פתיחה
פרק קמ"ו הוא אחד מפרקי ה"הללויה" שבסוף ספר תהילים, ועיקרו יסוד גדול באמונה ובביטחון: על מי ראוי לאדם להישען. דוד המלך מעמיד שני קטבים זה מול זה: מצד אחד הבטחון בבשר ודם - בנדיבים, בעשירים, בשליטים - ומצד שני הביטחון בהקדוש ברוך הוא. בחלק זה נעסוק מן הפסוקים העוסקים באזהרה "אל תבטחו בנדיבים" ועד סיום המזמור, "ימלוך ה' לעולם".
אל תבטחו בנדיבים - בבן אדם שאין לו תשועה
אַל־תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן־אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה׃
תֵּצֵא רוּחוֹ יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו׃
"תצא רוחו" - כיצד תוכל לצמוח לאדם ישועה מבן אדם, והרי אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח? כשבא מלאך המוות ליטול את רוחו של אדם, אין הוא יכול לעצור אפילו רגע אחד. ואם כן, איך יושיע הוא אחרים? בפתע פתאום תצא רוחו וישוב לאדמתו, וכל מה שחשב לעשות כבר אינו יכול לעשות - יצאה הרוח שהעמידה אותו. ובלשון הרד"ק: "עשתונותיו" פירושו מחשבותיו, כמו בארמית "ומלכא עשית" - שהוא חושב. וכיצד יושיע את אחרים מי שאינו יכול להושיע את עצמו?
לכאורה המילים "ביום ההוא" מיותרות: די היה לומר "תצא רוחו ישוב לאדמתו אבדו עשתונותיו". שמעתי מהרב בידרמן רמז נפלא בדבר. לפעמים אדם פונה אל נדיב, מבקש את עזרתו וסומך עליו. בסוף מתברר שאותו נדיב הוא משענת קנה רצוץ: הבטיח ולא עזר, ולא עוד אלא שבגללו הפסיד - שהרי לו ידע מראש שאין על מי לסמוך, אולי היה מנסה כיוונים אחרים. על כך בא דוד המלך ואומר: תדע לך, לא ביום שבו התאכזבת אבדו עשתונותיך, אלא "ביום ההוא" - באותו יום עצמו שבו בטחת בו כבר אבדו עשתונותיך. מי שנמצא בדעתו לא הולך לסמוך על בשר ודם.
המסקנה: אל יהא אדם חכם לאחר מעשה. לא רק לאחר שהוא רואה שאין תוחלת מאותו אדם יבין שטעה, אלא כבר ברגע שהוא מתחיל לבטוח בבשר ודם עליו להבין שבאיזשהו מקום איבד את העשתונות. מלכתחילה ראוי לסמוך על הקדוש ברוך הוא, שמשם תבוא הישועה.
אשרי שאל יעקב בעזרו
אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל־ה' אֱלֹהָיו׃
"אשרי שאל יעקב בעזרו" - הקדוש ברוך הוא הבטיח ליעקב "הנה אנוכי עמך ושמרתיך והשיבותיך". ומדוע אשריו? אומר רש"י: לפי שהוא עושה שמים וארץ ואת הים, וכיוון שהכל שלו יש בידו לשומרו בים וביבשה; אבל מלך בשר ודם, אם שומרו ביבשה אינו יכול לשומרו בים. כמה כבר יכול מלך בשר ודם לשמור עליך? אבל מי שאל יעקב בעזרו, שהקדוש ברוך הוא מסייע בידו - עושה שמים וארץ יכול לשומרו בכל מקום.
הרד"ק שואל: למה הוזכר כאן דווקא יעקב? מפני שיעקב בטח באלוקים. אחיו התנכל להמיתו והוא ברח מפניו - ולאן ברח, ומי ישמור עליו? לבן? לא בטח בלבן שיתן לו צורכי מחייתו אף שהלך אליו, אלא בשם יתברך בלבד, כמו שאמר: "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש". כך גם ישראל: כאשר בטחו בהשם, הוציאם מן הגלות.
והמלבי"ם מבאר: יעקב בטח בהשם לאחר שהובטח לו "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", ולפיכך "שברו" - תקוותו וביטחונו - על השם, שלו לבדו יש כוח להביא את הישועה.
מעשה ברבי יוסף ידיד
היה מעשה בגאון רבי יוסף ידיד, מגדולי ישראל, שחי בעניות ובדוחק גדול מאוד ולא רצה ליהנות מאחרים. פעם עלו מאמריקה לארץ ישראל שלושה גבירים גדולים, והמקורבים אליו החליטו לנסות לדבר עמם שיקחו על עצמם את תמיכתו. ואכן ניגשו אליהם והם התחייבו לעזור ולסייע ולהחזיק את אותו גדול. באו ואמרו לרב: הנה שלושה עשירים מוכנים בשמחה לתמוך. לא מצא הדבר חן בעיניו. אמר להם: איני רוצה ליהנות מבשר ודם, איני רוצה תמיכה מבן אדם שאין לו תשועה, די לי במה שהשם נותן לי. לאחר הפצרות מרובות הסכים בלית ברירה, אך אמר בלבו: נראה איך ייפול דבר.
לאחר כמה ימים, לפני סוף החודש שבו היו אמורים לשלוח את תמיכתם, נפטר אחד העשירים; השני חזר לחוץ לארץ; והשלישי נשתבשה דעתו. כשסיפרו זאת לרבי יוסף ידיד, הצטער תחילה בצערם, אך שמח שלא סמך על בשר ודם. אמר: זהו שכתוב "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה" - האחד "תצא רוחו", נפטר; השני "ישוב לאדמתו", חזר לחוץ לארץ; והשלישי "ביום ההוא אבדו עשתונותיו", נשתבשה דעתו. ומה יתקיים בסופו של דבר? "רצון יראיו יעשה". אשרי מי שאל יעקב בעזרו, שאינו סומך על בשר ודם, אלא "שברו על ה' אלוהיו". מי שבוטח באדם - פתאום זה מתנדף, זה מתאדה, זה כבר לא בינינו וזה כבר לא בדעתו. תסמוך רק על הקדוש ברוך הוא, מלך חי וקיים, שהבטחתו תמיד קיימת ונאמנה.
"שברו" - מלשון שבר ושברון לב
בספר "הכתוב לחיים" מביא ש"שברו" פירושו תקוותו, אלא שבזוהר הקדוש מתבאר באופן אחר: מלשון שבר. והוא מבאר על פי דברי רבנו יונה בשערי תשובה, שאדם עניו יש לו עזר אלוקי, ומי שהוא גאוותן אין לו עזר אלוקי. ומדוע? כי לגאוותן אומר הקדוש ברוך הוא: תסתדר לבד. ואילו העניו נסמך על הקדוש ברוך הוא - מי אני ומה אני, אין לי כוחות, רק אתה תושיעני - ולכן עזרו של הקדוש ברוך הוא מלווה אותו. כיוצא בזה כתבו גורי האר"י ז"ל, שמי שהוא עניו שם הוי"ה עוזר ומגן עליו, ומי שהוא גאה - השם הזה נפרע ממנו.
וזהו שאומר הכתוב: "אשרי שאל יעקב בעזרו" - וכי לכל אדם? תלמוד לומר "שברו על ה' אלוהיו" - אותם נשברי לב. ומי באמת מכיר מיהו העניו האמיתי? על כך אומר הפסוק "על ה' אלוהיו" - רק הקדוש ברוך הוא יכול להכיר שיש בו ענווה באמת. שהרי בענווה אפשר לתעתע: אדם יכול לומר כלפי חוץ "מי אני ומה אני", ולומר זאת דווקא כשמשבחים אותו, כדי שיוסיפו לשבחו גם על ענוותנותו. ענווה היא דבר שאפשר לשחק בו, וגבהות הלב היא דבר שבלב פנימה - ורק הקדוש ברוך הוא יודע.
וכאן ההבדל העצום בין התפיסה הגויית לתפיסה היהודית: התפיסה הגויית מתייחסת רק להתנהגות החיצונית - תודה, סליחה, בבקשה, דרך ארץ, אל תרים את הקול. אצלם יש הוראות כיצד להתנהג בצורה מנומסת ביחסים החיצוניים. ביהדות העבודה היא פנימה: לא רק אל תצעק, אלא גם בלב אל תכעס; לא רק בהתנהגות, אלא גם בלב אל תתגאה, אל תלך במחשבה שאני טוב ממנו. היכן ראינו עבודה פנימית כזו - על שנאה, קנאה, נטירה ונקימה שבתוך הלב - אצל אומות העולם? רק ביהדות. התורה רוצה לשנות את האדם מבפנים.
וכך אומר הזוהר: "שברו" - נעים להם לצדיקים לשבור את עצמם ולהישבר שבר על שבר, והכל "על ה' אלוהיו". בבחינת "כי עליך הורגנו כל היום", "כי עליך נשאתי חרפה": הוא מוכן לשאת חרפה ולהישבר לכבוד הבורא יתברך. וזה כמו שכתוב "כי יש שבר במצרים" - יעקב ראה את שבר הגלות במצרים, ואף על פי כן שם ביטחונו בהקדוש ברוך הוא, ובני יעקב שסבלו את שבר הגלות היו דבוקים בתורתו של יעקב. צריך לרדת למצרים? כך השם מצווה, ויהיה שם שבר - ואף על פי כן אני יורד להישבר במצרים, כי זהו רצון הבורא. אם רצונו שאעבור את השבר הזה, אעבור אותו. זהו "שברו על ה' אלוהיו".
וכפי שהזכרנו, אין חוכמה לקבל רק את הטובות. גם כשקשה לאדם, עליו לדעת שהוא מוכן לקבל את הקושי ולהתמודד עמו, כי זהו רצון הבורא ובזה הוא מקיים את רצונו, וברור לו שכל דעביד רחמנא לטב עביד. הרי בסופו של דבר, דרך אותו שבר עצמו זכו לניסים, לגאולה ולמתן תורה - וכל אותו שבר התברר לאחר מכן כמנוף שבו הגיעו למדרגות גבוהות ועצומות.
עושה שמים וארץ - השומר אמת לעולם
עֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם הַשֹּׁמֵר אֱמֶת לְעוֹלָם׃
השם יכול לעשות כחפצו, שהרי הוא עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם. אומר האבן עזרא: "שמים" - אלו המלאכים, הצבא הגדול, שבעה הכוכבים המשרתים; "בארץ" - העוף, החיה והאדם; "בים" - הבריות הגדולות שבים.
"השומר אמת לעולם" - שהוא מקיים אותם לעולם. ולכאורה הרי האדם אינו חי כאן לעולם, וגם בעלי החיים אינם חיים לעולם. מדקדק האבן עזרא בלשונו: "הם כללי כל מין שהם בארץ ובים". וכבר ביארנו בעבר שהקדוש ברוך הוא שומר על הכללים ולא על הפרטים: אין פרט שיחיה לעולם, אבל כלל המין האנושי מתקיים לעולם. רק בשמים - שם גם הפרטים שמורים לעולם, גם המלאכים שמורים לעולם. אבל כאן בארץ הפרטים אינם שמורים, אלא הכללים בלבד, שהרי האדם בסופו של דבר הולך לבית עולמו.
ומכאן ההמשך: אל תפחד מאדם שיעשוק אתכם, כי השם יתברך מטריף לכם לחם חוקכם והוא מתיר אסוריכם - "עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים". הקדוש ברוך הוא עשה שמים וארץ והכל בידו, ואם כן מה לך לירא מבשר ודם? בטח רק בו.
רש"י מבאר "השומר אמת לעולם" - שהשם מקיים את הבטחתו לדורות רבים. אף שהבטיח לאברהם לתת לו את הארץ, בכל זאת כשבא לקנות את מערת המכפלה קנה אותה בארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, ויעקב במאה קשיטה. מה זה בא ללמדך? הבטיח - אבל לא אמר מתי; והמתי יהיה בהמשך, כאשר ישלם עוון האמורי. זהו "השומר אמת לעולם": אין מצב שהבטחת השם לא תתקיים, רק אין הבטחה שזה יהיה באופן מיידי. השם שומר את אמיתת הבטחתו לסוף דורות רבים - וזאת אפשר לומר רק בהשם יתברך, שהוא קיים לנצח.
אנחנו רוצים תמיד לראות את הדברים מיד, מפני שאנו חיים תחת מסגרת הזמן. אבל הגמרא אומרת שכאשר הקדוש ברוך הוא עושה דברים מהר - תוך שמונה מאות וחמישים שנה, ולומדת זאת מן הפסוק "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה", שלאחר שמונה מאות וחמישים שנה גלו. ואם "מהר" הוא שמונה מאות וחמישים שנה, לאט על אחת כמה וכמה. אלא שאנו חסרי סבלנות ורוצים לראות מיד.
אבל החפץ חיים היה זוכר ומתייק. פעם ראה מאורע, ואמר: אתם חושבים שזה קרה סתם עכשיו? לפני עשר שנים הוציא אדם זה אלמנה מן הבית שהשכיר לה, הוריד מעליה את הגג משום שלא קיבל את דמי השכירות בזמן. אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא שכח? "צעוק יצעק אליי שמוע אשמע צעקתו", אבי יתומים ודיין אלמנות. עשר שנים אחר כך - הוא זכר. וכן כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד וגבתה קרוב למיליון הרוגים, סיפרו לו, ואמר: אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא שכח את גירוש ספרד מלפני ארבע מאות שנה? הנה הקדוש ברוך הוא נפרע. החפץ חיים ראה את החשבונות; אנחנו, אפילו בטווחים קצרים הרבה יותר, איננו מסוגלים לראות מה קרה בשל מה. אבל מי שחי את האלוקות ואת ההשגחה יודע שעל כל דבר יש דין ויש דיין, וממילא בטוח שהשם שומר אמת לעולם, ישמור הבטחתו ויביא ישועתו - ולא נתייאש גם כשעובר זמן רב.
הרד"ק מבאר: "עושה שמים וארץ" בא לומר שרק בהשם ראוי לבטוח, שהרי הוא עשה את הכל, ומי שעשה את הכל - בידו להשפיל ולרומם ולעשות בנבראים כרצונו. "ארץ" היא היבשה, וכיוון שהזכיר את הים הוצרך להזכיר את הארץ בנפרד, שלא תאמר שהארץ כוללת גם את הים. "וכל אשר בם" - כל מה שבים, ביבשה ובשמים: בשמים המלאכים והצבא הגדול, בארץ חיה ועוף ואדם, בים התנינים הגדולים וכל נפש החיה הרומשת - ובכולם הוא עושה כחפצו. ו"שומר אמת לעולם" - שומר את הבטחתו לזמן רב: הבטיח להוציאם מן הגלות, ואף שכבר התייאשו, בכל זאת גאלם. ואם כן, גם בזמננו, לאחר אלפיים שנות גלות, אסור להתייאש, אלא לדעת שבסופו של דבר הקדוש ברוך הוא יגאלנו, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
וספר "תהילות מהרי"ץ" מבאר ביאור נפלא: בשר ודם, כשהוא עושה מעשה היום, בטוח שזו האמת ואין בלתה, שזה המעשה הנכון והראוי על צד האמת והיושר. למחרת בבוקר הוא עושה חשבון ואומר: לא, זו לא הייתה ממש האמת, נכון היה לנהוג אחרת. וכעת הוא בטוח שזה הנכון. ולאחר שנים רבות שוב הוא אומר: מה שעשיתי אז לא היה נכון, הייתי צריך לנהוג אחרת. נמצא שאצל האדם האמת משתנה מזמן לזמן: מה שוודאי ובטוח אצלך היום, אינו בטוח כלל מחר ובעוד עשור. אבל הקדוש ברוך הוא - "השומר אמת לעולם", חותמו אמת, והאמת שלו אינה משתנה לעולם; היא נצחית ואבסולוטית.
עושה משפט לעשוקים
עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים ה' מַתִּיר אֲסוּרִים׃
אומר הרד"ק: בכל דור ודור עושה השם משפט בעבור העשוקים, כלומר להינקם מן העושקים. כך עשה בעבור ישראל כשהיו בגלות, כמו שכתוב בירמיהו פרק נ': "עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדיו, וכל שוביהם החזיקו בם, מאנו שלחם" - ממש כמו מהדורות החדשות של ימינו. וכך יעשה הקדוש ברוך הוא משפט לעשוקים שבגלות הזאת. "נותן לחם לרעבים" - בכל דור ודור, וכך עשה לישראל כשהוציאם דרך המדברות: "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש". "ה' מתיר אסורים" - בכל דור ודור, וכך עשה לישראל כשהוציאם ממאסר הגלות במצרים והתירם ממאסרם.
ומוסיף המלבי"ם: מלך בשר ודם, אם הוא מתיר אסיר ממאסרו - זהו כבר חסד גדול מצדו. וכפי שראינו בזמנו, כאשר שחרר נשיא ארצות הברית את רובשקין מן הכלא, לאחר שנגזרו עליו עשרות שנים, ובידוע שהתלונות נגדו הוגשו באופן מגמתי - איזו שמחה גדולה הייתה זו וחסד השם. כשהשליט משחרר אדם מן הכלא מהללים ומשבחים אותו, ובצדק. אבל הוא לא נתן לו אחר כך פנסיה, לא דאג לו לפרנסה ולא העניק לו חיים; בסך הכל שחררו. אצל הקדוש ברוך הוא אין זה כך: השם מתיר אסורים ואחר כך משגיח על כל צורכיהם - עושה משפט באלה שרוצים לעשקם, מעניש את אלה שאסרום בחינם, ונותן לחם לרעבים כדי שלא ימותו ברעב לאחר שיצאו. אצלו יתברך זו "עסקת חבילה": מתיר אסורים ודואג לכל מה שהם צריכים.
פוקח עיוורים, זוקף כפופים, אוהב צדיקים
ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים ה' זֹקֵף כְּפוּפִים ה' אֹהֵב צַדִּיקִים׃
"פוקח עיוורים" - מבאר הרד"ק: עיוורים מחמת חולי העין, שהשם מרפאם. ולמה הזכיר דווקא את העיוור? לפי שהעיוור דומה לאסיר במאסר, שאינו יכול לזוז ממקומו. או שהעיוורון כאן הוא מרוב צרה, שהצרה דומה לחושך והתשועה נמשלה לאור: "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול". וכן הפסוק "נגששה כעיוורים קיר וכאין עיניים נגששה, כשלנו בצהריים כנשף" - כמו שהעיוור ממשש את הקיר בלכתו כדי שלא ייפול. נמצא ש"פוקח עיוורים" נאמר גם במובן של עיוורון בדעת, ולאו דווקא בעיניים.
"ה' זוקף כפופים" - הכפופים הם העניים. "ה' אוהב צדיקים" - אוהב את ישראל שהם צדיקים ביחס לאומות. והמלבי"ם מבאר: מצד שהשם אוהב צדיקים הוא משגיח עליהם בהשגחה יתרה, לפקוח עין על כל מה שקורה להם - בין בעיני השכל ובין בעיניים הגשמיות; ולזקוף את כפיפותם, בין שהם כפופים מצד הענווה ובין מצד העניות, שהשם מרוממם שילכו קוממיות בהתעצמות כוח הגוויה וביתרון הכשר חוכמה, משכיל אותם ומרומם אותם.
צדיק שיודע שהוא צדיק
ספר "תהילות שמואל" מביא בשם "מכל מבשר" שאלה ששאל הרבי ר' בונים מפשיסחא: מה עניין "אוהב צדיקים" שהוכנס לחבורה של בעלי מומים - עיוורים, כפופים, מתירי אסורים? כיצד חיבר את הצדיקים עם כל אלו? ותירץ: צדיק שיודע שהוא צדיק, אין לך מום גדול מזה. הצדיקים שמדובר בהם כאן הם צדיקים היודעים שהם צדיקים, ואף על פי כן השם אוהב אותם לפי מדרגתם, שהרי סוף סוף מאסו ברע ובחרו בטוב. גם צדיקים בעלי מום כאלה - הקדוש ברוך הוא אוהב.
וכבר אמר אחד מן הגדולים: חביב בעיניי רשע שיודע שהוא רשע, מצדיק שיודע שהוא צדיק. אמירה נוקבת. הרשע היודע שהוא רשע עוד יעשה תשובה, שהרי הוא מרגיש שאינו בסדר ואינו שלם עם עצמו. אבל צדיק שיודע שהוא צדיק - וכי אני צריך תשובה? אני באתי לעולם רק כדי לקרב את הרחוקים, אני עצמי מה יש לי לתקן? הוא חי כבר בספירות עליונות. אי אפשר לומר עליו שהוא עושה עבירות או שאינו מקיים מצוות; הוא עושה הכל כראוי - אלא שהוא גם יודע מזה ומרגיש טוב עם זה, וזו דרך שאינה נכונה. אדם צריך תמיד לחוש שעדיין לא התחיל לעשות אפס קצהו ממה שהוא מחויב בו. זו התחושה שצריכה ללוות אותו תמיד.
ה' שומר את גרים
ה' שֹׁמֵר אֶת־גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת׃
הגר, היתום והאלמנה אין להם עוזרים ואין להם מסייעים, ולכן התורה מזהירה עליהם בכמה מקומות להיזהר בכבודם ושלא לפגוע בהם - והשם שומרם. ובכלל זה עם ישראל, שהיו גרים בין האומות וחלשים כיתום וכאלמנה. "יתום ואלמנה יעודד" - מפרש הרד"ק: ינשא, מלשון רוממות ונשיאה. ורש"י מפרש מלשון כוח, לתת בהם עוז ותעצומות, כמו "ואנחנו קמנו ונתעודד" - קמנו בכוח מחודש. "ודרך רשעים יעוות" - את החלשים השם מרומם, ואת דרכם של הרשעים הוא מעוות, מפילם בדרכם המקולקלת.
ומבאר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא משגיח דווקא על אלו שלכאורה ההשגחה עליהם פחותה, אלו הזקוקים לו ביותר - גרים, יתומים ואלמנות. השם שומר את הגרים, מרומם את היתומים והאלמנות, ומעוות את דרכם של הרשעים הרוצים להזיק ולהרע לאותם חלשים מטבעם.
על החזון איש מסופר שפעם הלך לביתו בשמחת תורה ונתקל בגר צדק, אדם גלמוד, שפרץ בבכי והתאונן לפניו בדמעות: "ואהבתם את הגר" - ואף אחד אינו אוהב אותי, אף אחד אינו מעריך אותי. אמר לו החזון איש: אני מעריך אותך ומכבד אותך, תן לי ניגון, אני רוצה לשמוע ניגון שלך. שמח אותו גר עד מאוד והחל להשמיע לו ניגון, והחזון איש מרקד כנגדו ברחובה של עיר, באמצע רחוב חזון איש. ולאחר שנתקררה דעתו של אותו גר, נפרד ממנו לשלום כשהוא שמח וצוחק, שהנה יש מי שמעריכו ומוכן לשמוע את ניגונו. "ואהבתם את הגר" - ולראות כיצד אדם גדול מוכן להנמיך ולהשפיל את עצמו כדי לעשות נחת רוח ליהודי.
ו"יתום ואלמנה יעודד" - מסופר על יתום שהתבייש לומר קדיש. הרגיש בכך רבי שלמה זלמן אויערבך ושאל את הילד: האם אתה אומר קדיש? אמר לו שלפעמים הוא מתבייש ולא נעים לו. אמר לו רבי שלמה זלמן: מה יש לך להתבייש? הרי נאמר "יתום ואלמנה יעודד" - השם אוהב את היתומים. אתה קרוב להקדוש ברוך הוא יותר ממני! ואם כן, למה לך לחשוש? ולימד אותו כיצד בדיוק לומר את הקדיש ונתן לו הסברים בקדיש, ומאז היה אומר קדיש כסדרו.
ואמרתי בדרך רמז: האדם נבחן דווקא במקומות שקשה לו, דווקא במקומות שיש בהם אתגר, דווקא היכן שהוא נדרש להתמודד, ולא במקומות הקלים. לא ישאלו את האדם אם קיים מצוות עונג שבת באכילת צ'ולנט - בזה אינו חשוד שלא יקיים. ישאלו אותו על דברים אחרים: כמה התמודדת, כמה היה לך קושי, כמה נאבקת וכמה הצלחת. "ה' שומר את גרים" - את האתגרים השם שומר. כמה אתגרים היו לך וכמה עמדת בהם - את אלה השם זוכר לך לדורות, ומכל אתגר שעמדת בו הקדוש ברוך הוא נותן שכר נצחי. את האתגרים, את הדבר הקשה - את זה באמת צריך לנצור ולשמור.
ימלוך ה' לעולם
יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּ־יָהּ׃
אומר רש"י: "ימלוך ה' לעולם" - יקיים את מלכותו בכך שישמור את בניו. והרד"ק מבאר מתי יתקיים כל זה: כל ההבטחות שנאמרו כאן - שהשם שומר את גרים, יתום ואלמנה יעודד, דרך רשעים יעוות, פוקח עיוורים, זוקף כפופים ואוהב צדיקים - כל זה יהיה כאשר ימלוך השם לעולם. כעת אנו במציאות של חושך, של קשיים, שבה אין רואים את ההשגחה; אבל כאשר ימלוך השם לעולם, אז ייפרע מן הרשעים, אז ייתן שכר טוב לצדיקים, ואז ישפיע את כל ההשפעות הטובות. וזהו "אלוהייך ציון" - "והיה ה' למלך על כל הארץ", כל העולם כולו יהיה תחת מלכותו יתברך, ומציון תצא ההוראה לכל העולם, ואז יאמרו הכל שהשם מולך על כל העולם. וזה יהיה לאחר שיעשה משפט ברשעים, לעת הגאולה בעמק יהושפט, שהקדוש ברוך הוא ישפוט את כל האומות על כל מה שהצרו לישראל.
שני שמות ושתי הנהגות - ביאור המלבי"ם
המלבי"ם מדייק בפסוק: מצד אחד נאמר שם הוי"ה - "ימלוך ה'", ומצד שני "אלוהייך ציון"; מצד אחד "לעולם", ומצד שני "לדור ודור". מה ההבדל ביניהם? וכדרכו במקומות רבים מבאר, שיש הבדל בין שם הוי"ה לבין שם אלוקים הבא בהטיה ובכינוי לעם ישראל. שם הוי"ה הוא השם המהווה את כל העולמות כולם, מלכותו הקבועה על כל העולם, עלינו כעל הגויים, על פי הסדר הטבעי - "מהווה כל הווים". ואילו "אלוהייך ציון", האלוה המיוחד לך ציון, בא בהטיה - זהו הקשר הפרטי שיש לו עם ציון, ההשגחה הפרטית שבה השם עושה אותות ונפלאות.
וכן בהבדל שבין "לעולם" ל"לדור ודור": "לעולם" הוא הזמן התמידי הבלתי מתחלק, נצח שאינו נחלק לשנים ולתקופות; "לדור ודור" הוא זמן נצחי אף הוא, אלא שהוא מחולק לדורות - עוד דור ועוד דור. ולכן: כאשר מדובר בהקדוש ברוך הוא מצד שם הוי"ה, המשגיח השגחה כללית על פי מערכות הכוכבים וההנהגה הקבועה, על זה נאמר "ימלוך ה' לעולם" - בשמים הכין כיסאו ומלכותו בכל משלה, הנהגה תמידית שאינה משתנית.
וכפי שאומר החזון איש, הטבע הוא הרצון היותר מתמיד של ריבונו של עולם. וכתב הרמב"ן בסוף פרשת בא, כי אין לנו חלק בתורת השם אם לא נאמין ונדע שכל מעשינו ומקרינו כולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל. נמצא שגם הטבע אינו באמת טבע אלא רצונו יתברך: יש רצון קבוע - וזו ההנהגה הטבעית, ויש רצון משתנה - וזו ההנהגה הניסית, שהקדוש ברוך הוא רוצה פתאום שהמים יעמדו כנד, שירד מן, שירדו אבני אלגביש מן השמים; הנהגה חד פעמית לפי העניין.
ולעומת זאת מצד ש"אלוהייך ציון", האלוה הפרטי שלנו - זו ההשגחה הפרטית, הקשר הייחודי שיש לו עמנו, ההנהגה הניסית שבה עושה לנו ניסים. והנהגה זו אינה קבועה, שהרי הניסים הם בכל דור לפי עניינו. לכן דווקא שם נאמר "לדור ודור": בכל דור ודור "אלוהייך ציון", המשגיח עלינו באופן פרטי ועושה לנו ניסים לפי צורך הדור. ההנהגה הניסית משתנית לפי צורך הדור, לפי צדקותם, הכנתם וזכותם - ולפי זה הקדוש ברוך הוא משנה את הנהגתו בכל דור ודור.
לסיכום:
המזמור בנוי על ניגוד אחד גדול: "אל תבטחו בנדיבים" מול "אשרי שאל יעקב בעזרו". בשר ודם - תצא רוחו, ישוב לאדמתו, ובאותו יום שבטחת בו כבר אבדו עשתונותיך; ואילו הקדוש ברוך הוא עושה שמים וארץ, שומר אמת לעולם ומקיים הבטחתו גם אם עוברים דורות. הוא עושה משפט לעשוקים, נותן לחם לרעבים ומתיר אסורים - ולא רק מתיר, אלא דואג אחר כך לכל צורכיהם; פוקח עיוורים, זוקף כפופים, אוהב צדיקים, שומר גרים ומעודד יתום ואלמנה. ומי זוכה לעזר האלוקי? "שברו על ה' אלוהיו" - נשברי הלב והענווים, ורק הקדוש ברוך הוא יודע מי הם באמת, שהעבודה היהודית היא פנימית. ולבסוף "ימלוך ה' לעולם, אלוהייך ציון לדור ודור": מלכותו הקבועה בהנהגה הטבעית שאינה משתנית, וקשרו הפרטי עמנו בהנהגה הניסית המתחדשת בכל דור ודור לפי עניינו - הללויה.