בחלק הקודם למדנו שהחכמה עניינה ראייה. כאשר אדם רואה דבר, הוא קולט דבר שהוא מעל יכולתו, מעל תפיסתו ומעל כליו - הדבר מתגלה אליו; ואילו הבינה היא ההפנמה של הדבר. כעת נעמיק בכוח החכמה שבנפש, ובגישת ה'פתי' אל האמונה.
היכן בנפש נמצא הכוח לקלוט אלוקות?
אלוקות היא למעלה מן השכל: מה שאדם מבין הוא מוגבל, ואילו אלוקות היא בלי גבול. כיצד, אם כן, יכול אדם מוגבל לקלוט את הבלתי מוגבל? הקב"ה נתן לו את כוח החכמה שבנפש, שייחודו בכך שהוא קולט דברים שהם למעלה מהבנתו ומתפיסתו של השכל המוגבל. כוח החכמה שבנפש הוא אפוא המקום שבו שורה אלוקות בנפש.
אמנם אין תפיסה שכלית בקב"ה, אך יש תפיסה שאיננה מצד השכל - הכרה, וזו כעין האמונה. אמונתו של יהודי בבורא עולם חזקה מהבנתו, שכן הבנה אפשר לסתור, ואילו האמונה עוצמתה גדולה מן ההבנה: היא קליטה שאינה מצד השכל, הכלים או הכישרונות של האדם, אלא קליטת האלוקות עצמה. הקב"ה נתן לאדם כוח שמצד אחד הוא אחד מעשרת כוחות הנפש, ועם זאת יש בו היכולת לקלוט דברים שמחוץ אליו.
אי אפשר להסביר מהי אמונה, אך אפשר לחוש אותה. לתפוס אותה בבינה אין ביכולתו של אדם, אך בחכמה כן - וזהו בדיוק כוח החכמה: לקלוט דבר שאינו בגדרי השכל, אלא חזק ממנו וגבוה ממנו, מקור השכל. כל מה שאדם מבין אינו אלא פירורים קלים וקטנים ממה שמאיר אצלו בחכמה, שהיא נעלית הרבה יותר.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה, והיא למעלה מן הבינה שהוא הבנת השכל והשגתו" - אין הוא אומר שחכמה היא שכל, אלא שהיא מקור השכל. "והחכמה היא למעלה מההבנה ומההשגה", למעלה מן המחשבה, "והיא מקור להם". כוח החכמה הוא כוח נעלה יותר מקליטה של הבנה, שכן הבנה היא דבר קטן ומוגבל.
"וזהו לשון חכמה - כח מ"ה" מדוע נקראת הבינה בשם בינה מובן - על שם ההבנה. אך מדוע נקראת החכמה בשם זה? מבאר אדמו"ר הזקן ש"חכמה" היא שתי מילים: "כוח מה" - חיבור של שני הפכים:
"כוח": היא אחד מכוחות הנפש.
"מה": כלשון משה רבנו שביטא את ביטולו לאלוקות - "ונחנו מה". "מה" הוא גם לשון שאלה, כאותה הברקה שמופיעה ומיד נעלמת ואי אפשר לתפוס אותה. "שהוא מה שאינו מושג ומובן".
זהו החלק שבנפש הקולט דברים שאי אפשר להשיגם ולהבינם - ולא משום שאדם זה פשוט או ברמה נמוכה, אלא משום שאין אדם בעולם שיכול להבין אלוקות, שהיא למעלה מן ההבנה; אך לקלוט אותה אפשר על ידי החכמה. ובלשון התניא: "ואינו נתפס בהשגה עדיין, ולכן מתלבש בה אור אין סוף ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה כלל" - לפי שאין מחשבה שיכולה לתפוס בו, ואילו על ידי כוח החכמה אפשר.
במשל שהובא קודם, על אדם היושב ולומד ולפתע מבריקה לו הברקה, יש לשים לב מתי היא נופלת: דווקא כשהוא יושב מבולבל ומרגיש שאינו מבין עוד דבר. ומדוע לא תיפול באמצע הלימוד? משום שכל זמן שהוא מלא באגו שלו, בהבנתו ובכישרונותיו, אין הוא כלי לאין סוף. באותו רגע שהוא אומר "איני יודע כלום, איני יודע מה קורה כאן", מאבד את עצמו ועושה מעצמו אין - נעשה כלי לקבל את האין סוף. זו התשובה לשאלה כיצד מגיעים לדרגה זו. [אין הכוונה שעל האדם להיות מבולבל תמיד, אלא שמפעם לפעם עליו לעמוד בביטול כדי לקבל].
אמרנו שהחכמה שבנפש היא נקודת ההברקה שבשכל, כפי שהוזכר גם בפרק ג' בתניא. כאן יש להעיר שבחסידות מבואר כי בחכמה, ש"היא כוח מ"ה", יש שתי דרגות:
הכוח שבחכמה: ההברקה, "ברק המבריק", הכוח שבנפש הממציא כל המצאה.
המ"ה שבחכמה: הנקודה העליונה ביותר שבנשמה, הנקראת במאמרי חסידות 'יחידה שבנפש'.
כאן בתניא הכוונה בעיקר למ"ה שבחכמה: לא לחכמה כהברקה של עניין שכלי, אלא ליחידה שבנפש, שמכוחה באה עוצמת המסירות נפש - שהיהודי מוכן ויכול למסור את נפשו לה'. זוהי החכמה שבנפש שעליה מדובר כאן, אף שאדמו"ר הזקן משתמש באותה לשון "חכמה".
"ולכן כל ישראל, אפילו הנשים ועמי הארץ, הם מאמינים בה'" - לכאורה מדוע יש להדגיש זאת? אדמו"ר הזקן בא ללמדנו שחיסרון בעומק השכל אינו חיסרון כלל באמונה, ואין האחד פונקציה של השני. ואדרבה, עובדה היא שדווקא מי שחסר לו בעומק השכל, אמונתו עשויה להיות בתוקף הגדול ביותר. [ובספר 'היום יום' מובא שלא לילך אחר השכל, שכן השכל מוגבל ומדוד, וכשאדם מבקש לחקור ולהבין כל דבר - הדבר מפריע לו להאמין].
והטעם: "שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה" - אין האמונה פונקציה של ידיעה, לימוד, הבנה ועומק. האמונה היא למעלה מן השכל; האמונה היא ראייה, האמונה היא החכמה שבנפש.
"כי פתי יאמין לכל דבר וערום יבין גו'" בפשוטו נראה הפסוק "כי פתי יאמין לכל דבר וערום יבין" כמתאר חיסרון: הערום, בעל השכל, מבין; ואילו הפתי, שאינו יכול להבין, מאמין. אך יש בפסוק הבנה עמוקה, והיא הפוכה: כשמדובר בדברים שלמעלה מן השכל, בענייני אלוקות, דווקא הפתי קרוב יותר, ואילו לערום, המבקש כל העת להבין, קשה הדבר.
ולכן על מי נאמר "פתי יאמין לכל דבר"? על משה רבנו. במעמד הסנה, בגילוי האלוקי הראשון שקיבל, ניגש משה רבנו כ'פתי' - אף שהיה חכם מכל אדם - משום שהבין שבאלוקות אין השכל הכלי. אין בכך עלבון אלא אדרבה, וכלשון התניא: "ולגבי הקב"ה, שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, הכל כפתיים אצלו יתברך". בענייני גבול יש המבין יותר ויש פחות, ושם הפתיות היא חיסרון; אך ביחס לאלוקות כל אדם הוא פתי, ושם הפתיות היא מעלה. ומי שסבור שהוא מבין - עוד ייקח לו זמן עד שיבין שאינו מבין.
מעין זה מסופר על שני יהודים שנכנסו ליחידות אצל אחד הרביים: תחילה נכנס יהודי פשוט ועני ושהה זמן קצר בלבד, ואחריו נכנס הגביר ושהה זמן רב. תמה היהודי הפשוט מדוע דווקא לעשיר הוקדש זמן כה ארוך. השיב לו הרבי: אתה קולט את העניין מיד, ואיני נדרש לזמן רב כדי להסביר לך שאתה עני ואין לך כלום; ואילו הוא, הנכנס מלא בעצמו, נדרש זמן רב להוביל אותו אל אותה נקודה. העני יודע מיד שאין לו, הוא בא בביטול מוחלט ומבקש לקלוט. מי שניגש כפתי - כלי גדול יותר הוא לאלוקות.
בהמשך מביא אדמו"ר הזקן פסוק בתהילים (פרק ע"ג), שיש בו שני פירושים: "דכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך וגו'" (והמשך הפסוק: "אחזת ביד ימיני"):
הפירוש הפשוט: אף על פי שאני בער ולא אדע וכבהמה שאינה מבינה דבר, בכל זאת אני תמיד עמך, ואין הדבר מפריע.
פירוש התניא: להיפך - דוד המלך אומר שדווקא משום ש"בער ולא אדע בהמות הייתי" לכן "אני תמיד עמך". מי שניגש אל האלוקות מתוך ידיעה שאינו יודע דבר, הוא המוכשר ביותר לקלוט אלוקות, ובלשונו "כלומר שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך".
כשמדובר בענייני הבנה - ישתמש האדם בכישרונותיו; אך כשמדובר באלוקות ובאמונה, אל לו לגשת כ'חכמולוג', שכן הדבר יפריע לו. יגש כפתי שאינו מבין ואינו יודע, כמי שהוא אין וכלום - ואז יוכל לקלוט ולהתקרב. ממילא אין לעמי הארץ לחוש חיסרון: אף דוד המלך אומר על עצמו "בער ולא אדע בהמות הייתי", וזו מעלתו הגדולה - "ואני תמיד עמך".
אף על פי כן, אין המסקנה שאין צורך להבין. השכל פעיל כל הזמן, ואם לא ישתמש בו האדם כדי להבין אלוקות, תורה ומצוות - יבין דברים הפוכים, והדבר יפריע לו בענייני האמונה. על האדם להבין בשכלו ככל יכולתו וללמוד בלי גבול, ובלבד שיזכור שכל מה שהוא לומד ויודע - ביחס לאלוקות אינו כלום. השכל מפריע רק כשהופכים אותו לעבודה זרה, כשהוא נעשה שיא השיאים שאין למעלה ממנו; אך כאשר יודע האדם שהשכל הוא אחד מכליו - יש לו ידיים, יש לו רגליים ויש לו גם מוח - אין הוא גורם מפריע. בתורה נדרשת הבנה ונדרש שכל, אלא שהכלי לקבלת אלוקות הוא למעלה מן השכל.
מכיוון שהגישה בביטול היא המקרבת, "ולכן אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב" - דהיינו בדרך כלל: אדם שהוא מקלי שבקלים ומפושעי ישראל, כשמגיע לרגע של מסירות נפש, מוסר את נפשו ומת על קידוש השם.
כמו הסיפור הידוע על 'הגנב הקדוש', שבאחת העיירות בפולין נמצא קברו ועליו כתוב "הגנב הקדוש": אותו יהודי היה מקלי שבקלים והתפרנס מגניבות, ויום אחד החליט לגנוב מן הכנסייה את הפסלים של כסף וזהב. כשתפסו אותו אמרו לו שעוונו כפול: לא די שהוא גנב, אלא שגנב מן הכנסייה וחילל בכך את קודשיהם, ועל כך מגיע עונש חמור. בבית המשפט הציע לו השופט: אם ימיר את דתו, ייחשב כגנב רגיל ויוקל עונשו, ואם לאו - יישרף. ענה אותו גנב: "על זה בשום אופן, אני אמות על קידוש השם". שרפוהו והוא מת על קידוש השם, ולבסוף הצליחו להביא את גופתו לקבר ישראל. גנב היה, קל שבקלים, אך ברגע האמת התגלתה אצלו נקודת היהדות.
וכמו הסיפור הידוע בגמרא על רבי אלעזר בן דורדיא, שלא הייתה עבירה שלא עבר ולא היה דבר חמור שלא עשה; וכששמע מאותה אישה שרבי אלעזר בן דורדיא שוב אינו יכול לחזור בתשובה, נגעו הדברים בנקודה שהוא אבוד, ואמר: "אני אבוד? לא ייתכן". הוא ביקש משמים וארץ ומהרים ומרוחות העולם שיבקשו עליו רחמים, ולבסוף אמר: "אין הדבר תלוי אלא בי", וחזר בתשובה עד שיצאה נשמתו ונקרא "רבי" אלעזר בן דורדיא. הרי שגם קל שבקלים לא איבד את החכמה שבנפש ולא איבד את אמונתו.
וממשיך אדמו"ר הזקן: "וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בה' אחד, ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה', וגם במעט שיודעים אין מתבוננים כלל, ואין מוסרים נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל, אלא בלי שום דעת והתבוננות, רק כאילו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד, ובלי שום טעם וטענה ומענה כלל". אין הוא מוסר את נפשו מפני שערך חשבון והגיע למסקנה שיש למסור את הנפש; הדבר אינו עולה אצלו כלל לרמת השיקולים. ואילו היה זה עניין של טעם, היה מקום לטענה "אולי לא" ולמענה "אולי כן"; אך משאין כאן טעם - אין טענה ואין מענה, אלא אקסיומה שלא ייתכן אחרת.
מהיכן באה מסירות נפש זו אצל מי שלא למד ולא קיים כל ימיו? מן החכמה שבנפש, שהיא הכלי לאלוקות. כל אחד מצאצאי אברהם יצחק ויעקב, וכן כל המתגייר כהלכה ונעשה בן אברהם יצחק ויעקב, מקבל את החכמה שבנפש. [את הנפש עצמה אפשר להעלות לדרגה גבוהה יותר "כפי מעשיו", כפי שלמדנו בחלק הקודם, אך את החכמה שבנפש אין צורך לשפר ולשדרג - זוהי אלוקות בשיא עוצמתה המאירה בנפשו, בחינת היחידה שבנפש].
ומסיים אדמו"ר הזקן: "והיינו משום שה' אחד מאיר ומחיה כל הנפש על ידי התלבשותו בבחינת חכמה שבה, שהיא למעלה מן הדעת והשכל המושג ומובן" - כפי שהזכיר קודם "החכמה תחיה בעליה". כל שכל המושג ומובן הוא בגדר גבול, ואילו החכמה שבנפש נעלית ממנו לאין ערוך.
לסיכום: בחלק זה למדנו שכוח החכמה שבנפש, שהוא "כוח מ"ה" - מה שאינו מושג ומובן - הוא המקום שבו שורה אלוקות בנפש, ובו מתלבש אור אין סוף ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל". החכמה היא מקור השכל ולמעלה מן הבינה, ולכן דווקא הביטול והתחושה של "איני יודע" הם הכלי לקבלתה. מכאן שאין האמונה תלויה בעומק השכל - "כל ישראל, אפילו הנשים ועמי הארץ, הם מאמינים בה'" - ודווקא מי שניגש כפתי הוא הכלי הגדול לאלוקות, כמשה רבנו בסנה וכדוד המלך באומרו "בער ולא אדע בהמות הייתי עמך". מכאן גם מסירות נפשם של קלי שבקלים, בלי שום טעם וטענה ומענה, הנובעת מן החכמה שבנפש - היחידה שבנפש. בכך נענו שתי השאלות הראשונות: שורש האהבה הוא החכמה שבנפש, והיא ירושה לנו מאבותינו, לפי שאבותינו הן הן המרכבה.
בחלק הבא נעסוק בשתי השאלות הנותרות: מהו עניינה של אהבה זו ומהו מבוקשה, ולאן שואף האדם כשמתגלית אצלו אמונה זו.