בחלק הקודם עמדנו על הקושיות שהתעוררו בדברי אדמו"ר הזקן: ראשית, שהדבר קשה; שנית, שבדורותינו אין הדבר שייך; ושלישית, שמי שאינו צדיק אינו שייך לכך כלל. כעת נראה כיצד מיישב אדמו"ר הזקן עניינים אלו, ותחילה נדייק בלשון הפסוק עצמו.
שלושת הלבושים - מחשבה, דיבור ומעשה - מדורגים זה על גבי זה. לפיכך היה מקום לצפות שהפסוק ינקוט סדר ברור: מלמעלה למטה ("ובלבבך", "בפיך", "לעשותו"), או מלמטה למעלה ("לעשותו", "בפיך", "ובלבבך"). אך הפסוק פותח דווקא ב"בפיך", שהוא באמצע, ממשיך ב"ובלבבך" ומסיים ב"לעשותו". מה פשרו של סדר תמוה זה?
מבאר אדמו"ר הזקן שאין הפסוק מונה כאן שלושה עניינים אלא שניים: המילה "ובלבבך" אינה יחידה העומדת בפני עצמה, אלא מתחברת אל "לעשותו". כלומר, הרגש שאליו קרוב האדם אינו רגש פעיל העומד לעצמו, אלא רגש הדוחף אותו אל העשייה - כפי שנתבאר בפרק הקודם.
ישנן שתי דרגות באהבה:
אהבה כמציאות בפני עצמה - אהבת ה' גלויה שבלב, שעליה נצטווינו במצוות "ואהבת". כפי שלמדנו בפרק י"ד, המגיע לדרגה זו כבר קיבל שכרו בעולם הזה: הצדיקים זוכים לראות עולמם בחייהם, והביטוי לכך הוא האהבה שבליבם. אהבה כזו היא בבחינת מתנה.
אהבה שבמוח - נטייה שכלית, מסקנה שראוי ונכון להידבק בה' ולקיים תורה ומצוות. אין זה שכל טהור, שכן יש כאן נטייה, וכבר יש בה ממד רגשי מסוים, אלא שהוא רגש שברמה שכלית בלבד. לדרגה זו כל אדם יכול להגיע.
תכליתו של יהודי בעולם הזה היא העשייה בפועל, כלשון הכתוב "היום לעשותם", ומדייקים חז"ל: היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. הנדרש מן האדם הוא המעשה, ולא הרגש. ואף על פי כן, בלא רגש העבודה יבשה, ולכן נדרש ממנו לפחות אותו רגש שביכולתו להשיגו: הרגש הדוחף אל העשייה.
ומהו אותו רגש? זהו כל עניינו של פרק ט"ז: האדם מתבונן ומגיע למסקנה שכלית שראוי, נכון, צודק ואמיתי, וכדאי מכל הבחינות לנהוג כך. לדרגה זו כל אדם מסוגל להגיע, וזהו פירוש הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".
ומדוע פותח הפסוק דווקא ב"בפיך"? אדמו"ר הזקן אינו אומר זאת במפורש, אך כך עולה מסדר הכתוב: תחילה על האדם ללמוד בפיו, ומתוך הלימוד יהיה לו במה להתבונן, ומתוך ההתבוננות יגיע ל"ובלבבך לעשותו".
בלשון אדמו"ר הזקן:
"אלא דלעשותו רצונו לומר שהאהבה מביאה לידי עשיית המצוות בלבד" - אין מדובר באהבה כמציאות נפרדת, אלא באהבה הדוחפת אל העשייה, "שהיא רעותא דלבא שבתעלומות לב" - התעוררות הלב הנשארת בתעלומות הלב, "גם כי אינה בהתגלות לבו כרשפי אש" - אף שאין האדם מצליח להגיע לרגש גלוי ופעיל. לרגש גלוי מגיעים הצדיקים, שליבם ברשותם; אדם רגיל אינו מסוגל לכך, אך לאהבה שבתעלומות הלב הוא מסוגל בהחלט.
"ודבר זה קרוב מאוד ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו, כי מוחו ברשותו ויכול להתבונן בו ככל אשר יחפוץ" - המוח נתון ברשותו של האדם, ובידו לשבת, להתבונן ולהשתמש בו כרצונו. "וכשיתבונן בו בגדולת אין סוף ברוך הוא, ממילא יוליד במוחו על כל פנים האהבה לה' לדבקה בו בקיום מצותיו ותורתו" - בלב לא יהיה לו רגש, אך במוח תיוולד לו אהבה, דהיינו אותה נטייה שכלית שראוי ונכון להתקרב לאלוקות, והיא תעודד אותו ותחזק אותו בקיום התורה והמצוות בפועל.
ואם יאמר אדם: נמצא שכל ימיי לא יהיה לי רגש, ומה הערך של תורה ומצוות בלא רגש? על כך מסיים אדמו"ר הזקן "וזה כל האדם" - תכליתו של האדם אינה הרגש אלא המעשה, "כי היום לעשותם כתיב שהיום הוא עולם המעשה המעשה דוקא ולמחר כו' כמו שנתבאר במקום אחר", ואילו קיבול השכר, שהוא האהבה הגלויה, שייך ל"מחר".
[נשאלה שאלה: והרי נדרשת מן האדם עבודת ה' "מתוך שמחה וטוב לבב מרוב כל"? אכן נדרשת שמחה, אך אף היא באותה מדריגה: שמחה ואהבה שבמוח, ולא דווקא שמחה מורגשת בגלוי. שהרי אין אדם שמח בהנחת תפילין מדי בוקר כשמחתו על מתנה של מיליון דולר; ואף אם בפעמים הראשונות ישנה התרגשות, הרי במשך הימים היא הולכת ופוחתת, ואי אפשר להגיע בפעם המאה כבפעם הראשונה.
ובדומה לכך הטענה שהדבר "נגד החוש": אכן, להגיע לרגש גלוי אינו קרוב לאדם, ואף אם יעלה בידו מזמן לזמן בכוח מאמצים מרובים, אין לקרוא לכך "קרוב אליך". אך להגיע לרגש השכלי - זה אכן קרוב, וזו הדרגה שאליה מכוון הפסוק].
ומדוע אכן יוביל הרגש השכלי לידי מעשה? "והמוח שליט בטבעו ותולדתו על חלל השמאלי שבלב ועל פיו ועל כל האברים שהם כלי המעשה" - המוח שולט בטבעו על הלב, על הפה ועל כל אברי הגוף שהם כלי המעשה, וכשהוא שולט עליהם מתחיל האדם לעשות בפועל.
לכאורה הובהר כאן היטב שהמוח ברשותו של האדם, וכשיתבונן יגיע למסקנה ויקיים. ואף על פי כן אנו רואים במציאות אנשים שאף שמסבירים להם ומשכנעים אותם, אין הדברים מזיזים להם כלל, ואין מוחם מוליד אצלם אף לא את אותו רגש שכלי. וכי אין להם מוח?
על כך אומר אדמו"ר הזקן "אם לא מי שהוא רשע באמת". בהגדרת "רשע באמת" ישנה אריכות, ואחד הביאורים הוא כפי שלמדנו בפרק י"א: יש רשע החוטא ומתחרט, ויש רשע שאינו מתחרט לעולם - וזהו רשע באמת. אדם כזה ניטלה ממנו היכולת הזו, ואף הרגש השכלי אינו נוצר אצלו, "כמאמר רז"ל שהרשעים הם ברשות לבם ואין לבם ברשותם כלל": הרשע הוא היפוכו הגמור של הצדיק - הצדיק שולט על ליבו, ואילו הרשע ליבו שולט עליו, וכשהתאווה ניצבת מול עיניו אין הוא מסוגל אפילו לפצות פה כנגדה. "וזה עונש על גודל ועוצם עונם" אטימות זו עצמה היא העונש על גודל ועוצם עוונותיו, ומדובר במיעוט נדיר.
אך לכאורה קשה: הרי התורה מדברת אל כלל ישראל, ואומרת "כי קרוב אליך הדבר מאוד"? על כך משיב אדמו"ר הזקן "ולא דברה תורה במתים אלו שבחייהם קרויים מתים". התורה על הרוב תדבר, ואינה מדברת ביוצא מן הכלל: לא ביוצא מן הכלל שלמעלה - הצדיקים הגמורים, שאצלם קרובה גם האהבה הגלויה שבלב ולא רק "בלבבך לעשותו"; ולא ביוצא מן הכלל שלמטה - אותו רשע באמת, שאינו קרוי חי כלל.
ואין ספר התניא מותיר איש מחוץ לתחום. כבר בפרק י"א, בדברו על הרשע שאינו מתחרט, ציין אדמו"ר הזקן שאין הניצוץ האלוקי נעקר ממנו לגמרי אלא הוא קיים. לפיכך הוא עובר כאן במעבר חד אל הפירוש השני שבמילה "הדבר" שבפסוק: עבודת התשובה. גם אצל הרשע קרוב אליו הדבר מאוד - לא קיום התורה והמצוות, שהיכולת להתעורר אליהם נסתמה בפניו, אלא התשובה, שאותה ביכולתו לעשות.
"כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה, לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים" - הרשע חייב תחילה לשבור את המחסום העוצר אותו מלהתקרב, ושבירה זו נעשית על ידי תשובה.
וכיצד? "על ידי שבירת לבו ומרירות נפשו על חטאיו" - עליו להתמרמר על חטאיו ולשבור את ליבו על המצב שבו הוא נתון, ושבירת הלב היא הפותחת את ליבו לבורא, "כמו שכתוב בזהר על פסוק 'זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר וגו'', שעל ידי לב נשבר נשברה רוח הטומאה דסטרא אחרא" (אנו אומרים פסוק זה מדי ערב בקריאת שמע שעל המיטה). ביאור הזוהר: בכל הקורבנות שבספר ויקרא נאמר שם הוי"ה - "ריח ניחוח לה'", ולעולם אין נזכר בהם שם אלוקים. ומהו אפוא קורבן לאלוקים? "זבחי אלוקים רוח נשברה" - לא בהמה המובאת לקורבן, אלא שבירת רוח הקליפה שבאדם עצמו. ("ע"ש פרשת פנחס דף ר"מ ופרשת ויקרא דף ח ודף ה' עמוד א' ובפירוש הרמ"ז שם" אדמו"ר הזקן מציין בסוגריים מראי מקומות רבים בזוהר, שבהם מבואר ההבדל בין קורבן לשם הוי"ה לקורבן לשם אלוקים).
"והיא בחינת תשובה תתאה, להעלות ה' תתאה ולהקימה מנפילתה שנפלה אל החיצונים, שהוא סוד גלות השכינה" - באיגרת התשובה מבואר באריכות שיש שתי דרגות בתשובה: תשובה תתאה ותשובה עילאה. בשם הוי"ה שתי אותיות ה"א, הראשונה שלאחר היו"ד והאחרונה שבסוף אחרי הוי"ו, וכשאדם חוטא הוא גורם כביכול לנפילת הה"א, וכשהוא שב הוא מחזירה למקומה. זהו "תשוב ה'": יש השבת הה"א העילאה למקומה, ויש השבת הה"א התתאה. שבירת הלב שייכת לתשובה תתאה.
[ויש מי שזוכה לשתיהן כאחת ברגע אחד, כרבי אלעזר בן דורדיא, שעליו נאמר "יש קונה עולמו בשעה אחת", שהעלה את הה"א התתאה וגם את העילאה, והגיע לתשובה עילאה, לדרגה הנעלית ביותר שבתשובה].
גלות השכינה נגרמת ממעשי האדם, "כמאמר רז"ל גלו לאדום שכינה עמהם". ואין הכוונה לגלות פיזית בלבד, לארץ אדום, "דהיינו כשאדם עושה מעשה אדום" ומתנהג כעשיו: בהנהגה שאינה ראויה הוא "מוריד וממשיך לשם בחינת וניצוץ אלקות המחיה נפשו את נפש רוח ונשמה, המלובשים בו בנפש הבהמית מהקליפה שבלבו שבחלל השמאלי המולכת בו בעודו רשע, ומושלת בעיר קטנה שלו". שהרי אין האדם חוטא לבדו: לא רק היצר הרע נוכח בשעת החטא, אלא הנפש האלוקית נגררת עמו, ומשהוא מטמא אותה היא יורדת עמו לגלות, "ונפש רוח ונשמה כבושים בגולה אצלה" - לא רק שהם בגולה, אלא כבושים בה, כחנוקים בתוך מסך של ברזל, ואין בכוחם להתרומם. לפיכך התשובה פירושה שבירת המסך והוצאתם ממצבם.
ובזה מסיים אדמו"ר הזקן את הפרק: "וכשנשבר ליבו בקרבו ונשברה רוח הטומאה והסטרא אחרא, והתפרדו כל פועלי אוון - היא קמה מנפילתה וגם ניצבה כמו שנתבאר במקום אחר".
לכאורה יש להקשות: אם הצדיקים ליבם ברשותם, נמצא שמי שאינו צדיק אין ליבו ברשותו; ואם הרשעים הם ברשות ליבם, נמצא שמי שאינו רשע אינו ברשות ליבו. ומה, אם כן, מצבו של הבינוני, שאינו צדיק ואינו רשע? מצבו הוא שאין בכוחו לשלוט על ליבו כצדיק, אך גם אין הוא מונח בתוך ליבו כרשע. שליטתו היא בכך שמוחו שולט על ליבו במידה זו, שאם התבונן כראוי תוביל אותו ההתבוננות למסקנה שראוי ונכון לעשות.
לסיכום: בפרק י"ז ביאר אדמו"ר הזקן את המילה "ובלבבך", שאינה עומדת לעצמה אלא מתחברת אל "לעשותו": הקרוב לכל אדם הוא לעורר לכל הפחות את הרגש שבמוח, המוליד את המסקנה שראוי ונכון לקיים תורה ומצוות במעשה, ודבר זה קרוב לכל אחד ואחד, גם למי שאינו שייך לדרגת הצדיקים, שכן מוחו ברשותו והמוח שליט בטבעו על הלב ועל אברי המעשה. עוד למדנו שהתורה לא דיברה ברשעים הקרויים מתים: אצל הרשע באמת נסתמה יכולת ההתעוררות כעונש על עוונותיו, אך גם אצלו "קרוב אליך הדבר מאוד" בדרך התשובה - בשבירת הלב ובמרירות הנפש על חטאיו, השוברת את הקליפות ואת המחיצה של ברזל, ומעלה את ה"א תתאה מנפילתה.
בזה סיימנו את הדרך הראשונה שבספר התניא, כיצד יגיע יהודי לעשייה של תורה ומצוות. בפרק י"ח מתחילה הדרך השנייה, קצרה וקלה יותר, שבה יכול אדם לעורר בליבו את "קרוב אליך הדבר" - ובעזרת השם נגיע שם גם למשמעות המילה "מאוד", שעליה עדיין לא דיברנו.