פרק זה, על פי דרכו של המלבי"ם, נאמר על חזקיהו המלך בשעה שצרו סביב ירושלים, וכן על מחלתו שבה נאמר לו "מת אתה ולא תחיה". מן הפסוקים שלפנינו ואילך אנו מגיעים אל שיאו של הפרק: ההודאה. מן ההכרה שהקב"ה הותיר את האדם בחיים, אל היציאה אל שערי בית המקדש כדי לספר את מעשי ה' ולהודות לו. נלך על סדר הפסוקים.
לֹא־אָמוּת כִּי־אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ׃
רש"י בא ליישב כאן קושי פשוט: מה פירוש "לא אמות"? הרי אין אדם שאינו מת, וסוף כל האנשים למות. אלא, אומר רש"י, הדובר כאן הוא כנסת ישראל: לא תהיה מיתתי כמיתתם של גויים, שמיתתם מיתת עולם, אלא "אחיה" - אנו מובטחים בתחיית המתים, אקום ואספר מעשי י-ה.
האבן עזרא מבאר על פי ההמשך של הפסוקים הקודמים: היות שראינו ש"ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל", ואני חוסה בצל ימינו ובוטח בו - על ידי כן לא אמות ביד האויב בעת המלחמה. ימינו של הקב"ה עושה לי חיל במלחמתי נגד אויבי. וכן הרד"ק: לא אמות כמו שרצו להמית אותי ולהאביד אותי מן העולם. דוד המלך, שהיו לו לא מעט רודפים, אומר: לא אמות על ידי כל אותם רודפים המבקשים את נפשי, אלא אחיה ואספר את המעשים והנפלאות שעשה עמי ה'.
ומכאן רמז לעניין שמי שנעשה לו נס - יספר בניסו ויפרסם אותו. אם הגעתי למצב של "לא אמות כי אחיה", שהשם הציל אותי ופדה נפשי ממוות לחיים, הרי העניין הוא עכשיו ללכת ולספר את מעשי ה' ולדבר בשבחו של בורא עולם.
המלבי"ם מבאר: מעכשיו אני יודע בבירור שלא אמות. חזקיהו המלך, שכבר נאמר לו "מת אתה ולא תחיה", אומר: אני רואה שהקב"ה החיה אותי מחוליי - ולמה? כדי שאספר מעשי י-ה ואפרסם שמו בעולם. ואם כן, אם נשארתי בחיים כדי לספר את מעשיו, ו"לא המתים יהללו י-ה", מה ייתן ומה יוסיף אם השם ימית אותי? בתור מת אינני יכול לספר מעשי ה'. בעל כורחך, הקב"ה רוצה שאמשיך לחיות כדי להלל ולספר את הניסים שעשה עמי.
יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי׃
והדבר השני שאומר המלבי"ם: תמורת המוות ייסר אותי ה' בייסורים. שכן אין בעל נפשות נוגע בנפשות תחילה, אלא בתחילה מביא ייסורים על האדם. וכאן אומר חזקיהו: היות שניצלתי מן המוות, אני יודע שאחיה - ולמה? כי נתכפרה מיתתי בייסורים שקיבלתי. "יסור יסרני י-ה", ועל ידי כן "ולמוות לא נתנני" - כיוון שהשם ייסר אותי, לקח את ייסוריי תמורת מיתתי, ועל ידי הייסורים הללו הצילני מן המיתה.
וכבר הבאנו פעם את המעשה באותו יהודי שפנה לאדמו"ר וספר לו שמצבו קשה מאוד, ויש לו אח עשיר שיכול לעזור לו, ושאל אם כדאי לו לפנות אליו. אמר לו האדמו"ר: עצתי שלא תפנה אליו. אמר לו: אבל הרב, הוא עשיר, יש לו כסף! אמר לו: אל תפנה אליו. לאחר זמן הוקשה מצבו עוד יותר, ואשתו לחצה עליו שישוב אל הרב ויסביר לו עד כמה האח מסוגל לעזור בלי כל קושי. ניגש שוב, ושוב אמר לו: עצתי - אל תפנה אליו. בפעם השלישית, כשכבר הגיעו מים עד נפש, אמר לו הרב: אמרתי לך את מה שאמרתי, רצונך - עשה כהבנתך, אבל אני נתתי לך עצה טובה. האיש כבר לא יכול לעמוד בלחצים שמן הבית, ופנה אל אחיו. ואכן, כפי שציפה, אחיו עזר לו ונתן לו. לאחר תקופה נפל למשכב והגיע ממש עד שערי מוות, ושלח אל האדמו"ר, כשהוא רואה בזה קפידא על שעשה היפך ממה שאמר לו. אמר האדמו"ר: אין כאן שום קפידא. פשוט נגזרה על האיש הזה מיתה, ועני חשוב כמת - "יסור יסרני י-ה ולמוות לא נתנני". הקב"ה ייסר אותו בעניות, ואמרתי לו: לא כדאי לך, כדאי לך לסבול את העניות, כדאי לך לסבול את הייסורים - אבל הוא לא שמע לי. וכעת, אמר, אין לי מה לעשות. כנראה שמן השמים לא הותר לו לומר את הדברים במפורש. פעמים רבות מתירים לרמוז, אבל אין מתירים לגלות, שאם לא כן יתחיל לגלות לכל אחד את כל צפונותיו וכל מה שנגזר עליו. ואם מן השמים לא התירו לגלות - אף אם מדובר בפיקוח נפש, לא התירו.
עוד מבאר המלבי"ם ב"לא אמות כי אחיה": איני מת את מיתת הנפש - ולמה? מפני שאני מספר מעשי ה'. ולאחר מכן נתכפרו העוונות על ידי הייסורים שסבל, ועל ידי זה זכה גם לחיים גופניים. הימים שבהם הייתי ברע - היה זה מוסר שייסרני ה' כדי לנקותי מפשעיי; לא להמית אותי רצה, אלא לזכך אותי, ולכן "יסור יסרני י-ה ולמוות לא נתנני".
שימו לב שאנו קוראים "יִסְּרַנִּי" בדגש. כפי שדיברנו כמה פעמים, כאשר צריכות להופיע שתי נו"נים - נו"ן אחת מן השורש ונו"ן אחת מן ההטיה - כותבים נו"ן אחת ומדגישים אותה, והנו"ן המודגשת היא חלף שתי נו"נים. אף כאן היה צריך לומר "יסרנני", אלא שכתוב "יסרני" בנו"ן אחת דגושה.
בעל "תהילות מהרי"ץ" מוסיף: אף על פי ש"יסור יסרני י-ה", עם כל זה לא הביא אותי ה' למצב שאבחר מוות מחיים. ובזה מתיישבת הכפילות: כבר אמרת "לא אמות כי אחיה", ולמה אתה חוזר ואומר "ולמוות לא נתנני"? אלא שלפעמים אדם מקבל ייסורים ואינו מגיע אל המוות, אבל הוא שואף אל המוות. אצל מי ראינו זאת? אצל איוב: "למה מרחם אמי לא מותתני", "למה לא נהפכה לי שלייתי על פניי". כלומר אומר הדובר: אף שהגעתי לייסורים קשים, לא היו אלה ייסורים שבהם אני מתפלל שאמות. "ולמוות לא נתנני" - לא הביאני ה' לדרגת ייסורים שבה אדם שואף אל המוות.
בעל "בן איש חי" מדייק בהמשך הכתובים: "יסור יסרני י-ה" ואחריו "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה". בא הפסוק לומר לך שעל ידי הייסורים "פתחו לי שערי צדק" - לשון רבים. ומהם? שני דברים יש שנקנים בייסורים: ארץ ישראל והעולם הבא. על ידי ש"יסור יסרני י-ה" נפתחו לי שני השערים: שערי ארץ ישראל ושערי העולם הבא. בעולם הבא מקבלים את הקרן, ובארץ ישראל כאן בעולם הזה אוכלים את הפירות.
פִּתְחוּ־לִי שַׁעֲרֵי־צֶדֶק אָבֹא־בָם אוֹדֶה יָהּ׃
רש"י מפרש שאותם "שערי צדק" הם מה שאומר הפסוק הבא: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". האבן עזרא מבאר: השם הציל אותי ואני חייב להודות לו, וזהו הצדק - שערי ההודאה, שעל פי הצדק מי שעשה לי טובה אני צריך להכיר לו טובה ולהודות לו על ההצלה.
המלבי"ם מבאר שכאן מדובר במלך ובצדיקים שהיו עמו, המגיעים לבית המקדש - חזקיהו המלך וסיעתו - להקריב זבחי תודה על ההצלה שהצילם הקב"ה, והוא מצווה את שוערי בית המקדש שיפתחו לו את שערי הצדק, הם שערי בית המקדש. ולמה קורא להם "שערי צדק"? מפני שאחרי שבאה לו הישועה על ידי הייסורים, נהג עמו ה' במידת הצדק, כפי המעשה, ולא במידת החסד. הנהגת חסד פירושה להתנהג עמך לפנים משורת הדין, לעשות עמך חסד אף שמגיע לך דין; הנהגת צדק פירושה כפי מה שמגיע על פי דין. וכאן: אמנם "לא אמות", לא הביאני למיתה, אבל גם לא ויתר לי - "יסור יסרני י-ה", ייסורים כן קיבלתי. נמצא שלא נהגו עמי במידת החסד אלא במידת הצדק, שהרי מידת הצדק היא שאכפר על מה שעשיתי ויגיעו לי ייסורים. ולכן "פתחו לי שערי צדק" - שערי בית המקדש, ששם אבוא להודות לה' על שנהג עמי בצדק כפי מעשיי, ובסופו של דבר לא הביאני אל המיתה.
זֶה־הַשַּׁעַר לַיהֹוָה צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ׃
אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי־לִי לִישׁוּעָה׃
רש"י מפרש: זה השער של בית המקדש, שהוא לה', והצדיקים יבואו בו, ושם "אודך כי עניתני" - ענית לי והצלת אותי מן הגלות. והרד"ק מבאר: "זה השער לה'" - התהילה, השבח והתפארת ראויים לה' יתברך לבדו; רק לו ראוי להודות. ולכן "צדיקים יבואו בו" - הם יבואו ויודו לה' על כל מה שעשה עמהם, כמו שאני בא כעת להודות לו.
ומכאן למדנו מיהו הצדיק: מי שמודה לה' על כל מה שהשם משפיע לו ונותן לו. הדבר נראה קל בעינינו, אבל התבוננו כמה פעמים באמת אדם מודה לה' על מה שעובר עליו. ואיני מתכוון לאותם חלקים ביום שבהם אנו מדקלמים טקסטים, אלא לעמוד באמת ולומר: תודה, ריבונו של עולם, שנתת לי אישה, שנתת לי ילדים, שנתת לי בית, רכב, פרנסה, מקום ללמוד תורה, דעה ללמוד את תורתך. כמה פעמים אדם מודה את ההודאה הפשוטה הזאת - על מה שלרבים אין. הרבה אנשים חיים בפחד מתמיד, וברוך ה' אנחנו לא כך. הרבה אין להם בגד ללבוש וחיים בעניות נוראה, וברוך ה' לנו יש. הרבה אין להם בית, וברוך ה' לנו יש. אם אדם יראה על כמה יש לו להודות - אין לזה גבול. וזהו "צדיקים יבואו בו": הצדיק הוא מי שמודה באמת לה' על כל מה שהוא משפיע לו.
וכבר אמרנו כמה פעמים שכשאדם מודה הוא נהפך לכלי לשפע. הרי כולנו, מי שמודה לנו - נהנים להשפיע לו ולתת לו. אבל אותו ילד שכל הזמן, בכל מה שאתה נותן לו, טוען: למה לו נתנו יותר? למה רק לי נתנו את הדפוק? למה תמיד אני צריך לקבל יד שנייה? - אין לך חשק לתת לו, כי הוא תמיד נרגן, תמיד מתלונן, אף פעם לא טוב לו. אבל הילד שתמיד אומר תודה אבא, תודה אמא - אתה מרגיש הנאה לתת לו. כך הקב"ה נותן ומשפיע למי שיודע להודות ומכיר בטובה, וזו צורת ההנהגה בעולם.
ומי שקשה לו לנסח את הדברים - הרי כיוון, ואחר כך יאמר אותם מן הלב: תודה על ריבוא רבבות פעמים שעזרת לי, תמכת בי, הושעת אותי, הצלת אותי, שימחת אותי, ריפאת אותי, שמרת עליי, עודדת אותי. תודה שאתה נותן לי כוח לעשות מצוות, כוח לעשות מעשים טובים, כוח להתפלל. תודה שאתה תמיד איתי. תודה על כל הפעמים שעזרת לי ולא ידעתי לומר תודה. תודה על החסדים שאתה עושה איתי בכל רגע, תודה על כל נשימה ונשימה שאני נושם. תודה לך, מלך מלכי המלכים, גם על הדברים שאין לי. תודה לך שקשה לי לפעמים, תודה שקצת עצוב לי לפעמים, כי הכל לטובתי, ואף שלא תמיד אני רואה את זה, עמוק בלב אני יודע שכל מה שמגיע ממך הוא הדבר הטוב ביותר עבורי, ונעשה במיוחד בשבילי, בהשגחה פרטית מדויקת ומושלמת, כמו שרק מלך מלכי המלכים יכול לעשות. תודה שלפעמים קשה לי, כי רק כך אני יודע להעריך את הטוב, ורק אחרי שנמצאים בחושך אפשר להעריך את האור. תודה על החיים הנפלאים שנתת לי, תודה על כל דבר הקטן ביותר שיש לי, כי את הכל אתה נתת לי ולא אף אחד אחר. תודה שאתה תמיד שומע את תפילותיי. בורא עולם, אני מבקש ממך סליחה ממעמקי ליבי אם היו פעמים שלא הערכתי את מה שנתת לי, ובמקום לומר תודה רק התלוננתי. אני עפר ואפר ואתה כל העולם - אנא, אל תרחק ממני לעולם.
ואגב ההודאה וקריאת התהילים, מביא הרב בידרמן שאשתו של אחד מאדמו"רי לובביץ' הקודמים לא הייתה בקיאה בלשון הקודש, והייתה קוראת את התהילים בצורה עילגת, ובכל פעם מחליפה מילים ומשנה. יום אחד אמרה לבנה, שכבר היה גדול, שהיא מתפלאת: כל כך הרבה פעמים היא קוראת את התהילים ומקפידה על כך, ועדיין אינה זוכרת בעל פה. אמר לה: אמא, איך את רוצה לזכור? כל פעם את קוראת משהו אחר, אין סנכרון בטעויות, הטעויות שלך שונות בכל פעם, ואין כל התאמה. לימים דיברה הרבנית עם בעלה ושאלה אותו אם יש בכלל טעם להמשיך לקרוא תהילים, שהרי בנה אמר לה שהיא קוראת בטעויות ולכן אינה זוכרת. מיד קרא האדמו"ר לבנו ואמר לו: איך אתה מדבר? איך אתה אומר לאמא דברים כאלה? תדע לך, שכל ההצלחה שלי בפטרבורג באה מן התהילים שאמא קוראת - כל ההצלחה שלי היא ממנה. ודאי שאין אנו צריכים לחפש טעויות, אבל על כל פנים, גם קריאה בטעויות חביבה לפני ה': אל תקרא "ודגלו עליי אהבה" אלא "ודילוגו עליי אהבה".
המלבי"ם מוסיף ב"זה השער לה'": כאמור, המלך הלך להודות בבית המקדש, ושם היה שער מיוחד למלך, שער שהמלך נכנס בו, כמו שלמדנו ביחזקאל בפרק מ"ד. וכעת אומר "צדיקים יבואו בו" - שהרשה לצדיקים לבוא יחד עמו דרך שער המלך, כדי להודות לה' יתברך. ומדובר כאן בחזקיהו, שבא להודות על נס ההצלה.
בעל "תהילות מהרי"ץ" מדייק: בתחילה נאמר "אבוא בם אודה י-ה", ואחר כך "זה השער לה'" בשם המלא. למה בתחילה י-ה ואחר כך שם הוי"ה? מפני שלפעמים הישועה בתחילתה קטנה, באה בקושי, טיפין טיפין - וגם עליה צריך להודות ולהלל. "ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה'" - יודעי שמך יודעים שלפעמים הישועה היא רק מועטת, רק בחלק משם ה'.
ונוסיף כאן מה שאמרנו פעם, שיהיה לכם סימן: שם הוי"ה - הכל יודעים שהוא רחמים; שם אלוקים - הכל יודעים שהוא דין. אבל חציו של השם הוא להיפך. אלוקים הוא דין, ואילו א-ל הכל יודעים שהוא חסד - "חסד א-ל כל היום", "א-ל רחום וחנון" אחת מי"ג מידות הרחמים. ושם הוי"ה הוא רחמים, אבל חציו, י-ה, הוא כבר דינים. י-ה הוא שם דין, ודין פירושו צמצום, בעוד שרחמים וחסדים פירושם השפעה גדולה. אז אף שבתחילה "אודה י-ה", שזו רק בחינת י-ה, בצמצום - עם כל זה אני מודה לה' גם על חלק מן הישועה. ואף שבסופו של דבר תבוא הישועה השלמה, איני ממתין לה כדי להודות, אלא מודה כבר מעכשיו. "ויבטחו בך יודעי שמך, כי לא עזבת דורשיך ה'" - הם בוטחים בך מתוך ידיעה שבסוף תשפיע עליהם בשם הוי"ה, שהם החסדים הגדולים; ובזה שהם בוטחים בה' כבר בהתחלה, הם מוסיפים כוח בפמליה של מעלה שהקב"ה ישפיע עליהם במנה גדושה.
הרב אסולין זצ"ל מביא בספרו "מעיין גנים", וכבר מסרנו זאת כאן בדרשות על הפרשיות, שהדבר בא לידי ביטוי אצל אליעזר. כשאליעזר הולך לחפש אישה ליצחק בן אדוניו, אנו רואים בכל צעד ושעל "ויקוד וישתחו" - בכל שלב הוא מודה. רק פוגש את הנערה, ועוד לא התחיל הסיפור, וכבר משתחווה ומודה לה'. ויש לו שם מאמר שלם שאדם צריך להודות לה' גם על חלק מן הטובה. אנחנו רגילים שאם אין זה מושלם - נחכה שיהיה מושלם. ולא נכון: יש כאן התחלה? תודה, ריבונו של עולם, גם על חלק מן הטובה, ובסוף תהיה ההודאה השלמה על כל הטובה. ומוסיף הרב: בעצם ההודאה על חלק מן הטובה, "אודה י-ה", תדע לך שאתה נותן כוח בפמליה של מעלה להוסיף השפעה ולהביא את הטובה השלמה והגמורה. וזהו שאומר: "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה" - גם אם אין לי ישועה גמורה, עם כל זה אודה י-ה, ישועה שבחצי השם; וזה עצמו "זה השער לה'" - זה יהיה השער להביא את הישועה השלמה בשם הוי"ה, שהשם יהיה שלם. כיצד? על ידי שבתחילה הודית על המעט, תזכה לקבל את הישועה השלמה, שהרי משפיעים עליך על פי מה שהודית כבר בתחילה.
עוד מסביר, על פי מה שכותב השל"ה הקדוש, שבתפילת היחיד יש מקטרגים רבים בשמים, מה שאין כן תפילת הרבים - "הן א-ל כביר לא ימאס", וחז"ל אומרים שתפילת הרבים תמיד מתקבלת. וזהו שאומר: "פתחו לי שערי צדק אבוא בם" - שערי צדק לשון רבים, שערים רבים שדרכם תעבורנה התפילות, וזאת כאשר אני יחידי, "אבוא" בלשון יחיד. מה שאין כן בתפילת הציבור: "זה השער לה'" - שער יחיד מספיק כדי להביא את התפילה אל ה' יתברך, כאשר "צדיקים יבואו בו". אם יש צדיקים העומדים להתפלל, די בשער אחד. אבל כש"אבוא בם" - אני לבדי, אפילו שערי צדק הרבים, ספק אם אפעל דרכם, וצריך אני לבקש שייפתחו, שגם הם אינם בטוח פתוחים לתפילתו של היחיד. ואם מדובר בצדיקים ורבים - דיי בשער אחד כדי שתפילתם תתקבל.
מכאן למדים אנו עד כמה גדולה מעלתה של תפילת הציבור. ולכן כתוב שכאשר אדם מתפלל ביחיד, נפתחים בשמים פנקסיו. ולמה? איזה זכויות הוא חושב שיש לו, שאינו זקוק לכוח הציבור, ושתפילתו עולה ישר למעלה בלי הציבור? הפחד הגדול של כל בעל עסק הוא שיעלה במדגם, שמס הכנסה "רק רוצים לבדוק" - אוי ואבוי, פותחים לו את הספרים. ואומרים לך: מי שמתפלל יחידי, נפתחים ספריו. אין הכוונה שמשום כך לא יתפלל כלל - אם אין מניין, יתפלל יחידי, אבל ישתדל מאוד להתפלל במניין.
יש אנוס, ודאי. אבל השאלה מה הגדר של אנוס, שהרי אדם יכול לקרוא לכל דבר קטן "אנוס": חזרתי הביתה עייף. הנה, אם יאמרו לו כעת שיש לו כאן רווח של חמש מאות שקלים, יאמר: אין בעיה, אני נשאר עוד רבע שעה. לחמש מאות שקלים יש לו רבע שעה, ולתפילת ערבית אין לו. צריך אדם לבדוק מה הגדר של אנוס. גם מי שנוסע לחוץ לארץ ונמצא בקשיים - מי אמר לו לנסוע? אשתו אמרה לו. ואם שמעת בקול אשתך, מכאן הכל התחיל; הרי כל המציאות שאנו נמצאים בה התחילה מ"שמעת בקול אשתך".
בפסוקים אלו אנו לומדים את דרך ההודאה. "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה" - הקב"ה מחיה את האדם כדי שיספר את נפלאותיו, ומי שנעשה לו נס מפרסם אותו. "יסור יסרני י-ה ולמוות לא נתנני" - הייסורים באים במקום המיתה, מכפרים ומזככים, ואף הם אינם מגיעים לדרגה שבה אדם שואף אל המוות; ובהם עצמם נפתחים שערי ארץ ישראל ושערי העולם הבא. "פתחו לי שערי צדק" - שערי בית המקדש, שבהם באים להודות על הנהגת הצדק שאינה מוותרת אבל גם אינה ממיתה. "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" - ומי הוא הצדיק? מי שמודה לה' על כל מה שמושפע לו, ואף על חלק מן הטובה, "אודה י-ה", וההודאה המצומצמת הזו עצמה היא השער אל הישועה השלמה בשם המלא. ועוד למדנו את כוחה של תפילת הרבים, שדי לה בשער אחד, ואת חובת ההשתדלות להתפלל במניין.