המשך: עסקנו באותו יהודי בעל המרה שחורה, שעם זאת זה שהוא לומד ומתפלל הוא מכוח האהבה המסותרת שבלבו. והסיבה שמוכרח שתהיה בו אהבה זו, שהרי אדמו"ר הזקן כותב בהמשך שהאדם אוהב בטבעו את עצמו יותר מאשר את הקב"ה, ובלעדי האהבה המסותרת לא היה מגיע כלל אל התורה ואל התפילה.
נמחיש זאת בדוגמה: בעל המרה השחורה המתמיד בלימודו - מדוע יתמיד דווקא בלימוד התורה ובגמרא כל היום? הרי מצד אופיו (רצינות וסגירות, וכל המשפחה הרחבה של תכונות אלו) יכול היה באותה מידה לשקוד על ספרי חכמה עמוקים באוניברסיטה, ומכוח אותה התמדה עצמה להפוך לפרופסור מדופלם. מי אפוא מכוון אדם בעל אופי כזה שיפנה את כוחותיו דווקא ללימוד התורה ולא ישב ויהגה בחכמות העולם? זוהי האהבה המסותרת שבלבו לקב"ה, המנווטת את טבעו אל הצד האלוקי, אל הצד הטוב.
ואף על פי כן אין הדבר נזקף לזכותו, שכן את האהבה המסותרת לא הוא יצר: היא ניתנה לו כב'עסקת חבילה' בשעה שירדה נשמתו לעולם.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "אלא די לו באהבה המסותרת אשר בלב כללות ישראל שנקראו אוהבי שמו" - די לו באהבה המסותרת הקיימת בלבו של כל יהודי, "ולכן אינו נקרא עובד כלל" - משום שכל מה שהוא עושה נובע מטבעו, והאהבה שבלבו ניתנה לו במתנה: "כי אהבה זו המסותרת אינה פעולתו ועבודתו כלל, אלא היא ירושתנו מאבותינו לכלל ישראל וכמ"ש לקמן" - ירושה שקיבלנו מאבותינו, וכמו שכתוב לקמן בפרק י"ח, שם יתבאר מהיכן אהבה זו מגיעה וכיצד היא נמשכת.
נמצא שאין לייחס לו זכות לא על מעשיו בפועל, הנעשים מצד טבעו, ולא על הרגש המסותר שבלבו, שאינו פעולתו ועבודתו כלל. [האהבות הבאות מכוח עבודה והתבוננות אינן שייכות כאן, ובהן נעסוק בהמשך].
ראוי להבהיר: הדוגמה נאמרה על בעל מרה שחורה, אך אין בכך נפקא מינה - ניתן להביא דוגמאות מקבילות בדיוק באותו אופן גם בטבע ההפוך. הכלל הוא, שכל דבר שאדם עושה מצד טבעו אין בו כדי לקרוא עליו 'עובד ה''.
יתרה מזו: אדם עשוי להיוולד דווקא בטבע שאינו נוטה ללמוד הרבה, ולהשקיע מאמצי נפש מרובים - בקושי גדול, כקריעת ים סוף - עד שירגיל את עצמו ללמוד שעה ביום. כל אותה תקופה שבה עמל ועבד על כך, הריהו 'עובד אלוקים', שהרי עבד ממש. אך לאחר שנה או שנתיים, משנעשה הדבר אצלו הרגל קבוע והוא יושב ולומד כמו שעון בכל יום משעה שבע עד שעה שמונה - באותו רגע עצמו איבד את הכינוי 'עובד'. אמנם לא היה זה טבעו המקורי, אך הוא רכש אותו.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "וכן אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו, רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה ונעשה ההרגל לו טבע שני" - 'טבע שני' הוא טבע נרכש, שמרוב הרגל נעשה לשגרת חייו - "די לו באהבה המסותרת זו". משהגיע האדם לטבע שני, שוב אין הוא משקיע דבר; הוא עושה את שלו מתוך הרגל, וההמשכיות בקו שהרגיל את עצמו בו באה מכוח האהבה המסותרת הדוחפת אותו ואומרת לו: המשך, זה בסדר, המשך. אין כאן התחדשות, אין כאן רגש חדש הנוצר בכל יום מכוח התבוננות, אלא אהבה הקיימת בו מלידתו.
וכאן בא המפנה שבפרק: "אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו" - ואין 'יותר' זה מחייב תוספת מרובה; די אפילו בדקה אחת נוספת. אך ברגע שנעשה השינוי, השינוי עצמו תובע מאמץ: הדקה הנוספת דורשת מאמץ רב יותר מששים הדקות שנעשו מכוח ההרגל.
הפרק נפתח בלשון הפסוק "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע", ויש שכתבו שכותרתו של הפרק כולו טמונה בשתי מילים אלו. משנכנס האדם להרגל, הכול רץ קדימה וכביכול הכול כשורה - ועל כך באה התורה ואומרת "ושבתם וראיתם": על האדם לשוב ולבדוק מה מתרחש עמו, ולא להיכנס לשגרה, שכן השגרה היא המפילה את האדם. עליו לערוך הסתכלות מחודשת, לרענן את כל המערכת, לחזור לנקודת ההתחלה, לשאוב כוחות מן המקור ולצאת שוב לדרך; וכשחוזרים הדברים לשגרה - שוב "ושבתם וראיתם", וחוזר חלילה.
בשיעור הקודם הבאנו את קושיית הגמרא - "היינו עובד אלוקים היינו צדיק, היינו אשר לא עבדו היינו רשע" - ואת תשובתה. כעת נראה שתשובת הגמרא היא בעצם הרעיון של פרק זה: "ובזה יובן מה שכתוב בגמרא דעובד אלקים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד".
ומדוע נקטה הגמרא דווקא במספר מאה? על פי פשט מבאר אדמו"ר הזקן: "והיינו משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים" - כיוון שהיו רגילים לחזור על כל פרק מאה פעמים, הרי הלומד מאה פעמים עושה כרגילותו, ואף שמדובר במאה פעמים נקרא 'לא עבדו'. ואילו המוסיף פעם אחת על רגילותו - מאה פעמים ואחת - עשה בכך את השינוי ואת המהפך מ'לא עבדו' ל'עובד אלוקים'.
בפנימיות העניין אין המספר מאה מקרי, אלא הוא מסמל את כל הרעיון. כבר למדנו פעמים רבות שהנפש השלמה כוללת עשרה כוחות, וזאת משום שבעולמות העליונים יש בכל עולם עשר ספירות. כל אחד מעשרה כוחות אלו, וכן כל אחת מעשר הספירות, כלול אף הוא מעשר - כפי שאנו רואים בספירת העומר, שבה אומרים חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכיוצא בזה (אמנם בספירת העומר סופרים את שבע המידות בלבד, אך כשמדובר במכלול כל העשר, כל אחת מהן כלולה מעשר). נמצא, שכאשר נכנסים לפרטי הנפש, שלמותה היא מאה.
לפיכך, אדם העובד על מאה הגיע לשלמות - אך שלמות של הטבע, שלמות הכוחות שקיבל. ואילו במאה ואחת מתחבר הוא למה שלמעלה מן הטבע: בפתיחת אליהו נאמר שהקב"ה גילה מעצמו עשר ספירות, ואילו עליו עצמו נאמר "אנת הוא חד ולא בחושבן" - אתה אחד, אך לא במניין: אינך אחד מן העשר, אלא למעלה מהן. כיצד מתחבר האדם ל'אנת הוא חד ולא בחושבן', אל האין סוף שלמעלה ממבנה העשר? במאה ואחת - באחד שלמעלה מן המאה. המאה היא שלמות העשר, שלמות האופי והטבע, ואין בה עבודה כלל; ההתחברות אל 'אנת הוא חד ולא בחושבן' נעשית במדויק דווקא על ידי המאה ואחת.
על כך מביא אדמו"ר הזקן את המשל שבגמרא. ויש להקדים: כאשר בני אדם מבקשים להסביר דבר, הם מחפשים עניין הנראה דומה פחות או יותר ומביאים אותו כמשל, ובדרך כלל מסיקים מן המשל נקודה אחת או שתיים המשרתות את הרעיון, ואילו שאר הפרטים והצבעים הרבים שבו נועדו ליופיו של הסיפור ואינם קשורים בהכרח לתוכן. בתורה - בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה - אין הדבר כן: כשהגמרא מביאה משל, לא זו בלבד שהמשל מדויק, אלא שהוא בא מן הנמשל עצמו. הוא אותו עניין ממש, אלא שהוא לבוש בצורת משל, וממילא כל פרט ופרט שבו שייך לנמשל ומדויק להפליא.
ובלשון הגמרא: "כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים". החמרים הם בעלי החמורים העומדים בשוק ומשכירים את עצמם להובלת סחורה ממקום למקום - כעין נהגי המשאיות הכבדות בימינו, שהשוכר אותם שוכר את החמר ואת חמורו יחד. "שנשכאים לעשר פרסי בזוזא, ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי" - עבור עשר פרסאות משלמים זוז אחד (זוז הוא מטבע), ואילו עבור אחת עשרה פרסאות משלמים שני זוזים, כפליים, ולא זוז ועשירית. התוספת במרחק אינה אלא פרסה אחת, ואילו בתשלום משלמים פי שניים. ומדוע? "מפני שהוא יותר מרגילותם".
הדבר דומה לנסיעה ב'ספיישל': יש שירות הלוקח מנקודה לנקודה במחיר קבוע, אך כאשר מבקשים מן הנהג להמשיך עוד כמה רחובות, אין הוא מוסיף תוספת יחסית, אלא גובה לכל הפחות כפליים.
עד כאן המשל; בחלק הבא נעמוד על דיוקיו ועל ביאורו בנמשל - בעבודת האדם.