לפנינו הפסוקים האחרונים של אות שי"ן בפרק קי"ט. ארבעת הפסוקים הללו בנויים, כדרכו של המלבי"ם בפרק זה, כל אחד סביב אחד מ"שמות התורה": משפטים, תורה, מצוות, עדות ופיקודים. נלך על סדר הפסוקים, נביא את דברי רש"י, הרד"ק, המצודות והמלבי"ם, ונוסיף את הדרושים והמוסר שנלמדו מהם.
שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ׃ (קסד)
מה פשר "שבע", והיכן אנו מהללים את השם שבע פעמים ביום? רש"י מונה אותן אחת לאחת: בשחרית שתי ברכות לפני קריאת שמע ואחת לאחריה, ובערבית שתיים לפניה ושתיים לאחריה. הרי לנו שבע ברכות קריאת שמע. ו"על משפטי צדקך" - הכוונה על קריאת שמע עצמה, שהיא משפט צדקו של הקב"ה, פסוקים מן התורה.
הרד"ק מבאר את הדברים בפשוטו של מקרא, פחות בדרך דרש. לדבריו "שבע" אינו מספר מדויק אלא ביטוי שגור, כמו "שבע כחטאותיכם", "שבע יפול צדיק וקם". זהו ביטוי מספרי שחוזר בפסוקים ובדברי חז"ל בכמה הקשרים, שכאשר רוצים לומר הרבה - אומרים שבע. וכך גם כאן: פעמים רבות אני מהלל אותך, על משפטיך שהם ישרים וצדיקים, בכל עת שאני מזכיר אותם.
שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל׃ (קסה)
הרד"ק אומר: לעולם אוהבי התורה לא ייכשלו. דרכם דרך ישרה, ולעולם יהיו בשלום, מפני שהם מסתפקים במעט שהם משיגים מן העולם הזה ואינם דואגים לעתיד - איך יהיה, איך נסתדר ומה נעשה. אדם שנמצא כל הזמן בחרדות, בחששות ובפחדים, אין לו שלום. אבל מי שדבוק בתורת השם חי את היום ואת הרגע: הוא יודע שעכשיו עשה את הדבר הנכון, עכשיו קיים את מצוות השם.
אמרנו פעם: מהו "מאושר"? אדם שיש לו אישור על כל מעשה שהוא עושה. קמתי בבוקר, הנחתי תפילין - יש לי אישור, זה מה שהשם רצה. נטלתי ידיים ואכלתי פת שחרית - זה מה שהשם רצה. הלכתי לבית המדרש - זה מה שהשם רוצה. על כל מעשה שאני עושה יש לי אישור. לעומת זאת, אדם שעושה דברים על פי דעתו בלבד - מי אמר לו שהוא עושה את הדבר הנכון? הוא עצמו איננו יודע, ובמציאות כזו האושר רחוק ממנו. אושר הוא אישור; וכאשר אני חי על פי תוכניתו של ריבונו של עולם, יש לי אישור לכל מעשיי מן ההיררכיה הגבוהה ביותר.
בספר "גבעת פנחס" מובא בשם הכתב סופר דיוק נפלא: לא נאמר "שלום רב ללומדי תורתך", אלא "לאוהבי תורתך" - והם מחזיקי התורה ותומכיה. ולהם דווקא נאמר "ואין למו מכשול", שהשכר יגיע אליהם בשלמות בלי שום כישלון. מה שאין כן לומדי התורה, שאצלם הדבר אינו מובטח: ייתכן שלמד שלא לשמה, מתוך איזו פנייה; ייתכן שהיו לו הפסקות באמצע, היסח הדעת, שלא למד בהתמדה כראוי. אבל מחזיק התורה מחזיק אותה בשלמות, אין עליו שום תלונה - הוא מימן את האברך במלואו, ואם האברך הפסיק רגע או התבטל, אין זה באשמתו, והוא מקבל שכר מושלם.
לפי זה מובן מדוע משה רבנו מקדים את זבולון ליששכר - מקדים את מחזיק התורה ללומד התורה: משום שזכותו של המחזיק גדולה, שהיא בשלמות, ואילו לומד התורה ייתכן שיחסר בלימודו. ובדרך זו מבארים גם את הכינוי שניתן לנשים - "שאננות": מפני שהן בטוחות בשכרן. האיש אינו בטוח - אולי נרדם מעט בשיעור, אולי פטפט, אולי לא התרכז. אבל האישה אומרת: ויתרתי עליו שעתיים בערב שילך לשיעור. לה מגיע שכר מושלם, גם אם הבעל לא ניצל את הזמן, שהרי את מה שעליה לעשות ולהקדיש מעצמה - הקדישה, וכמה הוא למד כבר אינו בידה.
בספר "עוד יוסף חי" מבאר: לפעמים השלום עצמו הוא המכשול. מתי? כשעושים שלום עם רשעים, או כשמוכנים להתגמש בעניין קיום המצוות ובעקרונות מסוימים כדי לשמור על השלום ולא ליצור מחלוקת ופילוג. כאן יש סכנה גדולה מאוד, שמתוך אותו "שלום" ייצא מכשול. ייתכן מאוד שדווקא צריך להילחם ולוותר על השלום. ולכן, כשמוכנים להתגמש, יש לשאול: האם זה על פי גדולי ישראל? האם זה המהלך הנכון? על זה אומר הפסוק: "שלום רב לאוהבי תורתך" - אם אתה מתייעץ עם הגדולים ופועל על פי התורה, "אין למו מכשול", לא תגיע למכשול על ידי שלום זה.
בזמנו רצו לקיים "הידברות" בין חילונים לדתיים, מיני סימפוזיונים שבהם יבואו משני עברי המתרס וכל אחד יביע את דעתו, ובאו לשאול את גדולי ישראל - והם התנגדו לכך בצורה נחרצת. הנימוק: אדם שמגיע לכאלה מקומות אינו בא לשמוע, הוא בא להשמיע. ולנו אין מה לשמוע. אני הולך עם האמת בידי, ומי שהאמת בידו אינו צריך לשמוע מאחר - להפך, אתה יכול רק לבלבל אותי. אם באמת היית בא לשמוע, הייתי מוכיח לך; אבל אם באת רק להשמיע, מה התועלת במפגש? אנו בעד שיח והידברות - כשהוא בא אלינו ופתוח לשמוע, כשהוא רוצה להקשיב ולדעת מה יש לנו לתת.
ויש לנו הרבה מה לתת. העגלה שלנו מלאה כבר שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, והיא פוסעת בבטחה כשכל העגלות האחרות כבר מצויות אי שם במחסן הגרוטאות. העגלה היהודית צועדת בגאון אל הכתובת שנקבעה לה מן השמיים, לקראת ביאת המשיח. שום דבר אצלנו לא השתנה: אותן תפילין שהניח משה רבנו אנו מניחים היום, ואותה תורה שמסר משה רבנו אנו מוסרים הלאה. אין אנו מחליפים תורה כל שנתיים, לא מתודות ולא דרכי לימוד. יש לנו דרך סלולה. רוצה ללמוד? בוא ונלמד אותך.
פעם שאלו את החפץ חיים על הקומוניזם, ששטף אז את העולם. אנשים היו בטוחים שזה הפתרון: לא עשירים מדי ולא עניים מדי, שוויון, כולם לומדים אותו דבר ומתחנכים באותם מקומות, סוף למצבים הנוראים של הומלסים מכאן ובעלי הון עתק מכאן. השיב להם החפץ חיים: אם יש דבר טוב - הוא כתוב בתורה; ואם אינו כתוב בתורה - אינו טוב. לא חלפו שבעים שנה, והקומוניזם קרס ברעש גדול, והתברר שטוב הוא לא. ומי שרוצה עדיין לראות את היופי והפאר והקידמה שבקומוניזם, ילך לצפון קוריאה, לרוסיה שמתחילה לחזור לכיוון ההוא, לקולומביה, לסין ולשאר המדינות הטוטליטריות, ויבין לאן כל זה הוביל.
והטעם פשוט: הדבר מנוגד לטבע האנושי, שהרי בטבעו אין אדם עובד בשביל מישהו אחר. לכן גם הקיבוצים התפרקו - ברגע שאחד הקים סטארט-אפ, מיד פרש מן הקיבוץ; וכי יישאר כדי לחלוק את הכול עם האחרים? ומדוע מתחילים כיום לחזור לקיבוצים? מפני ששמעו שמחלקים נדל"ן: רבים מן הקיבוצים עוברים הפרטה, והחלקים מתחלקים בין האבות המייסדים. המסקנה עומדת בעינה: אם יש דבר טוב - הוא כתוב בתורה. ואם כן, מה יש לי לשמוע ממך? מה תחדש לי יותר ממה שלימדו אותי אביי ורבא, הרמב"ם והגאון מווילנא, הבן איש חי והחפץ חיים וכל גדולי הדורות? ואילו היה לך חינוך נפלא, נוער נהדר, הצלחה ביושרה, בדרך ארץ, במידות ובהנהגה - הייתי אומר אולי יש שם משהו. אבל כשאני רואה כישלון קולוסאלי, בשביל מה אבוא אליך? לשמוע איך נכשלת, כדי לברוח רחוק יותר?
שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְהֹוָה וּמִצְוֺתֶיךָ עָשִׂיתִי׃ (קסו)
רש"י מפרש "שברתי" - הוחלתי, מייחל ומצפה. והמצודת ציון כותב שעניינו תקווה, כמו "שברו על ה' אלוהיו". הרד"ק מבאר: "לישועתך" - ישועת הנפש; "ומצוותיך עשיתי" - לשם שמיים ולא לתוחלת גמול, אלא עשיתי אותן מפני שכך ציווית, ומתוך שאני יודע שבזה תהיה לי ישועה - לזה אני מצפה ומייחל.
שָׁמְרָה נַפְשִׁי עֵדֹתֶיךָ וָאֹהֲבֵם מְאֹד׃ (קסז)
תחילה דקדוק בקריאה: אנו קוראים "שָׁמְרָה" ולא "שׁוֹמְרָה", לפי שיש מתג תחת השי"ן, ומכאן שהמ"ם בשווא נע. הרד"ק מבאר: נפשי שמרה את עדותיך - התבוננה בהם, ומתוך כך "ואוהבם מאוד". דבר שאדם שומר עליו, הוא מתבונן בו ומעמיק בו, ומתוך ההתבוננות מגיע גם לאהבה.
שָׁמַרְתִּי פִקּוּדֶיךָ וְעֵדֹתֶיךָ כִּי כׇל דְּרָכַי נֶגְדֶּךָ׃ (קסח)
הרד"ק מבאר "כי כל דרכי נגדך" כעניין "בכל דרכיך דעהו", וכמאמר חז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמיים": הפיקודים והעדות הם שלימדו אותי שיהיו כל דרכיי נגדך. דיברנו על כך לא פעם - כדי להגיע באמת לדבקות בהשם יתברך חייבים מעשים. התורה היא תורה של מעשים, לא של תיאוריה. אין היא אומרת "תחשוב על אהבת השם, תחשוב על דבקות", אלא נותנת הוראות ברורות מאוד: כך אתה קושר תפילין על היד ועל הראש, מתעטף בציצית, נוטל לולב ומנענע, לוקח שופר ותוקע, לוקח מצה ואוכל. פעולות מעשיות, לא דברים מחשבתיים בלבד. ודאי שהמגמה היא להגיע אל העומק ואל הפנימיות, אבל זה מתחיל בפעולה מעשית.
וכך מבאר הפסוק: שמרתי את פיקודיך ועדותיך, והם הביאו אותי לידי כך שכל דרכיי יהיו נגדך - שכל מעשיי יהיו לשם שמיים. ודייק: לא רק הפיקודים והעדות, אלא "כל דרכיי". וכפי שהזכרנו כמה פעמים את דברי השולחן ערוך בסימן רל"א, שצריך אדם שכל מעשיו יהיו לשם שמיים: הולך לישון - לא מפני שהוא עייף, אלא כדי שיוכל לקום מחר בבוקר להתפלל וללמוד תורה, וזה אפשרי רק אם יישן. הולך לאכול - לא מפני שהוא רעב, אלא כדי לחזק את גופו לעבודתו יתברך. וכן בכל מעשה ומעשה, עד שיקיים בעצמו "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". גם הדברים שנראים ניטרליים, סתמיים וארציים - גם אותם אני עושה לשמו יתברך.
רש"י מפרש "כי כל דרכי נגדך" - אתה יודע את כל דרכיי. ולפי זה זו סיבה למה שנאמר בתחילת הפסוק: שמרתי פיקודיך ועדותיך, מפני שאין נסתר מנגד עיניך, ואתה יודע את כל דרכיי.
ואפשר להעמיק בזה על פי מה שמבאר הרב פרידלנדר: מהי באמת השגחה פרטית? אמרנו את זה באריכות ב"שפתי חיים" - אין כוונתה שהקב"ה יודע מה קורה עם כל יצור בכל רגע נתון. שהרי אם נאמר כדעת רוב המפרשים שאין השגחה פרטית על בעלי חיים, וכי משמעות הדבר שהקב"ה אינו יודע מה קורה איתם? האומר כן כופר. ואם השם יודע מה קורה עם כולם, מה ייחודו של האדם? אלא ההשגחה הפרטית היא שהקב"ה יודע מה קורה איתך בכל רגע ורגע, ומזמן לך ניסיונות והתמודדויות לפי מצבך העכשווי, ומשגיח עליך באופן תמידי - ומתוך כך גם שומר עליך ומצילך מכל מיני נזקים.
על בעלי החיים, לעומת זאת, יש השגחה מינית: שהמין לא ייכחד, שמין הפילים יישאר קיים. השם יודע כמובן מה קורה עם כל נמלה וכל פיל, ואין זה ערוך לפניו כלל; אבל אין הוא מנהל אותם. שהפיל ההוא כואב לו הגב או מגרד לו ברגל - אין הקב"ה משגיח בזה כדי לפעול פעולה. לא שאינו יודע, אלא שאינו משגיח בזה לפעול. אצל האדם לעומת זאת, לפי מה שעובר עליו, השם משגיח עליו ופועל בהקשר לזה: מביא לו ניסיונות ועוזר לו במצב שבו הוא נמצא. זהו גדרה של השגחה פרטית. ולפי זה "כל דרכיי נגדך" פירושו: כל מעשיי הם בהשגחה פרטית שלך, ריבונו של עולם, שבכל רגע נתון אתה יודע את כל דרכיי ומשפיע עליי על פי אותן הדרכים.
חשבתי שאפשר לבאר את הפסוק גם בדרך נוספת. חז"ל אומרים שהתיקון למי ששב בתשובה הוא לעשות את ההפך ממה שפגם: מי שהרבה בחילול שבת - יארגן שיעורים על הלכות שבת, יעודד אנשים לשמור שבת, וכן על זה הדרך. כל דבר שפעל האדם, יעשה כעת את ההפך, ובזה תיקונו. משל למה הדבר דומה? לברזל שעיקמת; אם תיישר אותו עד נקודת האפס בלבד, הוא יחזור ויתעקם. כדי ליישרו באמת חייב אתה לעקמו לצד השני, ואז יתיישר.
וכן כתוב על בעל תשובה, שילך בתחילה אל הקצה הרחוק, ורק אחר כך יעבור אל דרך האמצע - חוץ מעניין הגאווה והכעס, שכותב הרמב"ם שבהם צריך להיות תמיד בדרך הקיצונית, להתרחק מן הגאווה בתכלית הריחוק; אבל בשאר המידות אומר הרמב"ם שילך בדרך התיכונה, ואל הדרך התיכונה מגיעים רק לאחר שהולכים תחילה אל הקצה. ולכן אדם המתקן את דרכיו מתקן באותו מישור שבו פגם: אם היו לו רגליים ממהרות לרוץ לרעה - ירוץ עתה למצוות; אם חימם עצמו לדבר עבירה - יעסוק באפיית מצות או בכל מצווה שיש בה חימום, ילך לחפש ארבעת המינים ויחתת רגליו בשוק ארבע שעות מזיע וחם לו, וזה מכפר על מה שחימם עצמו לדבר עבירה.
לפי זה אפשר לרמוז כאן: "שמרתי פיקודיך ועדותיך כי כל דרכיי נגדך" - כיוון שכל דרכיי היו בעבר נגדך, שעשיתי עבירות המכעיסות אותך, נגד הציוויים שציווית, לכן עתה שמרתי פיקודיך ועדותיך. ולשון "שמירה" מורה על הקפדה יתרה ודקדוק רב: אני שומר אותם בדקדוק, מפני שבעבר היו דרכיי נגדך, ועתה עליי ללכת אל הקצה השני. ובזה סיימנו את אות שי"ן שבפרק קי"ט.
בארבעת הפסוקים החותמים את אות שי"ן עוברים אנו על ארבעה מיסודות עבודת ה': הלל תמידי על משפטי צדקו של הבורא; שלום רב שאין בו מכשול - שלום הבא מאהבת התורה ומהליכה על פי רב ועל פי גדולי ישראל, ולא שלום מדומה של התגמשות והתקרבות אל העגלה הריקה; ייחול לישועת ה' מתוך קיום מצוות לשם שמיים, שבזכותן הקב"ה עוזר לאדם נגד יצרו; ושמירת הפיקודים והעדות מתוך ידיעה ש"כל דרכיי נגדך" - שהכול בהשגחה פרטית, ומתוך כך יגיע האדם לכך שכל מעשיו, אף הארציים שבהם, יהיו לשם שמיים. וזהו האדם המאושר באמת: מי שיש לו אישור על כל מעשיו מן ההיררכיה הגבוהה ביותר, מריבונו של עולם.