמונה, אין מקום לשאלה כיצד מעוררים: כשמגיע ניסיון באמונה, הדבר מתעורר מעצמו. וכיצד מתעורר הדבר גם בעניינים אחרים - נראה בעזרת השם בפרקים כ' וכ"א.
ונמשיך בלשון הפרק. לאחר הדוגמה שבמעשה, מוסיף אדמו"ר הזקן "וכן שלא לדבר תועה חס ושלום על אחדות ה' אף שאין פיו ולבו שווים רק לבו שלם באמונת ה'" - אף אם בלבו הוא מאמין ואין בפיו אלא מילים בעלמא, אין הוא מוכן להוציאן מפיו. יבוא הגוי ויאמר לו: אם לא תוציא מילה זו מפיך תקבל כדור בראשך, והוא משיב: תירה בי, ואת המילה לא אוציא. ואף שיכול היה לטעון: מה בכך אם אומר את המילה, הרי איני מאמין, והגוי אינו יודע מה בלבי, ויחשוב שאני מאמין - מכל מקום, יהודי שמתעוררת בו היחידה שבנפש אינו מוכן לנגוע בקצה קצהו של הדבר, לא במעשה, לא בדיבור ולא במחשבה. את המחשבה אין הגוי יכול לבדוק, אך אף בינו לבין עצמו אינו מוכן לכך.
"וזה נקרא דחילו הנכלל ברחימו" - יראה ("דחילו") הכלולה באהבה: מפני שהוא אוהב את הבורא אהבה גדולה כל כך, אינו מוכן חלילה להתנתק ממנה אף פעם, אפילו בדבר קטן.
"שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלקית שבכללות ישראל" - אהבה טבעית שיש לכל יהודי ויהודי, "שחפצה ורצונה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה אור אין סוף ברוך הוא, שמפני אהבה זו ורצון זה יראה ומפחדת בטבעה" - מפני עוצמת אהבתו ורצונו שלא להתנתק, הוא ירא ומפחד בטבעו. וממה? לא רק מלעבור על האמונה בה', אלא "מנגוע בקצה טומאת עבודה זרה ח"ו" - חטא עבודה זרה ודאי שלא, אלא אפילו בקצה טומאתה: לדבר דבר שאין צריך או לעשות מעשה שאין צריך, אף על זה אין הוא מוכן, ואף שבלבו הוא נשאר באמונתו - "שהיא נגד אמונת ה' אחד אפילו בלבושיה החיצונים שהם דיבור או מעשה בלי אמונה בלב כלל".
וזוהי המתנה הגדולה שנתן אברהם אבינו לכל יהודי ויהודי.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על דיוק לשונו של אדמו"ר הזקן, מתוך ציטוטו של אדמו"ר הצמח צדק באור התורה שהוסיף "מאפס ותוהו נחשבו לו", ולמדנו את ההבדל שבין "גומר" (המשך שאינו רלוונטי) ל"וגומר" (המשך הרלוונטי לעניין) - ומכאן שההמשך "מאפס ותוהו", המבטא ביטול מוחלט ולא רק "כאין", שייך לעניין שלוש הקליפות הטמאות. בהמשך נתבארה השאלה הרביעית: היראה הכלולה באהבה המסותרת, "דחילו הנכלל ברחימו", שמכוחה אין היהודי מוכן לנגוע אפילו בקצה טומאת עבודה זרה, אפילו בלבושים החיצוניים של דיבור ומעשה בלי אמונה בלב כלל - וזו מתנתו הגדולה של אברהם אבינו לכל יהודי.
בחלק הבא, בפרקים כ' וכ"א, נעסוק בשאלה כיצד מתעוררת אהבה מסותרת זו לא רק בשעת ניסיון של אמונה, אלא גם בשאר העניינים.