פרק קי"ט - אות ר': תורה מתוך צרה
אנו ממשיכים בפרק קי"ט, באות ר'. הנושא החוזר בפסוקים שלפנינו הוא אחד: כיצד נראה אדם הדבק בתורה דווקא כשהוא נרדף, עני ומוקף צרים. דוד המלך אינו מבקש חיים לצורך תענוגי העולם הזה, אלא חיים שיאפשרו לו לשמור את דבר ה'. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, עם ביאורי הרד"ק, האבן עזרא, המצודות ובעיקר המלבי"ם, שכדרכו מצביע על "הנקודה המרכזית" שבכל פסוק - תורה, אמרות, חוקים, משפטים ועדות.
"ראה עניי וחלצני" - מי שמקיים את התורה מעוני
רְאֵה עׇנְיִי וְחַלְּצֵנִי כִּי תוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי׃ (קנ"ג)
הרד"ק מפרש: ראה שעם כל עוניי - תורתך לא שכחתי. שהרי באופן הטבעי, כשאדם נמצא בצרה ובמצוקת רדיפה, אין לו זמן לעסוק בתורה ואין לו ראש פנוי ללמוד. על כן זו עצמה הטענה: ראה את עוניי, ואף על פי כן לא שכחתי את תורתך - ומשום כך חלצני.
המלבי"ם אומר שהעניין המרכזי כאן הוא תורה. חז"ל אמרו: כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. אומר דוד: ראה, ריבונו של עולם, שקיימתי את תורתך מתוך עוני - אדרבה, חלצני, שאוכל מעתה לקיימה מתוך עושר.
ה"יוסף תהילות" לרב חיד"א מבאר על פי דברי האר"י הקדוש, והבאנו זאת גם ב"משנת הגלגולים". אנו רואים סלחנות כלפי חטאיו של דוד לעומת הקפדה גדולה כלפי שאול: שאול בחטא אחד ועלתה לו ואיבד את המלוכה, ודוד בשניים ולא עלתה לו והמלוכה נותרה בידו. וכי יש משוא פנים בדבר? הזכרנו בשיעורינו לתנ"ך כמה הבדלים, וכאן נביא את הנוגע לענייננו: לדברי האר"י, דוד היה תחילת יציאת נפשו מן הקליפות, ולכן נזקק לזיכוך עצום ולמאבק גדול ביצר הרע - ומשום כך נחשבו עוונותיו כשגגות. שאול לעומתו נפשו הייתה מזוככת ביותר, ונאמר עליו "בן שנה שאול במלכו" - כתינוק בן שנה ללא חטא, ואף נאמר עליו "אין טוב ממנו בכל ישראל", ביטוי שאיני חושב שיש כמותו בתנ"ך. ומי שנפשו מזוככת כל כך, נתפס ונלכד אפילו בדבר הקטן ביותר.
לפי זה מבקש דוד: "ראה עניי" - ראה ריבונו של עולם שהייתי בעומקי הקליפה, שזו הייתה תחילת יציאת נפשי מן הקליפות ותחילת ביאתי לעולם, ולכן יש עליי רדיפה גדולה מכוחות הטומאה. "וחלצני" - חלצני מן המצב הזה. ובמה? "כי תורתך לא שכחתי" - שהרי אמרו חז"ל שהתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא, ומכוחה אפשר להינצל מהכול. איני טומן ידי בצלחת: אני הוגה בתורתך כדי לצאת מאותן קליפות, ואתה עזור לי להיחלץ משם על ידי עסק התורה.
"ריבה ריבי" - חיים לשם קיום האמרה
רִיבָה רִיבִי וּגְאָלֵנִי לְאִמְרָתְךָ חַיֵּנִי׃ (קנ"ד)
הרד"ק מפרש: ריבה ריבי וגאלני בעבור אמרתך. וכפי שראינו כמה וכמה פעמים, דוד המלך מבקש חיים לא לתענוגי העולם הזה אלא כדי לשמור את התורה: תחייני כדי שאוכל לקיים את מצוותיך ואת אמרתך.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא אמרות. כנגד רעת בני אדם - מה שהם יכולים להזיק לי - אני מבקש "ריבה ריבי וגאלני", גאל אותי מידם של המבקשים להרגני. ו"לאמרתך חייני" - עשה זאת למען ההבטחה שהבטחת לי על ידי הנביא שאמלוך; כדי שאותה אמירה תתקיים, החייני.
"רחוק מרשעים ישועה" - מי שאינו דורש כלל
רָחוֹק מֵרְשָׁעִים יְשׁוּעָה כִּי חֻקֶּיךָ לֹא דָרָשׁוּ׃ (קנ"ה)
מן הרשעים הישועה רחוקה, משום שאינם מבקשים את חוקי ה' ואינם מבקשים לעשות רצונו. לכן הישועה, הן הכללית והן הפרטית, רחוקה מהם. אבל אני מייחל, והישועה קרובה אליי, כי "חוקיך דרשתי". התועים הנמצאים בצרה - אין להם זכות שבה ייצאו ממנה; ואילו אני קרוב אליך ומבקש את חוקיך ורוצה את אמרתך, וזו עצמה סיבה שתושיעני.
המלבי"ם אומר שהנקודה כאן היא חוקים. הרשעים אמנם יכולים לקבל את המצוות השכליות, את המשפטים, אבל החוקים רחוקים מהם בוודאי - שכן חוק הוא בלא טעם: פרה אדומה, שעטנז, כלאיים. הם שומרים רק את הנימוסים השכליים, את הדברים ההגיוניים. אמור לו "כבד את אביך ואת אמך" - הוא מתחבר לזה; לא שהוא בדיוק מקיים, אבל הוא מבין ומקבל בשכל. את החוקים, שטעמם נסתר ממנו, הוא אינו דורש כלל. ואגב, כפי שכבר ראינו לאורך הפרק, מי שדורש את חוקי ה' זוכה להבין את עומקם ולעמוד על סודם; אבל הם "חוקיך לא דרשו" - אפילו אינם מנסים להעמיק, אלא אומרים "זה לא הגיוני", מלעיגים והולכים. לכן רחוקה מהם הישועה.
אפשר להוסיף ולבאר: כאשר יש עם אדם דיבור ותגובה, יש אפשרות לקרב אותו ולהחזירו בתשובה - אם לא אתה באופן אישי, אז איזו צרה שתפקוד אותו ובסופו של דבר יחזור. אבל "חוקיך לא דרשו" הוא המצב הגרוע ביותר. האנשים שהכי קשה להחזירם בתשובה הם הלא־מתעניינים. הרבה יותר קל להחזיר בתשובה את הלוחמים, את הבאים להילחם כנגד התורה - משום שהוא רוצה להביע דעה, ואיתו אפשר לדבר, יש תגובה, יש דיאלוג. אבל מי שאומר לך "כן, נכון, יכול להיות, בסדר, נחמד" והדברים עוברים לידו בלי להשפיע כלל - אין לך דרך לחדור אליו. הוא אפילו אינו בא להקשות "מה פתאום, למה כתוב כך?". אילו היה דורש, גם אם היה מביע דעה כנגד - לפחות היה אפשר לפתח דיאלוג. אבל כשזה כלל אינו בתחום העניין שלו, הישועה שיחזור בתשובה רחוקה ממנו ביותר.
"רחמיך רבים" - גם מצד החסד וגם מצד הדין
רַחֲמֶיךָ רַבִּים יְהֹוָה כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּנִי׃ (קנ"ו)
האבן עזרא אומר: אם אני לבדי והרודפים אותי רבים, הדבר היחיד שיכול לסייע לי הוא רחמיך - הרחמים הם שיסובבוני. "כמשפטיך חייני" - כדרכך, שכן משפטי ה' הם דרכו והנהגתו עם שומרי דברו.
הרד"ק מפתח את דברי האבן עזרא: כנגד "רבים רודפיי וצריי" שבפסוק הבא, בא "רחמיך רבים" - אם לי יש רודפים רבים, לך יש רחמים רבים, ועל ידם תגן עליי ותצילני מהם. ו"כמשפטיך" היינו כמנהגך ודרכך הטובה - בה תחייני.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא משפטים. מלבד הבקשה "לאמרתך חייני", מוסיף דוד: היות ורחמיך רבים, ראוי שתחייני גם "כמשפטיך", מצד המשפט והדין. וזו דרכו של דוד המלך תמיד - לאחוז בשני הצדדים: מחד הוא מבקש חסד, ומאידך מבקש גם משפט. אם איני ראוי מצד המשפט, עשה עמי מצד החסד; ואם איני ראוי לחסד - שהרי החסד אינו מובטח לאיש, "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם", ויש חשבונות שמיים את מי לחון ואת מי לרחם - אז תחייני מצד המשפט והדין כפי זכותי.
"רבים רודפיי וצריי" - ובכל זאת לא נטיתי
רַבִּים רֹדְפַי וְצָרָי מֵעֵדְוֺתֶיךָ לֹא נָטִיתִי׃ (קנ"ז)
יש לשאול: היכן בכלל הייתה כאן נטייה אפשרית מן העדות? לכאורה היה אפשר לומר שהרדיפה עלולה לרחק אדם מתורה ומצוות, אבל זה קשה, שהרי לפעמים כשאדם נרדף הוא דווקא נדבק יותר בהשם יתברך ומבקש אותו יותר. אלא אומר הרד"ק: באופן הטבעי, כשמישהו רודף אותך אתה מבקש את רעתו - הוא רוצה ברעתי, ואני מבקש שה' ירע לו. וזו עצמה נטייה מעדותיו, שהרי הקב"ה ציווה "לא תיקום ולא תיטור", וציווה "כי תראה חמור שונאך... עזוב תעזוב עמו" ו"הקם תקים עמו" - התורה אינה מבקשת ממך לנהוג בהם כמידתם. וזהו "מעדותיך לא נטיתי": אף שבאופן טבעי מי שרודפים אותו רוצה להצר לרודפו כנגד מעשיו, אומר דוד - לא. "ואני בחלותם לבושי שק": הם היו נכנסים לבקרני כדי לראות מתי אמות, לבדוק אם זה כבר סופי, להתעדכן מתי דוד עובר לעולם שכולו טוב; ואילו אני, כשהם חלו, הלכתי לבקרם ולבשתי שק והתפללתי עליהם לרפואתם.
המצודת דוד מפרש כפשוטו: היות ויש לי טרדות רבות, הדבר מונע ממני להתרכז במצוות ה'. שהרי ודאי שאדם היושב על המנוחה ועל הנחלה - קל לו יותר ללמוד, קל לו להתפלל, קל לו למצוא מניין, קל לו לקיים את המצוות; וכשהוא נרדף הכול קשה הרבה יותר. וזהו שאומר: רבים רודפיי וצריי, ועם כל זה לא נחלשה דבקותי בך, בקיום מצוותיך ובלימוד תורתך. מובא על הגרי"ז שהיו חידושים שכתב בזמן ההפגזות, כשהיה שרוי מתחת למיטה מפני הסכנה - ושם לא ישב ברעד, אלא ישב ומחדש חידושי תורה וכותבם. זהו "רבים רודפיי וצריי - מעדותיך לא נטיתי".
המלבי"ם אומר שהנקודה כאן היא עדות, ובאופן אחר: אף שרבים היו הרודפים והצרים אותי, סיבת רדיפתם היא עצמה שמעדותיך לא נטיתי - זו העילה שבגללה הם רודפים אותי. וכהמשך הדברים:
רָאִיתִי בֹגְדִים וָאֶתְקוֹטָטָה אֲשֶׁר אִמְרָתְךָ לֹא שָׁמָרוּ׃ (קנ"ח)
כלומר: באנשים הבוגדים הייתי מתקוטט, וזה גרם להם להיות לי צרים ורודפים. הם רודפים אותי לא מפני שהם זקוקים לי, אלא מפני שהם רוצים להטות אותי מעדותיך.
"סיבת רדיפתם - יען שמעדותיך לא נטיתי"
הדברים חיים בכל דור. אומרים: "בוא לצבא, יש כור היתוך, כבר נחנך אותך מחדש". ואם אתה משיב: אם כה חשוב לכם שאבוא, תנו צבא שמתנהל על פי ההלכה, שהמפקדים בו יהיו על טהרת הקודש - התשובה היא: לא, אני אחנך אותם. אפילו לאלה שמוסרים את נפשם - ובמלחמה האחרונה נפלו מהם הכי הרבה מבני הציונות הדתית - אין מוכנים לתת מפקד משלהם, אין מוכנים שההלכה תיקבע שם על פי רבניהם, ואין אלוף עם כיפה סרוגה. מסרת את החיים - בוא; אבל שתרצה לקבוע משהו - לא, ואף יכפו עליך לשבת כשנשים שרות. ראש הישיבה שלהם, הרב ליכטנשטיין - ישיבה שהקיזה מדמה, כמדומני שבעה עשר בחורים, ה' יצילנו - אמר בצורה הברורה ביותר: החרדים צודקים בהתנגדותם ללכת לצבא; התלמידים שלנו משרתים, והם חוששים שיתקלקלו, והם צודקים. זהו ראש ישיבה שכל תלמידיו נמצאים שם ומסרו שם את נפשם, ואנו מעריכים זאת מאוד; אבל להציג את הדברים בתמימות כאילו "אנחנו רק רוצים אתכם בצבא" - זו אינה האמת. אתה רוצה שנהיה חילונים, ולשם כך אתה מנסה דרכים ושיטות ופרנסות "לפתח" אותנו. אל תפתח אותנו: זה שלושת אלפים שנה מאז מתן תורה, נצח ישראל לא ישקר, ועם ישראל לא השתנה. אתה מפתח פיתוחים חדשים - ראה לאן הבאת את עם ישראל.
אמר הרב מבריסק: מאז שלקחה הציונות אחריות על עם ישראל, אין יום בלא שפיכות דמים - מאז שמרשיעי ברית לקחו עלינו אחריות, אנשים שבשבילם אין תורה כלל, ואף לא היו מוכנים להזכיר שם שמיים במגילת העצמאות. אצל האמריקנים זה כתוב אפילו על הדולר: "בה' אנו בוטחים"; ואצלנו - אפילו במגילת העצמאות לא. עד שהמפד"ל נלחמו על כך, ובאמצע מלחמה התעקשו אותם אנשים שלא יוזכר שם שמיים, ולבסוף הסכימו לניסוח פרווה שירצה את כל הצדדים: "בעזרת צור ישראל וגואלו" - אתה תחשוב על הקב"ה, ואני אחשוב על צה"ל, כל אחד והצור שלו.
ואם תרצה, יש כאן גם לימוד זכות. אצל הגויים שבח לקב"ה אינו עולה כלום: נשיא ארצות הברית נשא תפילת הודאה מיוחדת לה' בסיום המלחמה בעיראק, וזה לא מחייב אותו לדבר - להפך, זה אף משתלם אלקטורלית. אבל היהודי יודע שהזכרת שם שמיים תובעת אותו: אם אתה מזכיר את השם - איפה שבת? איפה טהרה? ומפני מידת האמת שבו הוא נמנע מלהזכיר. מנחם בגין היה איש אמת ואיש מאמין; סיפרו לי שכששאלו אותו היכן לקבור את אשתו אמר שהיא שמרה טהרת המשפחה, ואף הביא מכתב מן הבלנית. ובגין עצמו היה ידוע כמניח תפילין - דבר שאצל מנהיגים אחרים לא תמצא כלל תמונה כזו. ואגב, אין זה פלא ששבועיים אחרי שבג"ץ ביטל את מעמדם של בני הישיבות, כוונו לכאן מאה ושלושים טילים - זה מראה מהי המטרייה האמיתית שמגינה עלינו, והשקיעו כאן פי חמישה. אמר הרב דוב לנדו, יאריך ה' ימיו: אני פחות דואג לישיבות, לישיבות יש הבטחה שיתקיימו; אני דואג לזכויות של המדינה - עד עכשיו היו לה זכויות, שהחזיקה תורה. ורואים שיש סיבה לדאוג.
זהו שאומר המלבי"ם: סיבת רדיפתם אותי - יען שמעדותיך לא נטיתי. אינם מסוגלים לראות יהודי שומר מצוות, שכן אין זה מתאים לאג'נדה. בשעתו כבר תכנן בן גוריון לשמר את מאה שערים כדי שאנתרופולוגים וחוקרים יוכלו לבוא ולראות זן נעלם - "היו פעם חרדים, בואו ראו כיצד נראו פעם", כמו שמורות לאינדיאנים בארצות הברית, להבדיל. הוא כלל לא תכנן שהמציאות עתידה להשתנות; עוד מעט יהיו שמורות לחילונים, למי שירצה לראות כיצד נראה פעם חילוני. וזו התביעה: עד שלא תשנה את עדותיך, עד שלא תשנה את דרך החינוך ואת דרך התורה שלך - ימשיכו לרדוף אותך; בג"ץ, הפרקליטות, המשטרה וכל אושיות השלטון לא יניחו לך. "מעדותיך לא נטיתי" - וזו כל הסיבה.
מרור - ראשי תיבות של הדבקות
בספר "בני יששכר" מובא שהמרור מורה על תורה מן השמיים. משה רבנו שאל את הקב"ה באיזו זכות ייצאו ישראל ממצרים, ונענה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה" - בזכות התורה, בזכות זה שנקבל תורה ניגאל. והתורה אינה נקנית באדם אלא בייסורים, שהרי שלושה דברים נקנים בייסורים; כדי לזכות לתורה צריך מרור.
זו אחת הסיבות שבדורנו צומחים פחות אנשים גדולים - אין בדורנו מרור. מי שיקרא על הגדולים, על הרב שטיינמן, על הרב עובדיה יוסף ועל שאר הגדולים, יראה כמה מרור אכלו עד שצמחו להיות מה שהיו. בדורנו אין מרור, ולכן קשה שיצמחו גדולים. בתורה גדלים על ידי ייסורים, על ידי מרירות.
וזה רמוז בפסוקנו: "רַבִּים רֹדְפַי וְצָרָי מֵעֵדְוֺתֶיךָ" - ראשי התיבות מ-ר-ו-ר (אמנם לא על הסדר). בא הכתוב לומר לך: על ידי המרור "לא נטיתי", על ידי המרור דבקים בתורה. מכוח המרירות ומכוח הייסורים מגיעים לתורה ולהשגות בה, ו"אחד בצער ממאה שלא בצער" - כשאדם נאבק וכשקשה לו, דווקא אז זוכה לתורה.
לסיכום: אות ר' שבפרק קי"ט היא תפילתו של הנרדף. "ראה עניי וחלצני" - המקיים את התורה מעוני ראוי לקיימה מעושר, והיוצא מעומק הקליפה נחלץ בכוח התורה שאינה נשכחת ממנו. "ריבה ריבי" - גאולה למען האמרה וההבטחה, וחיים שכל תכליתם קיום דבר ה'. "רחוק מרשעים ישועה" - מי שאינו דורש כלל את החוקים, אינו פותח פתח אפילו לדיאלוג, ולכן ישועתו רחוקה. "רחמיך רבים" - דוד אוחז בשני החבלים, בחסד ובמשפט. ולבסוף "רבים רודפיי וצריי מעדותיך לא נטיתי": הרדיפה עצמה באה בעטיה של הדבקות, והדבקות עצמה מתחזקת מתוך הרדיפה - שהרי מרור, ראשי תיבות הפסוק, הוא הדרך שבה נקנית תורה.