בחלק הקודם למדנו את המשל שמביא אדמו"ר הזקן משוק החמרים: עבור מהלך עשר פרסאות מושכר החמור בזוז אחד, ואילו עבור אחת עשרה פרסאות - בשני זוזים.
מהי הסיבה לכך?
רש"י: "עשרה פרסי ישכיר לך אדם חמורו בזוז אחד, ואם תאמר לו לך עמי פרסה יתירה - ישאל שני זוזים". רש"י תולה זאת במנהג הקבוע: כך נהגו וכך קבעו, ומשעה שמשנים מן המנהג, נדרש תשלום כפול.
המהרש"א: מהלך אדם בינוני ליום הוא עשר פרסאות - זהו המרחק הרגיל והממוצע. החמר, ההולך ברגליו ומוביל את החמור, נוטל על עצמו מראש מרחק הסביר להליכה יומית. משמבקשים ממנו פרסה אחת נוספת, כל היום כולו הוא נתון בלחץ, שהרי עליו להספיק, וכל הליכתו נעשית במאמץ מוגבר. על תוספת המאמץ הוא דורש מחיר גבוה.
רש"י מבאר אפוא שזה מצד שינוי ההרגל, והמהרש"א מסביר שזה מצד תוספת המאמץ, ושני הטעמים נכונים. בנמשל ודאי שיש את שני הטעמים: אדם הרגיל ללמוד מאה פעמים והלומד פעם מאה ואחת - יש כאן גם תוספת מאמץ וגם שינוי ההרגל, ועל כן מאמץ זה נוטל ממנו כפליים.
ראוי לדייק גם בפרט המספרים: מאה כנגד עשר כוחות הנפש (שכל אחת כלולה מעשר, ויחד הן מאה), והאחת שמעליהן כנגד הבחינה שלמעלה מעשר הכוחות, שאינה נתפסת במחשבה.
אף בחירת המשל מדויקת. החמור רומז ליצר הרע ולנפש הבהמית, וכדברי הבעל שם טוב על הפסוק "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו": מיהו "חמור שונאך" הרובץ תחת משאו - זהו הגוף, זהו היצר הרע, הנפש הבהמית היא החמור.
ומשעסקינן בחמור, שתי דרכים לפנינו:
קניית החמור: הפיכת החמור לאדם. משהפכת אותו לאדם, שוב אין הוא חמור.
שכירת החמור: החמור נשאר חמור כשהיה, והאדם מתאמץ ועובד עמו בעבודה קשה.
לפיכך נקט אדמו"ר הזקן דווקא "שוק של חמרים שנשכרים" ולא שנקנים: העבודה החביבה יותר לפני הקב"ה היא עבודת ה'אתכפיא' - עבודה של קושי ומאמץ, שבה נשאר החמור במקומו והאדם כופה אותו ביגיעתו.
על הפסוק "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" ישנם שני פירושים: הפירוש הפשוט: "יקר" מלשון כבד וקשה (כתרגום על "ויכבד לב פרעה" - "ואתיקר"). כביכול קשה וכואב לפני הקב"ה שחסידיו, אנשים צדיקים, מגיע זמנם לעלות למעלה ולחדול מלהיות בעולם הזה משהסתיימה שליחותם, שהרי כל זמן שהיו כאן עשו דברים נפלאים, ומצד הסדר האלוקי עליהם לעלות למעלה.
הפירוש החסידי: "יקר" כפשוטו - יקר וחביב. ומה חביב בעיני ה'? "המותה לחסידיו" - אותם חסידים הממיתים את עצמם בחייהם ומתאמצים, כלשון חז"ל על מי שממית עצמו באוהלה של תורה, היינו שעובד קשה וקונה את תורתו ביגיעה.
אדם העובד קשה ומתאמץ יקר יותר מן הצדיק שאצל הדברים זורמים ובאים לו בקלות. הקב"ה מייקר את המאמץ, ואפילו המאמץ הקטן ביותר יקר ביותר.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו, שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז, להיות נקרא עובד אלקים".
יהודי אחד בא אל אדמו"ר הצמח צדק ואמר לו: "רבי, יודע אני עד כמה לימוד התורה חשוב ויקר, ואין לי חשק ללמוד - אפילו לפתוח ספר אין לי חשק. מה עושים?". השיב לו הצמח צדק: "ומה אעשה שיש לי חשק? אני מקנא בך - אין לך חשק, ועתה אתה יכול להתאמץ. כמה יקר הדבר!". כשאין לאדם חשק והוא בכל זאת משקיע - זהו דבר יקר ביותר.
וידוע המסופר על הצמח צדק עצמו בצעירותו: סבו, בעל התניא אדמו"ר הזקן, ביקש לתת לו מתנה - לפתוח את ליבו בתורה ולהעניק לו ידיעת ענייני התורה במתנה, והוא סירב ואמר: "איני רוצה, ברצוני להתייגע". לימים סיפר כי התחרט על כך: את מה שהיו נותנים לי במתנה הייתי צריך לקבל, ולהתייגע יכולתי הרבה מעבר לכך, שהרי אין גבול ליגיעה. מכל מקום, משני הסיפורים הללו נראה עד כמה ייקר הצמח צדק את היגיעה, את המאמץ ואת ההשקעה. אין דבר יקר מלהתאמץ ולהתייגע, ולכן אותה פעם אחת יתירה שקולה כנגד כל המאה.
השינוי אינו בא מאליו, שכן מצד עצמו מוכן האדם לעשות רק את הנוח לו, את הקל לו ואת הזורם לו. וכדי להתחדש ולהשתנות נדרש ממנו לגלות אהבה לקב"ה, בשני אופנים: אהבה גלויה ופעילה: קשה יותר לגלותה, והדרך אליה היא ההתבוננות. גילוי האהבה המסותרת: לכל הפחות יגלה את האהבה המסותרת הטמונה בליבו.
אך להישאר כפי שהיה עד עתה - לא יוביל למאמץ בשום אופן. המאמץ מצריך עבודה, וכפי שנתבאר בחלק הקודם במשל העור המעובד: עור הנהפך מעור של בהמה לקלף של תפילין, וזו עבודה ומאמץ. והעבודה והמאמץ נעשים על ידי גילוי האהבה.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה'".
וכן הוא אף בגשמיות: אין אדם מוכן להתאמץ למען זולתו אם אינו אוהבו - "מה פתאום שאתאמץ בשבילו?". ואילו כשהוא מגלה שהוא אוהבו, מוכן הוא להתאמץ למענו. כך גם בעבודת ה': כשמתגלית אצל האדם אהבה לאלוקות, מוכן הוא להתאמץ אף כשקשה לו, אף כשאין זה נוח ואף כשהדבר נראה כרגע בלתי נסבל - משום שהוא אוהב את מי שלמענו ולמען ציוויו הוא עושה.
וכיצד מגלים אהבה לקב"ה? "על ידי שיתבונן בגדולת ה' במוחו". האהבה היא דבר קשה ואינה באה מאליה, שכן בטבעו אוהב האדם רק את העולם - את עצמו ואת התאוות הנראות לנגד עיניו. אהבת אלוקות באה מן המוח, כפי שלמדנו באריכות בפרק ו': בבהמה, הראש והלב נמצאים באותו מפלס, ולפיכך אין אהבתה מוכרחת לבוא מן הראש אלא יכולה לבוא במישרין; באדם, לעומת זאת, המוח עומד למעלה והלב מתחתיו. במוח חושבים, מתבוננים ומעמיקים, ומשם הדברים מחלחלים אל הלב. לכן כל התאוות הבהמיות אינן צריכות התבוננות והן באות בקלות מאליהן, ואילו כל אהבה אלוקית באה דווקא על ידי התבוננות.
יש לדייק: אדמו"ר הזקן נוקט "במוחו" ולא "במחשבתו", והוא חוזר על כך פעמים רבות. המחשבה היא אחד הלבושים השוכנים במוח, ואילו במוח עצמו - כפי שלמדנו באריכות בפרק ג' - ישנם שלושה חלקים: מוח החכמה, מוח הבינה ומוח הדעת, וכל אחד מהם עניין בפני עצמו. המחשבה היא הכלי והלבוש שבאמצעותו ניתן להשתמש במוח הנפלא שברא לנו הקב"ה.
ותכלית ההתבוננות: "לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה, שממנה הוא הטבע". זו עבודתו של הבינוני כדי להיקרא "עובד". "עובד" מלשון עבודה - לבוא לעבוד ולעמול, וזה נדרש מאמץ נפשי עמוק להתבונן בגדולת ה'.
במה יש להתבונן? בכמה ענינים, לדוגמה:
"מה רבו מעשיך ה'".
שהקב"ה מביט ורואה ואוזן שומעת - "הנה ה' ניצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב".
שמציאותו של כל דבר בעולם ממנו יתברך, והתהוותו מאין ליש בכל רגע ורגע.
בהשגחה פרטית, שברגע זה ממש היא על כל מעשיו.
כל אחד מן הנושאים הללו, שהוזכר כאן במילה אחת בלבד, עתיר חומר: כיצד לפתחו, להתחבר אליו, להבינו ולהפנימו. וכאשר האדם מפנים שיש השגחה פרטית ברגע זה על כל מעשיו, מתחיל הוא להתרגש מן העניין ונמשך אליו, ומבין ממילא שעליו להתאמץ: וכי אחרי תאוות ליבי אלך, או אחרי רצון הבורא הניצב מולי ומביט על מעשיי ומחיה אותי ברגע זה?
וכלשון המשנה במסכת אבות: "עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים... מאין באת ולאן אתה הולך". "הסתכל" אין פירושו ראייה בעלמא, אלא התבוננות והעמקה: יש במה להסתכל, ומתוך העיון וההעמקה מתעורר האדם ומבין שעליו לעשות מעשה - וזוהי ההתבוננות הנדרשת כאן.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על טעמי המשל: לדעת רש"י מחמת שינוי ההרגל, ולדעת המהרש"א מחמת תוספת המאמץ, ושניהם קיימים בנמשל שבפעם המאה ואחת. ראינו מדוע נקט אדמו"ר הזקן דווקא "חמרים שנשכרים" - שהחמור, הלא הוא הגוף והנפש הבהמית, נשאר במקומו והאדם כופה אותו ביגיעה, וביארנו את "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" בשני אופנים, ואת יוקר היגיעה כפי שעולה מסיפורי הצמח צדק. לבסוף למדנו כי שינוי טבע הרגילות נעשה על ידי עוררות האהבה לה', הבאה על ידי התבוננות המוח בגדולת ה', כדי לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי.
בחלק הבא נעסוק בדרכי ההתבוננות עצמן וכיצד מגלה האדם את האהבה המסותרת שבליבו.