אנחנו ממשיכים בפרק קי"ט, באות ר', ועומדים על שלושה פסוקים: "ראיתי בוגדים ואתקוטטה", "ראה כי פקודיך אהבתי" ו"ראש דברך אמת". שלושת הפסוקים קשורים זה בזה: הקנאות לדבר ה' כלפי הבוגדים, הבקשה שהקב"ה יגמול על כך בחסד, והיסוד הגדול שכל דברי התורה אמת מראשם ועד סופם.
רָאִיתִי בֹגְדִים וָאֶתְקוֹטָטָה אֲשֶׁר אִמְרָתְךָ לֹא שָׁמָרוּ׃ (קיט, קנח)
מה פירוש "ואתקוטטה"? הרד"ק מסביר כפשוטו, מלשון קטטה. ואיפה מצאנו בתנ"ך שורש כזה? בפסוק שקוראים אותו פעם בשבוע: "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר" - אקוט מלשון קטטה, התקוטטתי עם הדור. וכן מצוי הרבה בלשון חז"ל, קטטה ומריבה.
אם כן, דוד המלך אומר: הייתי מתקוטט עם הבוגדים. על מה? לא על ריבים סתמיים, ואפילו לא על כך שהרעו לי - שזה ודאי לא דבר סתמי ומגיע להם, ובכל זאת לא על זה רבתי איתם. ריבתי איתם על דבר אחד: "אשר אמרתך לא שמרו" - למה אינכם שומרים את מצוות ה'.
עוד מביא הרד"ק ביאור בשם אביו: "ואתקוטטה" כמו "נָקְטָה נַפְשִׁי בְחַיָּי", מלשון "קצתי בחיי". כלומר, כשראיתי את הבוגדים, קצתי בחיי מרוב מעשיהם הרעים.
המלבי"ם מעמיד שכאן הנקודה המרכזית היא "אמרות": ראיתי את הבוגדים והייתי מתקוטט עמהם על שלא שמרו את אמרתך. וזו גם הסיבה למה שנאמר בפסוק הקודם, "רבים רודפַי וצרָי" - מפני שמעדותיך לא נטיתי, והייתי רואה בוגדים ומתקוטט עמהם, ועל כן הם רודפים אותי.
רְאֵה כִּי־פִקּוּדֶיךָ אָהָבְתִּי יְהֹוָה כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי׃ (קיט, קנט)
הרד"ק מבאר שזה המשך ישיר לפסוק הקודם: ראה כמה אהבתי את פקודיך, עד שאני הולך ומתקוטט עם הרשעים כאשר אינם שומרים את מצוותיך. וכל המריבה הזו היא בשבילך. לכן "כחסדך חייני" - עשה עמי חסד והחייני, ואל תמסור אותי בידם.
המצודת דוד מבאר: "פקודיך אהבתי" - אני חפץ בעשיית מצוותיך, ואפילו שאיני זוכה לקיים את כולן, ודאי יש לי אהבה אליהן ורצון ושאיפה לקיימן. וזה פירוש נפלא: אם אני מקיים את המצוות, למה אני צריך כאן חסד? אלא שיש מצוות שאהבתי ולא זכיתי לקיימן - ועל זה אני כבר צריך חסד. איזה חסד? שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. עצם זה שרציתי לקיים את מצוותיך נחשב לי כאילו קיימתי. ריבונו של עולם, עשה עמי חסד והחייני על עצם זה שאהבתי את פקודיך ושאפתי לקיים את כולם, גם אם לא זכיתי להגיע לכך.
המלבי"ם מעמיד את הפסוק על עניין "פקודים": ראה כמה אני אוהב את פקודיך, עד שאני הולך להתקוטט עם מי שעובר עליהם. וממילא - "כחסדך חייני". עד כה ביקש "כמשפטך חייני", וכאן הוא מבקש שה' יחייה אותו בחסד, כי "עם חסיד תתחסד". מדוע מגיע לי חסד? כי כשאני הולך להתקוטט עם הרשעים אני מוסר את נפשי על קדושת ה', וזו חסידות. איני חייב ללכת לריב עם רשעים כדי שיקיימו את מצוותיך, אלא אני עושה לפנים משורת הדין מצד חסידות. כמו שמביאה הגמרא על רב יהודה דמסר נפשיה על קדושת ה', וכל אחד עשה פעולה שיש בה מסירות נפש על קדושת ה' ונקרא "חסידא". והקב"ה נוהג מידה כנגד מידה: אם אני נוהג בחסידות ועושה מה שאיני חייב, גם אתה ריבונו של עולם עשה עמי בגדר חסד וחייני.
בספר "זה השער" מביא על דרך הרמז. רש"י על הפסוק "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" מפרש: מלמדך תורה ומצוות למען תינצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי. לכאורה חידוש: היינו מבינים "רופאך" - שאני מרפא אותך; בא רש"י ואומר שהרפואה עצמה היא לימוד התורה והמצוות, שכשם שהרופא מזהיר את החולה מפני מה שיזיק לו, כך התורה מיישרת את האדם ועל ידה לא יגיע לידי מחלה.
והיכן רמוז שב"רופאך" מדובר בתורה ומצוות? כאן אצלנו: "רְאֵה כִּי פִקּוּדֶיךָ אָהָבְתִּי" - ראשי תיבות רופאך. איך אני ה' רופאך? על ידי שאני אוהב את מצוותיך ומקיים אותן - זו הרפואה.
רֹאשׁ־דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל־מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ׃ (קיט, קס)
רש"י מביא דרשה: סוף דברך הוכיח על הראש שהוא אמת. כששמעו האומות "אנוכי" ו"לא יהיה לך" ו"לא תשא", אמרו: הכל להנאתו ולכבודו. כיוון ששמעו "כבד", "לא תרצח", "לא תנאף" - הודו שראש דברך אמת. בתחילה חשבו שהקב"ה בא לבקש כבודו ודיברו סרה; אך כשראו שהוא מצווה גם כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תנאף - כלומר שאינו מדבר רק על עצמו אלא מצווה להיזהר בכבוד הזולת ובנפשו - הודו שגם ה"אנוכי" ו"לא יהיה לך" הם להיטיב לנו. שהרי אם רק כבודו הוא מבקש, למה ציווה על מצוות שבין אדם לחברו?
בעל "תהילות מהרי"ץ" שואל: מה עניין כיבוד אב ואם לכך שהתורה אמת? ברובד הפשוט אפשר לומר: מי שהוא מגלומן ומבקש שלטון טוטליטרי אינו סובל שמישהו לידו יהיה גדול, והוא מנמיך את כולם. והנה הקב"ה אומר: כבד אותי, אבל כבד גם את אביך. הוא נותן כבוד לאחרים, והשווה הקב"ה כבוד תלמידי חכמים לכבודו. מכאן שאין הוא דורש כבוד עצמו.
אבל בעל תהילות מהרי"ץ מסביר ביאור נפלא, וקשור לימים שלפני פסח. מאין אנו יודעים שה' אמת ותורתו אמת? משני דברים: יציאת מצרים ומתן תורה. יציאת מצרים לבדה אינה ראיה מושלמת - אף שנרכשו שם הרבה מיסודות האמונה - שהרי כותב הרמב"ם שאפשר שיֵעשה בלט או בכישוף. מתן תורה לעומת זאת: עינינו ראו ולא זר, אוזנינו שמעו ולא אחר.
אלא שקושי אחד קיים: גם יציאת מצרים וגם מתן תורה היו לפני זמן רב. הם ראו - ואיך זה נוגע אלינו? התשובה: על ידי אבותינו אשר סיפרו לנו. זה בדיוק מה שאנו עושים בליל הסדר - מרוץ שליחים: האב מעביר את הלפיד לבנו, והבן לבנו, וכך עד דורנו.
ומי אמר שמה שהוא מספר אמת? על זה כותב הרמב"ן יסוד מוסד: אבות לא ינחילו שקר לבניהם. אין שום היגיון שכל האבות יתאגדו לשקר לילדיהם. וכשהאב אומר לבן: היינו במצרים, ה' גאל אותנו באותות ובמופתים - הבן יודע שזו אמת, ושואל: אבא, מנין לך, הרי לא היית שם? והוא עונה: אבא שלי סיפר לי, ואם אבי אמר לי - ודאי אמר אמת.
והבינו היטב: סיפור כזה אי אפשר לשתול בהיסטוריה. אי אפשר להחליט באמצע הדורות "בואו נספר לילדים שהייתה יציאת מצרים ושכולנו עמדנו למרגלות הר סיני". ואם היה אפשר לבדות כזה דבר, הנצרות והאסלאם היו בודים סיפורים כאלה ושותלים אותם רטרואקטיבית. אבל כולם מספרים על התגלות של יחידים: מוחמד, שלפי דבריהם נפגש עם המלאך גבריאל וקיבל ממנו עדכונים לתורה - וההיגיון נוטה שלא, וגם החוקרים מצביעים שהיה חולה אפילפסיה, ועל רקע העוויתות סיפרו עליו שהוא חווה נבואות. ואגב, הם קוראים לו נביא בזמן שלא אמר אף נבואה אחת; הבא ותאמר לי נבואה אחת שאמר, דבר אחד שעתיד להיות שניבא. לא בכדי הרמב"ם מכנה אותו "המשוגע", ובפרט בגלל ההבטחות שהוא מבטיח לצאן מרעיתו. וגם הנצרות אינה מספרת על דברים שהיו לעיני רבים: הוציא לחם ונתן לאנשים לאכול - כמה היו שם? עשרה, שנים עשר איש, גם לפי התיאורים שלהם. הלך על המים - גם לשיטתם ראו זאת בודדים. למה לא לספר על ששים ריבוא שראו? מפני שאי אפשר לשתול סיפורים רטרואקטיבית בהיסטוריה: אם אבי לא סיפר לי, ואביו לא סיפר לו, איך פתאום אתה ממציא לי שכך היה בעבר?
אם כן, אמיתת התורה מגיעה אלינו ממה שאבותינו סיפרו לנו, ואבות לא ינחילו שקר לבניהם. ולכן התורה מייעדת את ליל הסדר להעברת המסר הזה. ולפי זה ראה כמה נפלא: אילולא ציווה הקב"ה לשמוע להורים, מה היה אדם אומר על אביו? הוא זקן, "אולד פאשן", גם הזיכרון שלו כבר לא מה שהיה - והיינו מתחילים לזלזל בו. אבל כיוון שאמרה התורה "כבד את אביך ואת אמך", אני מבין שיש מסר מאבא וצריך להקשיב לו. נמצא שדווקא "כבד את אביך ואת אמך" הוכיח על תחילת הדברים - על "אנוכי" ו"לא יהיה לך" - שהכל אמת, שהרי את כל זה קיבלנו מאבינו ומאמנו, הם המספרים לנו מה היה שם.
דרך אגב, תמיד היו הגויים צריכים לתת הסברים. היום אנחנו דור נהנתן, אך לפני שבע מאות שנה מה עשו המלכים בזמנם הפנוי? הביאו אנשי דת שיתווכחו בפניהם. היום מי מתעניין במושכלות? היום שואלים כמה כסף אתה עושה וכמה אתה מצליח. אבל בזמנם היו אנשים מבקשי אמת - מלך כוזר הוא סיפור אמיתי, מלך שחיפש לדעת מהי האמת. ולכן כשבאו ואמרו לו "תורה", היה צריך להתמודד עם זה ולטעון טענות, ומכאן אותן טענות שאנו מוצאים.
הרד"ק מבאר: "ראש דברך אמת" - כל ימי העולם הזה, דברך ומשפטך אמת וצדק, מראש ועד סוף. אין זה אמת בשלב מסוים בלבד, אלא כל מה שציווית את עמך הכל אמת, ו"לעולם כל משפט צדקך" - הם נצחיים, ולא כדברי הנוצרים הטועים שאומרים שאלו מצוות שהיו פעם ואינן רלוונטיות עוד.
ועוד מסביר הרד"ק: כשם שציווית אותנו בתחילה להבין את ייחודך - "אנוכי ה' אלוקיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" - כך עלינו לשמור לעולם את כל משפטי צדקך, שכן כולם סולם להגיע בהם אל השגת ידיעתך וייחודך.
המלבי"ם מעמיד שהנקודה המרכזית כאן היא "משפטים", ומבחין בין פינות ויסודות התורה ובין יסודות שמוציא האדם בשכלו האנושי. כשאדם רוצה להגיע אל חקר האמת בכוח עצמו, הוא חייב לבדוק את שני הצדדים: אם יחקור על מציאות ה' - יתחיל מן השאלה האם יש בורא לעולם או אין; אם יחקור על בריאת העולם - יתחיל מן השאלה האם העולם נברא יש מאין או שהוא קדמון כדעת הקדמונים. רק מתוך העיון בשני הצדדים יגיע למסקנה.
אבל הפינות והיסודות שהניח ה' בתורתו - הניח בהם רק צד האמת. בתורה אין שני צדדים: "בראשית ברא אלוקים", נקודה. התורה מדברת בעובדות ברורות, אינה ניגשת כחוקר הצריך לשקול צדדים, אלא ניגשת ישירות אל האמת. וזהו "ראש דברך אמת" - כבר בראש דבריה אוחזת התורה באמת. מי חוקר? מי שאינו יודע, מי שיש לפניו שני צדדים. לתורה אין שני צדדים; יש לה ידיעה ברורה מי בורא העולם, כיצד השתלשלה המציאות, והכל אצלה ברור.
סיפרתי לכם פעם על דני שישב על האורגן של אבא והתחיל ללחוץ על אותו קליד רבע שעה: תן, תן, תן. אמר לו אביו: די, תגוון קצת, אתה לא רואה איך מנגנים? ענה לו: אבא, הם מחפשים - אני כבר מצאתי.
המדרש אומר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים" - סופי תיבות אמת, וזהו "ראש דברך אמת", תחילת התורה אמת, כפי שאמרנו שהתורה ניגשת ישר אל האמת ואינה צריכה לנסות אופציות, שהיא האמת בעצמה.
אלא שיש כאן שני קשיים. ראשית, אם רצה לרמוז "ראש דברך אמת", מדוע לא רמז את האמת בראשי התיבות? למה פותח בב', ב', א' ולא באותיות א', מ', ת'? שנית, אם כבר סופי תיבות - למה לא כסדר? הרי יוצא ת', א', מ', ולא א', מ', ת'.
התשובה: את האמת מגלים רק בסוף. כל הקורא את מגילת אסתר בתחילתה רואה בלגן שלם ואפילו חוסר צדק; אבל כשמגיע לסיום העניין, פתאום רואה איך הכל מסתדר. כך אצל הקב"ה: "ראש דברך אמת" - אבל לראות זאת תזכה רק בסוף. וזו התשובה שהשיב הקב"ה למשה על צדיק ורע לו רשע וטוב לו: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" - את הפנים, בתחילת העניין, אינך רואה; אבל את האחור, לאחר שהעניין יסתיים, תראה. ולפעמים הסוף אינו עכשיו אלא אחרי מאה ועשרים, או בתיקון עולם במלכות ש-די, ואז תבין איך הכל היה לטובה.
ולכן גם האותיות מסוכלות ואינן כסדרן, לומר לך שהאמת אינה נראית ברורה ונהירה בעולם הזה. כל אחד בטוח שהאמת בידו, כל אחד צורח שהאמת איתו - זה צורח דמוקרטיה וזה צורח דבר אחר. האמת נראית מעורבבת, אבל דע לך שבסוף היא תתברר, והכל יהיה מובן ושקוף: מיהו בורא העולם, מה הייתה התוכנית במציאות שעברנו, ולמה היה צריך את כל הסבל הזה.
המלבי"ם מסיים בחלק המשפטים - החלק המובן בשכל, להבדיל מן החוקים שאינם מובנים בשכל: "ולעולם כל משפט צדקך". המשפטים האלוקיים הם צדק, והדגש הוא על "לעולם". בדקו בכל מדינה כמה פעמים משתנה החוק. ואילו אצל הקב"ה המשפט האלוקי לא השתנה מבריאת העולם, אות אחת לא השתנתה בתורה הקדושה. כשיש בידך אמת אינך צריך לחפש כל הזמן תחליפים ועדכונים; האמת מוחלטת, ואין צורך לתקן ולשנות. אצל האומות החוקים משתנים תמיד, כי חוק שהתאים פעם כבר אינו מתאים היום - מפני שהמחוקק לא ראה קדימה. אבל בורא עולם קורא הדורות מראש, ולכן הוא יכול לחוקק חוקים שיהיו תקפים לעולם.
הרב חיד"א מוסיף רמז: אם ב"בראשית ברא אלוקים" ראינו סופי תיבות אמת, שים לב שבפסוקנו "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת" סופי התיבות הן ת', ש', ך' - תש"ך, בגימטריה 720. וזהו החשבון שדיברנו עליו: המילה "בראשית" כוללת שש אותיות, ומספר הצירופים שלה 720, שהם שש כפול מאה ועשרים. חז"ל דורשים ש"ראש דברך" זו המילה בראשית, תחילת התורה - ובאים סופי התיבות של "ראש דברך אמת" ועולים כמניין צירופי המילה בראשית. גאונות למצוא עניין כזה ואת הקשר שבין הדברים.
בשלושת הפסוקים הללו למדנו: "ראיתי בוגדים ואתקוטטה" - קטטה לשם שמים בלבד, לא על עלבון אישי אלא על שלא שמרו את אמרתך, ועל כן רבים רודפיו. "ראה כי פקודיך אהבתי" - אהבת המצוות עד כדי מסירות נפש וחסידות, ומתוך כך הבקשה "כחסדך חייני", ואף על עצם השאיפה לקיים מצוות שלא זכה בהן, שמחשבה טובה מצטרפת למעשה, וברמז: ראשי התיבות "רופאך", שהתורה והמצוות הן הרפואה. ו"ראש דברך אמת" - סוף דברך הוכיח על הראש, שדווקא מצוות כיבוד אב ואם היא המאשרת את שרשרת המסורה שאבות לא ינחילו שקר לבניהם; התורה אינה חוקרת בין שני צדדים אלא אוחזת באמת מראשיתה, ואף שהאמת נראית בעולם הזה מעורבבת - כסופי התיבות שאינם כסדר - בסופו של דבר היא מתבררת, והמשפט האלוקי עומד לעולם בלא שינוי.