פתיחה
פרק ס' בישעיהו הוא פרק של נחמה ואור: תיאור ירושלים בזמן הגאולה, כשהאומות באות אליה במנחה ובכבוד, ובית המקדש מתפאר. בחלק זה של הפרק אנו עומדים על הפסוקים העוסקים בבניין החומות על ידי בני נכר, בשערים הפתוחים תמיד, בבניין המקדש, בהשתחוות המענים והמנאצים, ובאור הנצחי שיאיר לישראל באחרית הימים. נלך על סדר הפסוקים, ונביא את דברי הרד"ק, רש"י ובעיקר את ביאורו של המלבי"ם.
"ובנו בני נכר חומותיך" - קצף ולא חימה
וּבָנוּ בְנֵי־נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ׃
אומר הרד"ק: מלבד שיעבדו אותך במנחה, הם יעבדו גם בארץ שלך - יבנו בידיהם את חומות ירושלים. בני הנכר יהיו המשרתים והמשמשים כאן. והמעלה איננה כשהאדם הפשוט משרת אותנו, אלא כשהמלך משרת אותנו, וכמו שנאמר "והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך". המעלה היא כשהחשובים משרתים את עם ישראל, עוזרים לנו ונותנים כסף וזהב.
"כי בקצפי הכיתיך" - אז תכיר ותבין שכל מה שהיה עד היום הכל מאיתי: מה שהיה טוב ומה שלא היה טוב, והכל בהשגחה פרטית ולא בגדר מקרה. כאשר היה לי קצף על עם ישראל הכיתי אותם, ואז היית עבד לגויים; "וברצוני רחמתיך" - ועכשיו הגויים יהיו עבדים לך והם ישרתונך. במילים פשוטות: עם ישראל לא הופקר לגורל, עם ישראל מנוהל על ידי הקדוש ברוך הוא.
המלבי"ם מדייק בלשון: נאמר "בקצפי" ולא "בחמתי". חימה פירושה כעס גדול מתוך מיאוס, ואילו קצף הוא כעס קטן. לא היה זה מתוך חימה ומיאוס אלא בקצף בלבד, והראיה - "וברצוני רחמתיך": עכשיו כשחדל אותו קצף אני מרחם, ומפייס אותך גם על העבר. וכמו שאמר דוד המלך "אודך ה' כי אנפת בי" - אני מודה לקדוש ברוך הוא כשאני מבין שהאף והקצף שהיו עד עתה היו בעצם לטובתי, ועל ידי אותו קצף עצמו נזכה עכשיו לרחמים.
"ופתחו שעריך תמיד" - שערים פתוחים כסימן לכוח
וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים׃
שימו לב ללשון: לא נאמר "ופתחו" במשקל קל אלא "ופִתְּחוּ" במשקל כבד. כלל הוא בלשון הקודש, שכשדבר נאמר במשקל כבד משמעו שהוא נעשה בכוח, במלוא עוזו, ברוב ובתמידות. כמו "שיבר" שאינו כ"שבר" - שבר הוא שבירה אחת, ושיבר הוא במלוא הכוח. כך גם "פתח" יכול להיות פותח היום וסוגר מחר, אבל "פיתח" הוא פתיחה חזקה ותמידית. וכך מסבירים רש"י והרד"ק: הפתיחה תהיה פתיחת עולם, פתיחה תמידית.
מדוע? כי בדרך כלל שערים סגורים מבטאים חשש ופחד מן האומות, ולכן סוגרים אותם. אבל אז לא יבוא איש לאיים עלינו, אלא כולם יבואו להביא מנחה, להקריב קורבנות ולפאר ולרומם את שם ישראל, ולכן השערים יהיו פתוחים תמיד. ולמה גם בלילה? מסביר הרד"ק: מפני חום היום קשה ללכת, ולכן יבואו גם בלילה.
"ומלכיהם נהוגים" - מסביר הרד"ק: כשהמלכים הולכים בדרך מנהיגים אותם, יש מי שהולך לפניהם. בלשון ימינו: הרולס רויס של הנשיא ולפניו אופנועים המקדימים ומוליכים אותו. כך יבואו המלכים נהוגים, לרוב חשיבותם, כדי להעלות מנחה לה' אלוקי ישראל ולמלך ישראל. והתרגום פירש "נהוגים" - אסורים בזיקים: המלכים יבואו כנועים. לא כמו שבאו עד היום, להכריח אותנו לקבל הסכם שלום רעוע או לשחרר אסירים כמנהלי העולם, אלא לפי הגודל האמיתי שלהם - כנועים ואסורים בזיקים.
המלבי"ם שואל: הרי בפסוק הקודם נאמר "ובנו בני נכר חומותיך", וחומה מסמלת הגנה, ולכאורה הדבר מראה על חולשתם של ישראל. וכמו שמצאנו שמשה רבנו שלח את המרגלים לראות "הבמחנים אם במבצרים" - היושבים במבצרים הם החלשים. מי שמקים לעצמו גדר הפרדה, מי שזקוק לחומת מגן ולכיפת ברזל, סימן שהוא חלש. שכן אם אנחנו חזקים ויש הרתעה, אף אחד לא מעז לשלוח לכאן טיל, כי הוא יודע שאחר כך ימחקו חצי עזה. אבל כשיודעים שאנחנו חלשים וכבולים ואיננו יכולים לעשות דבר, אנחנו רק מתחפרים, בונים מקלטים ומיגוניות.
אומר המלבי"ם: לא. אין החומה מצביעה על חולשה, שהרי אז נהיה בעלי כוח וגבורה ומעלה, וכולם ייראו מאיתנו. והראיה היא הפסוק שלנו: "ופתחו שעריך תמיד יומם ולילה". אילו החומה באה מחמת חולשה, כיצד יהיו השערים פתוחים? שערים פתוחים מבטאים כוח וחוזק, ומראים שאיננו מפחדים מאיש. "לא יסגרו" - לעולם לא יצטרכו לסגור אותם, כי דרכם יביאו הגויים את חילם. ו"מלכיהם נהוגים" מבאר המלבי"ם: את ההנהגה, את המשחת המלכים, יעשו כאן. מלך שירצו למשוח אותו - ימשחו אותו בירושלים, בציון ימשחו את מלכי העכו"ם.
"כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו"
כִּי־הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא־יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ׃
ומדוע ימשחו את המלכים דווקא בירושלים? כיוון שגוי וממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו. ממילא כל גוי וממלכה שרוצים שיהיה להם קיום יודעים שהדבר עובר דרך ירושלים: אם ימשחו אותם כאן ואם מלך המשיח יקבל אותם כמלכים - יהיה להם קיום, ואם לא - יאבדו. לא יוכל שליט לכבוש לו מדינה או חבל ארץ בלי אישור מהנהגתו של מלך המשיח, שאם לא כן מלכותו תאבד. וכשירצו למשוח מישהו למלך יאמרו לו: לך ובדוק, האם אתה מקובל בירושלים? האם מלך המשיח חותם לך? אם מקובל עליו - בסדר, ואם לא - גם עלינו איננו מקובל.
"והגויים חרוב יחרבו" - כפשוטו מלשון חורבן. והרד"ק מביא עוד הסבר, שהוא מלשון חרב, כלומר שייהרגו בחרב. כך שרק מי שיעבדו את עם ישראל ויקבלו את מרותו של מלך המשיח, הם אלה שיישארו בסופו של דבר.
"כבוד הלבנון אליך יבוא" - בניין המקדש
כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד׃
"כבוד הלבנון" - ידוע שכשבנו את בית המקדש השתמשו תמיד בעצי הלבנון, והארז הוא הסמל של לבנון וזה כבודה ותפארתה. העצים הטובים שבלבנון ישלחו אלינו לכאן, "ברוש תדהר ותאשור יחדיו", כדי שיבנו בהם את בית המקדש, כדברי הרד"ק.
הדבר לכאורה תמוה, שהרי אנו יודעים שבית המקדש ירד בנוי באש. אלא שיש בזה מחלוקת: יש אומרים שירד בנוי מן השמיים, ויש אומרים שאנחנו נבנה אותו. ויש אומרים שהוא ירד בנוי באש ואנחנו רק נשכלל אותו - את ה"פינישים" נעשה אנחנו, כדי שייקרא על שמנו. וזה מה שמבארים בנוסח "הראנו בבניינו, שמחנו בתיקונו": "הראנו בבניינו" - שבבניין אנחנו רק בגדר רואים ואיננו שותפים, כי הוא יורד בנוי מן השמיים, כדברי הגר"א; "שמחנו בתיקונו" - שבתיקון אנחנו נוטלים חלק, ואנחנו משלימים ומתקנים את בית המקדש.
"ומקום רגלי אכבד" - מה עניין רגליים כאן? אומר הרד"ק: בית המקדש מכוון כנגד כיסא הכבוד, וכיסא הכבוד הוא כביכול מקום מושבו יתברך. "השמיים כיסאי והארץ הדום רגליי" - ואם הכיסא מעל ירושלים, הרי הדום רגליו הוא בית המקדש. וכיצד יכבדו? בכך שייתן בליבם של האומות להביא עצים לבניין המקדש.
המלבי"ם מסביר שאחר שתיאר את בניין החומה, מתאר הנביא כעת את הנעשה פנימה, בתוך העיר - בניין בית המקדש. "כבוד הלבנון" הם הארזים הגבוהים שיער הלבנון מתכבד בהם; יש ארזים רבים, ויש את המכובדים שבהם, הענקיים והגבוהים, ובהם היער מתכבד. וגם "ברוש תדהר ותאשור יחדיו" מתוארים כאילו הם באים מעצמם, כעין האנשה של העצים. וכולם יבואו "לפאר מקום מקדשי" - שמקום המקדש יתפאר בנוי וביופי על ידי בניין בני אדם. ולפי זה הדברים מתאימים למה שהסברנו: עצם הבניין אינו נעשה על ידינו, אלא הפאר וההדר שלו נעשים בידי בני אדם. אבל "מקום רגלי" - הוא קודש הקודשים - "אכבד", אומר הקדוש ברוך הוא: את זה אני אעשה ואבנה כביכול בעצמי, ולא מכוח בני אדם.
"והלכו אליך שחוח בני מעניך"
וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל־כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל־מְנַאֲצָיִךְ וְקָרְאוּ לָךְ עִיר יְהֹוָה צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל׃
"שחוח" - כפופים, קומתם שחה. "בני מעניך" - אותם שעינו אותך בגלות כבר לא יהיו קיימים בזמן הגאולה, כי כבר ימותו, אבל בניהם יבואו שחוח ויתנפלו על רגלינו. וכאן מדבר הנביא אל ירושלים: ישתחוו על כפות רגלייך כל אלה שקיללו עד היום, כל אלה שדיברו בגנותם של ישראל. "וקראו לך עיר ה'" - אומר הרד"ק, לפי שכבוד ה' ייראה כאן בעיר; "ציון קדוש ישראל" - המקום שבו קדוש ישראל, ועם ישראל הקדושים.
המלבי"ם מבחין: "בני מעניך" הם העכו"ם שעינו אותנו בייסורים קשים, ועתה יבואו לפייס אותנו. "מנאצייך" הם אלה שלא עינו אותנו אלא גינו וביזו אותנו - אלה שהוציאו נגדנו החלטות גינוי, שבפועל לא זרקו עלינו אבנים אבל עודדו את הזורקים, שכל הזמן ניאצו ודיברו בגנותם של ישראל, ושלא היינו נחשבים בעיניהם. אותם מנאצים אינם צריכים לפייס אותנו, שהרי לא עינו אותנו בפועל, אבל הם ישתחוו על כפות רגלייך מחמת רוב חשיבותם של ישראל.
"וקראו לך עיר ה' ציון קדוש ישראל" - כיוון שהמקום שבו תהיה ההתגלות האלוקית ברמה הגבוהה ביותר יהיה בירושלים, בציון, בבית המקדש. וכבר אמרנו כמה פעמים את כלל המלבי"ם: כשמייחסים את קדושת השם ביחס לעם ישראל, הכוונה לפי מעשיהם ולפי גדלותם. "קדוש ה'" - לפי קדושתו, "קדוש ישראל" - כפי מעשיהם של ישראל, שלפיהם מתגלה הקדוש ברוך הוא בקדושתו עליהם. כלומר, שבציון ישפיע הקדוש ברוך הוא שפע של קדושה לפי מעלתם, לפי דרגתם ולפי רוחניותם של ישראל.
ודבר זה כבר מתחיל להיראות בימינו. הרי המענים עצמם כבר אינם, ולכן דווקא הבנים הם שיבואו שחוח. כך אנו רואים כל פעם בגרמניה, שהבנים באים לבקש מחילה על מה שעשו הוריהם. לא שזה עוזר לנו, ולא שזה מחיה בחזרה את שרופי הכבשנים, אבל אתה רואה איך הבנים אומרים "ההורים שלנו טעו" ומבקשים מחילה בשמם. וכן ספרד באו לבקש מחילה על גירוש ספרד ואמרו שמי שרוצה יכול לחזור. ומתי? כשספרד עומדים לצאת מהיורו והפכו למדינה נכשלת שאינה מצליחה לקיים את עצמה. נפל להם האסימון אחרי הרבה שנים: מאז שהיהודים עזבו את ספרד, שהייתה אימפריה, התחילה צלילה אינסופית. הנה לך הביטוי "והלכו אליך שחוח בני מעניך" - המענים כבר אינם, ובניהם באים לבקש מחילה בשם הוריהם.
"תחת היותך עזובה" - שלושה חסרונות ושלושה יתרונות
תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר׃
"תחת" - במקום היותך עזובה ושנואה ואין עובר. הקדוש ברוך הוא כביכול הגלה כבודו מעלינו, ובמשך אלפיים שנות גלות היינו בגדר עזובה ושנואה; "ואין עובר" - שבחורבננו לא היה אפילו מי שיעבור דרך הארץ. וכל זה יתהפך, ותהיה ירושלים משוש כל הדורות, כמו שכתוב "קריה יפה נוף משוש כל הארץ", שכולם ישמחו בה.
המלבי"ם מונה כאן שלושה חסרונות: "עזובה" - מבנייך; "שנואה" - מן האומות; "ואין עובר" - מפאת השממון, שאפילו לעבור כאן לא היו עוברים מרוב שהארץ שוממה. וכנגדם שלושה יתרונות. כנגד "עזובה" - "ושמתיך לגאון עולם", תהיי ממלכה גדולה לגאון ולתפארת. כנגד "שנואה" - "משוש דור ודור", כולם ישמחו בהצלחתנו ויאהבו אותנו; לא כמציאות של היום, שכל דבר טוב שקורה לנו מעורר את כל שונאינו בעולם, אלא כולם ישישו וישמחו במצבנו הטוב. וכנגד "אין עובר" - הפסוק הבא.
"וינקת חלב גויים"
וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב׃
השפע של כל הגויים יעבור אלינו. "ושוד מלכים תינקי" - לא מלשון שודדים, אלא מלשון שדיים, והדדים מסמלים תמיד שפע. כלומר כל מלכי האומות יעלו לנו מיסים ויביאו לנו מנחה, וכל אשר בדדיהם יינקו ישראל.
"וידעת כי אני ה' מושיעך" - הישועה באה מאיתי, מן הקדוש ברוך הוא הבורא את כל המציאות. ומסביר המלבי"ם שתכלית הישועה היא ישועה כללית, לתקן את העולם כולו. יש כאן שני מהלכים: מהלך של גאולת עם ישראל, ומהלך של תיקון עולם במלכות שדי, והדברים תלויים זה בזה, שכן תיקון עולם במלכות שדי אינו יכול להיות בלעדינו, והוא חייב לבוא דרכנו. ולכן אף שהתכלית היא תיקון כלל העולם, "אני ה' מושיעך וגואלך אביר יעקב" - אבירות וכוח ותוקף כוחם של יעקב; העיקר שדרכו יבוא הכל הוא ישועתם וגאולתם הפרטית של עם ישראל.
"תחת הנחושת אביא זהב" - מיסים מתוך שמחה
תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה׃
רש"י מסביר: תחת הנחושת שנטלו ממך - כל מה שעשקו וגזלו אותנו האומות - אביא זהב, ותחת הברזל שעשקו - אביא כסף. "ושמתי פקודתך שלום" - שיהיה לך פרנס שינהיג אותך בשלום; "פקודתך" כמו המפקד שלך, המנהיג שלך. "ונוגשייך צדקה" - שינהל וינהיג אותנו בזכות ובצדקה, ולא מתוך חסד שאיננו ראויים לו.
הרד"ק מוסיף: אני אתן בליבם שישלמו לך כפל כפליים, יותר ממה שלקחו הם ואבותיהם. שלא תחשוב שזה חשבון של הדור האחרון בלבד, אלא הקדוש ברוך הוא יעשה עימם חשבון של אלפיים שנות גלות, של כל התקופה שעם ישראל סבל מהם. "ושמתי פקודתך שלום" - עד היום הפקידים המנהלים אותנו הם האומות, ואפילו מתוכנו הם הערב רב, וכמו שאומר בתיקוני הזוהר שלקראת ביאת המשיח יהיו שלטוני ישראל מן הערב רב. ואנו רואים כמה הם שולטים ומושלים בנו. ועל זה אומר הקדוש ברוך הוא: אשים לך שלום וצדקה, ולא יהיו לך פקידים ונוגשים.
המלבי"ם מבאר: אל תחשוב שהמס שיביאו לנו הגויים יובא באונס ובהכרח, כדרך שמשלמים מיסים. ראית פעם אדם משלם מיסים בששון ובשמחה בלי אקדח לרקה? אין דבר כזה, אדם משלם מיסים כי אין לו ברירה. אבל כאן לא כך יהיה, אלא הם יביאו ברצון. כשתבקש מהם נחושת, יאמרו: למה נחושת? אני יכול להביא לך זהב. כשתבקש ברזל - יביאו כסף. ואם תאמר: כסף טוב, אבל אני צריך לבנות גשר וביקשתי ברזל - אל תדאג, גם נחושת וגם ברזל יהיו לך, שכן כשתבקש עצים יביאו נחושת וכשתבקש אבנים יביאו ברזל. ומכל מקום העיקר הוא שכל מה שנרצה יביאו כפליים ובשמחה.
ומדוע כך יהיה? "ושמתי פקודתך שלום" - כשאנחנו נהיה הפוקדים והשלטון עליהם, לא יהיה זה בדרך של כניעה, מלחמה ואונס, אלא בדרך של שלום. ולכן יביאו בשמחה, כי יהיה זה לטובתם. הגוי לא ירגיש שדבר נגרע ממנו ושהדבר לרעתו, אדרבה - יתפאר וישמח ויתגאה במלכותך עליו, עד שכל מה שתבקש יביא לך כפול וטוב יותר.
"ונוגשייך צדקה" - הנגישה שנוגשים אותם לתת מס תיחשב אצלם לצדקה ולמצווה. כמו התרמה שבה אומרים שכל אחד חייב לתת אלף שקלים, ובא אדם ואומר: אני רוצה לתת אלפיים - הוא מבין שהוא עושה מצווה, ולכן הוא מרגיש שמחה, סיפוק ורצון לתת יותר. וכמו אדם ההולך לקיים מצווה, שאומרים לו "קח זה בזול" והוא משיב: לא, תביא לי יקר, זו מצווה ואני רוצה לקיימה כראוי; תפילין ב-1,500 שקלים? לא, אני רוצה ב-3,000, משהו יפה. כך גם האומות ירגישו שהם באים לקיים מצווה ולעשות את רצון השם, ולכן יאמרו: מה זה נחושת? אני רוצה להביא זהב.
"לא ישמע עוד חמס בארצך"
לֹא־יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה׃
אומר הרד"ק: מה שעשו לנו הגויים עד היום לא יישמע עוד בארצך. "וקראת ישועה חומותייך" - לא תצטרכי לעלות על החומה ולסגור את השערים מפני האויב ומפחדו, ולכן תקראי לחומות "ישועה". החומות היו פעם הגנה מפני מלחמה, ועכשיו אינן הגנה אלא ישועה, ובשערים יספרו תהילות השם.
המלבי"ם מדייק: "לא יישמע עוד חמס בארצך" - בתוך הארץ, בין איש לרעהו; "שוד ושבר בגבולייך" - מן האויבים הבאים מבחוץ, מן הגבולות. שהרי מדינה עלולה להתפרק הן מחמת מחלוקות פנימיות והן מחמת אויבים חיצוניים, וכאן מבטיח הנביא שלא יהיה לא זה ולא זה. בקיצור, למשטרה יישאר רק לרשום דוחות למכוניות, ושום תפקיד אחר לא יהיה לה.
וכנגד "שוד ושבר בגבולייך" אומר "וקראת ישועה חומותייך": לא תצטרך חומות ומבצרים בגבול, ולא תזדקק לחומות מגן שיגנו מפני שוד מבחוץ, כי הישועה עצמה תהיה החומה שלנו, וכמו שכתוב "ישועה ישית חומות וחיל". כשיש לך את ישועת השם אינך זקוק לחומות. וכנגד "לא יישמע עוד חמס בארצך" אומר "ושעריך תהילה": התהילה עצמה תהיה השער שלנו. התהילה שבה מתהלל העם בצדקותם ובמעלתם תספיק כדי שלא יהיה חמס בין אדם לחברו, שהרי כולם יהיו מהוללים כצדיקים, וכשאדם צדיק אינו הולך לריב עם חברו ולעשות עימו חמס. ממילא "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו", כי כולנו צדיקים.
"לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם"
לֹא־יִהְיֶה־לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא־יָאִיר לָךְ וְהָיָה־לָךְ יְהֹוָה לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ׃
הרד"ק מסביר: הישועה היא כמו אור, והאור הזה - אור השם והטובה העצומה - יהיה כה גדול עד שאור השמש לא ייחשב למאומה. ישועת השם תאיר עלינו בעוצמה כזו שאור השמש ייראה חיוור לידה. ואל תתבלבל, מדובר כאן במשל, וכמו שכתוב "ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים". וכל זה "לתפארתך" - תפארת לנו בכבוד ובעוצמה שייתן לנו הקדוש ברוך הוא, שכולם יראו את מעלתם של ישראל.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין שמש לירח: לשמש אור עצמי והיא מאירה מעצמה, ואילו הירח אינו מאיר באור עצמי אלא מקבל את אור השמש ומחזיר לנו "נוגה". נוגה לעולם אינו אור עצמי, אלא ניצוצי אור המכים בחפץ אחר, נשברים וחוזרים אלינו. בלילה השמש נמצאת מעבר לכדור ומאירה את הירח, ואנו מקבלים ממנו נוגה - אין לנו שמש, אבל נוגה יש.
לפי זה, אי אפשר לפרש "ולנוגה הירח לא יאיר לך" שהירח לא יאיר, שהרי הירח כלל אינו מאיר. אלא הכוונה: ולנוגה הירח לא תאיר לך השמש. כלומר לא תהיה לך השמש לאור יומם, וגם לא בלילה דרך נוגה הירח - השמש מסתתרת לגמרי, לא ביום ולא בעקיפין בלילה. ותחת מה שהאירה לנו השמש ביום - "והיה לך ה' לאור עולם"; ותחת מה שהאירה לנו בלילה על ידי נוגה הירח, שקיבלנו את אורה באמצעות האור החוזר - "ואלוקייך לתפארתך".
ומה הכוונה? נדבר על הצדיקים. על הצדיקים זרח אור השם, ודרכם הקדוש ברוך הוא משפיע אלינו. והם שואבים את אור השם בלילה - כלומר בתקופת הגלות, בתקופה שבה אין ניכרת גדלותם וצדקותם, כי אנו במציאות של הסתר פנים. עתה הם יאירו לנו כירח שקיבל את אור השמש ומאיר כלפינו: מה שאלוקייך נתן אורו על הצדיקים, יהיה לתפארתנו. הצדיקים יהיו בבחינת ירח, שמשפיעים לנו מאור השם את כל מה שהשפיע עליהם הקדוש ברוך הוא בכל שנות הגלות.
"לא יבוא עוד שמשך" - אור שאינו שוקע
לֹא־יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְהֹוָה יִהְיֶה־לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ׃
גם זה משל, אומר הרד"ק: לא תבטל מלכותך, ויקרך לא יעדה - הכבוד והיקר שלנו לא יסורו.
המלבי"ם מבאר: אור השם הוא כנגד אור השמש, ו"לא יבוא" פירושו לא ישקע. "כי בא השמש" - מלבד דרשת המדרש שהוא לשון כיבוי, שכיבה את השמש, שזה בדרך דרש, בדרך הפשט "בא השמש" פירושו שהשמש הולכת ממקומה וחוזרת למקום הראוי לה, כלומר שוקעת. אומר הנביא: הקדוש ברוך הוא יהיה לך תחת אור השמש, אבל אורו לא ישקע לעולם. וגם הירח - הצדיקים המקבלים את אור השם ומשפיעים אותו עלינו - אורם לא ייאסף אלא יישאר תמידי.
ומדוע לא יבוא עוד שמשך? אל תחשוב שהשמש שוקעת מפני שהאור אינו תמידי, שיש יום ויש לילה - "כי ה' יהיה לך לאור עולם", אורו של הקדוש ברוך הוא הוא שמש תמידית שאינה שוקעת. ואל תחשוב שאף שהשמש לא תשקע אתה תצטרך להתרחק ממנה, שהיא תאיר ואתה לא תוכל לקבלה. במושגים שלנו: שמש השם מאירה כאן, אבל אנחנו בגלות, יהיו לנו חטאים ונצטרך לגלות, והאור יימשך תמיד אבל אנחנו כבר לא נהיה כאן לקבלו. על כך בא ואומר: "ושלמו ימי אבלך" - נגמרו ימי האבל, נגמרו ימי הגלות, נגמרו ימי הצער, והמצב הזה לא יימשך עוד.
"ועמך כולם צדיקים" - דור של צירוף
וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר׃
אומר הרד"ק: שיצרף אותם האל, כמו שכתוב "וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב", והנשארים יהיו כולם צדיקים וקדושים, כמו שכתוב "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש ייאמר לו".
וכבר דיברנו על כך כמה פעמים, שדורו של משיח הוא דור של צירוף, בירור וליבון. זה דור שאין בו אמצע, אין פוסח על שני הסעיפים, אין "דתי לייט". זה דור שבו אתה מחליט היכן אתה: עם עובדי השם או עם עובדי הבעל? "אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו". ואנחנו רואים את המציאות הזאת היום - כל אדם תופס את מקומו, ושם מתגלה פנימיותו ומהותו. יש שהולכים להתחבר עם הרשעים, עם אלה שגוזרים היום על הגיור, על הגיוס, על ייבוש הישיבות, על הדיור של בני התורה, על הכל - וכי מתקבל הדבר על הדעת? אלא שזהו דור של צירוף, בירור וליבון, דור שאין בו אמצע, ולכן מי שתופס צד אומר בגלוי: אנחנו שם.
וכבר אמר אחד הרבנים שהיה בצבא, שיש להם יותר מן המשותף עם לפיד מאשר עם החרדים - שומו שמיים על זאת. אבל זה עצמו מסביר היכן האדם נמצא. אם אנשים שהם מחללי שבתות, בועלי נידות וחייבי כריתות, ואדם שהרשיע כנגד גדולי ישראל כפי שספק אם היה בדורות, והוא אומר לך: יש לי משותף עמהם - אמת, מסכים אני עמך, באמת חלקך עמהם, והמשותף שלך עמהם יותר מאשר איתנו. וטוב שהוא הצהיר זאת בעצמו, כי אילו הייתי אני אומר זאת היו אומרים שאני מכפיש. אכן, יגיע דור שבו אדם יצטרך לקבוע היכן הוא נמצא, וזה הדור שלנו. "וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב" - צירוף, בירור וליבון. והיכן שאדם ממקם את עצמו, שם יהיה חלקו בזה ובבא: יערב לך עמהם, וחלקך יהיה חלקם ובגורלם יהיה גורלך. אני מאחל לך כפי שאתה מאחל לעצמך, לא יותר מזה ולא פחות מזה.
המלבי"ם מקשר את הפסוק לקודמו: מדוע "ירחך לא ייאסף", מדוע לא ייאספו הצדיקים? ומשיב בשלושה דברים. אל תאמר שייאסף הירח מפני שלא יהיו צדיקים בקרבך - "ועמך כולם צדיקים", שהרי הנשארים יהיו הצדיקים. ואל תאמר שייאסף הירח מפני שנגלה שוב ולא נהיה כאן - "לעולם יירשו ארץ", שירושת הארץ תהיה נצחית ועולמית ולא זמנית. ואל תאמר שייאסף הירח מפני שהצדיקים מועטים, חלשים ורפויים - "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". נצר הוא השתילה הרכה והיונקת, ואומר הקדוש ברוך הוא: זה מטעי, אני נטעתי אותו, וזה מעשה ידי, ואני אדאג שהמטע הזה יוציא פירות ובדים וסעיפים וירבו ענפיו, עד שיראו הכל כמה מעלה וגדולה יש כאן. ולפי המלבי"ם "להתפאר" אינו מלשון תפארת אלא מלשון פוארות, שהן הענפים - שיתרבו ענפיו.
"הקטון יהיה לאלף" - בעיתה אחישנה
הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי יְהֹוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה׃
שואל הרד"ק: מה עניין "קטון" אצל "צעיר", והלוא הן שתי הגדרות? אלא שהשבט והמשפחה הקטנה ביותר יהיו לאלף אלפים ממה שהם עכשיו, והצעירים יגדלו ויהיו לגוי עצום.
"אני ה' בעיתה אחישנה" - חז"ל דורשים: זכו - אחישנה, לא זכו - בעיתה. יש אפשרות שתבוא הגאולה בעיתה, אם לא זכו, השם יצילנו, ויש אפשרות של אחישנה כשזכו, ואנו מחכים שהמשיח יחיש פעמיו. ומכל מקום אפשר להסביר שאין סתירה בין "בעיתה" ל"אחישנה": כשיגיע הזמן, כשתבוא עיתה - אחישנה. שכן יכול דבר לבוא בזמנו אבל בעצלתיים, ועל כך אומר הקדוש ברוך הוא: כשיבוא, זה יהיה ברגע אחד, ישועת השם כהרף עין.
המלבי"ם מסביר: "הקטון יהיה לאלף" - מדבר על הכמות; "והצעיר לגוי עצום" - הצעיר בכוח, ומדבר על האיכות. ואף שאני מתמהמה, והעם עתה נחלשים ומועטים, אומר הקדוש ברוך הוא: בעיתה, בבוא הדבר, אחישנה - אעשה זאת במהירות. ומדייק המלבי"ם שיש הבדל בלשון הקודש בין "חש" ל"ממהר": ממהר הוא המקדים להגיע בזמן - אני חייב להיות שם בשמונה ולכן אני ממהר. אבל "חש" הוא מזדרז אף אם לא הקדים: אדם שהגיע בתשע, אבל הגיע בריצה - הוא חש ואינו ממהר. הממהר מגיע מוקדם מבחינת הזמן, והחש אולי הגיע מאוחר אבל בא בריצה ובזריזות.
ולכן אומר הקדוש ברוך הוא "בעיתה אחישנה": איני מבטיח שאמהר להביא את הגאולה, שכן "עיתה" יכול לקחת זמן רב, אלא מה שאני מבטיח הוא שכשתבוא בעיתה - היא תבוא בזריזות ובחישה. שאילו היה נאמר "בעיתה אמהרנה" הייתה כאן סתירה, שהרי "אמהרנה" פירושו שתבוא מוקדם. אבל אין סתירה: היא תבוא בעיתה, ומתי שתבוא - תבוא במהירות.
לסיכום:
בפסוקים אלו מתאר הנביא את התהפכות היוצרות בגאולה: בני נכר בונים את חומות ירושלים ומלכיהם משרתים אותנו, לא מתוך חימה ומיאוס אלא לאחר קצף שכולו לטובתנו; השערים פתוחים תמיד, לא מחולשה אלא מעוצמה, והמלכים באים כנועים ונמשחים בירושלים, שכן גוי שלא יעבדנו יאבד. כבוד הלבנון בא לפאר את המקדש, בעוד קודש הקודשים נבנה בידי שמיים; בני המענים באים שחוח והמנאצים משתחווים, ותחת עזובה, שנואה ואין עובר - גאון עולם, משוש דור ודור ויניקת שפע האומות. המיסים יובאו בשמחה ומתוך תחושת מצווה, החומות ייקראו ישועה והשערים תהילה, אור השם יהיה לאור עולם שאינו שוקע ואור הצדיקים לא ייאסף, והעם כולו צדיקים היורשים את הארץ לעולם. וכל זה - "אני ה' בעיתה אחישנה": מתי שתבוא הגאולה, היא תבוא כהרף עין. יסייענו השם לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן ואמן.