והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים ביום חבוש השם את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. רש"י מסביר שבעתיים כאור שבעת הימים, שבעתיים שבע שביעיות כאור של שבעת הימים. דהיינו כאור של שבע כפול שבע שביעיות, ביחד הרי 49 שביעיות, העולים ל-343. זה מה שעתיד להיות אור החמה לעתיד לבוא. המלבי"ם מסביר את הדברים יותר בעומק. אומר המלבי"ם ידוע שהצרה נמשלה ללילה. אדם שנמצא בתקופה קשה, אומר לך אני נמצא עכשיו בתקופה של חושך. יוון החשיכה עיניהם של ישראל. צרה תמיד נמשלת ללילה, לחושך. לעומת זאת הרווחה נמשלת ליום. הוציא אותם מצרה ומאפלה לאור גדול. הרווחה נמשלת ליום. אז הוא אומר הרווחה גם כן אפשר להמשיל אותה גם כשהיא מתחילה הרווחה, אז אם יש לילה, לילה הוא אפל. אם אני רוצה להגיד שהמצב מתחיל להשתנות לטובה, אז אני אומר כבר יש את אור הלבנה. אור הלבנה מתחיל להבליח וכבר לסלק את האפלה בלילה. זה כבר לא כל כך אפל. אז זה מה שאומר המלבי"ם, הרווחה שבאמצע הצרה היא נמשלת לאור הלבנה שהיא זורחת באמצע הלילה. אבל ההצלחה הגמורה שיש לאדם כשיש לו שלווה, לא מתוך צרה, לא מתוך צרה שעכשיו מתחיל קצת רווחה, לא, אלא שלווה גמורה, זה נמשל ליום. זה נמשל לאור החמה. עכשיו הוא מסביר, לפי זה תבין את סדר הפסוק. והיה אור הלבנה כאור החמה. הרי אור הלבנה הסברנו זה התחלת הישועה. יש לילה ואיזה אור מבליח, מתחילה הישועה. הוא אומר לך התחלת הישועה שתהיה אחרי הצרות הגדולות, אחרי הלילה הזה, התחלת הישועה תהיה כזה אור גדול כאור החמה. והיה אור הלבנה כאור החמה. דהיינו כשיש צרה גדולה ומתחילה ישועה, אז אנחנו עוד איך אומרים מדממים. עוד אנחנו חטפנו מכות, מתחילה ישועה אבל אנחנו עוד מלקקים את הפצעים. הוא אומר לא, לא כזה יהיה המצב. אלא יהיה המצב שכשתתחיל הישועה זה לא יהיה בחינה של לבנה שמאירה בלילה, זה כאילו מעולם לא הייתה צרה. תתחיל הישועה יהיה ישר אור יום. זה מה שהוא אומר, אור הלבנה שבאופן טבעי עדיין אנחנו עוד קצת עם הנזקים של הלילה ורק מתחיל אור הלבנה, אומר לא לא, לא יהיה אור לבנה, אלא ישר יהיה אור הלבנה כאור החמה, כאילו מעולם לא היה לילה, כאילו מעולם לא הייתה צרה. ואור החמה, דהיינו ההצלחה כשיש כמו שאמרנו שהיא הצלחה מתוך שלווה, הוא אומר אם אור הלבנה יהיה כאור החמה, דהיינו אחרי צרות יהיה כזאת שלווה כאילו מאז ומתמיד היה שלווה, אז מה יהיה כשיהיה מאז ומתמיד שלווה? יהיה פי כמה וכמה. זה מה שהוא אומר, ואור החמה יהיה שבעתיים, הרבה הרבה פעמים יותר מכך כאשר יהיה אור שהוא מתוך שלווה, מתוך נחת. עד שזה יהיה דומה לו כאור שבעת הימים. כמו האור ששימש בשבעת הימים הידועים שהם שבעת ימי בראשית, שאז האור הוא האור האלוקי, הוא זה שזרח על המציאות, אותו אור שהקדוש ברוך הוא גנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא, אור שהוא אור עצמי. המלבי"ם מסביר שבששת ימי בראשית הרי כתוב שעד יום רביעי הרי לא שימשו המאורות. אז מה זה ויהי ערב ויהי בוקר? מאיפה ערב איפה בוקר? אין מאורות בכלל. אלא מה, מסביר המלבי"ם שהיה אור שבעת הימים, זה היה אור שהיה מתחיל להאיר בבוקר והולך ונמוג בלילה והוא אור עצמי. אור בלי כדור שמש, בלי, אור עצמי. וזה אור שבעת הימים. והאור הזה הקדוש ברוך הוא עתיד לגלות אותו לצדיקים והוא לעתיד לבוא, אותו אור שהקדוש ברוך הוא גנז, כי לאור הזה היו סגולות מיוחדות שאדם יכל לראות איתו מה בקירות ומה בטפחים וכולי, כדי שהרשעים לא ישתמשו בו, כדי לפרוץ לאנשים הביתה, כי הוא יודע איפה הכספת ואיפה הוא מחביא את הדולרים ובאיזה מזרן הוא שם את ה... בקיצור כדי שלא הקדוש ברוך הוא העלים את האור הזה כדי שלא יעשו בו הרשעים שימוש. אבל על כל פנים זה אור שהיה אור עצום שהיה בשבעת ימי בראשית. הוא אומר כך גם כן יהיה אור ההצלחה שיהיה לעתיד, יהיה אור יפה ויותר, אור זורח ביותר כמו האור שהיה בשבעת הימים. מתי זה יהיה? ביום חבוש השם את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. דהיינו עם ישראל יהיו אז כמו אדם שנפל מקומה רביעית. אז אני מדבר בהנחה שהוא שרד, מה כולו עכשיו מוקף? תחבושות וגבס, נכון? כולו עכשיו מגובס. ביום חבוש השם את שבר עמו. אז זה יהיה מצבם של עם ישראל אחרי כל הצרות, אחרי כל הייסורים, אחרי כל המכאובים והפצעים, בהתחלה צריך לחבוש את השבר. בשלב השני מחץ מכתו ירפא. הכוונה לרפא את מחץ המכה, את מה שהבשר נמחץ מבחוץ, כן? יש את השבר שזה פנימי, אבל בן אדם לדוגמה שקיבל איזושהי מכה קשה מבחוץ, אז גם הבשר נאכל, גם הבשר ניזוק, וגם העצמות מבפנים. אז הוא אומר יהיה חבוש השם את שבר עמו, זה תיקון הפנימי של העצמות הפנימיים, ומחץ מכתו, זה המכה מבחוץ, הדם שיצא וכל העור שנהרס והתקלקל מבחוץ, ומחץ מכתו ירפא, אחרי זה גם את זה השם ירפא. מה זה אומר? שיהיה תחזור להם ההצלחה הפנימית שזה מסמל את השבר, את העצמות שהם פנימיים, ההצלחה הפנימית תחזור אליהם, וגם ההצלחה החיצונית, הכוונה הגשמית, החומרית. גם יהיה להם הצלחה נפשית, שזה אומר הצלחה רוחנית, וגם הצלחה גשמית. אז ביום שיחבוש השם את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא, אז יאיר אור החמה שיהיה שבעתיים כאור שבעת הימים, הכוונה אור ההצלחה יהיה אור רב ועצום.
הנה שם השם בא ממרחק בוער אפו וכובד משאה שפתיו מלאו זעם ולשונו כאש אוכלת. עכשיו הוא יתאר לנו את מה שהוא התחיל לתאר כבר מקודם, מה יקרה בבוא אשור. וזה כל הפרקים שלנו עוסקים בעניין הזה, מה יהיה כאשר אשור יבוא ויצור על ירושלים בתקופתו של חזקיה, איך הקדוש ברוך הוא ייפרע ממנו. הנה שם השם בא ממרחק. אומר הקדוש ברוך הוא כביכול הוא בעצמו בא ממרחק, הוא הביא את אשור לכאן לירושלים, כי אמרנו שאשור הוי אשור שבט אפי. שבט אפי פירושו אומר הקדוש ברוך הוא כשאני רוצה להכות אז לא יורד מקל משמיים ומכה. אלא יש לי שבט, ומי הוא השבט הזה? זה אשור. וכאשר יש אפי, יש כעס על עם ישראל, מי שהשבט שמשמש כדי להכות אותם, זה אפי. אז פעם זה אשור ופעם זה חיזבאללה ופעם זה חמאס ופעם זה המג'נון מאיראן ופעם זה כלי התקשורת. כל פעם זה יש לנו אשור אחר שהם השבט אפי של הקדוש ברוך הוא, ותמיד במצבים כאלה מה שאנחנו צריכים לראות זה מה אנחנו צריכים לתקן, מה רוצים מאיתנו. אז הקדוש ברוך הוא מצד אחד הביא לכאן את אשור, והאשור הזה וכביכול כולו מלא עשן, מלא אש, דין, רוגז, בא ממרחק, בוער אפו וכובד משאה, הכוונה בחיצוניות שלו נראה כי הוא בא לשרוף הכל. האשור הזה בא לכלות את עם ישראל. אבל מצד שני הוא מתאר לך כביכול בפנימיות שלו, אומר המלבי"ם, הוא מלא רחמים, מלא חמלה, מנסה לכבות את אותה האש. איך? על ידי אם אלה מידת הגבורה, אז הוא מכבה את אותה האש במידת החסד. איך? תשימו לב, הנה שם השם בא. שם השם הרי שם השם זה רחמים. שם השם בא ממרחק. אומר הקדוש ברוך הוא מי הביא את סנחריב? השם. השם הביא אותו, בוער באש, ונחירי אפו בוערים כמו משאת העשן שיוצאת מנחיריים בוערים. שפתיו מלאו זעם, הרי הוא בא וקילל וחירף מערכות אלוקים, הוא ושבנא וכל אלה שהיו שם איתו שבאו לחרף ולקלל את חזקיהו ואת העם היושב בציון. אומר לא רק שחרה אפו שזה משהו פנימי, אלא שלב נוסף הוא גם מוציא את הקללה מבחוץ, ולשונו כאש אוכלת. לשונו היא פנימית יותר והיא תחת השפה, לשונו היא כאש אוכלת מרוב הכעס שהיא באה לשרוף הכל.
ורוחו כנחל שוטף עד צואר יחצה להנפה גוים בנפת שוא ורסן מתעה על לחיי עמים. אומר לך דע לך כל זה יהיה בחיצוניות. בחיצוניות זה אש בוערת, בחיצוניות זה מישהו שבא לקלל שבא לשרוף את הכל. אבל הוא אומר רוחו, הכוונה הרוח הפנימית, תהיה כנחל שוטף עד צואר. נחל הרי מכבה את האש. זאת אומרת אומנם כלפי חוץ נראה שיש פה משהו שבא לשרוף ולבער את הכל, אבל בפנימיות יש פה נחל שוטף עד צואר יחצה. והנחל הזה עד צואר יחצה, זה כמו שהנחל שוטף מהצוואר ולמעלה כביכול יש אש, והנחל עד מקום הצוואר הוא מבדיל, שחציו מלמעלה הוא אש ועד מקום הצוואר יש נחל שמכבה את האש הזאת. מה הוא רוצה להגיד? שהגם שכביכול כלפי חוץ הקדוש ברוך הוא בא ברוב זעם, כי הנה הוא מביא לכאן את אשור ואשור עושה מצור והוא מחרף ומגדף, אבל תדע לך שהקדוש ברוך הוא פלג אלוקים מלא גשם נדבות, מלא מים. פלג כביכול הקדוש ברוך הוא במידת החסד יבוא ויכבה את אותה האש. וזאת תהיה ההצלה מאשור. ולמה אם ככה היה צריך את אותה האש? כדי שהעם יתעוררו לתשובה, כדי שהעם ישובו אל השם, ואז באמת יהיו ראויים לכך שיבוא החסד. המים הרי מסמלים את החסד. יבוא החסד ויתגבר, החסדים יתגברו על הדינים, יתגברו על אותה מידת הדין המקטרגת על עם ישראל, ועל ידי זה המים יבואו ויכבו את אותה האש. וזה יהיה להנפה גוים בנפת שוא. אומר עד שמה שהיה נראה לנו שכביכול אש וחמה, הוא אומר זה יהיה רק למראית עיניים. זה יהיה כדי להטעות את הגויים, שייראה להם כאילו הקדוש ברוך הוא רוצה עכשיו להביא אותם, להושיב אותם באיזה נוף יפה מאוד. איך ירושלים כתוב עליה? יפה נוף משוש כל הארץ. להנפה גוים בנפת שוא, והם יהיו בטוחים הנה הקדוש ברוך הוא בא להושיב אותנו בנופה של ירושלים, הנה אנחנו באים, אנחנו כובשים, אנחנו מצליחים. אבל באמת אומר רסן מתעה על לחיי עמים. כשאתה רוצה למשוך את הבהמה, במה מושכים אותה? ברסן. במתג ורסן עדיו לבלום, נכון? מושכים אותה ברסן. הוא אומר זה יהיה רסן מתעה. הקדוש ברוך הוא שם להם כמו שכתוב ושמתי חחי בלחייך, נכון? החחים זה בלחייים כדי למשוך את הבהמה. הקדוש ברוך הוא רוצה למשוך לפה את אשור, איך הוא יביא אותו לפה? חייבים לתת לו את האשליה, האש שורפת, אתה עומד פה לכלות את הכל, כולם נמסרים בידיך, הנופה של ירושלים אצלך. ואז על ידי זה הוא בא לכאן עם כל חילותיו, וככל שהוא יבוא לפה עם חילות רבים יותר וכסף וזהב רב יותר, כך גם כן תהיה הישועה גדולה יותר והכסף והזהב שעם ישראל יקבלו יהיו גדולים יותר, כפי שנראה בהמשך שהם הלכו לפני כן למוש, תרהקה, ושמה הם נלחמו כנגדם ולקחו מהם כסף וזהב רב ואז באו לפה. למה? שלא יבואו ריקם, כן? שיבואו מלאים, כדי שלעם ישראל לא רק גופות יהיה להם, שיהיה לעם ישראל גם כסף וזהב. אז יוצא אם כן שכל זה נועד כדי לעודד אותו. השם משך אותו ברסן, הוא לא הרגיש שכל ההתלהבות הזאת זה רסן שהשם מושך אותך, מתעה על לחיי עמים.
השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר השם אל צור ישראל. מתי זה היה? באיזה זמן בא אשור? מתי הייתה מפלתו? ליל פסח, נכון? כתוב שאמרו אז את ההלל. השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, אומר רש"י בליל הפסח תבוא לכם שמחה זו. בליל התקדש חג, כליל התקדש חג. מה זה כליל? כ"ף הדמיון, כמו הלילה שבו התקדש החג. אומר רש"י כמו איזה לילה מדברים? כמו שאמרתם שיר של הפסחים במצרים. אומר כמו שאז במצרים אמרתם שיר על הפסח, אמרתם שיר והלל, הרי כשאוכלים את קורבן הפסח אומרים את ההלל, אז כמו אז יהיה לכם שיר כשיבוא לכאן סנחריב, כמו הלילה שבו התקדש החג אז. כהולך בחליל, תשמחו במפלתו של סנחריב כמו המביא את הביכורים. מה מביא את הביכורים? מה כתוב? שהיה החליל מכה לפניהם, נכון? לא כל כך ברור לי תמיד מה זה החליל מכה. משמע מפה שהחליל זה כלי הקשה. זה לא משמע שזה כלי נשיפה. כי אם כתוב החליל מכה, לא כתוב שהחליל מנגן. לא יודע, צריך לעיין שם, המפרשים אומרים, אבל תמיד היה לי קצת נשמע מוזר שהחליל מכה לפניהם, אלא נגיד שאלא אם כן נגיד שהחליל זה היה סוג של כלי הקשה. המלבי"ם מסביר, השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. כמו שהסברנו, המפלה של סנחריב הייתה בליל פסח. ואז עם ישראל שרו את ההלל. והוא אומר כמו שאז הייתה שמחה גדולה בקריאת ההלל, באכילת קורבן תודה על הפסחים שלהם, כך מאידך גיסא תדע לך, רוותה המהומה במחנה אשור. כאשר לכם יהיה השיר כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל, כך גם כן יהיה להם אז הקדוש ברוך הוא יעשה להם מהפכה. והשמיע השם את הוד קולו ונחת זרועו יראה וכולי. מתי? מתי שלכם יהיה השיר. מפה בקיצור אצלכם יהיה כביכול מהומה של שמחה, ואצלם יהיה מהומה של צער, של עצב, של אובדן. כליל התקדש חג. יש שמחה, אומר מצד הזמן, מסביר המלבי"ם, כמו שמחת הרגל. יש שמחה מצד שיש איזושהי סיבה שגורמת לאותה שמחה, אומר המלבי"ם, כמו השמחה בעלייה לרגל. למה אדם שמח? הוא זוכה לראות פני האדון השם. אז הוא אומר השמחה אז תהיה כפולה. א', כליל התקדש חג. ליל התקדש חג זה שמחה שהיא מצד הזמן. זה זמן של חג. דבר שני, ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר השם. כמו השמחה שיש לעולה לרגל על עצם זה שהוא אמור לראות את השם. ואלה שני סוגי שמחות שונים. יש שמחה שנובעת מהזמן, הזמן הוא זמן של שמחה. ויש שמחה שנובעת מחמת שאני אמור עכשיו לפגוש מישהו קרוב לי, הבן או הבת שלו מתחתנים, איזושהי סיבה מקומית לשמחה. אומר פה יהיה את שתי השמחות יחד. כליל התקדש חג זה שמחה שהיא מצד הזמן, ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר השם אל צור ישראל לביכורים, שזה השמחה לפגוש את האדון, לראות את פני השם. אומר אלה שני סוגי שמחות שהשמחה הזאת שלכם תהיה מורכבת מאותם שתי סוגי השמחות הללו.
והשמיע השם את הוד קולו ונחת זרועו יראה בזעף אף ולהב אש אוכלה נפץ וזרם ואבן ברד. והשמיע השם את הוד קולו, להבעית את מחנה אשור על ידי הוד קולו. ונחת זרועו יראה, יראה להם את נחת זרועו. מסביר המלבי"ם מה ההבדל בין זרועו לנחת זרועו? אומר המלבי"ם נחת זה מלשון הנחה. כביכול עדיין רק הניח עליהם את זרועו, עדיין לא הכה אותם הכאה הראויה. זה מה שהוא אומר, ונחת זרועו יראה, עדיין לא הכה אותם בזרוע, רק את נחת זרועו כדי להפחיד אותם. בזעף אף, אף שזה אומר כעס, ולהב אש אוכלה, כנגד זה שהם באו לכאן כמו שהסברנו, הם באו לכאן בא ממרחק בוער אפו כובד משאה שפתיו מלאו זעם וכולי, אש אוכלת, כנגד זה הקדוש ברוך הוא אותם יכלה באש. ולהב אש אוכלה נפץ וזרם ואבן ברד. הכוונה כמו ינפץ אותם כמו זרם ואבן ברד, כמו הברד שיורד והגשם שבא בכוח, כך גם כן הם יכלה אותם השם. מה זה הלהב אש אוכלה? מסבירים המפרשים, הרי איך הוכו מחנה אשור? הסברנו בעבר שאש אכלה אותם מבפנים. תיקד יקוד. האש אכלה אותם מבפנים. איך זה היה? על ידי זה שהם שמעו את קול שירת המלאכים, על ידי זה כלתה נפשם וכביכול כמו נשרפה מבפנים. לא יכלה לעמוד ברוחניות הגבוהה הזאת של שמיעת קולות המלאכים. אז זה מה שכתוב כאן, ולהב אש אוכלה. היה פה להב אש אוכלה שאכל אותם מקרבם. וכתוב שזה שריפת נשמה וגוף קיים. דהיינו הגוף שלהם נשארו אותו דבר. קמו ראו כולם פגרים מתים. זאת אומרת שגופם עדיין נותר כמו שהיה קודם לכן.
כי מקול השם יחת אשור בשבט יכה. מקול השם יחת אשור. אומר רש"י אוזניים פתח להם ושמעו שירה. מכאן אתה רואה מקול השם, עצם שמיעת הקול של השם יתברך, שמעו שירה מפי החיות ומתו. בשבט יכה, אשור שהיה רגיל להכותך בשבטו. דהיינו, יש שתי אפשרויות איך להבין פה את הבשבט יכה. כי מקול השם יחת אשור, בשבט יכה השם את אשור. אתם מבינים? זה כאילו הבשבט יכה חוזר על הקדוש ברוך הוא. אשור יחת, יישבר מקול השם, שהשם בשבט יכה אותו. ויש אפשרות להבין אחרת, שהבשבט יכה חוזר על אשור. כי מקול השם יחת אשור, איזה אשור? אשור אשר תמיד בשבט יכה. אשור שתמיד היה מכה בשבטו, זה שתמיד כולם יראו וחרדו ממנו, כעת הוא מקול השם יחת. דהיינו אומר הקדוש ברוך הוא לא צריך שאני אכה אותו בידי, אלא רק נחת זרועו, אפילו בנחת ישים עליו את זרועו, כבר הוא יוכה. איך? רק שישמע את קול השם, כבר יהיה בזה כדי שיחת וישבר.
זה היה בהתחלה. אבל בהמשך, והיה כל מעבר מטה מוסדה אשר יניח השם עליו בתופים ובכינורות ובמלחמות תנופה נלחם בם. רש"י מסביר מה זה במלחמות תנופה? רש"י אומר תנופת קציר העומר עמדה להם לישראל באותה מלחמה. הרי זה היה ליל שישה עשר בניסן. והיות וכן, מה הזכות של עם ישראל אז? זה הזכות של העומר. מה הייתה הזכות שלהם? שעם ישראל הקריב את העומר. איפה אנחנו רואים עוד שעמדה לישראל זכות העומר? אצל המן ומרדכי. שמה הוא אמר להם השקלים הבודדים שלכם וקמיצת העומר, הראה להם קמיצה, אמר להם הקמיצה, מעט העומר הזה, הוא זה שניצח את כל אלפי השקלים שלי. והיה כל מעבר מטה מוסדה. מסביר המלבי"ם, כל המעברות, כל המקומות של מטה והשבט המוסד, המוסד הכוונה היא חזק, מיוסד, כל המקומות של שבט יהודה, אשר יניח השם עליו, הקדוש ברוך הוא שם יניח את גבורתו עליו, כל המעברות, כל המקומות של מטה יהודה, היו בתופים ובכינורות. הכוונה כל המקומות החזקים ההם, שמה כולם שמחו בשווקים וברחובות את שמחת החג. אומר אז גם כן באותה מלחמה תהיה ובמלחמות תנופה נלחם בם. הכוונה היא כמו שמצד אחד תהיה שמחה גדולה במחנה ישראל, בכל המקומות החזקים, בכל המקומות ששמה יש את השווקים הגדולים, שמה תהיה שמחה גדולה, כנגד זה ובמלחמות תנופה נלחם בם, כנגד זה יהיה מלחמה כנגד אשור. אז הוא אומר שם כביכול מה הוא רוצה לומר? רק הקול של השמחה כאילו הבעית את אשור. רק קול השמחה, מה שהם היו שמחים פה, שמחת החג, הרי היה פסח כמו שהסברנו, כל שמחת החג ששמחו כאן, רק הרעש הזה כביכול, רק הקול הזה, כבר זה נלחם בם, כבר היה די בזה כדי להבעית את אשור. והשמחה הזאת התפשטה בכל רחובות ירושלים, כי בכל מקום ששמה היו אוכלים את הפסח, היו אומרים גם כן את ההלל. אז השם כביכול הגדיל את מלחמתו על אשור במלחמות תנופה נלחם בם, בכל אותם המקומות במחנה אשור שבהתחלה הם חשבו שהם יבואו כדי לכבוש את ירושלים, אז שם שרו את שיר החג, עם ישראל על הקורבן, והקול הזה די היה בו כדי להבעית את אשור.
כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת השם כנחל גפרית בוערה בה. כי ערוך מאתמול. מאתמול מסבירים המפרשים, אתמול זה כמו אתמול. ערוך מאתמול תופתה. תופתה זה הגיהנום. הוא בא ואומר הגיהנום ערוך מאתמול. מתי זה מאתמול? אומרים חז"ל מתי נברא הגיהנום? ביום שני. מאיפה אנחנו יודעים שזה נברא ביום שני? מכיוון שכתוב כי ערוך מאתמול, ואתמול ולו שלשום. איזה יום שיש לו אתמול ואין לו שלשום? יום שני. יום שני זה יום שאין לו שלשום. הכוונה יום שני של בריאת העולם. אם תגיד יום שני של השבוע, אז יש לו שלשום, זה שבת. אבל אם אתה מדבר איתי על יום שני של בריאת העולם, זה אתמול שאין לו שלשום. וזה מה שהגמרא אומרת, כי ערוך מאתמול זה הגיהנום. אבל לכאורה זה מוקשה, כי יש לנו מקור אחר שמה כתוב בו? אחד משבעה דברים שהיו קודם שנברא העולם, הגיהנום, נכון? אז לכאורה משמע שזה היה עוד לפני כן, עוד לפני שנברא העולם בכלל. מה התשובה? אז המפרשים שם מסבירים בעין יעקב, הם מסבירים שיש שני דברים. יש את המרחב של הגיהנום, האולם שנקרא גיהנום, ויש את האש שבו. אז האולם של הגיהנום, זה ערוך מאתמול, זה כבר הכינו כבר עוד לפני, סליחה, זה עוד מקדמת דנא, עוד לפני שנברא העולם. ולעומת זאת האש של הגיהנום, זה הסיקו את האש הזאת רק ביום שני. זה הערוך מאתמול, זה הכוונה שכבר הסיקו וערכו אותו, שמו בו את העצים במרכאות, כן? זה לא להבין שהגיהנום זה אש כפשוטו, אלא רוצים לאפיין בפנינו את גודל הצער, אז אומרים זה כמו אש. אבל זה בושה גדולה שהיא באה לידי ביטוי במשל שאנחנו יכולים להבין. אומרים לך בושה, אז אנחנו לא נבין מה זה בושה, אומרים זה בושה ששורפת כמו שתיקח ותשים פי מאה, פי אלף יד על האש שאתה מכיר פה בעולם הזה, זה גודל הבושה שיש שם. חז"ל אומרים מה זה תופתה? חז"ל אומרים זה תופת, נכון? תופת זה אש הגיהנום, אש תופת. אבל חז"ל דורשים כל המתפתה ביצרו נופל שם. אז ערוך מאתמול תפתה, הכוונה היא התופת שלה, וזה בא לרמז גם כן שאיך בן אדם יגיע לשם? על ידי שהיא תפתה אותו. על ידי זה שאדם מתפתה ביצרו, נופל הגיהנום.
גם היא למלך הוכן. גם זה, גם את הגיהנום הזה הכינו לצורך מי? לצורך סנחריב וחילו. העמיק הרחיב מדורתה. מדורתה זה האש שהסיקו שם. העמיק והרחיב אותה. פירושו של דבר, קודם כל מה זה מדורה? מי שיודע מה זה מדורה? מה פירוש המילה מדורה? מדורה הכוונה העצים המסודרים אחד על חברו. זה נקרא מדורה. הגמרא מביאה דוגמה, מסדר אותן כמדורה. כמדורה זה העצים המסודרים אחד על השני. רק בעקבות שהיו מסדרים את העצים קודם הסקת האש, אז לכן קוראים לאש, קוראים למדורה. אבל האש זה לא, זה לא השם שלה מדורה, אלא זה שם סידור העצים. מערכת העצים נקראת מדורה. אז הוא אומר גם פה, כמו שעושים בל"ג בעומר, מסדרים את העצים. אז הוא אומר גם זה יהיה מוכן, מדורתה מוכנה מאתמול. אש ועצים הרבה, נשמת השם, הכוונה היא כביכול השם נופח רוח באותה מדורה שתהיה כנחל גפרית בוערה בה, שתהיה אש שורפת ביותר. כל זה מוכן למי? למלך, לסנחריב. המלבי"ם גם הוא הולך באותו קו, אומר המלבי"ם ואם תשאל אחרי שאתה מתאר לי מה יהיה במחנה אשור, תגיד לי מה יקרה עם מלך אשור בעצמו? מה יקרה עם סנחריב? הוא אומר לך ערוך מאתמול תפתה. איך סנחריב מת? ברח ובניו הרגו בחרב, נכון? איך? חז"ל אומרים שסנחריב שאל, תגידו לי מה הכוח של האומה הזאת? איך הם תמיד מנצחים? איך הם תמיד יכולים כנגד האויבים שלהם? אמרו לו תשמע, היה להם סבא גדול, קראו לו אברהם. אברהם הזה לקח את הבן שלו, עקד אותו על קדושת השם. היה מוכן לשרוף אותו, להעלות אותו על גבי המזבח לכבוד השם יתברך. אמר אה, ככה? אני יש לי שני בנים. אני את שניהם אקריב. אני אנצח יותר. כן? הוא היה אבא לארג', אמר אני אקריב שני בנים. מי אלה היו שני הבנים שלו? אדרמלך ושראצר, נכון? אדרמלך, אדר זה מלשון אדר, אדר זה אדרת, זה בגד. אדרמלך זה הבגד של המלך. זה היה הבן שהיה אמור לרשת אותו. אדרמלך, הוא היה אמור לקבל את האדרת של המלך. ושראצר, שר זה שר, אצר זה מלשון אוצר. הוא היה שר האוצר. זה היה שני הבנים החשובים שלו. היו לו עוד בנים, אסר חדון, כן, הבנים של סנחריב. איך קראו לבן השני? שראצר, כן. אסר חדון ושראצר בניו. עכשיו הם שמעו אותו, הוא עשה התבודדות שמה בבית העבודה זרה, ושמה הוא אמר את זה, הבטיח את זה לעבודה זרה, תשמע, אני גם החלטתי ללכת על כל הקופה, אני את שני הבנים שלי אני אקריב לך. הם עמדו שמה מאחורה, שומעים, מה זה, איזה אבא לארג' יש לנו, עומד להקריב אותנו. אמרו אנחנו חושבים שבאמת יהיה הרבה יותר טוב לעבודה זרה אם יקריבו את המלך בעצמו. את האבא בעצמו. הרי אמרו אם ככה אנחנו נחסל אותו ונפתור פה את הבעיות. ושמה הם הלכו, מתי זה, איפה הוא היה בדיוק באותו זמן? משתחווה בית נסרוך אלוהיו. מי זה נסרוך? עבודה זרה שלו. מאיפה, למה קראו לו נסרוך? היה נסר של נח, מתיבת נח, שהוא לקח, זקף אותו לעבודה זרה. עשה ממנו עבודה זרה מהנסר של תיבת נח. לכן קראו לו נסרוך אלוהיו. עכשיו המקום ששם היו מקריבים את הבנים לעבודה זרה, איך קראו לו? גיא בן הינום, נכון? ואיך קראו לאש שמה, מקום התופת? ככה היו קוראים לזה. מי שיודע למה קראו לזה תופת? היו מתופפים בתופים. למה היו מתופפים בתופים? שלא ישמעו את צעקות הילד כאשר היו מוציאים אותו לשריפה רחמנא ליצלן, ואז ההורים יכלו לחזור בהם, להתחרט. אז היו מתופפים בתופים שלא ישמעו כל זעקותיו, שמה היו שורפים את בניהם. אז זה מה שהוא בא ומספר, תדע לך התופת הזה שסנחריב הכין לבנים שלו, מי בסופו של דבר נמסר שמה? הוא עצמו. זה מה שהוא אומר, כי ערוך מאתמול תפתה. למי ערוך מאתמול למי? זה היה בעצם לבנים שלו. אבל גם היא תדע לך למלך הוכן. הוא חשב שהוא מכין לבנים שלו תופת, אבל הם הכינו את זה לו, למלך הוכן. אמרו יותר טוב שזה יהיה למלך, זה יותר מכובד. כן? והוא רצה לשרוף אותם ובסופו של דבר הם הרגוהו. למי? למלך אשר העמיק הרחיב מדורתה. פירושו של דבר הוא הגדיל את המדורה שם, דהיינו הוא רצה שהאש תהיה אש גדולה שכביכול שיהיה קורבן עצום לתופת. אבל נשמת השם, רצונו של השם יתברך, בערה בה כנחל גופרית, שמי שזה שהכין את אותה תופת, הוא בסופו של דבר נשרף בה. מי גרם את זה? נשמת השם. רצון השם יתברך. הרי אם יש את נפשכם הכוונה היא רצונכם. אז גם פה כשבאים להגיד נשמת השם הכוונה רצון השם. רצון השם בערה כנחל גופרית בוערה בה. במי זה בא? בזה עצמו שרצה להכין את התופת לבניו, האש הזאת שרפה אותו עצמו. כן יאבדו כל אויביך השם. אמן.