מזמור קכ"ז הוא מזמור קצר, ובתוכו מונח אחד מיסודות האמונה הגדולים: שההשתדלות של האדם, ככל שתהיה מאומצת ומחושבת, אינה מועילה במאומה בלי סייעתא דשמיא. המזמור נסוב סביב בניין הבית ושמירת העיר, ומשם הוא יורד אל חיי היום יום של כל אדם: הפרנסה, הבריאות, העמל והשינה. נלמד בו לפי רש"י, הרד"ק, האבן עזרא והמלבי"ם, ונוסיף את דברי בעל חובות הלבבות ואת מה שהביא בעל אוצרות האגדה.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה, אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם ה' לֹא יִשְׁמׇר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר׃
רש"י אומר שהשיר הזה אמרו דוד על שלמה בנו, שצפה ברוח הקודש שעתיד לבנות את בית המקדש. ובו ביום עצמו נשא שלמה את בת פרעה. כתוב שאז נעץ המלאך קנה בים, ונעשה עליו שרטון, ועליו קמה בסופו של דבר רומא, אותה מלכות שהחריבה את בית המקדש. באותו יום התערבב זמר שמחת בית המקדש עם זמר נישואי שלמה, ועל כך נאמר "כי על אפי ועל חמתי הייתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה".
לפי זה בא דוד ומוכיח את בנו: למה לך לבנות בית ולסור מאחרי המקום? אתה בונה לי בית ובו בזמן סר מאחרי המקום? היות ואיני חפץ בזה, "שווא עמלו בוניו בו". אתה עמל וטורח בבניין הבית, ובמעשיך אתה מביא בעצמך לחורבנו. נשאת את בת פרעה, וזה מה שהביא בסוף לחורבן, אם כן כל העמל הזה לשווא. אפשר לומר כך: "אם ה' לא יבנה בית" פירושו, אם אינך בונה בית שהוא נטו לשם שמים, בלי פניות חיצוניות ובלי קלקולים ועבירות, אז שווא עמלו בוניו בו, שהרי אתה בונה בית ובתוכו אתה זורע את זרעי הפורענות שיחריבו אותו.
הרד"ק מפרש שהמזמור נאמר על שלמה, ומה שכתוב "לשלמה" פירושו בעבור שלמה, כמו "אמרי לי אחי הוא", שאין הכוונה אמרי אליי אלא אמרי בעבורי. גם הוא מבין שהדברים נאמרו ביחס לבניין בית המקדש, וזה כאשר דוד המלך רצה בעצמו לבנות את הבית. הלך ואסף כסף וזהב ונחושת, ובסופו של דבר נשלח אליו הנביא ואמר לו: האתה תבנה בית לשמי? לא אתה, אלא בנך, שיהיה איש שלום, הוא שיבנה בית לשמי.
מכאן לוקח הרד"ק לימוד גדול: מחשבותיו של דוד לא יצאו אל הפועל. לדוד היו תוכניות רבות, ולא עלתה בידו שקידתו ועמלו שיבנה הוא את הבית, אלא בנו. כמה טרח וכמה התאמץ, והתוכניות לא יצאו לפועל. וכך, הוא אומר, בשאר בני העולם, לא תעלה בידם מחשבתם. הרבה פעמים אדם טורח ומתאמץ לדבר מסוים, ואין זה מוכרח שמה שהתאמצת עליו גם תוציא אל הפועל, שהרי אם ה' לא יבנה בית, אם אין זה בא ממנו יתברך, אתה עמל לשווא.
עוד מוסיף הרד"ק שיש כאן גם רמז למלך המשיח, שאף הוא נקרא שלמה בשיר השירים. והוא אומר שיפרש את המזמור על שלושת העניינים: ילך תחילה בביאור אחד לאורך המזמור, ובסוף יוסיף את העניינים הנוספים. בתחילה הוא מפרש בעניין שלמה ובית המקדש: דוד עמל, וכיוון שהקב"ה לא רצה, לא דוד בנה. "בוניו" הם המתעסקים בבניין. ועל ירושלים אמר זאת, שהיא ראש הממלכה ובה נבנה הבית. ומי שיבנה את הבית ברצון ה' יהיה דווקא שלמה, ואז הבניין לא יהיה לשווא, ויעמוד הבית ארבע מאות ועשר שנים.
כך גם בעיר ירושלים: אם ה' לא ישמור אותה, שווא שקד שומר. ואם ה' ישמור אותה, היינו שבנו יהיה למלך בה, העיר תישמר. אל תעלה על דעתך שבשר ודם שומר את ירושלים. מי ששומר את ירושלים הוא רק הקב"ה. הוא ששומר את הבית והוא ששומר את העיר.
במילים פשוטות: אתה צריך לשמור תורה ומצוות, לקיים ולעשות רצון ה', ואז העיר תישמר. אבל אם אתה אומר אל תדאג, יש לנו כוחות ביטחון, שווא שקד שומר. אם אינך שומר באמת את מה שאתה צריך לשמור, אין לך סייעתא דשמיא. זנחת את ה' ובטוח אתה בהגנתך כי יש לך חומות ודלתיים ובריח, ותגלה שבבוא העת החומות יקרסו, האויב יבוא, ולא יעזור לנו דבר ברגע שסטינו מדרך ה'. האויב הגיע וכל השומרים שהעמדנו לא הועילו במאומה. צריך להשקיע בדברים הנכונים, ובראשם עשיית רצון ה'.
בעל חובות הלבבות כותב שיש אדם שעמל ומתאמץ ומתייגע וצובר ממון רב, וכולו בשביל בעלה הבא של אשתו. אדם נפטר ומשאיר את אשתו מיליונרית, היא מתחתנת, והבעל החדש אומר: כל הכבוד לבעלך עליו השלום, עבד כמו שצריך, השאיר הרבה כסף, נוחו עדן. אפילו השכבה יעשה לו בבית הכנסת. בשביל מה עמלת? צריך להבין שמכל הטרחה שאדם עמל כאן לא לוקחים דבר. שום דבר מזה אינו מלווה את האדם למעלה, רק תורה ומצוות ומעשים טובים.
המלבי"ם מבאר שהמזמור הזה והמזמור שאחריו סמוכים זה לזה בכוונת תחילה. במזמור שלנו הוא מבאר שההשתדלות של האדם אינה מועילה במאומה אם אין זה רצון ה'. כל מה שנעשה ונשתדל, הדבר הראשון הנצרך הוא הסייעתא דשמיא, ובלעדיה לא יועיל דבר. ובמזמור הבא יסביר מתי ההשתדלות אכן מועילה, ובאילו אופנים ראוי להשתדל כדי להגיע אל התוצאה ואל המטרה הנכונה.
"אם ה' לא יבנה בית" פירושו, אם אל עצם הבניין לא יתלווה עזר אלוקי, אם לא תהיה סייעתא דשמיא, אז "שווא עמלו בוניו בו" וההשתדלות לא תועיל מאומה. יש ביטוי: בלי סייעתא דשמיא אדם אינו יכול לצאת מן הבית, ועם סייעתא דשמיא הוא יכול להגיע גם לירח. מה פירוש לא יכול לצאת מן הבית? פתאום מתברר שהאישה יצאה ונעלה את הדלת, והוא נשאר בלי מפתח, נעול, אינו יכול לצאת. זו דוגמה פשוטה עד כמה הכול תלוי בסייעתא דשמיא, וכשהיא ישנה, יש הכול.
מספרים על ויכוח שהיה בין המזל לבין השכל: מה טוב יותר לאדם, מזל או שכל, ואם תרצו, סייעתא דשמיא או שכל. הלכו שניהם בדרך, והמזל התיישב לו באמצע הכביש. השכל, שיש לו שכל, הלך והתיישב במדרכה. הגיע רכב במהירות, ראה הנהג משוגע יושב באמצע הכביש, חתך ימינה אל המדרכה, ודרס את השכל. אין הכוונה שאדם יתנהג בלי שכל, אלא ללמדנו שבסייעתא דשמיא תלוי הכול.
וכך אנו רואים בעינינו: שניים הקימו ישיבה. אצל אחד שפכו מיליונים, נתנו הכול, העניקו לתלמידים והביאו את הכוחות החזקים ביותר, והישיבה אינה מתרוממת. וישיבה אחרת, בפרוטות, בלי קליברים גדולים, ואתה רואה ישיבה מבוקשת שמאות בחורים דופקים על דלתותיה בכל שנה. יש סייעתא דשמיא, יש הצלחה. אין סייעתא דשמיא, שווא עמלו בוניו בו.
המלבי"ם מוסיף: לא רק כדי להוציא דבר חדש אל הפועל נצרכת סייעתא דשמיא, אלא גם לדבר הקיים כבר. בהרגלים שלנו, היכן אנו פונים לבקש מאת ה'? באקסטרות, בתוספות, בדברים שעדיין חסרים לנו. אבל על מה שכבר קיים איננו רואים צורך להתפלל, זה כבר כאן, זה מובן מאליו.
על זה מדברים לפני ראש השנה, שהוא "היום תחילת מעשיך", שבו אדם צריך להתפלל גם על הקיים. על מה אנו מתפללים בראש השנה? חיים, חיים, חיים. וכי יש דבר שאדם בטוח בו יותר מזה? חי אני ממילא, ומכאן והלאה השאלה היא רק כמה פרנסה, איזה זיווג, זרע של קיימא, שפע, בית, עבודה. על התוספות אנו מבקשים כל הזמן, ועל עצם החיים אנו סומכים על האינרציה. לא כך. שום דבר אינו בטוח, וגם על זה צריך לבקש.
וזה עומק הכתוב "אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר". העיר כבר בנויה, כבר קיימת, אין כאן פעולת בנייה חדשה, ואף על פי כן ההשתדלות בשמירתה היא השתדלות של שווא אם אין שמירת ה'. ולא זו בלבד שאינה מועילה, לפעמים היא אף מזיקה. צריך להבין שגם על הקיים דרושה סייעתא דשמיא, ויש להתפלל שה' ישמור ויקיים אותו.
הכרתי אנשים שהיו אוכלים בריא באדיקות פנאטית, לא מכניסים לפה דבר שיש בו פקפוק של שומנים, סוכרים, מזיקים או צבעי מאכל, ואף על פי כן מתו בלא אריכות ימים. אחד סיפר לי על אמו, שהגיעה לאמריקה לניתוחים במצב קשה של הכבד ועוד. אמר לי: מזגתי גלידה לילדים, ופתאום אמא אומרת לי, רגע, ולאמא אתה לא נותן? הופתעתי, מימיה לא אכלה גלידה ולא שוקולד, תמיד אמרה לנו שאלו רעלים וסוכרים שהורגים את האדם, ופתאום בחודשים האחרונים שלה באה לה גלידה.
אין בזה שום המלצה לאכול דברים לא בריאים. הנקודה היא אחרת: אתה חושב שאתה שומר? אתה חושב שההנהגה הזאת מבטיחה משהו? השתדלות צריך, ואדם צריך להשתדל לחיות טוב ובריא. אבל יש מי שבמקום לפתוח את היום בתפילת שחרית פותח בריצת ג'וגינג. אנו רצים והם רצים. ואז הוא רץ, חוצה את הכביש, וה' ירחם, רכב עובר ולוקח אותו. מישהו הגדיר זאת פעם: מת בריא. אדם צריך לשמור על בריאותו, בלי ספק, אבל לתלות בכך הבטחה של אריכות ימים? לא. אם ה' ייתן בריאות, אהיה בריא. אם ה' ייתן חיים, יהיו לי חיים. אני צריך לעשות השתדלות, אבל לא לבטוח שההשתדלות היא שתבטיח לי את החיים. מה שה' ייתן, הוא שיבטיח.
כשהרופאים בדקו מה אוכלים גדולי ישראל, מה אכל הרב שטיינמן ומה אכל הרב כדורי, אמרו שהתזונה שלהם מתחת לכל ביקורת. הרב שטיינמן בכל ענייניו היה מוכן לשמוע לרופא, חוץ מדבר אחד: התזונה שלו, שלגבי הרופא זו האל"ף בי"ת. בעניין הזה לא היה מוכן להקשיב ולא לשנות בשום צורה, והאריך ימים הרבה אחרי שהרופא כבר הגיע לעולם שכולו טוב. אין בזה כמובן הוראה לאדם לאכול לא בריא. הרב שטיינמן חי מדברים אחרים, חי מרוחניות, וגופו לא צרך את מה שאנו צריכים. הספיקה לו ביצה אחת ביום, קצת גריסים במים בבוקר, וזה קיים את גופו, כי כמה גוף כבר היה לו. אנחנו אנשים מגושמים, ואנו צריכים לאכול, ולאכול טוב ובריא. אבל לתלות בזה ולומר שזה מה שיחיה אותי ויאריך את ימיי, זו הטעות. צריך שומר, אבל אל תחשוב שהשמירה עצמה מספיקה. הכול תלוי ברצונו יתברך.
שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים, כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא׃
רש"י מפרש: "שווא לכם" בעלי האומנויות שמשכימים למלאכתם ומאחרים לשוב ממנה, ומתפרנסים בעיצבון וביגיעה, וזהו "לחם העצבים", שמתאמץ הרבה כדי להתפרנס. "כן ייתן לידידו שנא", כן ייתן הקב"ה פרנסה לידידו. ו"ידידו" אין פירושו כאן אוהבו, אלא מלשון מנדד: הקב"ה ייתן פרנסה למי שמנדד שינה מעיניו כדי לעסוק בתורה.
וזה אחד הדברים הפלאיים ביותר. פעם שאלו את הרב שטיינמן למה בדורנו אין ניסים, ואמר: אין ניסים? אברכים מחתנים ילדים, זה נס. הוא מחתן ילדים, נותן כספים לדירות, מי יכול להבין זאת? קח קובץ אקסל ונסה לחשב מאין זה בא, לעולם לא תגיע לתוצאות. איך ממשכורת של כולל, ממה שאשתו עובדת, ומכמה קצבאות מועטות מפה ומשם, מחתנים ילדים? אמר להם: זה לא נס?
וסיפרתי כבר על ויכוח שהיה בין שניים, אחד עובד ואחד אברך, כאשר העובד ביקש מהאברך שיוסיף עוד לצורך החתונה. אמר האברך: תראה מה מצבי ועד כמה אני יכול. הלכו אל הרב שטיינמן, ואמר לאברך: אתה צריך להוסיף. אמר לו: אני? הוא הרי עובד! אמר לו: כן, כי הוא, מכיוון שהוא עובד, כדי להוסיף הוא צריך שיהיה לו מאין. אבל אתה אברך, ממילא כל מה שאתה נותן, מאין אתה נותן? ואם ממילא מאותו מקום, הבא משם עוד מאה אלף דולר. כלומר הרב שטיינמן חי את זה: אברך חי בנס, ומי שממילא חי בנס, על מי אתה מטריח? על הקב"ה, ולו יש גב גדול דיו.
זהו אפוא פירוש רש"י כפשוטו ולאמיתו: הקב"ה נותן פרנסה למי שמנדד שינה מעיניו כדי לעסוק בתורה. "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". אמנם לא נאמר שתהיה לו וילה, ולא נאמר שתהיה לו וולוו, ולא החיים היפים כפי שהם מצטיירים בציבור הכללי. אבל כדי קיומו, כדי להשיא את ילדיו, כדי פרנסתו, על זה נאמר לא ראיתי צדיק נעזב.
האבן עזרא מפרש: שווא לכם משכימי קום למלאכה או לסחורה, אוכלי לחם בעצבון. למה הם משכימים? כדי ללכת לשוק. ולמה מאחרים שבת? כי יושב בשוק עד שעה מאוחרת, אולי יבוא עוד לקוח, אולי עוד מישהו יקנה. ו"ידידו" לדעתו הוא אוהבו, כמו שכתוב "מתוקה שנת העובד". הקב"ה נותן לכל אחד כפי שגזר, ולא כמחשבת האדם ומרוצתו ויגיעתו ותחבולותיו.
אדם חושב: אתאמץ יותר, אקום שעה מוקדם יותר, אשאר בעסק שעה נוספת. יש אנשים שכותבים עליהם אחרי מאה ועשרים שהלווייתו תצא מבית העסק. נפל על משמרתו, קיבל התקף לב ליד הקופה וקרס בעת מילוי תפקידו. רחמנות על האדם. אתה כבר בן תשעים, יש בית מדרש, בוא הכן לך משהו לעולם הבא. אבל לא, אפשר להביא עוד לקוח, אפשר להרוויח עוד עשרה שקלים. על זה אומר האבן עזרא: לא במרוצתו ויגיעתו ותחבולותיו, אלא מתוקה שנת העובד, לידידו של הקב"ה ייתן ה' מנוחה ושינה, כיוון שהוא שקוע בעבודת ה' יתברך.
הרד"ק מפרש את הפסוק על אבשלום ואדוניהו. "משכימי קום" זה אבשלום, שהשכים והקדים למרוד באביו כדי ליטול את המלוכה, השכים ועמד על יד דרך השער, "ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל". כנגד אלה שהיו עמו, המפלגה שהקים, נאמר שווא לכם משכימי קום. "מאחרי שבת" זה אדוניהו, שאיחר את המרד כדי לשבת על כיסא המלוכה, והמתין עד שדוד היה זקן ושוכב על מיטתו.
"אוכלי לחם העצבים", שאלו ואלו עמלו והתאמצו לקנות את המלוכה ולא הצליחו, ולבסוף היו בעצבון, בעיצבון תאכלנה. וכשם שאדם עמל על הלחם, כך הם עמלו על המלוכה, ולבסוף העלו חרס בידם. "כן ייתן לידידו שנא", מיהו ידידו של הקב"ה? זה ידידיה, "ויקרא שמו ידידיה בעבור ה'", הוא שלמה. ופירוש "כן": כשם שהם חשבו ליטול את המלוכה בעמל ובמאמצים, מלוכה שאינה מגיעה להם, כך ייתן ה' את המלוכה בלי עמל לשלמה. ו"שינה" פירושה במנוחה, בלי עמל, כאדם ישן. שלמה לא ידע כלל בדבר המלוכה, והשם מכין לו אותה. הוא הולך לישון והקב"ה דואג לו למלוכה.
המלבי"ם מבאר: שווא לכם, אתם משכימי קום ומאחרי שבת, ששוקדים על המלאכה יומם ולילה. אחרי כל העמל וההשתדלות, קמים מוקדם והולכים לישון מאוחר, אתם אוכלים לחם העצבים, כלומר לא הרווחתם בכל העמל הזה דבר. שהרי מן השמים נגזר כמה ירוויח האדם, ולהתאמץ מעבר למה שנגזר לא יועיל, שהרי לא תקבל מעבר לכך. השתדלות צריך לעשות, אבל המרבה בעמל אינו מוסיף בהכרח בפרנסה.
"כן ייתן לידידו שנא": ה' נותן לידידו, למי שמאמין בו ובוטח בו, שינה בזמן שאתה עמל, ומשפיע עליו את כל השפע המגיע לו גם בלי כל העמל הזה. יש להם טרף חוקם כמוכם. כפי שאתם נידדתם שינה מעיניכם וחשבתם שבכך השגתם, ידידו של ה' יקבל את אותו הדבר בלי כל המאמץ, כביכול ילך לישון והקב"ה ישפיע עליו. ומוסר גדול יש כאן: שידע אדם שלא על ידי רוב העמל בא רוב הפרנסה. עשה את ההשתדלות, ומעבר לזה הקב"ה ישלח את מה שמגיע לך. ומה שכתוב כאן "שנא" באל"ף, הוא כמו שינה בה"א, שה' ייתן את השינה ואת המנוחה הזו לידידו.
בספר אוצרות האגדה מביא על הפסוק "שווא לכם משכימי קום" את מה שאמרו חז"ל בגנות הכעס. אחד הדברים שהאריז"ל דיבר עליהם בחריפות הגדולה ביותר הוא הכעס. האר"י הקדוש כותב שבכעס אדם מאבד את נשמתו הקדושה, ונותנים לו נשמה מן הקליפות, נשמה שנטרפה, "טורף נפשו באפו". ואפילו עשה אדם את כל התיקונים הכתובים בספרים והשלים את נפשו, בכעס עושה נפשו טריפה, וצריך לעשות מחדש את כל התיקונים, רחמנא ליצלן.
ר' חיים ויטאל כותב שמורו האר"י הזהיר אותו תמיד והרבה מאוד על הכעס. פעם הסתכל עליו ואמר לו: אני רואה בך שמץ עבודה זרה, כעסת אתמול. והודה: אכן למדתי עם הילד, וכנראה ידיעותיו לא סיפקו אותי ובאתי לידי כעס. ואז הזהירו מאוד. שמץ עבודה זרה, ומכאן עד כמה צריך להיזהר בעניין הכעס.
ולפי זה מפרש: אתם המשכימים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, אתם המאחרים שבת ונשארים ערים בלילה ללמוד תורה, דעו לכם שאם את המידה הזאת לא תיקנתם, שווא לכם, הכול לחינם. מתי? אם "אוכלי לחם העצבים", שהעצבים והכעס נעשו אצלך לחם חוקך. תאמר: ישבתי ולמדתי עד מאוחר, ואתה יודע באיזו שעה מוקדמת קמתי? אבל בכעס טרפת הכול. ולא חבל? לכן אדם צריך לתקן את מידותיו ולהתגבר על כעסו, שלא יהיה חלילה כמאסף לצרור נקוב, שאוסף ואוסף והשק שלו נקוב, וכל מה שאתה מכניס יוצא.
ומה שיעורו של כעס זה? אין לנו הגדרות ומינונים. בפשטות מדובר בכעס גדול. יש ביטויים בחז"ל, "המשבר כלים בחמתו יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה", ולא נתפרש באיזו דרגת כעס מדובר. וכיוון שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, מסתבר שמדובר בכעס שאדם היה יכול להתגבר עליו. ואי אפשר לומר שיש כעס שמותר: משה רבנו, אף שכעס במקומות הנכונים, נסתלקה ממנו חוכמתו. על מה כעס? שלא הקריבו את הקורבן בזמנו וכיוצא בזה, כל המקומות שכעס בהם היו מקומות מתבקשים, ואף על פי כן נענש עליהם. ומה שמצאנו הוא כעס הפנים ולא כעס הלב.
הט"ז באבן העזר סימן כ"ה כותב על הפסוק "בכל דרכיך דעהו": אדם שאוכל ושותה ומעדן את נפשו כדי שיהיה בריא לעבודת ה', יש לו שכר כמי שמתענה. ובאמת על רבים מגדולי ישראל נכתב שלא היו מתענים כלל. על הגאון מווילנא כתוב שלא היה מתענה כלל, והיה אדם בריא וחזק.
ומעשה בדיבוק שהיה בווילנא, ששאלוהו מי הם גדולי הדור והצדיקים. מנה שניים, ואת הגר"א מנה שלישי. שאלוהו: והלוא הוא הראשון? אמר להם: באמת הוא הראשון והוא מעל כולם, אלא שהוא קצת מפורסם. רואים מכאן קודם כול את נזק הפרסום.
וכיוצא בזה מסופר על ר' גרשון אדלשטיין זכר צדיק לברכה. היה צלם שצילם אותו בהזדמנויות רבות, ותמיד אמר לו: אני מרשה לך לצלם בתנאי אחד, שאינך מפרסם. אמר אותו צלם: יש לי ארכיון ענק של תמונות, איך הוא שוכב אפיים ארצה עם נר ובודק חמץ מתחת לארון, וכל מיני תמונות שהיו יכולות לעשות רעש גדול בזמנו, וכולן בתנאי שלא יפרסם. ופעם כתב מישהו עליו כתבה במודיע ועשה לו יחסי ציבור, קרא לו הביתה ושאל אותו: אמור לי, ראית תמונה של האדמו"ר מגור במודיע? אמר לו לא. אמר לו: אם כן, גם אני איני רוצה שתמונה שלי תופיע. איני צריך יחסי ציבור, אל תעשה עליי פרסומות ואל תספר עליי סיפורים. תמיד חשש מעין הרע ומן הפרסום. ולא סתם זוכים לעבור את גיל המאה, מתוך שקט ומתוך אי פרסום. בסופו של דבר הכול נשמע, אבל למה שיֵדעו עליך כבר עכשיו ולמה לקצר את החיים.
ונחזור לעיקר: שאלו את אותו דיבוק, והרי הגר"א אינו עושה תעניות, ויש מקובלים אחרים בדור שעושים סיגופים. אמר להם: הוא מתקן באכילה שלו הרבה הרבה יותר ממה שאחרים מתקנים בסיגופיהם ובתעניותיהם. וזה מה שאומר הט"ז, שאם אדם אוכל ושותה כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת ה', יש לו שכר כאילו התענה. והעיקר שתהיה כוונתו באמת לשם שמים, כלשון השולחן ערוך באורח חיים סימן רל"א, "וכל מעשיך יהיו לשם שמים": שבשעה שאוכל תהיה כוונתו לחיזוק גופו לעבודת הבורא, וכשישן תהיה כוונתו שיוכל לקום ולעסוק בתורה ולהתפלל. ברגע שהכוונה לשם שמים, כל המעשים כולם נחשבים עבודת ה'.
לפי זה מתבאר הפסוק באופן נוסף. יש תלמידי חכמים שמנדדים שינה מעיניהם כדי לעסוק בתורה, ועליהם נאמר "שווא לכם משכימי קום", כביכול מצערים אתם את עצמכם בחינם. וכן "מאחרי שבת", אלה שלומדים עד שעה מאוחרת מאוד בלילה וממעטים בכך את שעות שנתם. ולמה? כי "כן ייתן לידידו שינה": את כל מה שאתה משיג בנדידת השינה, נותן הקב"ה לידידו שבחר באותה שעה לישון, כדי שיהיה גופו בריא וחזק לעבודת ה'.
וידוע ששאלו את החפץ חיים כיצד זוכים להיות החפץ חיים, והשיב שזה פשוט מאוד ואין צריך לעשות שום דבר מיוחד: קמים בבוקר והולכים להתפלל, חוזרים מן התפילה ואוכלים פת שחרית, אחר כך הולכים ללמוד תורה, בשעה אחת מתפללים מנחה, אוכלים סעודת צהריים, הולכים לנוח, קמים ושוב עוסקים בתורה, לעת ערב מתפללים ערבית, אוכלים ארוחת ערב, עוסקים בתורה והולכים לישון, וחוזר חלילה. כלומר דבר אחד: התמדה. אין צריך להישאר עד ארבע לפנות בוקר, ואין צריך סיגופים ותעניות. תהיה מתמיד ותשמור על הזמנים.
והוא עצמו היה מגיע לישיבה בשתים עשרה בלילה ומכבה את הלוקסים, מכבה לבחורים את המנורות. אמנם התלמידים מספרים שהיו ממתינים שילך, ואחר כך היו מדליקים שוב ונשארים ללמוד עד שתיים ושלוש וארבע. אבל הוא לא אחז מזה כלל, וכדברי הט"ז: לך לישון, ותקום למחרת בבוקר רענן ושב והגה בתורה. שאם אתה הולך לישון מאוחר, למחרת קשה לך לקום, אתה קם מאוחר, וגם כשאתה מתחיל ללמוד אינך ממוקד לגמרי, יש בך עייפות ולפעמים אתה נרדם תוך כדי. ולמה לך כל זה? כן ייתן לידידו שינה, שהקב"ה נותן את הכול למי שבוחר לישון בזמן שינה ולהיות ער בזמן ערות. אז יש לאדם את הזמנים שלו ואת השעות שלו, ואינו מצער את עצמו במה שאינו צריך, ובאמת הוא יכול להגיע להשגות.
וכן מובא שהרב חיים קנייבסקי אמר שאביו הסטייפלר היה מורה לו לישון בשעות השינה ולהיות ער בשעות הערות, ולהקפיד על הזמנים, ולא לחשוב שנשארים עד מאוחר ומרוויחים בכך. ושאלו אותו אם הקפיד בזה בישיבה בלומז'ה, ואמר שהשתדל, אך לפעמים היה בתוך סוגיה ונשאר עד מאוחר. ומספר שהמשגיח לא הקפיד עליו אם לפעמים בסדר הצהריים, בשעה שכולם לומדים, היה הולך למיטה לישון, שכן הרגיש שהוא זקוק לכך. הלימוד שלו לא היה תלוי בשעות אלא היה לימוד תמידי, ועם זאת ודאי שהקפיד על הזמנים ושמר על ההספקים.
פרק קכ"ז מלמד אותנו שלושה יסודות. הראשון: שום דבר אינו קם ואינו נבנה בלי סייעתא דשמיא, לא בית המקדש ולא שום בניין שאדם עמל בו. השני: גם על מה שכבר קיים, על העיר, על החיים ועל הבריאות, צריך להתפלל, שכן "אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר", ואין החומות והשומרים מבטיחים דבר בלי רצונו יתברך. והשלישי: אין רוב הפרנסה תלויה ברוב העמל. השתדלות צריך, אך המרבה בטרחה אינו מקבל יותר ממה שנגזר לו, ואילו ידידו של הקב"ה, הבוטח בו, המנדד שינה לתורה, המתקן את מידותיו ואינו אוכל לחם העצבים של הכעס, ומחלק את זמנו כראוי בין שינה לערות, מקבל את הכול, ובמנוחה: "כן ייתן לידידו שינה".