בחלק זה של פרק קכ"ז אנו ממשיכים את היסוד הגדול שנפרש בפסוקים הראשונים: אין ההשתדלות היא הפועלת. "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת" - שווא עמלו בוניו, ואין הקימה מוקדם והשכיבה מאוחר מוסיפות לאדם פרנסה מעל הקצוב לו. עתה בא דוד המלך ומוסיף: גם הבנים - הולדתם וגידולם - מתת ה' הם, ואף בהם לא תועיל השתדלות אם לא נגזר מלמעלה. ובתוך כך נלמד מהו הבן הראוי, וכיצד מגדלים בנים ותלמידים לתכלית הנרצה.
הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים, שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן.
רש"י מפרש שנחלת ה' לאותו האיש - בנים, והכוונה לתלמידים, שהאדם מעמיד תלמידים והם כבנים לו. "שכר פרי הבטן" - שכר פרי התורה שבלב, כמו שנאמר "כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ". כלומר אין מדובר כאן בבטן כפשוטה, אלא בתורה השמורה בבטנו של אדם.
הרד"ק מבאר בדרך הפשט: דוד המלך אומר, אני רואה כי נחלת ה' בנים - הטוב שהקדוש ברוך הוא נותן לידידו כאן בעולם הזה הוא הבנים, וזו נחלתו. ואף אני יש לי נחלה טובה בשלמה בני. "שכר פרי הבטן" - השכר שה' נותן לאדם בעולם הזה על מעשיו הטובים הם הבנים; זו נחלתו, זה פרי בטנו, זה הפרי על המעשים הטובים שעשה.
המצודת דוד קושר את הפסוק למה שקדם: מדוע אתם משכימי קום ומאחרי שבת? הרי מה אתה עושה בכל ההון הזה? האמת היא שרוב בני אדם אינם נהנים מחלק הארי של הנכסים שצברו בעולם הזה, אלא משאירים ירושות - את הבית, את העסק, את הנכסים - לבנים אחריהם. והנה הבנים עצמם הם נחלת ה', שהוא נותנם לאשר ישר בעיניו. ואם כן מה יועיל כל עמלך, אם ה' לא ירצה לתת לך בנים שאליהם תוריש את הנכסים? מה יצא לך מכל ההשקעה אם אחר יירש אותה? נמצא שהאדם צריך לעשות את רצון ה' כדי שיזכה לאותה נחלה עצמה.
המלבי"ם מבאר: לאחר שהתבאר שההשתדלות אינה מועילה - תלך לישון מאוחר, תקום מוקדם, תתאמץ יתר על המידה, ולא תתפרנס יותר ממה שנקצב לך - מוסיף דוד ואומר: דע לך, גם הולדת הבנים וגם גידולם מתת ה' הם. "נחלת ה' בנים" - אלו הבנים הגדולים. "פרי הבטן" - אלו הבנים הקטנים, שהם עדיין כפרי קטן, והם שכר אלוקים למי שזוכה לפניו.
ויסוד הדברים: כאשר אדם פועל פעולה ועושה מעשה, נותנים לו על כך שכר ומשכורת. אבל כאשר אדם אוהב מישהו וקרוב אליו - נותן לו נחלה. האב מנחיל לבניו נחלה, מפני שהם קרובים לו ואהובים לו; אבל לפועליו הוא נותן שכר. העובד מקבל שכר, הקרוב מקבל נחלה. כך גם כאן: בשביל זכויות ומצוות השכר הוא "פרי הבטן" - שאשתו לא תהיה עקרה. אבל כאשר האדם קרוב יותר אל ה' יתברך, הקדוש ברוך הוא נותן לו נחלה קיימת ונצחית לדור ודור - בנים גדולים שיקימו דורות של נחלה, שיהוו המשך, שיהיו "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר". זהו השכר היותר גדול למי שהולך בדבקות עם ה' יתברך.
ואם הזכרנו את רב גרשון: כל מי שהיה בלוויה יודע שהיו שהלינו על אריכותה. אבל מדוע התארכה כל כך? מפני שלא היה אפשר לא לכבד אנשים. זה חתנו ראש ישיבה כאן, וזה חתנו ראש ישיבה שם, וזה הרב הגאון, וכאן אחיו תלמיד חכם, וכאן בניו - כל אחד מהם קודקוד. אדם נפטר בגיל מאה, אין מדובר בילדים בני שבע־עשרה; כל אחד מהם גדול ואדיר מצד עצמו. בן שבא להספיד את אביו - לא יקבל עשר דקות? לא יקבל רבע שעה? ומלבד ראשי הישיבות, הגיע רב ברוך מרדכי - הוא לא ידבר? רב דוב לנדו - הוא לא ידבר? נוצר מצב שברוך השם כולם כשתילי זיתים, כל אחד מקבל את עשר הדקות שלו, ועוד עשר דקות עד שהוא מצליח לחדור את ההמונים ולהגיע למקום שבו הוא צריך לדבר. בקיצור, הלוויה לקחה כמה שעות.
אבל צריך להבין איזו זכות היא זו, שאדם זוכה שכל ילדיו תלמידי חכמים, כולם גדולי תורה, כל חתניו בכותל המזרח. זו בדיוק כוונת הפסוק: ככל שאדם קרוב יותר אל ה', הוא זוכה לנחלה. הקדוש ברוך הוא אינו נותן לו רק "פרי בטן", שהוא בבחינת משכורת, אלא נחלה קיימת ממש - בנים גדולים המקימים דורות לנחלה.
כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר, כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים.
כשם שלגיבור יש חיצים בידו להילחם כנגד האויבים, כן בני הנעורים. ורש"י מפרש שהכוונה לתלמידים שאדם מעמיד בנעוריו. אנו רגילים להבין "בני הנעורים" - הבנים בעת נערותם, אבל רש"י מבאר שהכוונה לבנים שהאדם מעמיד בשעה שהוא עצמו נער, כלומר בעת שהוא צעיר. ואין הדברים סותרים, שגם הביאור השני נכון; אלא שרש"י מסבירו על תלמידים שאדם העמיד בעודו צעיר.
הרד"ק מבאר מהו "כחיצים ביד גיבור": שלמה היה בן זקונים, והקדוש ברוך הוא הועידו להיות ממשיך דרכו של דוד, אך בחיי דוד לא היה שלמה לו לעזר, שהרי בן שתים־עשרה היה כשנפטר אביו, ומילד בן שתים־עשרה אין לאב עזר וסיוע. הסיוע בא דווקא מן הבנים הגדולים, כמו שכתוב "וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ" - וכי דוד היה ממשפחת כהנים? אלא שהיו מכהנים במשרות, כל אחד מהם כיהן במשרה רמה, ובני דוד הראשונים ליד המלך היו ראשונים לעזרת המלך.
ומוסיף הרד"ק שכולם היו טובים לבד מאבשלום ואדוניה, שהתגאו ביופיים ויצאו לתרבות רעה. בטובים שבבניו מתפאר דוד המלך כאן. וכל אדם יש לו להתפאר בבנים טובים שיש לו, שזה חלק טוב שה' נתן לו - ולא שיחשוב "אני עשיתי כאן משהו". "בני הנעורים" - הבנים בנערותם, שעוזרים ומסייעים להורים, הם כחיצים ביד גיבור; אבל דווקא אלה שנולדו לאדם בימי נעוריו, שכן מי שנולד בימי זקנותו, כשלמה, אף שירש את הכיסא לא היה עזר וסיוע לאביו. אבל אלה שאדם הוליד בנעוריו, כשהוא מגיע לבגרותו הם כבר גדולים ויכולים לעזור ולסייע לו.
המלבי"ם מעמיד כאן תנאי: כיצד זוכים באמת לבנים שהם נחלה קיימת? אם יגדל האדם את בניו לתכלית הנרצה, שהיא תורה ועבודת ה'. וזה פירוש "כחיצים ביד גיבור": הגיבור אינו יורה את חיציו לבטלה, אינו יורה סתם באוויר. בלשון ימינו: אם תיתן לאיש מלחמה מובהק נשק ומחסניות, לא ישב לירות באוויר - וכי זו חתונה? הוא יורה אל המטרה, ובפרט שהוא יודע שאם יבזבז את הכדורים, יתכן שדווקא הכדור הזה היה מציל את חייו בשעת הצורך.
כך גם הצדיקים - אינם מוציאים זרעם לריק, אלא קולעים אל מטרת החפץ והתכלית: להעמיד זרע ברך יראי ה' ושומרי מצוותיו. וזו הדגשה חשובה: אין התכלית להעמיד בן שיעזור בעסק. אם פועלים אתה מחפש, פועל עולה זול יותר. אדם צריך להבין שהתכלית היא להעמיד ילדים צדיקים, זרע ברך יראי ה' ושומרי מצוותיו. כשם שהגיבור אינו יורה חיציו לבטלה, כך האדם בעל המעלה אינו מוליד ילדים שלא לשם תכלית, אלא למטרה שיהיו גדולים, שילכו בדרך ה' ויקיימו מצוותיו.
ספר תהילות מהרי"ץ מבאר את פשט רש"י - התלמידים שהרב מעמיד בנעוריו - ומסביר מדוע דווקא בנעוריו. כאשר המלמד צעיר יש לו עדיין סבלנות. לעומת זאת כשהמלמד זקן, כבר "נגמר לו הסוס": הוא חוזר על מה שלימד בשנים עברו, מלמד בעייפות, אין לו סבלנות לתלמידים, וכשתלמיד עושה משהו הוא מתפרץ עליו ולפעמים אף אומר דיבורים קשים. אין כאן חלילה הכללה, אלא תיאור השחיקה הטבעית שקורית אצל אדם; ובמציאות כזו פעמים רבות הוא חוטא לתפקיד שלשמו הביאו אותו, ואינו מגיע אל המטרה.
אבל מלמד צעיר - מטאטא חדש מטאטא טוב. הוא בא עם כל החשק וההתלהבות, עוקב אחרי התלמידים, מבחן אותם, נותן עבודות ובודק שאכן עשו אותן, ועוקב אחריהם גם לאחר זמן. הוא מפקח על מעשיהם כראוי. וכשהוא מזדקן, הרי זה דומה לחיצים ביד מי שאינו גיבור. ומה ההבדל? מה מבטיח שהחץ יפגע במטרה ואף יהיה בו כוח? כוח משיכת המיתר. ככל שאדם מותח את המיתר חזק יותר, החץ מגיע רחוק יותר. אבל מי שאינו גיבור מותח בקושי כמו עייף ויורה, והחץ נופל באמצע. כך גם בחינוך: הוא מתחיל את חינוך הילד ואינו מסיים לעקוב אחריו כראוי - לבחון אותו, לראות שאכן למד, לראות מה קורה איתו הלאה - אין לו כוחות לכך. לכן "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים": התלמידים שאדם מעמיד מנעוריו הם באמת תלמידים, מפני שאז היו לו כל הכוחות לעקוב אחריהם ולראות שהם ממלאים את תפקידם כהוגן.
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם, לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר.
רש"י מבאר: אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו באותם חיצים - ה"אשפה" היא תיק החיצים. "לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" - תלמידי חכמים שמנצחים זה את זה בהלכה ונראים כאויבים זה לזה. ו"שער" הוא תמיד מקומו של בית הדין, מקום החכמים שהיו יושבים בשער. הרי שהכתוב מדבר בתלמיד חכם שמתנצח עם חבריו בהלכה, ונראים כאויבים.
פעם נכנסה לישיבת מיר אחת מן המשלחות שמביאים לשם - הישיבה הגדולה בעולם; מכירים את תחנת החלל מיר, ופתאום מגלים שיש גם ישיבת מיר. נכנסו ושאלו: מדוע הם רבים כל כך? מה כל המריבות כאן? זה צועק מכאן וזה צועק מכאן. והם הרי רגילים לספרייה. מי שהיה פעם בספרייה יודע: אם הטלפון שלך מצלצל, אתה מרגיש צורך לקבור את עצמך במקום, שכן שלוש מאות עיניים נעוצות בך במבט של מי שעומד להחריב את המדינה - הפרעת את ריכוזם של הלומדים והמעיינים. זו ספרייה. אבל בבית המדרש - "ידברו את אויבים בשער", נראה כאויב, והוא מתווכח איתו.
ומה קורה כשאין מתווכחים? מסופר על רבי ישראל סלנטר, שאמרו לו שיש כולל "תורת המוסר" - כולל בהשראתו, שעובדים בו הרבה על לימוד המוסר, דרך ארץ שבין אדם לחברו, היחס הנכון והכבוד ההדדי. הזמינו אותו לבוא ולראות כולל המתנהל על פי יסודותיו. הגיע לשם, ורואה שאחד מרצה את טענותיו והשני שותק עד שיסיים, ואז שואל: "כבודו סיים?" "כן." "האם יורשה לי גם אני להביע את דעתי?" "בבקשה." וכך הכל מתוך כבוד הדדי. שאלו אותו: מה הרב אומר על הכולל הזה? אמר להם: רבותיי, מוסר ראיתי, אבל תורה לא ראיתי.
התורה ניתנה באש, והיא צריכה להיות בהתלהבות. כשאדם לומד כמו ישן, כמו עייף, כאילו הוא מרצה טיעונים משפטיים - זו אינה תורה. שב ולמד בהתלהבות ובחשק. היו גדולים שהיו מוסרים שיעור וכועסים על התלמידים: למה זה לא כואב לכם? הרי יש כאן קושיה, זה צריך לכאוב! והתלמיד עונה "נכון, נכון, צריך להבין" והולך לדרכו, כאילו אין זה נוגע לו. תורה צריכה לכאוב לך. היו גדולים שכששמעו סברא עקומה היה הדבר נורא בעיניהם מכל, והיו נאבקים וצועקים: איך אפשר לומר דבר כזה? צריך שיהיה לך אכפת, והתורה צריכה להיות בכל הרמ"ח והשס"ה.
ולכן "לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" - נראה שם בשער כאילו אויבים הם, אבל זו מלחמתה של תורה. וכתוב "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" - שבסופה יש אהבה, שהרי המאבק ביניהם אינו מאבק אישי ואינו מאבק של מי אמר את המילה האחרונה ומי הצודק, אלא מהי האמת כאן, מהו הפשט בסוגיה, מה כוונת ה' באמירה הזאת. ואם כך - בסופו של דבר נפרדים מתוך אהבה.
הרד"ק, לפי משל החיצים שהקדים, מבאר: "אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם" - מילא את הכלי שבתוכו החיצים. "לא יבושו" - האב והבנים; כאשר הם מדברים בשער לפני הזקנים, יכולים לדבר עימם ולא יבושו ולא יחתו מהם. ומדוע? מפני שגידל אותם לתורה, גידל אותם שיהיו תלמידי חכמים היודעים במלחמתה של תורה. ולכן כשהבן בא ויש לו טענה או קושיה, אינו מתבייש, ומרצה את קושייתו בלי חשש.
עד כאן ביאר הרד"ק את הפרק בדרך אחת, אך בתחילה אמר שכל הפרק יכול להתבאר גם בנוגע למלך המשיח. "אם ה' לא יבנה בית" - הבית הוא בית המקדש; "אם ה' לא ישמר עיר" - העיר היא ירושלים. מיום שחרב הבית וגלו ישראל, חרבה ירושלים, והייתה פעם בנויה ופעם חרבה. והרד"ק עורך סקירה היסטורית: הייתה ביד אדום וביד ישמעאלים, וכל השנים התגרו בה מלחמה, אלה יבנוה ואלה יחריבוה, לפי שאין רצון ה' יתברך בבניינם ובשמירתם - ולכן שווא עמלו הבונים ושווא שקדו השומרים.
"שווא לכם משכימי קום" - אלו אדום, שהם כבשו את ירושלים בתחילה. "מאחרי שבת" - אלו הישמעאלים שבאו באחרונה, התגרו עם הנוצרים ולקחוה מידם, ואלה לקחוה בחזרה מידם, וכל הימים מלחמה ביניהם, וכך יהיה עד בוא הגואל. וכולם "אוכלי לחם העצבים" - עמלים וטורחים בעיצבון רב. אבל "כן יתן לידידו שנא" - ידידו הוא מלך המשיח, שה' ייתן לו את ירושלים בלי עמל, ויוריד את בית המקדש בנוי באש. ואלה שעמלו עליה לא ישכנו בה ולא תישאר להם. וההמשך הוא כבר דברי דוד כמו שביאר הרד"ק קודם.
הרד"ק מביא ביאור שלישי, החוזר על בני העולם כולם, כלימוד כללי. "בניין הבית" כאן הוא קיום המלכות, ולא דווקא מלכות בית דוד, כמו שנאמר "וּבַיִת יִבְנֶה לְּךָ ה'" שפירושו מלכות. אם ה' לא יבנה את המלכות, אין המלך יכול להקים לעצמו ממלכה; "הממלכה תיכון לך ולבניך אחריך" רק אם זה ברצון ה'. וכן בשמירת העיר מפחד האויבים: כמה שומרים שתעמיד, אם ה' לא ישמור את העיר לא תהיה לה שמירה.
ואחר כך מדבר הרד"ק באלה שעוסקים בענייני העולם ורודפים אחר הממון: משכימים למלאכה, ומאחרים עד בוא השמש ועד השקיעה בשבתם בחנויותיהם למכור סחורתם. כל ההשתדלות הזאת, אם ה' לא יעזור בה - הכל שווא. ומי שירצה בו האל יתברך ויאהבנו, ייתן לו את הממון בלי יגיעה ובלי עמל, כאילו הוא ישן. מי שה' ירצה בו - ייתן לו את המלכות; מי שה' ירצה בו - ישמור את עירו. רצה לומר: בכל העניינים כולם הכל תלוי ברצון ה'. ולאחר מכן מזכיר גם את עניין הבנים: מי שה' ירצה בו ייתן לו בנים, ומי שה' לא ירצה בו לא ייתן לו בנים.
עניין הבנים הוא אחת הדוגמאות שבהן רואים בצורה מובהקת את רצון האלוקים. היום יש הרבה טיפולים, אבל יש מצבים שהרופאים עצמם אומרים: אנחנו לא רואים שום בעיה - ואין הריון. כלומר, בסופו של דבר זה נשאר מאת ה': אם ה' ירצה יהיה, ואם לא ירצה לא יהיה. ולפעמים יש עקרות משנית: הולידו שני ילדים, ואחר כך עשרים שנה אינם יכולים להוליד, ואין לכך הסבר. כאן רואים בצורה הברורה ביותר ש"נחלת ה' בנים" - נחלה מאתו ושכר מאתו. ומה החשבונות? ה' יודע.
ואל תאמר: אבקש ברכה מצדיק. הרי היו צדיקים שלא זכו לילדים - החזון איש לא היו לו ילדים, הרב מרדכי שרעבי, צדיקים לברכה, לא היו להם ילדים, ועוד גדולים וצדיקים בהיסטוריה שלא היו להם ילדים. אין לזה מתכון קסם, אלא צריך לדעת שהכל ממנו יתברך. יכול להיות שהכל טוב והכל תקין, ובסופו של דבר זה רק מאת ה'. אין בכך שלילת ההתקדמות העצומה שיש היום בתחום הפוריות - בלי ספק יש - אבל האם אפשר לומר שזה בידיים שלנו? ברור שלא.
והוא הדין בגשם. אף אחד אינו יכול לקבוע שיגיעו עננים לכאן ויורידו גשם. פעמים הצליחו באיזו דרך - זורעים יוד כספית בעננים כדי שיורידו גשם - עשו זאת פעם, וירד הגשם בירדן. וכי תקבע לעננים לאן להגיע ומתי בדיוק להוריד את גשמם? והגשם הוא סמל לפרנסה: הגמרא מביאה על כמה חכמים, שכשהיה יורד גשם היה אומר "היום יש פרנסה" ויוצא לעבודה, ואם לא ירד - לא. וגם בפרנסה אין מדדים מדויקים: כמה אנשים עובדים באותה מלאכה עצמה, אחד מרוויח בה הון והשני פשט את מכנסיו. בכל העבודות שבעולם יש מרוויחים ויש מפסידים, יש מי שמצליח ויש עסקים שנסגרים, בכל תחום. ומה למדת מזה? שהכל ביד ה' - אם ה' ישמור בית, אם ה' ישמור עיר, אם ה' יבנה בית, אם ה' ייתן בנים - הכל ממנו יתברך.
אדם שמכיר בזה, ראשית זוכה לשקט נפשי: מה לי לטרוח יותר מדי, רצונו של ה' ייעשה. וכל מה שעליי הוא לעשות השתדלות, ולפנות אל מי שהבנים שלו, מי שהממון שלו, מי שהשמירה שלו - לפנות אליו ולבטוח בו יתברך, ועל ידי זה יראה הצלחה. אבל כאשר אדם בוטח בעצמו, או בוטח במי זולתו יתברך, אומר בעל חובות הלבבות שמניחו ה' ביד מי שבטח בו: אתה בוטח בו - פנה אליו; אתה סומך עליו - יעזור לך. כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: אתה סומך עליו, וכי אני צריך לקחת אחריות? "יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם, יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה" - פנה אליו שיסתיר אותך ויעזור לך.
המלבי"ם מבאר: מה יועילו החיצים הממלאים את האשפה, אם אינו יכול לשלוח אותם אל המטרה? ובזה מתחזק מה שביאר בפסוק הקודם - כשם שהגיבור אינו יורה חיציו לבטלה אלא מכוון אל המטרה ולשם יורה, כך הצדיקים אינם זורעים זרעם לריק, אלא מעמידים זרע ברך ה', בנים יראי אלוקים שיפיצו את שמו יתברך בעולם. "אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם" - אשרי מי שבניו באמת לה', ולא חלילה שילכו לסטרא אחרא, לקלקול ולכל דבר חטא ועוון.
ובמילים "ידברו את אויבים בשער" יש למלבי"ם ביאור מחודש: "ידברו" מלשון דֶּבֶר - יכניעו את האויבים ויהרגו אותם במלחמה, כמו "מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה", והוא לשון מיתה. ויתכן שזה קשור לביטוי שאנחנו משתמשים בו היום - הדברה, להדביר. "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ" בפשטות הוא מלשון הנהגה, אך אפשר מאוד שלפי המלבי"ם גם שם הכוונה מלשון להדביר, להכניע, כלשון דֶּבֶר להמית. ומכל מקום מסיים המלבי"ם שאין הכוונה למלחמת אויבים ממש, אלא למלחמת אויב בתורה - שבתחילה נעשים אויבים ולאחר מכן הם אוהבים.
על היסוד הראשון שבפסוק אפשר להוסיף עוד: פעמים רבות יש ויכוחים בין מתפללי בית הכנסת שבו נמצא הכולל לבין האברכים. מדוע? מפני שהאברכים נמצאים שם כל היום, ומשאירים כוסות, ולפעמים נשפך מעט והשולחן נעשה דביק. זה ביתו של האברך והוא שם כל הזמן, ולא תמיד הבית מצוחצח. ואז באים הבעלי בתים למנחה בשעה חמש ומתחילים בתלונות: הנה מלכלכים פה, אף אחד לא אכפת לו, הנה זורקים. והתשובה לכך: אדרבה, יש לך לשמוח שהמקום הוא מקום תורה. "לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" - הם מתווכחים עם האברך כאילו מתווכחים עם אויב.
והמהרש"א בקידושין דף ל' מסביר: יש בעלי בתים שמונעים את הנערים מללמוד בביתם. בזמנם לא היו פנימיות, אלא היו מביאים מלמד לתוך ביתו של אחד מבעלי הבתים, והוא לוקח כמה ילדים ומלמדם. גביר שהיה לו ממון היה לוקח מלמד פרטי לבנו, ומי שלא היה לו די ממון היה מצרף עוד כמה ילדים, והמלמד היה מלמדם בחדר שהוקצה להם. אלא שלפעמים בעלי הבתים לא היו מוכנים שילמדו אצלם, מפני שהילדים עושים לכלוך וממלאים אשפה - זה זורק כאן, והעטיפה שם, ומכניסים חול, וכל מיני טענות של ענייני ניקיון.
על זה אומר המשורר: "אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם" - אשרי הגבר שמילא את ביתו באשפה מסוג זה! תלמוד תורה, ילדים, לכלכו - אשריך שלומדים תורה בביתך. אף שיש לכלוך, ואף שצריך אחר כך להתאמץ ולסדר, זו אשפה שטוב למלא ממנה את הבית. יש בתי כנסת בצפון תל אביב שהם מצוחצחים, ואף יש להם מניות בבורסה - ואין זו בדיחה. אבל בית הכנסת הוא אנדרטה: מצוחצח, אבל אנדרטה. ומה יש לריבונו של עולם ממנו? ואילו מקום שאתה אומר עליו "כאן לא נקי" - אשרי הגבר אשר מילא אשפתו מהם.
ואין הכוונה שאין צריך לשמור על ניקיון בית המדרש - ודאי שצריך. אלא שמקום שנמצאים בו באופן תמידי, בהכרח גורר אי ניקיון ובהכרח שהדברים לא תמיד יהיו מסודרים. אל תדבר עם הלומדים כמו שמדברים עם אויבים בשער, אלא שמח שיש לך מקום שלומדים בו תורה ושהוא פעיל כל השבוע - זו באמת זכות גדולה.
הפרק מלמדנו שהכל - בית, עיר, פרנסה ובנים - ממנו יתברך. "נחלת ה' בנים": על המצוות מקבל אדם שכר של "פרי הבטן", ומי שקרוב לה' יתברך זוכה לנחלה קיימת - בנים גדולים המקימים דורות. ואת הנחלה הזאת קונים בעבודה: להיות "כחיצים ביד גיבור", לא לירות לבטלה אלא לכוון את הבנים והתלמידים אל התכלית - זרע ברך יראי ה' ושומרי מצוותיו, ולעקוב אחריהם בכל הכוחות. ואז "לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" - יעמדו במלחמתה של תורה מתוך אש והתלהבות, ש"את והב בסופה", שסופה אהבה. ואשרי הגבר שמילא את אשפתו מהם, ושביתו ובית מדרשו מלאים בקולם של לומדי תורה.
ובזה סיימנו את פרק קכ"ז בתהילים.