פרק קמז - שבח בונה ירושלים - חלק א

פרק קמ"ז בא בהמשך ישיר למה שקדם לו. לאחר שהמזמור הקודם נחתם בהשגחה המיוחדת שהקדוש ברוך הוא נתן לציון - "ימלוך ה' לעולם אלוהיך ציון" - מייחד כאן דוד המלך מזמור שלם בפני עצמו לירושלים ולהשגחה הפרטית שבה מנהיג הקדוש ברוך הוא את עמו. נלך בו על סדר הפסוקים, בעיקר על פי המלבי"ם, ולצדו הרד"ק ודברי חכמים.

הַלְלוּ־יָהּ כִּי־טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ כִּי־נָעִים נָאוָה תְהִלָּה׃

הרד"ק מבאר: המזמור אומר הללו את ה' כי טוב זמרה אלוקינו, וזה קשור למה שקדם - "ימלוך ה' לעולם". כאשר ה' ימלוך לעולם, כל בני העולם יהללו אותו ויכירו במלכותו, ואז השיר והזמר יהיו טובים ונעימים, והתהילה תהיה "נאוה" - כלומר נאה. ואפשר להוסיף: כאשר ה' ימלוך, נהיה בגדר זכאים. היום, כשאדם מהלל ומנעים בקולו, לא בהכרח נעים הדבר לפני הקדוש ברוך הוא, שהרי לפעמים כשרשע מהלל ומשבח זה בבחינת "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". אבל כשימלוך ה' לעולם, אז באמת טוב וראוי להלל ולשבח, כי נהיה הגונים וראויים, ואז השיר והזמר יהיו נעימים ונאים.

המלבי"ם מבאר: הזמר הזה הוא ל"אלוקינו" והוא "טוב", ואילו התהילה היא "נעימה ונאוה". כבר הוסבר ש"אלוקינו" מורה על ההשגחה הפרטית הייחודית שיש לו יתברך עמנו, על הקשר המיוחד שלנו אתו, במה שהפלה והבדיל אותנו מן האומות. וכבר הוסבר שהזמר הוא מדרגה גבוהה מן התהילה: הזמר הוא שבח על מה שקיבלתי מעבר למה שמגיע לי - תוספת, "פרימיום"; ואילו התהילה היא הלל על מה שאני אמור לקבל ממילא. לכן הזמר מיוחס ל"אלוקינו": מתוך שבעה מיליארד בני אדם בחר בנו הקדוש ברוך הוא, כחמישה עשר מיליון, והשגיח עלינו בהשגחה פרטית - על זה לא די בתהילה אלא ראוי לזמר.

ועל כן נאמר בזמר לשון "טוב", שכל מקום שנאמר בו טוב פירושו שעצמות הדבר טובה, טוב אמיתי ושלם מצד עצמו. ואילו התהילה היא מצד הטובות המצויות והרגילות, ועליהן נאמר "נעים" ו"נאוה": ההנהגה הטבעית הקבועה נאה ונעימה ביופיה, בערכה ובסדר שבה, וראוי להלל עליה. אבל על ההנהגה של "אלוקינו" - שם טוב לזמר.

בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַ‍ִם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס׃

הרד"ק: אז יבנה ה' את ירושלים ויכנס את נדחי ישראל לאדמתם. והמלבי"ם מבאר שעל זה עצמו מוסבים הזמר והתהילה - על כך שהקדוש ברוך הוא בהשגחתו הפרטית מתעסק בבניינה של ירושלים, שתהיה עיר אלוקים קדוש משכני עליון, והוא בעצמו מכנס לתוכה את נדחי ישראל הפזורים בארבע כנפות הארץ. ואפשרות נוספת: "נדחי ישראל יכנס" מוסב על כינוס השבטים, כמו שנאמר "כעיר שחוברה לה יחדיו", שכל השבטים מתחברים ומתכנסים לירושלים.

ודקדק המלבי"ם בלשון "יכנס" ולא "יאסוף". יש הבדל בין אסיפה לכינוס: הכונס מכניס את הדבר לתוך מקום שבו הוא ישתמר, כ"כונס צאן לדיר" - מקום שיש בו מחיצות. לפיכך קיבוץ הגלויות ואסיפתן יהיו לפני בניין ירושלים - והמלבי"ם כתב זאת עוד לפני קום המדינה, שכבר אז אמר שיתחילו הגלויות להתאסף כאן לפני בניין ירושלים - ולאחר מכן יבנה הקדוש ברוך הוא את ירושלים ויכנס אותם אל מקום של מחיצות, עיר חומה דלתות ובריח, שהרי בניין ירושלים הוא ירושלים וחומותיה. תחילה אסיפה, ואחר כך כינוס וריכוז בין החומות.

הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם׃

הרד"ק: עם ישראל שבורי לב ועצבים בגלות, והקדוש ברוך הוא מרפא אותם וחובש - לשון רפואה וחבישה של מכה - את עצבותם, דהיינו צערם. ומה שנאמר "לעצְּבותם" בדגש בצד"י, זו "תפארת הקריאה", מילה שהדגשים שלה משונים מעט.

המלבי"ם: "הרופא לשבורי לב" - אלו ישראל שליבם נשבר על צרתם, "ומחבש לעצבותם" - זה העצב שבלב. כלומר, כאשר יכנס ה' את נדחי ישראל, תחת עצב יימלאו שמחה וגיל. ואפשר להבין זאת בשני פנים: ראשית, עצם הגלות היא עצב ושברון לב. ושנית, אל נשכח שאנו מדברים כאן אחרי מלחמת גוג ומגוג, מצב של מלחמות קשות ושל שברון לב ממש - ועל כל זה אומר הכתוב שה' ירפא את שבורי הלב ויחבוש לעצבותם.

כף החיים מביא כאן רמז נאה. חז"ל אמרו "חמין במוצאי שבת מלוגמא" - רפואה. "חמין" אין פירושו צ'ולנט אלא שתייה חמה או כל דבר חם, מרק חם וכדומה, ויש המקפידים לחמם את הפת במוצאי שבת. ורפואה זו היא לכך שלא תהיה לו עצבות. וזה רמוז בפסוקנו: "מְחַבֵּשׁ" - ראשי תיבות חמין במוצאי שבת מלוגמא (שלא כסדר), וסמוך לו "לעצבותם". הרי שחמין במוצאי שבת הוא רפואה, ואף רפואה לעצבות: מי שיש בו עצבות, ישתה חמין במוצאי שבת.

בספר אוצרות ההגדה מביא את השאלה: הרי טוב לו לאדם שיהיה לו לב נשבר, ו"לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה", ואין שלם מלב שבור - אם כן למה נאמר "הרופא לשבורי לב"? לכאורה אין זה דבר שצריך רפואה, אדרבה.

ראשית אפשר ליישב בפשטות: נכון שלב נשבר ונדכה ה' לא יבזה, אבל אין זה אומר שכך ראוי לאדם להיות. ראוי לאדם להיות תמיד בשמחה ולעבוד את הקדוש ברוך הוא מתוך לב טוב. אלא שמי שליבו נשבר ונדכה - השם אינו מבזה את ליבו, כלומר מי שנמצא במשבר, הקדוש ברוך הוא דואג לו. אבל אין זה אומר שתחפש לך משברים.

וראיתי שמסבירים בשם אחד האדמו"רים: יש הבדל בין עצבות למרירות. "שבורי לב" הכוונה שמר לו לאדם על עוונותיו - וזה דבר חשוב, כדברי רבנו יונה שהשתוננו כליותיו. אבל להיכנס לעצבות ולדיכאון - זו כבר שיטת היצר, לשם הוא מושך את האדם, כי כשאדם בעצבות אין לו כוח ואין לו חשק לכלום והוא רוצה לפרוק הכל. העצבות היא הדבר הנורא מכל. וזהו "הרופא לשבורי לב" - במה? "ומחבש לעצבותם": הקדוש ברוך הוא מסיר את העצבות, ומה נשאר? שבירת הלב לבדה. וזה מצוין, שהרי לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה. הריפוי הוא הסרת העצבות מתוך שבירת הלב, ואז נשארת שבירת הלב שהיא דבר נפלא לעבודתו יתברך.

מסופר על הגאון רבי דוב בעריש ווידנפלד, הגאון מטשעבין, גאון אדיר בעל שם עולמי. למניין שלו בשכונת שערי חסד היה מגיע מדי פעם אדם עני גדול, שאף היה לקוי מעט בשכלו. הרב תמיד היה מכבד אותו שישמיע פרקי חזנות, והיה מקשיב לו, ובסיום היה נותן לו נדבה הגונה. ואותו איש מדוכא היה מתפאר ואומר: אתם יודעים איך הרב מטשעבין נהנה לשמוע אותי? ועוד משלם לי על כך! ראו את החוכמה: גם נתן לו צדקה, וגם נתן לו הרגשה שהוא שילם לו על פרקי החזנות ועל הזיופים. זו מעלתו של אדם גדול - לתת לזולת צדקה וגם להרגיש אותו שאני חייב לך תודה, אתה עשית לי שירות, אתה הנעמת לי בקולך.

מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא׃

הרד"ק שואל: מה המעלה ב"מונה מספר לכוכבים", והלא חכמי התכונה כולם הסכימו שמספר הכוכבים הוא 1098, ואף האסטרולוגים יודעים את מספרם? ועוד: בישעיה נאמר "המוציא במספר צבאם", ולאברהם אבינו אמר ה' "הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם", ובלדד השוחי אמר "היש מספר לגדודיו" - משמע שאין להם מספר כלל. וכיצד גם יתיישב שבסך הכל יש 1098 כוכבים, לפי כל מה שחז"ל מתארים עד אין סוף?

ומיישב בשם החכם הנשיא רבי אברהם בר חייא: הכוכבים הגדולים המאירים על הארץ - להם יש מספר, כדברי חכמי התכונה. אבל הכוכבים הקטנים שאינם מאירים על הארץ רבים הם, ואין בני אדם יכולים לראותם, כל שכן למנותם ולדעת מספרם. ובאמת אין אדם יכול לדעת את מספר הכוכבים: יש גלקסיות רבות, ואנחנו נמצאים בתוך גלקסיה אחת, ויש מערכות שמש נוספות מחוץ למערכת השמש שלנו, וכל אלה אין ביכולתנו לדעת ולמנות אלא הקדוש ברוך הוא בלבד. ועליהם מוסבים הפסוקים "אם תוכל לספור אותם" ו"היש מספר לגדודיו".

ואותם כוכבים שאינם מאירים על הארץ - אומר הרד"ק - נבראו למשול על הארץ ולא להאיר, כמו שנאמר "ולמשול ביום ובלילה". יש כוכבים שתפקידם להאיר ויש שתפקידם למשול. ועוד מוסיף הרד"ק: אפילו מן הכוכבים הנראים, פעמים שאתה רואה כוכב וסבור שהוא אחד, ואילו בטלסקופ היית רואה שמדובר בצביר של כוכבים, אלא שממקום עומדנו הוא נראה כנצנוץ אחד. ולכן גם אם תנסה לספור, לא תגיע למספר האמיתי, שהרי אינך יודע איזה כוכב הוא אחד ואילו הם רבים הנדמים לאחד. וזה בקרובים אלינו - מה תאמר ברחוקים? אבל ה' היודע כל נסתרות יודע את מספרם, כי הוא בראם.

הקדוש ברוך הוא ברא את כולם במספר ידוע אצלו, ולכל אחד קרא שם הנאות לו, שם הראוי לאותו כוכב. ולמה צריך לתת לו שם? כבר הסברנו כמה פעמים ששם פירושו מהות. וזהו "ואמרו לי מה שמו" - וכי מה אכפת לך באיזה שם יגאל אותך הקדוש ברוך הוא? אלא כשאדע באיזה שם הוא גואל, אדע איזה אופי יהיה לאותה גאולה: בשם שד-י, בשם אלוקים, בשם הוי"ה, בשם אהי-ה. השם מבטא מהות. ולכן כשה' קורא לכוכבים בשמות, הוא מבטא בכך את מהותם.

ומהי מהותם? זהו תפקידם בעולם. וכדברי חז"ל: אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, מכה אותו ואומר לו גדל. ומכאן אגב למדים שבלי מכות לא גדלים - ולא ממליץ ליישם זאת בבית, אך כוונת הדברים שדווקא מן המכות שאנו חוטפים אנו גדלים. אדם שכל חייו סוגה בשושנים אינו מתפתח הרבה, ואילו מי שחוטף מכות מכאן ומכאן - מה שלא מחסל אותך מחשל אותך. על המכות האלה לא לוותר, ולדעת שמה שקיבלנו בונה אותנו.

נמצא אפוא שלכוכבים יש שמות ויש תפקידים, והם הממונים על כל מה שיש כאן למטה. וזה מה שהסברנו בעבר: לא בכדי היו הגויים עובדי כוכבים ומזלות, שכן ברוב חוכמתם השיגו שאכן ההשפעה יורדת ונוזלת דרך המזל והכוכב. אלא שטעותם הייתה שחשבו שכדי למשוך שפע צריך ליצור קשר עם הכוכב עצמו. וזו טעות: כדי לקבל שפע עליך ליצור קשר עם מי שמוריד את השפע אל הכוכב, ודרכו יורד השפע לכאן - הוא הקדוש ברוך הוא. ולכן אוסרת התורה לזבוח או לעשות כל פעולה לכוחות הללו: "יזבחו לשדים לא אלוה", "זובח לאלוהים יחרם" - "בלתי לה' לבדו". העבודה היא אך ורק לה', לא לברואיו ולא לכוחות שדרכם משתלשל השפע. הגויים ביקשו כביש עוקף: לעבוד את הקדוש ברוך הוא קשה, אבל אם תקטיר מעט לכוכב ותזבח לו, תוכל לקבל ממנו טובות והנאות בלי להזדקק לעבודת ה'. על כל פנים למדנו שלכוכבים באמת יש כוח השפעה - ממנו יתברך.

המלבי"ם מבאר: "מונה מספר לכוכבים" - כנגד ההנהגה הטבעית שהיא על ידי מערכת הכוכבים, סדרי הטבע והמזלות. שהרי לאברהם אמר הקדוש ברוך הוא "צא מאצטגנינות שלך" - אתה מעל המזל, אינך כפוף לסדרי המערכת. ובהנהגת הטבע איננו רואים כל כך את עוז ה' וחוכמתו, כי השמש זורחת ושוקעת, מה שהיה אתמול יהיה מחר, וכך היה לפני אלף שנה וכך יהיה בעוד אלף שנה - איננו רואים דבר חריג. בהנהגה ההשגחית והניסית, שם רואים את עוז ה': פתאום ים נקרע ועם עובר בתוכו ביבשה. ולמען האמת גם בטבע יש הרבה מזה, אלא שכבר התרגלנו ואיננו רואים.

ובכל זאת גם בכוכבים עצמם: ה' מונה מספרם, ואי אפשר לגרוע ולהוסיף במספרם. "לכולם שמות יקרא" - לכל אחד שם המורה על הכוח העצמי שלו: זה משפיע חיים, זה נותן עושר, וזה מביא חורבן ואבדון. הם קצובים בכמות, במספר ובאיכות פעולתם. כל הכוכבים הללו ממנו יתברך, ומתוכננים עד הפרט האחרון להשפיע לכאן למטה.

גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב־כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר׃

המלבי"ם: "גדול אדונינו" - מצד שהוא אדונינו, שמשגיח עלינו בהשגחה פרטית, שלא כהנהגת האומות המונהגות דרך מערכת הכוכבים ותלויות במזלות. אנחנו נמצאים למעלה מזה. ובזה "גדול אדונינו ורב כוח" - כאן רואים את רוב כוחו. שכן בהנהגה הטבעית אין רואים את עוזו, שהיא הנהגה קבועה שכבר אין מתפעלים ממנה; אבל במה שהקדוש ברוך הוא משגיח בהשגחה פרטית, בזה מתגלה רוב יכולתו. "לתבונתו אין מספר" - אין סוף לחוכמתו.

וראיה לדבר: על ידי כן "מעודד ענווים ה' משפיל רשעים עדי ארץ". אף שלפי המזל נגזר על העני עוני ומזלו שפל, ועל העשיר עשירות ומזלו גבוה - הקדוש ברוך הוא נמצא מעל זה. דווקא את מי שמזלו מורה על שפלות הוא מרומם, ודווקא את מי שמזלו מורה על הצלחה הוא משפיל עדי ארץ. ומזה עצמו אנו רואים את כוחו וחוכמתו: "רב כוח, לתבונתו אין מספר".

הרד"ק מוסיף משל: מלך בשר ודם שצריך להנהיג מדינות רבות, אין בכוחו להנהיג את כולן בבת אחת. יש קרובות ויש רחוקות, ואפילו אם את הקרובות ינהיג כראוי, ברחוקות ילאה כוחו - ובפרט בזמנם, שהיה צריך להמתין חודשיים שלושה עד שישמע מה אירע במדינה הרחוקה, ולנהל בשלט רחוק על פי דיווחים, וזה קשה עד מאוד. ואף אם יהיה בו כוח, לא תהיה בו התבונה, שהרי דרושה תבונה עצומה כדי לנהל מדינות רבות בהצלחה. אבל אדונינו מנהיג את כל העולם בהנהגה ישרה, לפי שיש בו כוח ותבונה כאחד: "גדול ורב כוח, לתבונתו אין מספר".

שואל הרד"ק: הביטוי אינו מתאים. מילא היה נאמר "לתבונתו אין חקר" - מי יחקור את תבונתו; אבל מי סופר תבונה? אין נושא של תבונה שייך למספר, שכן תבונה היא ממין האיכות ומספר הוא ממין הכמות. וכי תוכל לומר כמה אתה אוהב אותי - שבעים וארבע? הרי אהבה היא ממין האיכות, ובדברים שהם איכות אין שייכת ספירה.

אלא מסביר הרד"ק ש"לתבונתו אין מספר" פירושו: לדברים שיש לו בהם תבונה אין מספר. ודברים שייכים בספירה. כלומר, הדברים שבהם נוהגת תבונתו יתברך - אין להם מספר. ואילו לבטא את עומק התבונה עצמה, על זה אומרים "לתבונתו אין חקר": מי יוכל לחקור ולהעמיק בסוד תבונתו ולדעת עד כמה היא גדולה.

מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה' מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי־אָרֶץ׃

האבן עזרא מפרש: "מעודד ענווים" - אלו השפלים, שהם נדחי ישראל; "משפיל רשעים" - אלו מלכי האומות שעינו את ישראל עד היום. והרד"ק אומר: אף שה' גדול ורב כוח, הוא משגיח על הענווים ועל השפלים ועל החלושים ומנשא אותם, ומשפיל את הרשעים המתגאים עדי ארץ.

וכבר הסברנו בעבר את ההבדל בין "רם" לבין "גדול". "רם" הוא כמו כדור פורח או מטוס - נמצא למעלה בשמיים. אבל "גדול" נמדד מלמטה עד למעלה, כבניין גבוה שגובהו נמנה מן הקרקע. וזה נפלא כמה הדבר מתאים לביאורנו: אצל הגויים נאמר "רם על כל גויים ה'" - אצלם הקדוש ברוך הוא רם, למעלה, כביכול אינו רואה מה קורה למטה, והם מרוממים אותו כדי לתת לעצמם חופש לעשות ככל העולה על רוחם. אבל אנחנו אומרים: אינו רם בלבד, הוא גדול - מלמטה עד למעלה. וממילא "מעודד ענווים ה'": אם המדידה מתחילה מלמטה, הרי הוא רואה גם את השפלים ביותר שבתחתית, את הענווים ואת העניים; ולכן גם את הרשעים הוא משפיל "עדי ארץ", עד המקום הנמוך ביותר. וזה שלא כמלך בשר ודם, שככל שהוא רם ונישא יותר כך הוא מתעסק פחות עם המון העם ועם הנמצאים למטה. אצל הקדוש ברוך הוא אין הדבר כן: הוא מעודד ענווים ומשפיל רשעים עדי ארץ, על אף כל גדולתו.

בספר תפילות חיים לרב ממונקאטש מחבר את הפסוקים יחד: "הרופא לשבורי לב" - כיצד? כאשר רוע המערכה מראה דברים שליליים, כמו שראינו אצל אברהם אבינו שנאמר לו "צא מאצטגנינות שלך", שעל פי המערכה והכוכבים אינו עתיד להוליד - הקדוש ברוך הוא הופך את הכוכבים ומשנה את שמותם. ראית צדק במזרח, אני מעמידו במערב; מסדר את הכוכבים מחדש, שהכל יתאים למה שצריך להיות.

וזהו "מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא" - הוא קורא להם שמות חדשים, ובזה מרפא את האדם מצרתו. אתה מסתכל בשם הכוכב ואומר: זה שבתאי, זה דינים, לך תדע מה עתיד להיות. אומר לך הכתוב: אל תדאג, ה' משנה לו את השם. כמו חולה שעושים לו שינוי השם ומחלים - כך גם כאן, הקדוש ברוך הוא משנה לכוכב את שמו ובזה רופא לשבורי לב. וזאת הוא עושה לפי ש"גדול אדונינו ורב כוח לתבונתו אין מספר", ועל ידי זה "מעודד ענווים ה' משפיל רשעים עדי ארץ" - מגביה שפלים ומשפיל גאים, והכל על ידי שידוד מערכות הכוכבים: "לכולם שמות יקרא", קורא להם שמות חדשים ומשנה את המציאות כאן למטה.

פרק קמ"ז פותח בזמר ובתהילה - בתהילה על ההנהגה הטבעית הנאה והמסודרת, ובזמר על ההשגחה הפרטית של "אלוקינו" שבחר בנו מכל העמים. משם עובר המזמור לבניין ירושלים ולקיבוץ הגלויות בשני שלבים: תחילה אסיפה ואחר כך כינוס אל תוך חומות ירושלים; לרפואת שבורי הלב - שהיא הסרת העצבות מתוך שבירת הלב, שכן לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה; ולמניין הכוכבים ולשמותיהם, שהם מהותם ותפקידם בהנהגת העולם. ומכל אלה עולה היסוד הגדול: "גדול אדונינו ורב כוח" - לא רם ומרוחק אלא גדול מלמטה עד למעלה, המשגיח בהשגחה פרטית, המשדד את המערכות ומעודד ענווים ומשפיל רשעים עדי ארץ.

אין יוצרים קשר עם הכוכב כדי למשוך שפע, אלא עם מי שמוריד את השפע דרכו - הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. ומי שזוכה להשגחה זו, גם המכות שקיבל בונות אותו, וגם שברון ליבו הופך לכלי לעבודתו יתברך מתוך שמחה.