הגענו בעזרת השם לפרק י"ז. כבר בעמוד השער של התניא כתב אדמו"ר הזקן שהספר מיוסד על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", וזהו יעדו של הספר כולו: "לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד" - כיצד קיום התורה והמצוות קרוב מאוד לכל אחד ואחד. בסיום עמוד השער הוסיף וכתב שהביאור ייעשה "בדרך ארוכה וקצרה בעזרת השם יתברך".
כפי שלמדנו בהרחבה, אחד הביאורים בביטוי "דרך ארוכה וקצרה" הוא שישנן בתניא שתי דרכים שבהן מסביר אדמו"ר הזקן ליהודי שהדבר קרוב מאוד: דרך אחת ארוכה, ודרך שנייה קצרה. פרק י"ז, לפי ביאור זה, הוא הפרק האחרון העוסק בדרך הארוכה, ומפרק י"ח ואילך עובר אדמו"ר הזקן לדרך אחרת - הדרך הקצרה.
המוטו של כל הפרקים הללו, עד פרק ט"ז ובכללו פרק י"ז שאנו מתחילים כעת, הוא שכדי שיוכל האדם להגיע לקיום תורה ומצוות עליו להגיע למצב שתהיה לו התבוננות ויהיה לו רגש - שני הדברים גם יחד. כאשר יש לו התבוננות ויש לו רגש, הדבר מוביל אותו לקיום תורה ומצוות באופן מלא. זוהי הדרך הארוכה; מהי הדרך הקצרה ומה ייחודה נלמד בעזרת השם כשנתחיל את פרק י"ח.
בפרק ט"ז חידש אדמו"ר הזקן חידוש גדול. מחד גיסא, חשוב ביותר שיהיה ליהודי רגש, שכן הרגש מרומם את מעשה המצוות - דיברנו על כך שהרגש הוא כמו כנפיים המעלות את כל עבודתו של היהודי ומכניסות בה חיות. ומאידך, לעיתים אין האדם מצליח לעורר את הרגש: הוא מתבונן, והמקסימום שאליו הוא מגיע הוא הסכמה בשכלו שנכון וראוי לעשות כך וכך, אך אין הוא מתרגש. הסיבה לכך היא שנפשו מלכתחילה אינה מסוגלת להגיע ליותר מהסכמה ונטייה שכלית, ולא לרגש ממש.
האם כשאין האדם מגיע לרגש פעיל ממש חסר משהו בחיות המצוות שלו? [כלומר שאין ליבו פועם מהר יותר מחמת אהבת ה', אלא שכלו בלבד מבין ומגיע למסקנה שראוי ונכון לעשות כך] על כך חידש אדמו"ר הזקן בפרק ט"ז שאין חסר דבר, וקישר לכך את מאמר חז"ל "מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה": יהודי שיש לו "מחשבה טובה" בלבד - המסקנה שטוב ונכון וראוי לעשות כך קיימת אצלו בראש, במחשבה, אך אינה יורדת ומחלחלת אל הלב - הקדוש ברוך הוא מצרף אף את הרגש השכלי הזה אל המעשה ומרומם אותו. זהו סיכומו של פרק ט"ז.
ובהמשך ישיר לכך פותח אדמו"ר הזקן את פרק י"ז: "ובזה יובן מה שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".
הפסוק כתוב בספר דברים, בפרשת ניצבים. משה רבנו עומד עם הדור האחרון, הדור העומד להיכנס לארץ והדור שממנו הוא עומד להיפרד, ואומר: "כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך", ולאחר מכן: "כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמיים היא לאמור מי יעלה לנו השמיימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, ולא מעבר לים היא לאמור מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה" - ואז בא הפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".
למה מתכוון משה רבנו באומרו "הדבר"? במפרשים מצינו שני פירושים:
הכוונה למה שנאמר בתחילת העניין - "כי תשוב אל ה' אלוקיך", כלומר עבודת התשובה היא הקרובה מאוד לאדם.
הכוונה לכללות התורה - "כי המצווה הזאת" מוסב על כללות קיום התורה והמצוות.
אדמו"ר הזקן מתייחס בפרק זה לשני הפירושים: בחלקו הראשון של הפרק מבאר ש"הדבר" מוסב על כללות התורה והמצוות, ובסיומו של הפרק יבאר שהדברים אמורים גם ביחס לעבודת התשובה.
לפי הפירוש הראשון, שבו פותח: התורה אומרת שכללות התורה והמצוות קרובה מאוד לכל אחד, ומונה שלושה דברים - "בפיך ובלבבך לעשותו":
"בפיך" - דיבור.
"ובלבבך" - לפירוש אחד מחשבה, ולפירוש נוסף, שהוא פשוטו של לב - רגש.
"לעשותו" - מעשה.
ולכאורה, כשעורכים את החשבון, יש כאן דבר שאינו מובן: ביחס ל"בפיך" - לדבר בפה את הנדרש, וביחס ל"לעשותו" - לבצע את הנדרש, אפשר לתבוע זאת מן האדם, שכן אף אם אין הדבר נוח לו ואינו מובן לו, אם יחליט - יוכל לומר ויוכל לעשות. וכן אם נפרש ש"ובלבבך" עניינו מחשבה, עדיין ניתן לומר שביכולתו להכניס למחשבתו ולהחליט במה יחשוב. אך לפי הפירוש הפשוט ש"ובלבבך" עניינו רגש שבלב ממש - אהבה ויראה - כיצד אומרת התורה שהדבר "קרוב אליך מאוד"?
אדמו"ר הזקן מעלה את הקושי בשלושה שלבים:
הקושי הראשון - הדבר נגד החוש:
"דלכאורה הוא בלבבך נגד החוש שלנו" בפשטות ובאופן מוחשי יודע כל אחד שאהבת הבורא אינה דבר שמכניסים אותו ללב באופן טכני. וכאמרת החכם בספר חובת הלבבות, אמרה מפורסמת ביותר: "כשם שאי אפשר שישכנו האש והמים בכלי אחד, כך לא תשכון בלב המאמין אהבת ה' ואהבת עולם הזה". האדם נמשך בטבעו לאהבת עולם הזה, ולהכניס את אהבת ה' יש מחיר - עקירת אהבת עולם הזה. נמצא שהדבר נגד החוש: לא זו בלבד שאינו קרוב, אלא רחוק מאוד וקשה מאוד "להפוך ליבו מתאוות עולם הזה לאהבת ה' באמת". כיצד, אם כן, אומרת התורה "כי קרוב אליך הדבר", ועוד מוסיפה "מאוד"?
כאן מוסיף אדמו"ר הזקן בסוגריים: "והתורה היא נצחית". הוא בא למנוע טענה אפשרית - מנין שכשאמר משה רבנו "כי קרוב אליך הדבר מאוד" דיבר גם אלינו? שמא דיבר לאותו הדור, דור המדבר שלפני הכניסה לארץ, דור דעה שחי עם משה רבנו ארבעים שנה? אמנם ביחס למצוות פשוט וברור שהן נצחיות, ואין מי שיאמר שמצוות תפילין נאמרה לאותו הדור בלבד; אלא שכאן מדובר לכאורה בסיפור דברים - משה רבנו מתאר להם מצב ואינו נותן להם הוראה, "לא בשמיים היא", "לא מעבר לים היא", "כי קרוב אליך" - ובסיפור דברים היה מקום לומר שהוא מכוון אליהם דווקא. על כך אומר אדמו"ר הזקן שאם סיפור דברים זה נכתב בתורה, הרי התורה נצחית: משה רבנו דיבר לבני דורו דברים רבים מאוד, ולא כל מה שאמר נכתב בתורה, אלא "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה", ומה שהיה נקודתי לאותו דור לא נכתב. ממילא גם אלינו מדבר משה רבנו ואומר "כי קרוב אליך הדבר מאוד".
הקושי השני - אף באותו הדור היה הדבר קשה:
"שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עוה"ז לאהבת ה' באמת" נקדים: ברגשות יש אהבה ויש יראה, ואהבה קשה לפעול הרבה יותר מיראה. אף שהאהבה נגישה יותר ונעימה יותר, דווקא בה קיים הכלל שאין אהבת ה' ואהבת עולם הזה שוכנות יחד בלב אחד, ואילו ביראה אין כלל זה - אדם יכול להיות בעל יראת שמיים ובד בבד לירא מן הדוב ומן האריה, ואין בכך סתירה. ועוד הבדל: היראה אינה מצריכה קרבה, כמו שנאמר במתן תורה "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" - אדם יכול לעמוד מרחוק ולהיות ירא; ואילו האהבה באה מתוך קרבה, שהאוהב הוא הקרוב והמחובר. לפיכך קשה לעורר אהבה יותר מיראה.
"וכמ"ש בגמרא אטו יראה מילתא זוטרתי היא וכל שכן אהבה" ועל היראה, הקלה יותר, אומרת הגמרא במסכת ברכות: "אמר רבי חנינא: הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, שנאמר 'ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה'" - מלשון הפסוק משמע שסך הכול מבקש הקדוש ברוך הוא מן האדם יראת שמיים, ומיד שואלת הגמרא: "אטו יראה מילתא זוטרתא היא?" - וכי יראת שמיים דבר קל הוא? הרי היראה דבר קשה ביותר. ואם על היראה כך, על האהבה - "וכל שכן".
הקושי השלישי - לכאורה הדבר בלתי אפשרי כלל:
כאן מביא אדמו"ר הזקן את לשון המדרש בבראשית רבה: "וגם אמרו רז"ל דצדיקים דווקא לבם ברשותם" - רק אצל הצדיקים הלב נתון ברשותם: הצדיק מחליט שברצונו לאהוב עתה את ה' - והוא אוהב; מבקש יראה - ויש לו יראה. אך הצדיקים מועטים הם, כלשון חז"ל "ראה הקדוש ברוך הוא בצדיקים שהם מועטים", ומי שאינו עומד בדרגת צדיק - אין ליבו ברשותו, ואין הוא מחליט מה יהיה בליבו. אם כן, מה כוונת התורה באומרה "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו"?
["ובלבבך" בפשוטו עניינו רגש ממש: אהבה והשתוקקות המורגשות בלב, עד שאפשר למדוד את פעימותיו ולראות שהאדם מתרגש. ואמנם יש רגעים מסוימים שבהם חש אדם קרבה יתרה והשתוקקות, אך אין די בכך - שהרי כל ביטוי של אהבה שנזכיר, ובכללו הדבקות, הוא דרגה שיש להגיע אליה מתוך מעמד והכנה נפשית, ולאחר כל זאת אולי יגיע לנקודה מסוימת, ואין זה "קרוב מאוד". גם לומר ש"קרוב" אין פירושו "קל" אינו מספיק: מי שנמצא מטרים ספורים לפני פסגת ההר, ודווקא הקטע האחרון הוא הקשה מכול, אין מצבו נקרא "קרוב מאוד". "קרוב מאוד" פירושו נגיש - וזוהי עצם השאלה: אם הדבר קשה ומצריך עמל ומשימה, היכן "קרוב אליך הדבר מאוד"?]
לסיכום: בחלק זה ראינו שפרק י"ז הוא הפרק האחרון בדרך הארוכה, שעניינה הבאת האדם לקיום תורה ומצוות מתוך התבוננות ורגש כאחד; חזרנו על חידושו של פרק ט"ז, שגם מי שאינו מגיע אלא להסכמה שכלית אין חסר בחיות מצוותיו, שכן "מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה"; עמדנו על פתיחת פרק י"ז בפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", על שני הפירושים במילה "הדבר" - תשובה או כללות התורה והמצוות, ועל שלוש נקודות הקושי ב"ובלבבך": היותו נגד החוש, הקושי שהיה אף באותו הדור (ומקל וחומר מיראה), ודברי המדרש שרק צדיקים ליבם ברשותם.
בחלק הבא נעסוק בביאורו של אדמו"ר הזקן לפסוק, וכיצד אכן "קרוב אליך הדבר מאוד" לכל אחד ואחד.