פתיחה: אות התי"ו - חתימת פרק קי"ט
לפנינו אות התי"ו, שמונת הפסוקים החותמים את פרק קי"ט. דוד המלך מסיים כאן את תפילתו הגדולה, ובכל פסוק ופסוק חוזרת אחת ממילות המפתח של הפרק: דברים, אמרות, חוקים, מצוות, פיקודים, תורה, משפטים. נלך על סדר הפסוקים, נביא את פירושי הראשונים, ובעיקר את מהלכו של המלבי"ם.
תקרב רינתי - שהתפילה תהיה מתוך הבנה
תִּקְרַב רִנָּתִי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה כִּדְבָרְךָ הֲבִינֵנִי׃
האבן עזרא שואל: מה פירוש "תקרב" - לאן צריכה הרינה להתקרב? ומשיב שהדברים נאמרו דרך משל, בעבור מרחק השמים מן הארץ: הקב"ה כביכול יושב בשמים ואני צועק כאן בארץ, ולכן מבקש אני שרינתי תעלה ותתקרב אליו. וכמובן, גם "יושב בשמים" עצמו הוא משל, שהרי השם מלא עולמו, סובב כל עלמין וממלא כל עלמין.
ומהי "רינתי"? הרד"ק והאבן עזרא מפרשים: צעקתי, כמו "ויעבור הרינה במחנה". ומהי הצעקה? "כדברך הבינני" - תן לי בינה והשכל לעשות כדברך. תן בי את הדעת להבין שזה הטוב עבורי. שהרי הרבה פעמים אדם עושה את רצון השם מתוך מצוות אנשים מלומדה, בלית ברירה, בלי שיש לו דעת והשכל להבין שזה טובתו.
את הדבר רואים בצורתו הקיצונית אצל בני הנוער: הוא עושה את מה שעושה, אבל ליבו בל עמו. הוא היה מעדיף להיות במקומות אחרים ולעשות דברים אחרים, והוא עושה את זה כמאולץ. דוד המלך מבקש אחרת: תן לי בינה והשכל לעשות כדברך, שהדעת והשכל שלי ימשכו אותי לעבודתך - לא כמוכרח, אלא שהשכל עצמו יאמר: כך ראוי לעשות. ואז אדם עושה את הדברים מתוך שמחה.
"תינוק שנשבה לבין החרדים"
אמר פעם הרב אורי זוהר, שיש כאלה שהם בבחינת תינוק שנשבה לבין החרדים. מוכר לנו תינוק שנשבה לבין האומות, שנולד כגוי וחושב שהוא גוי; אבל יש גם תינוק שנשבה לבין החרדים - הוא אינו יודע מה הוא עושה כאן, הוא נאלץ לקיים מצוות, נאלץ להניח תפילין, נאלץ לשמור שבת, נאלץ ללמוד תורה. הכל אצלו באילוץ, כאילו שבו אותו לכאן. כמה רחמנות יש על אדם כזה. וכמו שאמר החכם בגמרא: אל תירשו שני גיהנום - גיהנום שם, מפני שעשית את המצוות רק כדי להיפטר, וגיהנום כאן, מפני שאתה סובל כל הזמן מקיום המצוות ומרגיש כמה אני מסכן וכמה אני סובל. העצה: הכנס בליבך אהבת תורה ואהבת מצוות, תלמד, תתקרב, תכניס את זה אל הלב ותתרחק מעבירות - וזה עצמו יביא אותך לקרבה גדולה יותר אל המצוות, ויהיה לך גן עדן כאן וגן עדן שם.
"כדברך הבינני" - להבין את התורה כהווייתה
רש"י מפרש: "כדברך הבינני" - דברי תורתך, תבין אותי אותם שיהיו כהלכתם וכהווייתם. כלומר, שאבין את התורה כפי שיצאה מפי השם. שהרי לפעמים אדם נותן כל מיני הסברים בתורה, והם הסברים מעוותים, או מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, או מציע הסבר עקום שאין לו שום קשר לפסוק.
מסופר על רבי איסר זלמן מלצר, שבא אליו אברך לומר לו פשט וחידוש, ולא נעמו לו הדברים, שהיו רחוקים מן האמת. אמר לו: תגיד לי, מה מאלץ אותך לומר פשט כזה? מילא אני - מוכרח אני למסור שיעור; אבל אותך מי מחייב להגיע לפשטים כאלה? ראש ישיבה צריך למסור שיעור כללי, חייב הוא להציע מהלך, ואם לא מצא - יחפור וימצא מתחת לאדמה. אבל אדם שאינו מחויב, מדוע ייכנס לפרשנויות כאלה?
ובדומה לזה: פעם בא מישהו אל הרוגצ'ובר עם תירוץ על קושיה, ותירוץ עקום ודחוק היה. אמר לו הרוגצ'ובר: התירוץ שלך נדחה משולחן ערוך מפורש. תמה הלה: שולחן ערוך נגד התירוץ שלי? אמר לו: פתח שולחן ערוך סימן ג' סעיף ט'. התפלא האיש - הרי דנו בענייני צרת הבת, ומה עניין הלכות הבוקר לכאן? פתח וראה שכתוב שם: "ואל ידחוק עצמו יותר מדי, שלא יוציא שיני הכרכשתא" - ומדובר שם כשאדם מתפנה. אמר לו הרוגצ'ובר: אל ידחוק עצמו יותר מדי! מה אתה נכנס לדוחקים שאינך מוכרח להם?
זו בקשת דוד המלך: "כדברך הבינני" - שאבין את דברי תורתך כהלכתם וכהווייתם, כאילו יצאו עתה מפיך, ולא בכל מיני משמעויות שאני ממציא לעצמי ואין בהן אמת.
המלבי"ם מסביר שהנקודה המרכזית כאן היא "דברים". הרינה קודמת לתפילה ולתחינה, שכן בתחילה אדם מרנן ואומר מזמורים ולאחר מכן מתפלל ומבקש בקשותיו. ולכן הוא מבקש: בשעה שתקרב הרינה, כשאתחיל לומר פסוקי דזמרה, מיד "כדברך הבינני" - עזור לי שאבין את מה שאני מתפלל, שאבין מה שאומר ומה שמבקש, שתהיה התפילה מתוך התבוננות ושימת לב, ואז באמת תתקבל התפילה כראוי.
תבוא תחינתי - הצלה מן העוון
תָּבוֹא תְחִנָּתִי לְפָנֶיךָ כְּאִמְרָתְךָ הַצִּילֵנִי׃
האבן עזרא מפרש שהתחינה היא כאשר אדם נתון בצרה, כמו "בהתחננו אלינו" - כאשר אני בצרה ומתחנן אליך, תבוא תחינתי לפניך.
והרד"ק מחדש שההצלה המבוקשת כאן איננה הצלת הגוף מצרה אלא הצלת הנפש מן העוון. ראיה לדבר: לא בפסוק זה ולא בפסוקים שלפניו מוזכרים אויבים כלל, ואם אין אויבים - ההצלה המדוברת היא הצלה מן החטא.
ומיד עולה השאלה: "כאמרתך הצילני" - כמו שאמרת, כמו שהבטחת; והיכן מצאנו הבטחה שהקב"ה יציל את האדם מן העוון? אומר הרד"ק שזה נרמז בפסוק "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו": אף שנתן הקב"ה לאדם בחירה, אם האדם ישר - האל עוזרו בדרך הטובה. כלומר, מי שבאמת מבקש להגיע לדבקות בהשם, השם מסייעו בדרך הטובה. וכן כותב רבנו יונה: "כי יעזור השם לשבים" - הבטיחה לנו התורה שיעזור השם לשבים להשיג אף מה שאין טבעם משגת, עד אהבתו יתברך; והאהבה היא הדרגה הגבוהה ביותר. הרי שיש הבטחה שהקב"ה מסייע בידי מי שמבקש באמת את האמת ורוצה להתקרב אליו.
ומוסיף הרד"ק: לכן הראה הקב"ה לעם ישראל את מעמד הר סיני - "שיהיה להם מפתח גדול לפתוח ליבותם אל הדרך הטובה ולמנוע אותם מן החטא". זהו אותו עיקרון עצמו: הקב"ה מסייע לאדם להשיג את אלוקותו ואת קרבתו, לדעת שהקב"ה חי וקיים ונמצא ויש בכוחו לעזור. וכן נרמז מן הפסוק "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" - "מי יתן" מצד האדם, שאם הם יתנו, אני אתן ואעזור להם ליראה אותי ולשמור מצוותיי. אם יפעלו הם את מה שביכולתם, אומר הקב"ה, אפעל אני מצידי. תמיד ההתחלה היא באתערותא דלתתא, ורק אחריה באה אתערותא דלעילא; ולכן אומר הקב"ה כביכול: מתי כבר יפתחו הם, ואז אוכל להשפיע עליהם בלי קץ. זהו "כאמרתך הצילני" - הצילני מן העבירה, כמו שאמרת בתורתך, כי גם אני עוררתי את עצמי ונתתי את ליבי לעבודתך, ואתה ריבונו של עולם תהיה בעזרי ותסייעני.
המלבי"ם מסביר שכאן הנקודה המרכזית היא "אמרות". לאחר שביקש תחילה "תקרב רינתי" - שהיא הרינה של פסוקי דזמרה שקודמת לתפילה, ועליה ביקש "כדברך הבינני", שיסייעו לו להבין את מה שהוא מוציא מפיו - עתה הוא אומר: ואז "תבוא תחינתי לפניך", התפילה תהיה ראויה להתקבל, "כאמרתך הצילני" - כמו שהבטחת, כך תציל אותי ותושיעני.
תבענה שפתי תהילה - הפעם השביעית
תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה כִּי תְלַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ׃
"תבענה" - תדברנה, כלשון רש"י והרד"ק; עניין דיבור הוא, כמו "יום ליום יביע אומר". הדיבור נקרא גם "ניב שפתיים", שהוא תנובת השפתיים. ויש בלשון "הבעה" משמעות של דיבור ארוך ומתמיד, דיבור שאינו פוסק, כמו מעיין נובע. "תבענה שפתי תהילה" - שיהיו שפתיי נובעות תהילה להשם יתברך באופן תמידי; "כי תלמדני חוקיך" - כאשר תלמדני חוקיך, אהללך בשפתיי תמיד.
המלבי"ם מסביר שהנקודה כאן היא "חוקים". וכבר שש פעמים ביקש דוד המלך "למדני חוקיך", וזו הפעם השביעית. ומאחר שזהו גמר תפילתו, סוף אות התי"ו וסוף פרק קי"ט, הוא כבר אומר כביכול: מובטחני שהשם ימלא את שאלתי ויסייע בידי וילמדני את החוקים. דווקא בבקשה השביעית - "שבע ביום הללתיך" - מובטח אני שכבר קיבל השם את תפילתי, ועל כך הוא משבח להשם יתברך: "תבענה שפתי תהילה", שהרי לאחר שבע בקשות ודאי שתתקבל תפילתי וילמדני חוקיו, ועל כן כבר עתה אני אומר תודה ומביע תהילה.
ספר תהילות מהרי"ץ מסביר שדוד המלך היה רגיל תמיד בשירות ותשבחות להודות להשם על ניצחונותיו כנגד האויבים, ואומר כאן: ריבונו של עולם, אני מעדיף ניצחונות מסוג אחר - את הניצחונות בבית המדרש, להתנצח בדברי תורה ולהילחם מלחמתה של תורה; זו המלחמה העדיפה עליי יותר ממלחמות שדה הקרב. "תבענה שפתי תהילה" - על מה אני רוצה שיביעו שפתיי תהילה? לא על המלחמות, אלא על שתפתח את ליבי בתורתך ותלמדני חוקיך.
תען לשוני - הודאה בקול, והבנה פנימית
תַּעַן לְשׁוֹנִי אִמְרָתֶךָ כִּי כׇל־מִצְוֺתֶיךָ צֶּדֶק׃
רש"י אומר: כל "ענייה" לשון קול רם הוא, ואב לכולם "וענו הלוויים ואמרו". וכן "וענית ואמרת ארמי אובד אבי" - ומדוע שם לשון ענייה? מפני שמדובר שם בהודאה, והודאה צריך אדם להודות בקול. לכן כתוב שאין מברכים ברכת המזון בלחש אלא יגביה קולו - לא לצעוק, אבל להשמיע - כי הודאה אומרים בקול. ולכן כשמגיעים ל"מודים", כל הציבור כולו אומר את ההודאה בקול ואין מסתפקים בשמיעה מפי החזן כשאר התפילה, שההודאה צריכה להיאמר על ידי האדם עצמו ובקול. וכמנהג הדודות, שכשנותנות סוכרייה לילד אומרות: תגיד תודה יפה לדודה, מה אתה לוחש? אמור תודה כמו שצריך. כך גם ברכת המזון: "ברוך אתה השם הזן ברחמיו את הכל" - כל הברכה צריכה להיאמר באופן שתישמע.
הרד"ק לעומת זאת מפרש "תען" כמו "וענית ואמרת" - עניינו דיבור סתם, ולאו דווקא בקול רם. ולפי זה הבקשה היא: כאשר אדבר את אמרתך ואומר לאחרים, מה תאמר לשוני? "כי כל מצוותיך צדק" - אלמד את העם שידעו שכל מצוות השם אמת וצדק.
עוד מביא הרד"ק מן המסורה, שפירשה "תען" לשון שבח: תשבח לשוני את אמרתך, שדבר השם כולו צדק. ואומרת המסורה: "תען" - שלושה בלשון שבח, וסימנך: "ותען להם מרים", "תען לשוני", "תען כסיל". דרכה של המסורה למצוא מילה החוזרת בכמה מקומות במקרא וליצור ביניהם מקבילות. "ותען להם מרים" - שבח להשם, וכן "תען לשוני אמרתך" - תשבח לשוני את אמרתך. וכיצד "תען כסיל כאיוולתו" הוא לשון שבח - צריך עיון.
המלבי"ם אומר שהנקודה כאן היא "מצוות". והוא מרבה לבאר עניין זה בספר משלי: יש הבדל בין "שפתיי" ל"לשוני", ופעמים רבות שניהם מופיעים באותו פסוק. השפתיים חיצוניות, ולכן הדיבור הפשוט והחיצוני, מה שנשמע על פניו, נקרא "שפתיי"; ואילו הדיבור התבוני, המשכיל והמעמיק יותר, נקרא "לשוני". כלומר, פעמים רבות אתה שומע מה יש לאדם לומר בשפתיו, וראוי לבדוק מה יש לו בלשונו - למה התכוון לרמוז.
דוגמה לדבר: כשניגש יהודה אל יוסף אמר לו "כי כמוך כפרעה". בשפתיו אמר: אתה חשוב בעיניי כמלך. אך ברובד הפנימי נאמר כאן דבר אחר: הבוס שלך, פרעה, סבתא שלי עשתה לו את המוות; בדוק בהיסטוריה אילו מכות חטף פרעה כשלקח את שרה - היזהר, אל תתעסק איתי, שמא תגמור כמוהו. וכי אמר זאת במפורש? לא. אם יבוא ויטען "מה אתה מאיים עליי?", ישיב: חס ושלום, אמרתי שאתה חשוב בעיניי כפרעה. מילתא דמשתמע לתרין אנפין - תרצה תבין כך, תרצה תבין כך, ואני סומך עליך שתבין למה כיוונתי. הרי שהלשון היא הדיבור הפנימי והמשכיל, כשם שהלשון עצמה פנימית, והשפה היא הדיבור החיצוני.
ולפי זה מבאר המלבי"ם: לאחר ש"תבענה שפתי תהילה", שהוא הדיבור החיצון, אז "תען לשוני אמרתך" - אתבונן ואשיג בדרכי הבינה את טעמי המצוות. אחרי שתלמדני את החוקים שטעמיהם נסתרים, אתבונן ואבין שמה שנראה לי תמוה ובלתי מובן - כל מצוותיך ישרים וצודקים והגיוניים ובעלי טעם. וכנגד מה שאמר קודם "כל מצוותיך אמונה" - שאני מקיים את מצוות השם מתוך אמונה, גם כשאיני מבין הכל, מפני שכך ציווה - עתה, לאחר "למדני חוקיך", אני משיג אפילו את החוקים ומגיע להכרה ש"כל מצוותיך צדק". יש אפוא שתי דרגות: דרגת האמונה התמימה, ודרגת ההתבוננות. וזהו באמת מה שהשם חפץ: שלא ילמד אדם את התורה לימוד חיצוני של מצוות אנשים מלומדה בלבד. ודאי שצריך את התמימות ואת ה"נעשה", אך אחר כך צריך גם את ה"נשמע", את ההעמקה וההתבוננות והבנת פנימיות הדברים.
תהי ידך לעוזרני - ישועה בלי שליח
תְּהִי־יָדְךָ לְעׇזְרֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ בָחָרְתִּי׃
הרד"ק מפרש: מאחר שבחרתי בפיקודיך, מבקש אני שתסייע לי. מגיע לאדם סיוע כאשר הוא באמת בוחר בדרך הנכונה, בדרכו של השם.
המלבי"ם מסביר על פי מה שראינו לעיל, שה"פיקודים" הם אותן מצוות שפקד אותנו השם לעשותן כדי לזכור על ידן את הישועות והניסים שעשה לנו בהיסטוריה: שביעי של פסח כנגד קריעת ים סוף; קרבן פסח כנגד שפסח הקב"ה על בתי ישראל והצילם; ישיבת סוכה כנגד הניסים שחיפף אותנו בענני כבוד, וכן הלאה. הפיקודים הם המצוות שבהן אני זוכר את ההשגחה הפרטית שהשגיח עלינו הקב"ה. ועל כך מבקש דוד: על ידי הפיקודים אני זוכר את ההשגחה הפרטית ואת השמירה המעולה, ושם הקב"ה בעצמו הושיע - "אני ולא מלאך, אני ולא שליח". כך גם עתה: "תהי ידך לעוזרני" - אתה בעצמך, ולא על ידי שליחים. וכמו שהיה אצל משה רבנו, שכשאמר לו הקב"ה "הנה אנוכי שולח מלאך" דחה משה את המלאך: אין אנו רוצים מלאך, רק אתה תושיענו. ואמנם לבסוף הגיע המלאך בימי יהושע, אך על כל פנים הזכות הגדולה היא להיוושע מאת השם עצמו. "כי פיקודיך בחרתי" - כמו שראינו בפיקודים, שמהם לומדים שהשם מושיע בעצמו כאשר ישראל ראויים.
תאבתי לישועתך - בשביל התורה
תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְהֹוָה וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי׃
"תאבתי" הוא לשון כיסופים ותאווה, כמו "נכספה וגם כלתה נפשי" - דבר שאדם אווה ושואף ומבקש אותו. ועל איזו ישועה מדובר? אומר הרד"ק: ישועת הנפש לעולם הבא. וכשם שפירש קודם ש"כאמרתך הצילני" הוא הצלת הנפש ולא הצלת הגוף, כך גם כאן. ומה יביא לאותה ישועה? "ותורתך שעשועי" - תורת השם היא השעשוע שבו אני דבק, ומכוחה תהיה לי בחינת העולם הבא והצלה לעולם הבא.
וזה מעין מה שמביאה הגמרא על אחר, שלא יכלו להכניסו לגיהנום מפני תורתו: מאחר שהגה בתורה, לא שלטה בו אש הגיהנום; ומאידך לגן עדן לא היה ראוי, ונשאר תלוי ועומד, עד שהוצרכו לפעול ולבקש עליו רחמים שייכנס לגיהנום. הרי כוחה של תורה להציל מן הגיהנום.
המלבי"ם אומר שהנקודה כאן היא "תורה", ודוד המלך אומר: מה שאני תאב לישועתך הוא כדי שתהיה תורתך שעשועיי. שכן כשאין לי ישועה אני סובל, וכשיש לי ייסורים איני יכול להגות בתורה כראוי. ולכן: "תאבתי לישועתך ה'" - לא בשביל הנאות ותענוגות, אלא כדי שאוכל להגות בתורה.
ובספר הכתב והקבלה מבאר על פי דברי הרמב"ם בהלכות מלכים, שמה שאנו מתאווים לימות המשיח אינו כדי שיהיו לנו הנאות ותענוגים, שלטון ושררה, חופש ומנוחה, אלא כדי לעסוק בתורה ולקיים את המצוות מתוך מנוחה. וזהו "תאבתי לישועתך" - הסיבה לתאווה היא "ותורתך שעשועי", ולא שום פנייה אחרת: שיהיה לי השקט להגות בתורה ולא אהיה כל הזמן בפחדים וברדיפות ובחוסר מנוחה, שמחמתם אין הלב פנוי ללימוד החכמה.
ואני חשבתי שאפשר לבאר בדרך פשוטה: כאשר יהודי סובל - ולאו דווקא צדיק, אלא כל אדם מישראל - יש צער לשכינה, "קלני מראשי קלני מזרועי", "עמו אנוכי בצרה", והשכינה מצטערת עמו. וכשהצדיק מתפלל על סבלו, על מה הוא מתפלל באמת? ריבונו של עולם, הסר ממני את הסבל כדי שהשכינה תפסיק להצטער. עניינו הפרטי פחות חשוב לו, אבל כל עוד אני מצטער - לך יש צער. ולפי זה נקרא הפסוק לא "תאבתי לישועתך, ה'" במובן שאתה תושיעני, אלא: תאב אני לישועת השם כביכול - שהשכינה תצא מן הגלות, שלא יהיה לשכינה צער; ישועת השם היא העומדת לנגד עיניי.
תחי נפשי ותהללך
תְּחִי־נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעְזְרֻנִי׃
הרד"ק מפרש: "תחי נפשי" - בעולם הזה; כל עניין חיי כאן הוא כדי שאהללך, שאכיר את גדולתך ואשבח אותך. ו"משפטיך יעזרוני" - משפטי השם הם הסולם לעלות בו אל ידיעת האל. שהרי אין אדם משיג ידיעת אלוקות בלי לימוד; אין ידיעה בלי שתלמד את הנושא. אין אדם הופך למקורב להשם ומכיר באלוקותו בלי שלמד מהי אלוקות, מה נתן לנו הקב"ה ובמה אנו מחויבים כלפיו בעבודתנו. ועל כן: "תחי נפשי ותהללך" - אני מבקש לחיות כדי שאוכל להללך, שאדע את אמיתות אלוקותך מכוח משפטיך.
המצודת דוד מפרש אחרת: "משפטיך" הם המשפטים שדוד מבקש שיעשה השם בשונאיו - אותם משפטים יעזרוני ויצילוני מידם, ועל ידי כך אהיה פנוי להללך.
המלבי"ם מסביר שהנקודה כאן היא "משפטים": "תחי נפשי" כדי "ותהללך" - זו מגמת חיי, לחיות על מנת להללך, שהרי "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה". ועל ידי כך "משפטיך יעזרוני" - העזר בא מצד המשפט והדין עצמו. שהרי כאשר משאירים פועל במפעל, רוצים לדעת מה התפוקה שהוא נותן ואם הוא מצדיק את קיומו שם, או שמא הוא רק הוצאה. וכאן אומר דוד: מצד המשפט ראוי אני להישאר כאן, שהרי החיים שאתה נותן לי משמשים להללך; ואם כן גם בדין ראוי להשאירני, ומשפטיך עצמם יעזרו ויסייעו בידי שאשאר כאן, וכך אוכל להמשיך להלל ולשבח את הבורא יתברך.
תעיתי כשה אובד - הסימנים שבהם ייגאלו ישראל
תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֺתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי׃
הרד"ק מפרש: תעיתי באותה ידיעה שעדיין לא הגעתי אליה - ידיעת אמיתות האלוקות. הריני כשה שאיבד את מקום מרעהו והלך לאיבוד ואינו יודע לאן לחזור; כך נפשי אינה יודעת להשיג את מקורה. וכשם שהרועה הנאמן אינו מניח לשה להמשיך לתעות ולאבוד אלא הולך ומחפשו, כך מבקש דוד: ריבונו של עולם, אני עתה אובד ולא הגעתי להשגת האלוקות, אתה תלך ותחפשני ותשיבני אל רבצי, ועל ידי כך אשיג את ידיעתך. "בקש עבדך" - בקש את עבדך ממקום טעותו להשיבני אל הדרך הישרה. ולמה? "כי מצוותיך לא שכחתי" - כשם שאני לא שכחתי את מצוותיך, כך אתה אל תשכח אותי.
המלבי"ם אומר שהנקודה כאן היא "מצוות": גם אם תעיתי כשה אובד ששכח את מקום רבצו ואין לו מרעה - אתה הרואה, ריבונו של עולם, ותבקש את השה הנידחת. ודוד, שנרדף מפני שאול, אכן תועה בארצות העמים, וכמו שאמר: "גירשוני מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים" - היינו ללכת אל ארץ העמים. ולכן הוא מבקש: תבקשני ותחזירני לארץ ישראל. ואף שנשכח ממני מקום רבצי ומקום מרעי, את מצוותיך לא שכחתי; כמו שנאמר "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי" - זוכר אני את מצוות השם ומבקש תמיד לקיימן. ואם כן, אף שנאלצתי להגיע למקום שבו נידחתי מן הארץ הקדושה, מכוח זה ששמרתי והקפדתי ודקדקתי ולא שכחתי את מצוותיך - תבקש את עבדך ותחזירני לארץ הקדושה.
ספר תהילות מהרי"ץ מביא את רש"י על הפסוק "ושמתם את דבריי אלה על לבבכם", שמדבר בזמן הגלות: אף שתגלו, היו מצוינים במצוות - הניחו תפילין, שמרו שבת, קבעו מזוזה, כדי שתהיו ניכרים בין האומות כאבידה שיש בה סימן. אבידה שיש לה סימן סופה לחזור; אבידה שאין לה סימן, אין סיכוי שתחזור. ובזה בעל הבית, הקב"ה, לא יתייאש מאיתנו וימצא אותנו. וכן "הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים" - ואין הכוונה ל"תמרורים" של בכי, אלא כשרצו לסמן את הדרך היו נוטעים עצי תמר, ועל ידם ידעו את הדרך חזרה; סמנו את הדרך, ואז כשתחזרו מן הגלות תדעו מהיכן לשוב. ולענייננו: הסימנים שלנו הם שנהיה מצוינים שם, ו"מצוינים" אין פירושו שהצליחו בכל המבחנים, אלא לשון "הציב עליו ציון" - סימן; שיהיה ניכר שזה יהודי. ולכן הסימנים - או כפי שקוראים להם אצל התימנים "סימונים" - הם הפאות, שבהן ניכר שהוא יהודי. הסימנים שלנו הם קיום התורה והמצוות, וכשהשם רואה שאנו מסומנים ומצוינים - יחזירנו.
אגב, יש קושי גדול ברש"י זה, ודיברנו עליו פעם בדרשה שלמה מדבריו של הרב אסולין זצ"ל: והלא מדובר כאן במצוות שאינן תלויות בארץ אלא במצוות התלויות בגוף, ואם כן כיצד ייתכן לומר שאקיים אותן בחוץ לארץ רק כדי שלא יהיו כחדשים בעינינו בשובנו ושיהיו לנו סימנים להיגאל בהם - והרי מחויב אני בהן מעיקר הדין? יש שם הסבר על פי דברי רבנו תם, ומי שרוצה ישמע את הדברים שם; רק הזכרתי שיש כאן דבר המצריך הבנה.
על כל פנים, אומר התהילות מהרי"ץ: אף ש"תעיתי כשה אובד", ואני עתה בגלות ואיני מוצא את הדרך אל המקום אשר ישכון אור - ריבונו של עולם, אל תתייאש ממני, "בקש עבדך". אדרבה, עתה הזמן לבוא ולבקש אותנו ולהוציאנו מן הגלות. ואם תאמר: כיצד אמצא אתכם, והלא יהודי וגוי כבר נראים אותו דבר? על כך משיב: "מצוותיך לא שכחתי" - הסימנים עלינו, ותמצא אותי בקלות על ידם, כמו שאמר רש"י: הניחו תפילין, קבעו מזוזה, שמרו שבת, אלו יהיו סימניכם. אומר דוד המלך: הסימנים עלינו, תזהה אותנו בקלות, ובוא וגאל אותנו - על ידי סימני המצוות שלא עזבתי, גאל אותנו כעת גאולת עולמים.
לסיכום:
באות התי"ו חותם דוד המלך את תפילתו הגדולה בשמונה בקשות: שהרינה תתקרב ושתבוא עמה הבנה בתפילה; שתתקבל התחינה ותבוא עמה הצלה מן העוון, מכוח ההבטחה שהקב"ה מסייע למי שמעורר את עצמו; שיזכה ללמוד את החוקים - וזו הפעם השביעית שהוא מבקש זאת, ולכן כבר מודה ומהלל; שיזכה בלשונו להתבוננות הפנימית ולהכרה ש"כל מצוותיך צדק", ולא רק לאמונה תמימה; שתהיה יד השם עצמה בעזרו בלי שליח, כפי שמורים הפיקודים; שתבוא הישועה כדי שתהיה התורה שעשועיו; שיחיה כדי להלל, ובדין יעזרוהו משפטי השם; ולבסוף, שגם כשהוא תועה כשה אובד בגלות, יבקשנו הרועה הנאמן וישיבנו - שהרי הסימנים עלינו, קיום התורה והמצוות, ועל ידם נזכה לגאולת עולמים.