פרק ס' בישעיהו הוא פרק של אורה. הנביא פונה אל ירושלים ומבשר לה את זריחת אור הגאולה: אור שיאיר לא רק לה עצמה אלא לכל העולם כולו. הגויים והמלכים יבואו אליה, בניה ישובו מרחוק, וכל אומות העולם יביאו את הונם ואת מנחתם לבית ה'. נלך על סדר הפסוקים, ונראה את דברי הרד"ק והמלבי"ם, ואת דקדוקי הלשון הנפלאים שבהם.
ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד יְהֹוָ֖ה עָלַ֥יִךְ זָרָֽח׃
הרד"ק מבאר שהנביא פונה כאן לירושלים ואומר לה: "קומי אורי" - "אורי" לשון ציווי, כלומר תאירי את אורך, כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח. "בא אורך" פירושו הגיע זמן ישועתך, שהרי אדם הנתון בצרה דומה למי שנמצא בחושך, וכשמגיעה הישועה כאילו זורח עליו האור.
אלא שיש כאן קושי, והרד"ק מתקשה בו: "בא אורך" לכאורה כמו "בא השמש", שפירושו שקעה השמש. ואם כן "כי בא אורך" משמעו שקע אורך - וזה סותר את כל העניין. היה צריך לומר "קומי אורי כי זרח אורך", ולא "כי בא".
מתרץ הרד"ק: אכן "כי בא אורך" משמעו ששקע האור שלך של העולם הזה, ותמורתו ניתן לך אור העולם הבא, שהוא אור גדול ועצום הרבה יותר. כלומר: שקע האור הגשמי, ומיועד לך אור רוחני נשגב לאין ערוך. וראיה לדבר ממה שכתוב בהמשך הפרק "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם" - הרי שאור השמש נחשב אור חלש ודלוח לעומת האור שעתיד לבוא, אור האלוקים. וכך גם הנבואה "והיה אור החמה כאור הלבנה ואור הלבנה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים" - מכאן שהאור העכשווי הוא אור חלש, ותמורתו נקבל אור גדול עצום ורב.
המלבי"ם מסביר שהצרה מאופיינת באפלה ובחושך, ועכשיו הנביא אומר לירושלים: תאירי מתוך החושך הזה, ולא רק לעצמך אלא לכל העולם. "קומי אורי" - תאירי לכל העולם, "כי בא אורך" - כי יש לך את אור הישועה, הגשמית והרוחנית כאחד.
ואין כאן כפל עניין במילים שונות, אלא שני דברים נפרדים: יש את האור העצמי שלנו - "כי בא אורך", ויש את האור שמשפיע עלינו הקדוש ברוך הוא - "וכבוד ה' עלייך זרח". זהו אור הכבוד העליון, הופעת האור האלוקי על נביאיו ושרידיו. כלומר: יש אור עצמי, ויש אור הנבואה, שהקדוש ברוך הוא מזריח על השרידים אשר ה' קורא.
ולגבי שאלת הרד"ק - איך נאמר "כי בא אורך" כשהכוונה לזריחה - אומר המלבי"ם שהשאלה כלל אינה מתחילה, ומי ששואל כך לא בחן את הדבר היטב. ומי לנו בקי בלשון הקודש כהמלבי"ם.
אכן, "בא השמש" מבטא שקיעה, אבל זה דווקא כשמדברים על גוף השמש. מדוע? כי השמש יוצאת בבוקר במזרח ומגיעה למערב. וכשהיא "באה", כלומר הגיעה לתעודתה, למקום שאליו היא אמורה להגיע - זו השקיעה. אבל כאן אין אנו מדברים על השמש אלא על האור. ומהי הגדרת האור? האור "בא" כאשר ניצוצותיו מגיעים אל הדבר המואר. הרי כל דבר שאנו רואים, כוח הראייה שלנו בא מכך שניצוצות האור פוגעים באותו דבר ומכוח זה הוא נקלט בעינינו. אם כן, על דבר מואר אני אומר "בא עליו האור" - האור יצא לתעודתו ופגע בדבר שעליו הוא אמור להאיר.
נמצא שבשמש ביאה מבטאת שקיעה, ואילו באור ביאה מבטאת הארה - בדיוק ההפך. ולכן מתאים לגמרי הכתוב "קומי אורי כי בא אורך", כי הגיע האור למקום שאליו הוא אמור להגיע.
"אורך" הוא, כאמור, האור העצמי, ו"כבוד ה' עלייך זרח" הוא בחינת אור הנבואה. ומדוע נקרא כך? משום שאנחנו בבחינת ירח לעומת השמש. לירח אין אור עצמי כלל, אלא כל מה שהוא עושה הוא להחזיר את אור השמש. וכך "כבוד ה' עלייך זרח" - כזריחת אור השמש על הירח.
ומכאן מובן גם מה שיאמר בהמשך "ומלכים לנוגה זרחך", שהרי הביטוי "נוגה" בא תמיד על הארה שאין רואים בה את גוף האור עצמו אלא רק הילה מסביב. לעולם לא נאמר "נוגה השמש", כי השמש בעלת אור עצמי - יש בה אור; אבל בירח מתאים הביטוי "נוגה". וכך אנחנו: אין לנו מצד עצמנו, אלא כבוד ה' מאיר עלינו. וזהו שאמרו "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" - יהושע כשאר הנביאים, בגדר מקבלים, ואילו משה רבנו בדרגה גבוהה ועצומה יותר, כפני חמה. "ומלכים לנוגה זרחך" - לאור הנבואה ילכו גם הגויים.
כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַחֹ֙שֶׁךְ֙ יְכַסֶּה־אֶ֔רֶץ וַעֲרָפֶ֖ל לְאֻמִּ֑ים וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח יְהֹוָ֔ה וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה׃
הרד"ק מבאר שהחושך והערפל הם משל לצרות, ו"ועלייך יזרח ה' וכבודו עלייך יראה" - כאילו כתוב "ובכבודו עלייך יראה", שבכבוד ה' יתגלה עלייך.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין השניים: חושך הוא העדר אור לגמרי, ואילו ערפל הוא אדים וקיטורים הממלאים את האוויר גם בשעה שהשמש זורחת. אנו מכירים זאת: יכול להיות ערפל ושמש יחד (בדרך כלל השמש מפוגגת את הערפל ולכן אין זה לזמן רב, אבל אין כאן סתירה). ערפל הוא ענן שירד נמוך, ובערפל יכול להיות אור, אלא שהערפל מונע ממנו להאיר כראוי. חושך, לעומת זאת, הוא העדר אור מוחלט.
ולפי זה מדבר הנביא כנגד שני מיני אומות. יש אומות שהן בבחינת "החושך יכסה ארץ" - חושך גמור, פגאנים עובדי אלילים, שלא נגה עליהם אור ה' כל עיקר. ויש אומות שאינן ממש בחושך, אלא שערפל מונח על אמונתן ודתן, כדוגמת בני ישמעאל. אצלם אין זה חושך ממש, שהרי הם מאמינים בה', והם אף טובים מן הנוצרים - כפי שראינו בספר הכוזרי - שכן אין אצלם שילוש טמא, כלומר אין להם בעיה של עבודה זרה. אך האם הגיעו? עדיין לא. עצם אמונתם באותו טמא שהוא הנביא שלהם, שכביכול הייתה לו נבואה מאת ה', הוא כבר שיבוש. ומעבר לכך יש להם שיבוש גדול בעניין הבחירה החופשית: המוסלמי אומר "כולו מן אללה" - הכול מאת ה', ואין לאדם כלום. וזהו שיבוש גמור, שהרי היהדות מאמינה בבירור "וידעת היום והשבות אל לבבך" ו"ובחרת בחיים" - ביד האדם נתונה הבחירה אם לעשות טוב או רע. על כל פנים אינם כעובדי הפסלים או המקטירים לפרה, אלא מאמינים בה' - ובכל זאת נשארו בערפל.
וכנגד שניהם באה הנחמה: כנגד "החושך יכסה ארץ", שאין שם שמש כלל - "ועלייך יזרח ה'", אצלנו תהיה זריחה ממש של קודשא בריך הוא. וכנגד "וערפל לאומים", שיש שמש אך ערפל חוצץ בפניה - "וכבודו עלייך יראה", כבוד ה' יגיע אלינו וייראה עלינו בלי ערפילים המונעים את הארתו, אלא בגלוי, בנבואה גמורה, עין בעין יראו כבוד ה' הנגלה אל נביאיו, בלי מסך מבדיל.
וְהָלְכ֥וּ גוֹיִ֖ם לְאוֹרֵ֑ךְ וּמְלָכִ֖ים לְנֹ֥גַהּ זַרְחֵֽךְ׃
הרד"ק מבאר שזו מן הנבואות המתארות את אחרית הימים, כמו שכתוב "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו". ויש להוסיף גם את הפסוק בזכריה: "ובאו עמים רבים וגויים עצומים לבקש את ה' צבאות בירושלים ולחלות את פני ה'... כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמור נלכה עמכם כי שמענו אלוהים עמכם".
המלבי"ם מדייק בהבדל: "והלכו גויים לאורך" - אלה ההמון שבעכו"ם, שילכו לאור התורה. ואילו המלכים, שהם ממדרגה גבוהה יותר, ילכו "לנוגה זרחך", היינו לאור ה' וכבודו שנזכר בפסוק הקודם. לא יספיק להם אור התורה, אלא ישאפו לאור הנבואה, שירצו לראות ממש את נוגה זרחך, ואז ילכו גם הם כשיראו את עם ישראל במדרגת נבואתם.
שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ בָּנַ֙יִךְ֙ מֵרָח֣וֹק יָבֹ֔אוּ וּבְנוֹתַ֖יִךְ עַל־צַ֥ד תֵּאָמַֽנָה׃
לדעת הרד"ק, "כולם" היינו בנייך ובנותייך. ולכאורה תמוה: אם אתה פותח ב"כולם" בלשון נסתר ואחר כך מפרש "בנייך", למה לא אמרת מיד? אומר הרד"ק שכך דרך הכתובים פעמים רבות, לדבר תחילה בלשון נסתר ואחר כך לפרש, וכמו "ותפתח ותראהו את הילד", שגם שם נאמר תחילה "ותראהו" ורק אחר כך "את הילד".
"ובנותייך על צד תאמנה" - כאשר יישא האומן את היונק. התרגום מתרגם "על גיססין", והם הכסלים (כמו "החלב אשר על הכסלים"), שכן האם הנושאת את תינוקה נושאת אותו על הצד, על המותן, על מקום הכסל. וכל זה ייעשה על ידי המלכות והשרות, כמו שכתוב "ושרים מניקותייך".
המלבי"ם מבאר: "שאי סביב עינייך" - לארבע רוחות העולם. "וראי כולם נקבצו" - הרי אנו רגילים שכשמתקבצים עלינו הכוונה למלחמה; אומר הכתוב: לא כן, "נקבצו באו לך" - באו ללמוד תורה, באו ללמוד דבר ה'. ולפי המלבי"ם "כולם" אינו חוזר על הבנים אלא על כל הגויים, ואילו "בנייך מרחוק יבואו" הוא קיבוץ גלויות. נמצא שיש כאן שני דברים: גם הגויים יבואו ללמוד תורת ה', וגם עם ישראל ישוב מגלותו.
אָ֤ז תִּרְאִי֙ וְנָהַ֔רְתְּ וּפָחַ֥ד וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ כִּֽי־יֵהָפֵ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ הֲמ֣וֹן יָ֔ם חֵ֥יל גּוֹיִ֖ם יָבֹ֥אוּ לָֽךְ׃
"ופחד ורחב לבבך" לכאורה סתירה: פחד מבטא מורא, ורוחב לב מבטא שמחה. רש"י מסביר שיתמה וירחב ליבנו, כאדם העומד נדהם. "כי יהפך עלייך המון ים" - לפי רש"י ההמון יהפוך פניו ויבוא אלינו דרך הים, מן המערב ("ימה"). "חיל גויים יבואו לך" - גם כאן הלשון משתמעת כמלחמה, אבל הכוונה לנכסיהם ולחילם של הגויים, שכולם יגיעו לעם ישראל.
לעניין הגרסה: המנחת שי מביא שיש שתי גרסאות בתיבת "תראי". הנוסח המקובל "תִּרְאִי" בלא דגש, מלשון ראייה; ויש גורסים את התי"ו בדגש - "תִּירְאִי" מלשון יראה, וכן גורס הראב"ע ועוד. אבל המנחת שי מכריע שהגרסה הנכונה היא כנוסח שבידינו, מלשון ראייה: אז תזכי לראות - ונהרת.
"ונהרת" לפי הרד"ק מלשון אורה: אדם הרואה דבר משמח, פניו מאירות והוא מחייך. אז תראי את בנייך חוזרים מרחוק, ופנייך יאירו. ו"ופחד ורחב לבבך" - כאדם שבאה לו טובה בבת אחת, שהלב מתכווץ תחילה ואחר כך נפתח; כלשון בני אדם: ליבו החסיר פעימה. ויש, השם ירחם, שמקבלים בשורה משמחת והלב מתכווץ ואינו מגיע לשלב הפתיחה, שמרוב בהלה והתרגשות רגעית עלול אדם לקבל התקף לב. כאן: תחילה "ופחד" מן ההתרגשות, ואחר כך "ורחב לבבך" מרוב שמחה בטובה שנזכה לראות במו עינינו.
ו"כי יהפך עלייך המון ים" - הרד"ק מבאר כמשל: עד עתה היית חרבה ושוממה, ועתה יהיה ההפך, יבואו עלייך עמים רבים כהמון ים, כהמיית הים. "המון" הוא מלשון המיה, שכשיש ריבוי אנשים יש רעש והמיה. כך יתקבצו הבאים כגלי ים שוטף.
המלבי"ם מבאר אחרת. "אז תראי" - הנביא ממשיל אותם למי שרואה דבר שלא עלה על ליבו, שאינו מאמין למראה עיניו וצובט את עצמו: האם זו מציאות או דמיון? עד שהוא מביט היטב ומתבונן. ו"ונהרת" לפי המלבי"ם אינו לשון שמחה אלא לשון ראייה ברורה, כמו "הביטו אליו ונהרו". וכן "מנהרות" - מערות שהיו עושים בהן חור למעלה כדי שתיכנס דרכו הנהרה, והנהרה היא האורה. נמצא שלשון נהרה היא לשון אור ולשון ראייה. תחילה קורה דבר שלא עלה על הלב, ואחר כך מתחיל האדם לקלוט שהדברים אמת, ומסתכל ורואה אותם בראייה מדוקדקת וברורה.
ואחר שנראה את הדבר בבירור - "ופחד ורחב לבבך": בתחילה יפחד הלב ואחר כך ירחב. למה? כי אנו מורגלים שכשעמים נקבצים אלינו אין זה אלא למלחמה. ולכן כשנראה "יהפך עלייך המון ים", איך כל יורדי הים והמונם הפכו פניהם לבוא אלינו, נחשוש ונחרד: מה הם רוצים? למה באו? האם למגר אותנו? אך אחר כך נראה שזה "חיל גויים" - עושרם של הגויים שבא להעשיר את ישראל, ואז ירחב הלב ונשמח שמחה גדולה. והמלבי"ם מונה ארבעה דברים שיגרמו לנו תחילה לפקפק ואחר כך לשמוח, וזהו הראשון שבהם.
שִֽׁפְעַ֨ת גְּמַלִּ֜ים תְּכַסֵּ֗ךְ בִּכְרֵ֤י מִדְיָן֙ וְעֵיפָ֔ה כֻּלָּ֖ם מִשְּׁבָ֣א יָבֹ֑אוּ זָהָ֤ב וּלְבוֹנָה֙ יִשָּׂ֔אוּ וּתְהִלֹּ֥ת יְהֹוָ֖ה יְבַשֵּֽׂרוּ׃
הרד"ק מבאר ש"שפעת" היא לשון ריבוי, מלשון שפע, כמו "שפע ימים יינקו". "בכרי" לדעתו הם הגמלים הקטנים, כמו "בכרה קלה משרכת דרכיה". והגמלים והסוחרים והזהב והלבונה - את הכול יביאו איתם בסחורה, וגם כמנחה למלך המשיח, שהרי כשיקום מלך המשיח יבואו כולם לחלות את פניו.
ומדוע נאמר "ותהילות ה' יבשרו"? שהרי בשורה היא תמיד דבר חדש שלא היה קודם. אלא שאנחנו, עם ישראל, כבר מכירים ויודעים את מציאות ה'; אבל אצל הגויים הכרת מציאות ה' היא בשורה חדשה לגמרי, דבר שלא ידעו קודם, ולכן אצלם זו בשורה.
המלבי"ם ממשיך בשיטתו: כל הפסוקים הבאים מתארים בחינות נוספות למה תחילה יפחד ליבנו ואחר כך ירחב. הבחינה השנייה: "שפעת גמלים תכסך" - תראי גמלים רבים באים, ושוב תחששי שמא למלחמה באו. "בכרי מדין ועיפה" - ולדעת המלבי"ם "בכרי" אינם גמלים אלא סוסים, כמו "שלחו כר מושל הארץ" ו"לכרי ולרצים", שהכוונה שם לסוסים. מדין היא אומה, ועיפה אף היא מבני מדין, כמפורש בבראשית כ"ה: "עיפה ועפר". תראי אנשים באים עם סוסים רצים, וכולם "משבא יבואו" - ממקום רחוק. ושוב הלב פוחד וחושש: מה עומד להיות?
אך אחר כך "ונהרת", כשנראה ראייה מדוקדקת, "ורחב לבבך": כי יתברר שהגמלים נושאים משאות של "זהב ולבונה ישאו", והסוסים הרצים באים לבשר בשורה - "ותהילות ה' יבשרו", שאצלם זו בשורה חדשה, והם באים לבשרה לכלל העולם ובכללו לעם ישראל.
כׇּל־צֹ֤אן קֵדָר֙ יִקָּ֣בְצוּ לָ֔ךְ אֵילֵ֥י נְבָי֖וֹת יְשָֽׁרְת֑וּנֶךְ יַעֲל֤וּ עַל־רָצוֹן֙ מִזְבְּחִ֔י וּבֵ֥ית תִּפְאַרְתִּ֖י אֲפָאֵֽר׃
הרד"ק מעיר תחילה ש"כל" כאן לאו דווקא אלא רוב, כמו "וכל הארץ באו מצרימה". קדר ונביות הן שתי אומות שדרכן לגדל צאן, יושבי אוהלים הנוסעים ממקום למקום לצורך מרעה, וכמו שנאמר "אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אוהלי קדר" - הם הבדואים היושבים במדברות ועוברים ממקום למקום לרעות את צאנם. והם יקבצו אלייך אל ארץ ישראל את הצאן, "אילי נביות ישרתונך" - כאילו כתוב "באילי נביות ישרתונך", שישרתו אותך ויביאו לך מנחה מאילי נביות.
ומעיר הרד"ק בדקדוק הקריאה: "יְשָׁרְתוּנֶךְ" נקרא מלעיל ולא מלרע, שהמתג מתחת לש' והטעם תחת התי"ו; ולכן צריך להרים מעט את התי"ו. אילו היה הטעם תחת הנו"ן היינו קוראים מלרע.
"יעלו על רצון מזבחי" - כאילו כתוב "יעלו על מזבחי לרצון", שיביאו מהם מנחה ויקריבו מהם קורבן לה'. ומביא הרד"ק שיש בזה מחלוקת: רבי אליעזר אומר שאין מקריבים מבהמות הגויים, לא אנחנו ולא הם, מפני החשש לרביעה - שמא הגויים רובעים את בהמותיהם והבהמה נאסרת להקרבה. ויש אומרים שרק הגויים מותרים ואנו אסורים. ומקשים מפסוק זה על רבי אליעזר: הרי כתוב מפורש שיקבצו לנו צאן ואילי נביות ויעלו לרצון על המזבח. ומתרץ רבי אליעזר: "גרים גרורים הם לעתיד לבוא" - כל האומות יהיו בגדר גרים, כמו שכתוב "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעובדו שכם אחד", והם ייעשו חלק מעם ישראל.
"ובית תפארתי אפאר" - לכאורה היה צריך לומר "יפארו", שהרי הם המפארים. לכן מבאר הרד"ק: "אפאר" היינו שאני אתן בליבם לפארו. נמצא שהפעולה חוזרת על הקדוש ברוך הוא, שהם יפארו אך ה' הוא שנתן זאת בליבם.
המלבי"ם רואה בפסוק זה את הסיבה השלישית לפחד ולשמחה: "כל צאן קדר יקבצו לך" וגם "אילי נביות" - מי קיבץ אותם לכאן? מה מטרת הדבר? תחילה נסתכל ונתמה ונפחד. אבל אחר כך "ונהרת ורחב לבבך", כי יתברר ש"יעלו על רצון מזבחי" - כולם באו לקורבנות לה', ויעלו לרצון לפניו שימלא משאלותיהם. ומוסיף המלבי"ם שייתכן שיש כאן כמין האנשה של המזבח, שהמזבח כביכול יש לו רצון, והקורבנות הללו יהיו לרצונו, שיהיה מרוצה בהם. ואילי נביות למה באו? "ובית תפארתי אפאר" - על ידי קורבנות מובחרים, ש"אילי" מורה תמיד על המובחר (כמו "אילי הארץ"), יהיה תפארת לבית ה'.
מִי־אֵ֖לֶּה כָּעָ֣ב תְּעוּפֶ֑ינָה וְכַיּוֹנִ֖ים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶֽם׃
המלבי"ם מבאר שזהו הדבר הרביעי שיגרום תחילה לפחד: את תשאלי "מי אלה כעב תעופינה?". הגויים הבאים והמביאים את עם ישראל לכאן דומים לעב - הוא הענן, המביא עמו גשמי ברכה. ואת תשאלי מי אלה, והתשובה: כעב הם, עננים שבאו להביא גשמי ברכה, כך יביאו מנחה של כסף וזהב ויחזרו לבתיהם. והחלק השני, "וכיונים אל ארובותיהם", מוסב על ישראל, הדומים ליונים העפות אל ארובותיהן ואל קיניהן, לחזור ולהישאר שם.
הרד"ק מבאר שהמשל למעוף בא להורות על מרוצה וקלות. התנועה הקלה והמהירה ביותר היא המעוף: הריצה תנועה כבדה, השיט תנועה כבדה, והמעוף הוא הקל שבכולם. ועוד, שהיונים עפות במהירות רבה יותר בשובן אל הקן מאשר בצאתן, מפני שהן שבות אל ולדותיהן שהותירו שם וממהרות להאכילם. "ארובותיהם" הם חלונות השובך - שכן ארובה היא תמיד פתח ארוך וחשוך - והוא הפתח שדרכו נכנסות היונים אל השובך.
כִּי־לִ֣י ׀ אִיִּ֣ים יְקַוּ֗וּ וׇאֳנִיּ֤וֹת תַּרְשִׁישׁ֙ בָּרִ֣אשֹׁנָ֔ה לְהָבִ֤יא בָנַ֙יִךְ֙ מֵרָח֔וֹק כַּסְפָּ֥ם וּזְהָבָ֖ם אִתָּ֑ם לְשֵׁם֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהַ֔יִךְ וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵאֲרָֽךְ׃
רש"י מבאר "בראשונה" כמו "כבראשונה", כפי שהיה בימי שלמה: "כי אוני תרשיש למלך בים... אחת לשלוש שנים תבוא אוני תרשיש", אוניות הבאות מים תרשיש. אותה תקופת תור הזהב של העם היהודי תחזור. וכל אלה באים "לשם ה' אלוהייך" - ששמעו את שמו ואת גבורתו, "כי פאריך" - ויתנו לך פאר כפי מה ששמעו.
הרד"ק מבאר "כי לי איים יקוו" - שוכני האיים מקווים לה', משום שיבינו שהוא המטיב והוא המריע, וכל הטוב יוצא מאיתו. וכיוון שכך, ירצו למצוא חן בעיניו, וכיצד? בכך שיחזירו את בנייך לארצם אפילו מרחוק.
"כספם וזהבם איתם" - שתי אפשרויות בביאור הרד"ק. האחת: כספם וזהבם של ישראל, שכל ממונם יבוא איתם ולא יניחו דבר בארצות הגולה. ודבר זה נוגע עד היום: כל הזמן מדברים על "זכות השיבה" ועל השבת הנכסים, וכנגד זה חוזרת הדרישה להשיב את הרכוש היהודי הגזול והעשוק בארצות מושבם. שהרי במצרים, בעיראק, באיראן ובכל המקומות הסכימו הגויים שהיהודים ישוחררו וישובו לארצם - בתנאי שלא ייקחו עמם דבר, והמדינה הלאימה את כל הרכוש. אומר הרד"ק: אין לנו מה לדאוג, "כספם וזהבם איתם". והאפשרות השנייה: שהכוונה לכספם וזהבם של הגויים, כפי שכבר ראינו בהיסטוריה - בימי עזרא ונחמיה, כשניתנה רשות לבנות את בית המקדש, הוציא המלך הוראה שכל מי שיכול לבוא ולעזור יבוא ויעזור, ואנשים רבים אף מן הגויים תרמו לבניין הבית. וכמו שכתוב בעולי בבל "ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה". אז יראו כמה הקדוש ברוך הוא רם ונישא, ויתרמו מעצמם לבניין הבית ולהשבת כבודם של ישראל.
ועוד מדייק הרד"ק: בתחילת הפסוק מדבר בלשון נקבה - "בנייך", "אלוהייך" - ובסופו "כי פאריך" בלשון זכר. ומבאר שאין להתפלא, שכן כלפי כנסת ישראל משתמש הכתוב פעמים בלשון זכר ופעמים בלשון נקבה: לשון זכר כנגד העם, ולשון נקבה כנגד התכנסותם, כנסת ישראל. "כי פאריך" - שנתן לך את הפאר והכבוד הזה שהגויים יעבדוך.
המלבי"ם מעמיד את הפסוק כתשובה לשאלות שבפסוק הקודם. אנו עומדים ותמהים "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם" - זהו "ופחד", ואחר כך "ונהרת ורחב לבבך", כשתתברר התשובה. כנגד "מי אלה כעב תעופינה" - "כי לי איים יקוו": גם האיים הרחוקים מקווים לי ובאים, והם הבאים כעב. "ואוניות תרשיש בראשונה" - הם הראשונים המקווים לי, וכמו שנאמר למעלה "כי יהפך עלייך המון ים", אותו המון הגר מעבר לים ובאיים, יהפוך פניו וישוב אלינו. וכנגד השאלה "מי אלה... כיונים אל ארובותיהם" - התשובה "להביא בנייך מרחוק".
ומדוע מודגש "כספם וזהבם איתם"? מבאר המלבי"ם: כאדם הבא מדרך רחוקה לעקור את ביתו, שאינו נושא עמו מקרר וארון אלא מוכר את החפצים ולוקח עמו את הכסף. וזה מה שיהיה: כולם יבואו וכספם וזהבם איתם, ואין הדבר אלא סימן שאין להם עוד כוונה להישאר שם. שהרי מי שקופץ לביקור מולדת אינו מוכר את הארון והמקרר והמכונית, אלא משאיר הכול, כי עתיד הוא לחזור; אבל מי שסגר את עסקיו ובא לכאן - מוכר הכול ובא עם מזומנים. כך ישובו בני ישראל אל ארובותיהם, לחלוטין ולתמיד.
ועוד מדייק המלבי"ם בכפילות "לשם ה' אלוהייך ולקדוש ישראל": יש שם ה' שהוא שם העצם, ויש "קדוש ישראל" שהוא שם התואר - שהוא נקרא קדוש ישראל בזכות מעשינו. ומכוח זה יביאו את עם ישראל מרחוק, והגויים עוד יסייעו בהשבתם, ושבו בנים לגבולם.
פרק ס' פותח בקריאה "קומי אורי" - לא רק להאיר לעצמנו אלא לכל העולם. הרד"ק מבאר שאור העולם הזה שוקע ואור העולם הבא זורח תחתיו, והמלבי"ם מלמדנו שאין כאן קושי כלל: בשמש "ביאה" היא שקיעה, אבל באור "ביאה" היא הארה - האור הגיע אל המקום שאליו נועד. שני אורות יש כאן: אורנו העצמי, ואור כבוד ה' הזורח עלינו כשמש על הלבנה, הוא אור הנבואה. בעוד האומות שרויות בחושך גמור או בערפל של אמונה משובשת, עלינו יזרח ה' וכבודו ייראה בגלוי. הגויים ילכו לאור התורה והמלכים לנוגה הנבואה; הכול יתקבצו ויביאו את בנינו מרחוק, עם זהב ולבונה, עם צאן קדר ואילי נביות לפאר את בית ה'. ולפי המלבי"ם, ארבע פעמים יתכווץ הלב תחילה מפחד - מהמון הים, משפעת הגמלים, מצאן קדר ומן העפים כעב - ובכל פעם, לאחר ראייה ברורה ומדוקדקת, יתברר שהכול לטובה, וירחב הלב בשמחה. במהרה בימינו.