אנחנו ממשיכים בפרק קיט, באות גימ"ל. שלושת הפסוקים שלפנינו - "גמול על עבדך", "גל עיני" ו"גר אנכי בארץ" - בנויים כיחידה אחת: דוד המלך מבקש חיים, ומיד מסביר בשביל מה הוא מבקש אותם; מבקש שייפתחו עיניו להשיג את נפלאות התורה; ומבקש שלא יהיה מצב שהגרות שלו בעולם הזה תמנע ממנו את קיום המצוות. הצד השווה שבכולם: כל בקשה גשמית כאן היא אך ורק כלי לעבודת ה'.
גְּמֹל עַל עַבְדְּךָ אֶחְיֶה וְאֶשְׁמְרָה דְבָרֶךָ׃ (יז)
רש"י מפרש: "גמול על עבדך" - דבר שאחיה בו, בגמול חסדך. כלומר, תגמול עמי ותיתן לי דבר שתהיה לי בו חיות, מתוך חסד שאתה עושה עמי. והרד"ק מוסיף: גמילות חסד תעשה עמי שאחיה - אבל לא במגמה של "לעשות חיים", ליהנות מן החיים, אלא "אחיה ואשמרה דברך". בקשת החיות היא כדי שיהיה לי עוד יום בעבודת ה', עוד יום ביראת שמים, עוד יום בקיום מצוותיו.
האלשיך הקדוש מדייק: דרכו של אדון שחפץ בחיי עבדו. לכאורה רצון האדון ורצון העבד מיושרים - שניהם רוצים שהעבד יחיה. אלא שההבדל הוא במטרה: העבד חפץ בחיים מצד החיים עצמם, והאדון חפץ בעבודה. האדון אינו מבקש "אנא ה', תן חיים לעבדי", אלא "אנא ה', שיהיה לי פועל". ואם יציעו לו עובד אחר במקומו, אין לו בעיה - העיקר שתיעשה המלאכה. בא דוד המלך ואומר: אני איני כשאר העבדים, שחפצים בחיים ואינם חפצים בעבודה. אני מבקש "גמול על עבדך אחיה" - רק כדי ש"אשמרה דברך". אני חפץ בחיים כדי לעבוד בהם אותך, ולא בחיים שבהם אוכל להתפרק מן העבודה.
עוד מוסיף האלשיך: "דוד מלך ישראל חי וקיים" - גם לאחר מותו נקרא דוד חי. לכאורה אפשר היה לומר לו: מה אתה מבקש "אחיה"? הרי אתה חי ממילא, צדיקים במיתתם קרויים חיים. על כך אומר דוד: אינני מבקש "חי" כמדרשו אלא כפשוטו. ולמה? כי במצב ההוא איני שייך עוד בקיום מצוות ה'. לכן "אחיה" - כפשוטו, כאן בעולם הזה, חיים טבעיים, ומה סימנך? "ואשמרה דברך", שאוכל עדיין לקיים את מצוות ה'.
מפורסם בשם הגר"א, שברגעיו האחרונים בכה. שאלוהו: הלא על הרב נאמר "ותשחק ליום אחרון"? אמר להם: אני עוזב עולם שבפרוטות אפשר לקנות בו חיי נצח, ואדם יכול לזכות בו לאלפי עבדים שישמשו אותו. ציצית - אדם קונה בפרוטות ואפשר לראות בה פני השם, כמו שכתוב "וראיתם אותו". ואילו שם, למעלה, "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" - נגמר, אי אפשר עוד להשקיע, אי אפשר לתת, אי אפשר לעשות דבר. זו בדיוק בקשת דוד: תאריך את ימיי, אחיה כפשוטו - כדי ש"אשמרה דברך", שזה דבר שאפשר לעשות רק כאן.
מסופר בשם החפץ חיים, שהנשמה יורדת לעולם בעל כורחה, כלשון המשנה: בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי, ובעל כורחך אתה מת, ובעל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון. ואף על פי כן, ברור שמרצים אותה במשהו כדי שתסכים לרדת. כך מובא בכתבי המקובלים: אין הנשמה יורדת לעולם עד שמתרצה. היא יודעת מראש באיזה גוף ישימו אותה, באיזו צורה תגיע, מה תיקונה ומה עליה לעבור. ולפעמים רוצים להורידה במצב של עשירות והיא מתנגדת, ואומרת: ריבונו של עולם, הלא כל הקלקול שלי בגלגול הקודם נבע מן העשירות, "וישמן ישורון ויבעט" - איני רוצה לרדת שוב בעשירות. והיא עצמה מבקשת לרדת במזל של עניות, שזה עצמו יביא אותה ליראת ה', לדבקות ולציפייה תמידית ליד ה'. ולאחר מכן אדם עוד מתלונן, או פשוט שכח שהוא עצמו ביקש זאת.
ובמה מרצים אותה? אומר החפץ חיים: אומרים לה - תדעי לך, כאן תחת כיסא הכבוד זהו באמת המקום הנפלא ביותר, אין למעלה מזה; אבל להיות עבד ה' אפשר רק שם למטה. והנשמה שומעת ומתרצה. כאן למעלה מה אני? נהנית מזיו השכינה, בבחינת נהמא דכיסופא, הקדוש ברוך הוא משפיע עליי. אבל להיות עבד ה' - אפשר רק בעולם התחתון: לרדת, לעשות רצון ה', להתגבר על היצר, להתמודד. זה עצמו מה שדוד אומר: ריבונו של עולם, אני חפץ בחיים הטבעיים כאן - לא כדי "לעשות חיים", אלא כדי "ואשמרה דברך", שהרי עבד ה' אני יכול להיות רק בחיי חיותי.
מוסיף האלשיך: התלמיד חכם בעודו בעולם הזה "יעצרנו הגשם". זו מליצה מלשון הכתוב אצל אליהו, שאמר לאחאב לרוץ "בטרם יעצרכה הגשם", לאחר הנס בהר הכרמל והתפילה על הגשם אחרי שנות הבצורת. וכאן הכוונה: הגשמיות עוצרת את האדם מלהתקדם ברוחניות. מה יעשה ויש לו גוף גשמי? מה יעשה ויש לו צרכים גשמיים - צריך לאכול, צריך לישון - והם מעכבים אותו מלהשיג נפלאות מתורת ה'. רק כאשר תעלה רוחו אל האלוקים משוללת חומר, אז תשיג, ואז זהו משוש דרכו: שמחה והשגה בלי מפריעי הגוף. וזה שאמרו חז"ל: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר "ילכו מחיל אל חיל" - כי שם הוא יכול באמת להתקדם ברוחניות בלי הפסק.
אם כן נוצרת שאלה: דוד חפץ בחיים כדי לשמור את דבר ה', ומצד שני עצם החיים בגוף חוסמים אותו מהשגת נפלאות ה'. לכן ממשיך הפסוק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך": אני מבקש שתסיר ממני את המסך החומרי - לא שאהיה מלאך, אלא שהגשמיות לא תחסום אותי מלראות את נפלאות התורה, ולא אפסיד דווקא מחמת אריכות ימיי כאן.
הגר"א מבאר מהי סיבת השינה (והבאתי את הדברים במשנת הגלגולים): מפני שהאדם מגושם, ובהיותו בתוך גוף גשמי הוא מנוע מלהשיג את הרוחניות, לכן יצר הקדוש ברוך הוא מצב שבו האדם ישן - הנשמה מתנתקת מקשרי הגשמיות, עולה למעלה ומקבלת תורה, והגוף הגשמי אינו מפריע. וכידוע, נבואת כל הנביאים חוץ ממשה רבנו הייתה בחלום, מאותו טעם: כשאדם שרוי בתוך מציאותו הגשמית, ארצי ומגושם, כיצד יקבל דבר אלוקים? אך כשהנפש מתנתקת מקשרי החומר, היא רוחנית ויכולה להתחבר אל הרוחניות. נמצא שיש מציאות כאן בעולם הזה להיות מגושם ובכל זאת להתנתק ולהתחבר לרוחניות.
סיפרנו פעם על הגר"א שקם בבוקר ואמר שראה בחלומו אלפיים וארבע מאות פירושים על הפסוק "עלו זה בנגב" - בלילה אחד. וסידרם בראשו קודם ברכות התורה, וכשבא להתפלל שכחם לגמרי; וכשעלו שוב בדעתו באמצע התפילה מיד הפסיק ואמר: לא, אני עכשיו מתפלל. וכשסיים את התפילה זכה והפירושים חזרו ונזכרו בראשו. תבינו מה פירוש שאדם זוכה לאלפיים וארבע מאות פירושים בשינה אחת. וכן האר"י הקדוש ישן פעם שנת צהריים, ורבי אברהם הלוי תלמידו התקרב לשמוע, כי שמעו ממלמל. רוחו של האר"י הרגישה שיש מפריעים בסביבה והוא התעורר, והקפיד עליו: למה הפרעת לי? אמר לו: שמעתי את הרב מדבר בדברי תורה ורציתי לשמוע. אמר לו האר"י: אפילו היו לי שמונים שנה, לא יכולתי ללמד אותך את מה שקיבלתי עכשיו בחלומי. כלומר, בעת השינה האדם כמו מתנתק וזוכה להשגות רוחניות שאינן כפופות למגבלות הזמן; בגוף גשמי אנו נתונים בזמן, ולכן שם שמונים שנה, וברוחניות הכול יכול להיות ברגע אחד.
וכן מסופר על הבבא סאלי שקם בבוקר ושאל: מי זה רבי יעקב ישראל מבני ברק? אמרו לו: יש אחד, הסטייפלר, רבי יעקב ישראל קנייבסקי, הגר בבני ברק. שאלוהו למה הוא שואל, אמר: כשנפשי יורדת מישיבה של מעלה בלילה, שמעתי כרוז שאומר "פנו דרך לנפשו של רבי יעקב ישראל מבני ברק", ורציתי לדעת מיהי אותה נפש העולה לקבל תורה בישיבה של מעלה בשעה שאני יורד. אנשים גדולים וצדיקים יכולים להיות בהתפשטות מן הגוף אף שהם עדיין בתוך הגוף - בעת השינה - ולקבל סודות אלוקיים.
על הרב עובדיה יוסף היו מספרים שמדי פעם היו רואים אותו מתעורר באמצע השינה, קם, כותב משהו וחוזר לישון; וכששאלוהו, אמר שהתחדש לו תירוץ בחלום, או קושיה, או הסבר. ועל רבי חיים קנייבסקי מספרים שבוקר אחד ביקש מנכדו שיביא יין לסיומים. אמר לו הנכד: סבא, עדיין לא סיימת - שהרי סדריו היו קבועים ביותר וידעו בדיוק באיזה יום הוא מסיים. אמר לו: את שבעת הדפים האחרונים סיימתי בחלום, וכבר אפשר להביא יין. אנשים גדולים זוכים להשגות בחלום. הבאתי במשנת החלומות על ספרים שלמים שנתחברו על פי חלום: "רסיסי לילה" לרבי צדוק הכהן מלובלין, שהוא על פי סודות שנתגלו לו בחלום; ורבי יעקב ממרויש היה עושה שאלת חלום והיו מגלים לו תשובות מן השמים - זהו "שו"ת מן השמים". ואגב, אין פוסקים כמותו הלכה, שהרי "לא בשמים היא", וההלכה נקבעת על פי מה שקובעים בארץ; אבל רואים בו כיצד הדברים נקבעים בשמים.
המלבי"ם מבאר: יש מונעים רבים המעיקים על האדם מהשגת השלמות. ואלו הם: קוצר החיים; קוצר המשיג - קוצר דעתנו; עומק המושג - שהדברים שעלינו להשיג עמוקים, ולא כל מוחא סביל דא, וצריך התבוננות מרובה; ורוב ההוצאות - בלשונו של המלבי"ם הכוונה להקדמות, שיש עניינים שאי אפשר להתחיל להבינם בלי להקדים הקדמות רבות. בחכמת הקבלה זה מקובל מאוד: קודם לומדים מושגים, ורק אחר כך אפשר לדבר על ספירה זו המשפעת לזו; מי שאינו יודע כלל מהם מושגי הספירות, אינו יכול להבין מהי ספירה משפעת ומהם זיווגי מידות עליונות. ועוד: טרדות הזמן להשיג הצרכים, כמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים - צריך ללכת לעבודה, לחתן את הילד, לקנות לו בית, להתמודד עם זה ועם זה. ועוד מונע: מה שאנו רואים בעולם מרוע ההנהגה, שהרשעים מצליחים והצדיקים מבוזים, "מדוע דרך רשעים צלחה", שאלה שגם גדולים וצדיקים שאלו, ומשה רבנו בכללם: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.
כנגד קוצר החיים מבקש דוד "גמול על עבדך אחיה". והמלבי"ם מבאר בכמה מקומות שהביטוי "גמול" בא תמיד על פעולה הנעשית מתוך התפעלות של אהבה או של שנאה - לא פעולה סתמית בשוויון נפש. מתוך אהבה גדולה אני גומל ועושה לך טוב, או מתוך שנאה גדולה אני עושה רע, כמו הביטוי המקובל היום "פעולת תגמול". וכאן: מאחר שנפשי חושקת ללכת בתורתך, ראוי שתגמול לה באהבתך שלא יעצור המוות בעדי.
ונזכיר את דברי המלבי"ם בפרק צ' על הפסוק "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה": מפני שמחמת קוצר ימינו איננו יודעים מאומה, לא את כוח אפך ולא את עברתך, ואנו מתים בלא השגת השלמות, לכן ראוי שתודיע לנו כיצד למנות את ימינו באופן שנביא בהם לבב חכמה - "ונביא" לשון הבאה, שלא יהיו ימינו לריק ולתוהו, ולא כמו "ורחבם עמל ואון". מאחר שימינו קצרים, תגמול עלינו חיים שנוכל למלאותם בהשגת החכמה. ושוב, אין הוא מבקש את החיים בעבור עצמם, אלא "ואשמרה דברך" - שמכוחם אשיג את דבר האלוקים.
בספר "רוח חיים" לרבי חיים מוולוז'ין מבאר, שדוד המלך מבקש כאן לקבל את גמולו דווקא בעולם הזה. ולכאורה תמוה: הלא כל אדם רוצה שגמולו יישמר לו שלם לעולם הבא. ומהו הגמול שהוא מבקש? "ואשמרה דברך" - שאחיה בעולם הזה ואזכה לשמור את דברי ה'. ודברים נפלאים אומר: יותר יקר בעיניי מכל גמולי נהרי גן עדן והבטחותיו, שתשאיר אותי כאן עוד יום כדי לעבוד אותך. יש כאן מסירות עצומה: אני מוכן לוותר על כל השכר הנצחי העצום והעתידי, ובלבד שאשאר כאן עוד יום לקיים את מצוותיך. וזהו שאמרו חז"ל: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. "גמול על עבדך אחיה" - ריבונו של עולם, תן לי את גמולי כאן בחיים, כדי שאזכה לשמור את דברך; שם כבר אי אפשר להיות עבד לה', אי אפשר לקיים מצוות, אי אפשר למסור נפש על תורת ה' - זה אפשרי רק כאן.
ומכאן שאם אדם מבין מהי מטרת החיים, הוא מבין שאין "חיים" מה שקוראים לו היום חיים. שואלים: הוא יאריך ימים, אבל איזו איכות חיים תהיה לו? אלא שצריך לברר: מה הם רואים איכות חיים ומה אנחנו רואים איכות חיים. בשבילם "לעשות חיים" פירושו ליהנות, מסיבות ומועדונים, ואם אין זה - מה הטעם. אבל אנחנו יודעים מהם החיים האמיתיים: עוד יום של הנחת תפילין, עוד יום של ברכה ושל דבר שבקדושה, עוד יום של תפילה ושל עשיית רצון ה' - ואין לאדם מושג איזו השגה עצומה עשה לעצמו בעולם העליון ואיזה שכר הביא על עצמו.
וודאי שכאשר הייסורים מזככים ומכפרים, יום אחד של ייסורים כאן בעולם הזה אינו שקול כנגד חודשים ארוכים של ייסורים שם. כתוב שמטבע הייסורים כאן שוות ערך הרבה יותר מן הייסורים שלמעלה, ולכן אף שנדמה לאדם שאין תוחלת בחיים כאלה - דע לך שלייסורים האלה יש כוח כפרה עצום. ולכן גם מי שחושב לנתק אדם מן המכשירים כדי לגאול אותו מייסוריו, כבר סיפרנו על אותו פרופסור שנהג לעבור במחלקה, לראות חולים סופניים ולגאול אותם ואת משפחתם מן הצער, והיה מנתק אותם מן המכשירים ואחר כך מחזירם, וכשהיו באים ורואים הכול תקין היו אומרים כנראה הגיע זמנו. פעם אחת התגלה אליו אחד מאותם נפטרים בחלום ואמר לו שאינו מוחל לו. נבהל והלך לשאול את הרב וולבה מה פשר הדבר. אמר לו הרב וולבה: ייתכן שמה שנאמר לך נכון - נשאר לו עוד יום לחיות, ואילו היה חי עוד יום אחד בייסורים האלה היה מגיע למעלה זך ונקי; עכשיו, משמנעת ממנו את הייסורים, הוא צריך לעבור ייסורים למעלה. הבין הלה את גודל הנזק שעשה, והיום הוא בעל תשובה.
נמצא שאין מה שהם קוראים חיים מה שאנחנו קוראים חיים, כי תכלית החיים אינה מה שהם רואים כתכלית. וזה שאומר דוד המלך: מהו הגמול הגדול ביותר שאתה יכול לתת לי, ריבונו של עולם? עוד יום של חיים. כי יש לי בו עוד יום של השגה ושל התקרבות אליך - ואת זה אני יכול לעשות רק כאן.
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ׃ (יח)
רש"י מפרש: "נפלאות מתורתך" - דברים המכוסים בה שאינם מפורשים בה. כלומר, תגלה את עיניי שאזכה לראות את הנסתרות שבתורה. והרד"ק מבאר שהכוונה לחוקים שטעמם לא נתגלה, ולמעשה בראשית שהוא מסתרי תורה - דברים שהם סתרי תורה, תגלה את עיניי ואזכה להבינם.
המלבי"ם מעמיד את הפסוק כנגד המונע השני: עומק המושג. התורה עמוקה עד מאוד, וזה מונע מאיתנו להשיגה כראוי; וכנגד זה הוא מבקש "גל עיני" - שאשיג דברים למעלה מכוחי הטבעי, על ידי רוח הקודש והשגה רוחנית גבוהה, עד שאוכל להביט בנפלאות שבתורה. וצריך לדעת שמושג "נפלאות" אינו במשמעות של נס, כמו שרגילים היום לומר "ניסים ונפלאות". "פלאי" פירושו מופרש, נבדל, דבר שאין לך בו השגה - כמו "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי", וכמו "נוראות נפלאתי", היינו שהדבר רחוק מהשגתי. וכן "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר לה'" - אין שם שום פלא, אלא "יפליא" מלשון יפריש. אם כן הבקשה היא: תגלה את עיניי שאשיג את אותם דברים הנפלאים ממני, המופרשים והמובדלים ממני, המכוסים וסגורים בחותם צר.
בספר "רוח חיים" מבאר: כל הבריאה השתלשלה וירדה מלמעלה למטה, וכשירדה אל העולם התחתון נתגשמה. כל דבר שקיים כאן בגשמיות יש לו שורש ברוחניות - שולחן, אילן, כל צמח שיש עליו מלאך המכה בו ואומר לו גדל - וברדתו לעולם החומרי קיבל מציאות מגושמת. חוץ מדבר אחד: התורה הקדושה. היא לבדה ירדה מן העולמות העליונים עד למטה ונשארה ברוחניותה בלי להתגשם כלל. ירדה ממקור שורשה העליון ממדרגה למדרגה ומעולם לעולם, ועם כל זה קדושתה הראשונה כדקאי קאי - גם בעולם הזה כולה קודש, ואסור לנהוג בה מנהג חול. וזהו שאמרו בזוהר: קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא. שהרי ירידת העולמות היא רק מצידנו, אבל מצידו של הבורא יתברך אין שום חילוק ושינוי מקומות.
וזה מה שלמדנו באריכות בנפש החיים: כל מה שאנו רואים כשינויים כאן - טמא וטהור, מותר ואסור, קדוש ושאינו קדוש - הכול מצידנו, מבחינת השגתנו יש מקום קדוש ומקום קדוש יותר. אבל בהשם יתברך עצמו, שהוא מקומו של עולם, לא שייכים שינויים כלל, שהרי אין לומר שיש ריכוז גבוה יותר או נמוך יותר של הקדוש ברוך הוא, ולית אתר פנוי מיניה. לפי אמיתותם של דברים אין יותר השראת שכינה בקודש הקודשים מאשר, במחילה מכבודכם, בבית הכיסא. ומיד יש לשאול: אם כן אפשר להתפלל שם? חס ושלום. כי כל מה שהסברנו הוא מצידו יתברך; אבל מצידנו, מנקודת המבט המגושמת שלנו, יש עשר קדושות, וארץ ישראל קדושה מכל הארצות, וירושלים מארץ ישראל, והמקדש, וקודש הקודשים. זהו ההבדל בין "ממלא כל עלמין" - שבו הכול בהשוואה גמורה, שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום באותה צורה ממש, "אני ה' לא שניתי" - לבין "סובב כל עלמין", שבו יש בחינת עלמין והוא כביכול סובב מבחוץ, וזו התפיסה האנושית שבה עלינו להתייחס לדברים, וצריך לנהוג בזה ברצוא ושוב, ואין כאן מקום להאריך.
לענייננו: התורה הקדושה לא נשתנתה כלל, ונשארה כמו במקורה. ואם כן, מה שאיננו משיגים אותה כהשגתה האמיתית בעולם העליון - אין זה מצד התורה אלא מצדנו: עינינו טחו מראות. משהו השתנה אצלנו, העיניים נסתמו מחמת שניתנו בתוך גוף גשמי, ומחמת החומריות איננו רואים נכוחה. אבל התורה עצמה אורה מבהיק כמקדם. ואם כל המניעה היא מצידי, מה נשאר לבקש? "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".
ועוד מוסיף ה"רוח חיים": לפעמים אדם מתייגע על דבר מסוים בתורה, ואחר שמתאמץ ומתייגע הוא זוכה בחסדי ה' להבינו, ואז הוא תמה בעצמו: הלא זה דבר פשוט, איך לא השגתי זאת מתחילה? ההסבר הוא שלעיתים האדם מוכה בסנוורים, יש לו חסימה ולכן אינו יכול להבין. ומי שלומד תורה לשמה זוכה שמגלים לו סודות הרבה. לכן הוא מבקש: ריבונו של עולם, תגלה את עיניי - אותם דברים שהם גלויים ורק עיניי סתומות - שאזכה מיד להבין את סודות התורה, ולא אצטרך להתייגע כל כך על דברים שהם ברורים לגמרי, אלא שמראש איני רואה אותם מחמת החסימה שבי.
גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֺתֶיךָ׃ (יט)
המסך המבדיל הוא שמהווה חסם מהשגות רוחניות. נשמתי היא בבחינת גר - נמצאת במקום שאינו טבעי לה, בתוך גוף מגושם המונע ממנה את ההשגות. זהו "קוצר המשיג".
רבנו בחיי מבאר את הדמיון לגר: כשם שלגר אין "צוות" - לשון צוותא, חיבור, בני לוויה - כך האדם יחידי הוא. ולכאורה יש לו רכוש, יש לו אוהבים, יש לו בני בית ומשפחה; אלא שסופם שיניחוהו בקברו וילכו להם. מלווים אותו עד נקודה מסוימת ומשם נפרדים. אין לו צוות כי אם הקדוש ברוך הוא, ואין לו מרחם כי אם חסדי ה'. אני בבחינת גר - לבדי, ורק הקדוש ברוך הוא עמי.
השל"ה הקדוש מוצא כאן רמז: "גר אנכי" - שגם נשמות הגרים היו במעמד הר סיני ושמעו את ה"אנכי": "אנכי ה' אלוקיך", "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי". "גר אנכי בארץ" - ירדו נשמותיהם של הגרים העתידים להתגייר, והגר אף הוא שמע את ה"אנכי". והגר"א מבאר מי הם: כאשר חיזר הקדוש ברוך הוא על האומות, "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש מימינו אש דת למו" - הציע להם את התורה, והאומות סירבו ושאלו מה כתיב בה, לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף. אומר הגר"א: לא ייתכן שבין כל האומות לא היו בודדים שאמרו "לנו זה כן מתאים, אנחנו דווקא מעוניינים". ומה עם אותם בודדים? הם הם נשמות הגרים, המתגיירים בכל דור ודור - אותם יחידים שבתוך האומות שכן היו מוכנים לקבל את התורה.
ספר "תהילות מהרי"ץ" מבאר על פי דברי הגמרא, שאדם נברא בסוף מעשה בראשית כדי שייכנס מיד לסעודה והכול מתוקן לפניו. שהרי אם אדם יהיה טרוד במזונותיו, מתי יעסוק בתורה? כל היום טרוד בפרנסה - כיצד יוכל לעסוק בתורה? מה עשה הקדוש ברוך הוא? סידר לו את הכול מראש: מגיע האדם וכבר יש בהמות וחיות ואילנות והכול מוכן - בוא שב ואכול, שב ולמד.
ועוד אמרו בגמרא: האי עלמא דמיא ליומא דשוקא. אם אדם ביום השוק ילך ויסתובב ויתבונן בנוף - הסחורות יימכרו, אחרים יקנו, והוא יימצא בסופו של דבר בלא כלום. יש יריד, יש הזדמנות עסקית, והוא במקום לסחור מטייל ומתבונן בנופי העיר; ודאי שלא יוכל להתפרנס כך. כך העולם הזה דומה לפרוזדור, ואומר דוד: אני כגר בארץ, זמני כאן, זהו יום השוק, וצריך לנצל כל רגע לעסק התורה והמצוות. ואם אצטרך לבלות את זמני ברדיפה אחר הפרנסה מבוקר עד ערב - כמה תורה אשיג? כמה השגות רוחניות יהיו לי? לכן הוא מבקש: "אל תסתר ממני מצוותיך" - אל תטריד אותי בגשמיות, שלא יהיה לי מחסום זה שאהיה רודף כל הזמן אחר מזונותיי, ומתי יהיה לי זמן פנוי ליראת שמים, ללימוד מוסר ולהתקדשות. היות ואני גר בארץ, תן לי פרנסה בשפע ועל ידי כן אהיה פנוי לעסק התורה והמצוות.
הרב מאזוז מבאר "גר אנכי בארץ" על פי דברי המקובלים: האר"י הקדוש אומר שהאדם, כדי להשלים את נפשו, צריך להשלים את כל תרי"ג המצוות. ומכיוון שאין אדם יכול לקיים את כולן, לשם כך נועד הגלגול: פעם מתגלגל כאדם זה ופעם כאדם אחר, בכמה וכמה הזדמנויות, עד שמשלים את כולן. וזהו שאומר דוד: "גר אנכי בארץ" - זמני אני כאן, היום כאן ומחר בקבר; לכן "אל תסתר ממני מצוותיך" - אל תסבב לי מצב שלא אזכה לקיים את כל המצוות ואצטרך לחזור בגלגול כדי לקיימן, אלא גלה לי את המצוות ואוכל בזמן הגרות הקצר שלי כאן לקיים את כל מה שאני מחויב בו.
ואם תשאל: הלא בכל מקרה יש מצוות שאינן בידו, כגון מצוות נתינת גט לאישה, שהיא אמנם מצוות עשה מן התורה אך אין אנו רודפים אחריה, או מצוות השייכות בכוהן והוא אינו כוהן? על כך אומר האר"י הקדוש, והבאתי זאת במשנת הגלגולים, שלשם כך יש עניין ה"עיבור": אין הוא צריך לחזור בגלגול, אלא נשמתו יורדת ומתחברת לאדם אחר בחיי חיותו, נכנסת בו באמצע חייו - ואדם יכול לשאת, כמדומני, עד ארבע נשמות בו זמנית - ובאותו זמן היא זוכה עמו במצוות שהוא מקיים. ואם אותו אדם הולך לתת גט לאשתו, באותו רגע מתחברת עמו הנשמה שחסרה לה מצווה זו, זוכה עמו בה, ואם תרצה תעזוב, ואם תרצה תישאר ותזכה עמו בעוד מצוות. ומתי היא עוזבת? כאשר האדם עובר עבירה, שהרי אין נוח לנשמה להישאר בגוף העושה עבירה. אבל כל זה רק במצוות שאינן חיוביות; אולם מצוות חיוביות, כתפילין וכשבת וכיוצא בהן, בהן לא יועיל עיבור, ועל אלה יצטרך לחזור בגלגול כדי להשלים - שהרי יכולת לקיים, ולמה לא קיימת?
שלושת הפסוקים שלפנינו הם תפילה אחת מדויקת. "גמול על עבדך אחיה" - כנגד קוצר החיים: אני מבקש חיים טבעיים כאן, לא כדי ליהנות מהם אלא כדי "ואשמרה דברך", שהרי עבד ה' אפשר להיות רק בעולם הזה, וכדברי ה"רוח חיים" יקר בעיניי עוד יום של עבודה מכל גמולי נהרי גן עדן. "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" - כנגד עומק המושג: התורה לא נשתנתה כלל בירידתה לעולם, רק עינינו נסתמו מחמת החומר, ולכן כל הבקשה היא שיוסר המסך ואזכה לראות את הנסתרות. "גר אנכי בארץ" - כנגד קוצר המשיג וטרדות הזמן: אני זמני כאן, יחידי, ביום השוק, ולכן אל תסתיר ממני את מצוותיך, לא בטרדות הפרנסה ולא בהעלמת ההזדמנות לקיימן. מכאן לימוד גדול על ערכו של יום אחד בעולמו של הקדוש ברוך הוא: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.