אנו ממשיכים בפרק קי"ח - פרק ההלל - בקטע שבו דוד המלך מלמד את ישראל את יסוד הביטחון בה', ומביא הוכחות מן הישועות שנעשו לו ולעם ישראל. המלבי"ם, כדרכו בפרק זה, מבאר את הדברים על חזקיהו המלך ומפלת סנחריב, בעוד שאר המפרשים מבארים על דוד המלך או על כנסת ישראל בגלותה. נלך על סדר הפסוקים.
ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּאָדָֽם׃
רש"י מדייק בלשון: "לחסות" אינו אלא לשון חיסיון צל, ודבר מועט הוא. כלומר, טוב לקבל חיסיון מועט בה' - צל מועט בלבד - מאשר "מבטוח באדם", שפירושו לדברי רש"י דבר בריא וסמך חזק. הבטחת בני אדם היא הבטחה גמורה וודאית, ובכל זאת החיסיון המועט בה' עדיף עליה.
הגר"א מרחיב ומבאר: ישנם שני חלקי ביטחון. האחד - שהקדוש ברוך הוא מבטיח לו לתת, כגון הון ועושר, כמו שהבטיח לאברהם אבינו שיעשירנו; זה נקרא ביטחון, שיש בידו הבטחה מפורשת. והשני - שהקדוש ברוך הוא לא הבטיח לו כלום, אלא האדם מעצמו שם מבטחו בה', וזה נקרא חיסיון, כלשון "צוּר חסיו בו". החיסיון הוא כמין הגנה וכיסוי: אני בא להסתתר בצילו, אף שהצור לא הבטיח לי להיות לי למחסה. נמצא שהבטחה חזקה תמיד מחיסיון. וזה מה שאומר דוד המלך: טוב אפילו חיסיון גרידא בה', בלי שום הבטחה, ממה שתבטח באדם שהבטיח לך מפורשות, ואמר לך "אין לך מה לדאוג, עליי, אני לוקח את זה על עצמי".
לנו זה נשמע פשוט, אבל נסו לתאר לעצמכם: בא בעל ממון שאתם סומכים עליו, איש נאמן שכל מי שהבטיח לו קיים, ויש לו גם יכולת כלכלית, ואומר לכם "אני מבטיח לך". כמה מאיתנו באמת היו אומרים: לא, אינני רוצה את הבטחתך, אני מעדיף לחסות בה' שלא הבטיח לי דבר? על כך אומר דוד המלך: הנח לזה. עם כל ההבטחות, הנאמנות והיכולת - עדיין לחסות בה' טוב יותר.
הרד"ק מביא את דברי ירמיהו: "ארור הגבר אשר יבטח באדם ומן ה' יסור ליבו", אלא שהוא מקרב את הדברים אל עולם המעשה. גם אם יבטח באדם - ישים את העיקר באל יתברך, שיתן בלב הנדיב לעוזרו. כלומר: תלך לנדיב, אבל עיקר מבטחך יהיה בה' - ריבונו של עולם, תן בליבו רצון לעזור לי, תן בליבו את היכולת ואת פתיחות הלב. כמה עשירים יש להם הרבה, אבל לב אין להם; אז תן לו קודם כל לב. העיקר צריך להיות מונח בה', ולא באדם עצמו.
המלבי"ם לומד את הדברים בכיוון הפוך: מי שבוטח באדם - בוטח בו, אבל עדיין אין לו בו מחסה. "לבטוח" הוא כמו הבטחה: יש לי הבטחה, אך עדיין איני מוגן. ואילו מחסה טוב יותר, שכן החוסה כבר נמצא תחת הצל, כבר מוגן. והביטחון בה' יתברך הוא עצמו חיסיון: כאשר אתה בוטח בה', אתה מיד מוצא בו מחסה. לכן "טוב לחסות בה' מבטוח באדם" - באדם, הביטחון נשאר בגדר הבטחה בלבד; ואצל הקדוש ברוך הוא, כבר בהבטחה אתה חוסה ומכוסה.
ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים׃
המלבי"ם מבאר שהביטחון באדם גרוע משני טעמים. האחד: ספק אם ימלא את בקשתך; אפילו יש לו אינטרס, אין ודאות שיענה לך. והשני: אפילו כשמדובר בנדיבים, שדרכם לתת וכל הפונה אליהם מקבל - יתכן שיתנדב לעזור ולא יהיה בכוחו לעשות זאת. שני דברים אני צריך: רצון ויכולת. רצון לא תמיד יש, ולפעמים יש רצון ואין יכולת - "רציתי לעזור לך ולא יכולתי", מאלף ואחת סיבות שמנעו ממנו. לכן בכל מקרה טוב לחסות בה', שאצלו אף ההבטחה היא בגדר חסיה ממש, והוא מגן עליך ואתה חוסה בצילו תמיד.
כׇּל־גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃
לפי רש"י מדובר כאן במלחמת גוג ומגוג, שכל הגויים יתקבצו לשם - "ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה". "אמילם" פירושו אכריתם, לשון ימולל ויבש. רבים אומרים זאת בהלל ואינם יודעים מה פירוש "אמילם": כמו ברית מילה שהיא ברית כריתה, שכורת את הערלה, כך "אמילם" הוא לשון כריתה - בשם ה' אכרית את הגויים.
הרד"ק מוסיף אפשרות שהדברים נאמרים בשם כנסת ישראל, המבקשת מאת ה': ריבונו של עולם, כל גויים סבבוני, סייע בידי להכריתם. ואם נאמר שהדברים מוסבים על דוד - הרי ישראל ופלשתים ביקשו להרע לו, בבואו אל אכיש מלך גת, והגויים ששרפו את צקלג ושבו את נשיו; דוד היה בצרה גדולה, ואמר: בשם ה' אני יודע שאכרית אותם.
המלבי"ם, הממשיך לבאר את הפרק על חזקיהו, מחדש כאן ביאור נפלא: מה שסבבוני כל הגויים - היה בשם ה' ובפקודתו, כדי שאמילם. הקדוש ברוך הוא הוא שסיבב את כל הגויים אל ירושלים, כדי שדווקא שם יפלו, כמו שנאמר: "כאשר דימיתי כן היתה, לשבור אשור בארצי ועל הרי אבוסנו". לפי זה "בשם ה'" נקשר אל "סבבוני": בשם ה' סבבוני, והמטרה - "כי אמילם", כדי שאכרית אותם כאן. לפי רש"י ושאר המפרשים, ולפי הטעמים, "כי אמילם" הוא במובן "אשר אמילם" - בשמו ועל ידו אכרית אותם. אך לפי המלבי"ם הדבר נוח יותר, שהרי מילת "כי" נותנת טעם: מה הסיבה שסבבוני? כדי שאמילם.
סַבּ֥וּנִי גַם־סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃
הרד"ק אומר שכפל העניין להוסיף חיזוק, וכדרכו הוא מסביר שכפילות באה או לכפול את העניין במילים שונות או לחזק את הדברים בחזרה שנייה. ובמילת "אמילם" הוא מעיר שהיא במשקל "ואשימם בראשיכם", שבמקום סגול בא כאן פתח, והעניין - אכריתם.
המלבי"ם מבאר שכאן הוא חוזר על הפעם השנייה: אף שסבבוני כמה פעמים בעבר - וסנחריב כתוב שבא שלוש פעמים על יהודה - גם הפעם השנייה היתה בשם ה', כדי שאמילם. ומדייק המלבי"ם בשינוי הלשון: מה ההבדל בין "סבוני" ל"סבבוני"? מצד המשמעות אין הבדל, אלא שזה מפועל כבד וזה מפועל קל. בדקדוק, כאשר אות צריכה לבוא כפולה, לפעמים היא מופיעה פעם אחת עם דגש: "סבוני" הוא בעצם "סבבוני", אלא שבא דגש במקום כפל הבי"ת. ומכאן אומר המלבי"ם: כאשר אות הכפל אינה נבלעת בדגש, אלא נכתבת במפורש, הדבר מורה על חוזק הפעולה. לכן הוא אומר "סבוני גם סבבוני" - לא רק שסבוני, אלא גם סבבוני בפעולה עוצמתית יותר.
סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃
"כדבורים" - יש מסבירים שהיו כצרעה העוקצת את ישראל ומתה, כדבורה שכאשר היא עוקצת מוציאה עמה את קרביה ובזה היא מתה. ובפירוש "דועכו" נחלקו: רש"י אומר שכל לשון דעיכה נופל על לשון קפיצה וניתור, ממהר להיות ניתר וניתק ממקומו. אנו רגילים בשפה המדוברת לבאר דעיכה כירידה והנמכה, "הולך ודועך", ורש"י מסביר להפך. לכן הלשון נופלת על האש - השלהבת נתקת פתאום מן הנר והנר כבה; ועל מים - "נדעכו ממקומם", קפצו ממקומם; "ימיי נדעכו" - קפצו ממקומם והתנתקו; "נרו עליו ידעך" - כדרך שלהבת הניתקת מן הפתילה ועולה למעלה בעת כיבויה.
הרד"ק לעומתו מסביר ש"דועכו" הוא מבניין שלא נזכר שם פועלו מן הדגוש, ועניינו כיבוי, כמו "ידעך נרו". ומה שאמר "כאש קוצים" - שהוא כבה במהרה ואינו עושה מהם גחלת. אם נשרף בול עץ, הוא בוער עוד זמן רב ונשארת ממנו גחלת; אך הקוצים נשרפים ונגמר העניין בתוך שתי דקות, היה ואיננו. כך אני מבקש שיכלו האויבים.
המלבי"ם מבאר שזו הפעם השלישית: סבוני כדבורים העוקצות, ודועכו כאש הבוערת בקוצים - כשם שהאש אוחזת מהר בקוצים, כך כלו הם במהרה ונשרפו כולם. וגם זה היה בשם ה', והמגמה - כדי שאכרית אותם.
דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖יהֹוָ֣ה עֲזָרָֽנִי׃
הרד"ק מבאר שדוד אומר זאת כנגד האויב: האויב רצה להדיחני ליפול, וה' עזרני.
עׇזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי־לִ֝֗י לִישׁוּעָֽה׃
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין עזר לישועה: העזר קטן מן הישועה, שהישועה היא הצלה גמורה, והעזר הוא כפשוטו - סיוע. אומר חזקיהו: אף שכבר התחילו לדחות אותי לנפילה, שמצד הטבע הייתי מוכרח ליפול, שהרי מצד עצמי אין בי כוח כנגד סנחריב וחיילותיו - ה' עזרני שלא אגיע לידי נפילה. ואחר כך, משהתעורר "עזי וזמרת יה", היה לי לישועה, שהיא גדולה מן העזר: לא רק שלא נפלתי, אלא שהוכרת האויב.
רש"י מפרש: "עזי וזמרה" - גבורת הקדוש ברוך הוא היתה לי לישועה. ומדקדק ביו"ד היתרה: לא מצאנו במקרא "עוזי" נקוד בחטף קמץ אלא בשורוק ("עוזי ומעוזי"), חוץ משלושה מקומות, ובהם המילה סמוכה אל "זמרת", ולכן "זמרת" דבוקה לשם: "עזי וזמרת יה". ואי אתה יכול לפרש "וזמרתי" - העוז שלי והזמרה שלי - אלא "זמרת יה", מה שאני מזמר להשם יתברך.
הרד"ק מפרש בהיפך מרש"י: "עזי וזמרת" היינו עוזי וזמרתי, והיו"ד של "עזי" עומדת במקום שתיים, כאילו נכתב גם "זמרתי". ראייתו מן הניקוד: "זמרת" באה בקמץ ולא בפתח, ובסמיכות דרך הניקוד להשתנות מתנועה גדולה לתנועה קטנה - כשם שאומרים "בית" בקמץ, וכשמסמיכים "בית ספר" מנקדים בצירה שהוא תנועה קטנה. אם היה כאן סמיכות אל השם, היה ראוי שיבוא פתח; ומשבא קמץ, סימן שאינו סמוך, ושלא כפירוש רש"י. וראיה נוספת מלשון "זמרת נבליך" שבעמוס. ואם תשאל, הרי כתוב "זמרת" ולא "זמרתי" - דרכו של הרד"ק להביא ראיות ממקומות אחרים, ואומר: הרי כתוב "אשר נתנך ה' ביד", והכוונה "בידי"; כך גם כאן "זמרת" פירושה זמרתי. ויש להעיר שהרד"ק וכל המפרשים מבארים את המזמור על דוד המלך או על כלל ישראל בגלותם, והיחיד המבארו על חזקיהו הוא המלבי"ם.
אפשרות נוספת מביא הרד"ק: שהתי"ו של "וזמרת" באה במקום ה"א, כמו "הבה לנו עזרת מצר" שפירושו עזרה, וכמו "איך לא עוזבה עיר תהילת" שפירושו עיר תהילה. ולפי זה: עזי וזמרה יה - עוזי וישועתי ה', וראוי שאזמר לו.
האלשיך מבאר שלאחר שדוד המלך דיבר עם ישראל כמה טוב למי שבוטח בה', שאין מושיע אלא ה' יתברך, הוא מביא הוכחות מעצמו. וכאן הוא פונה אל היצר הרע: "דחה דחיתני לנפול" - היצר הרע רצה להפילני ולהכשילני. אימתי? בנבל, שהיתה לו הזדמנות להרגו, וברגע האחרון הצילה אותו אביגיל מלבוא בדמים. ושוב בשאול במערה, שרצה להמיתו, ואמר "חלילה לי משלוח ידי במשיח ה'", ונמנע. אף שלכאורה היה מותר לו - נזהר ולא הרג. הרי שהיצר הרע דחה אותו לנפול וה' עזרו שלא נכשל.
ומוסיף האלשיך: הישועה להינצל מן היצר הרע באה בשם י-ה, כמו "ענני במרחב יה". השם השלם הוא המושיע מן היצר הרע, וכאן, אף שהיה זה שם שאינו שלם אלא י-ה בלבד, בכל זאת ענני וסייע בידי. ועוד הוא מבאר שהקדוש ברוך הוא פועל כאן שני הפכים בבת אחת: "עזי" - עוז, עוצמה וכוח; "וזמרת" - לשון זמירות, וכמו שאומרים המקובלים על פסוקי דזמרא שאנו אומרים בבוקר לפני התפילה, שעניינם "לזמר עריצים", להכרית. נמצא שהשם מחזק את עוזי, ועמו הכרתה לשונאים, "ויהי לי לישועה" ורחמים: מצד אחד דינים והכרתה לאויבים, ומצד שני רחמים על דוד. ואף שלכאורה פניו היו הולכים בקרב, באמת העושה את הישועה אינו הוא אלא ה' יתברך, שהכרית את האויבים והושיע אותו.
וכדי שלא תאמר: הרי היית בקרב ואתה הרגת אותם - על כך בא הפסוק הבא.
ק֤וֹל ׀ רִנָּ֬ה וִישׁוּעָ֗ה בְּאׇהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃
אומר האלשיך: ראה מה אירע בימי חזקיהו וכיוצא בו - היו יושבים בבתיהם, והקדוש ברוך הוא שלח מלאך והמית מאה ושמונים אלף ראשי גייסות. מכאן שהכל מכוחו יתברך, וימין ה' היא העושה חיל. וזה המשך הכתוב: קול רינה וישועה - שישראל היו בקול רינה בתוך אוהליהם, וה' עשה להם ישועה בזכות הרינה. ולא עוד, אלא אפילו בעת שימין ה' רוממה ומסתלקת מן העולם - וזה ביאור נוסף ב"ימין ה' רוממה" - כמו בחורבן שנאמר "השיב אחור ימינו", גם אז "עושה חיל" ומושיע, כמו שהושיע את חנניה מישאל ועזריה בגלותם.
רש"י מבאר שקול רינה וישועה יהיה לעתיד לבוא באהלי צדיקים, ומה ירננו? "ימין ה' עושה חיל, ימין ה' רוממה" - ימינו של הקדוש ברוך הוא הבאה ומכרתת את האויבים עושה גבורות, וימין ה' מתרוממת, ובזה מתגדל ומתפאר שמו של הבורא יתברך.
האבן עזרא מסביר את הקשר: כיוון שהזכיר "דחה דחיתני לנפול", מזכיר עתה את הישועה - קול רינה וישועה. ומה שאמר "באהלי צדיקים", לפי שהצדיקים הם שיראו במפלת מבקשי רעתם; אצל הרשעים לא בהכרח יהיה קיום, ואף אם יתקיימו לא יראו במפלת מבקשי רעתנו. לכן דווקא באהלי צדיקים תהיה השמחה שלמה.
הרד"ק מבאר: כאשר ימין ה' עושה להם חיל - והחיל הוא כוח ועושר - תהיה רינה באהליהם וישועה, שירננו ויזכירו את ישועתו ויספרו עד כמה הושיע ה' את ישראל מכל צרותיהם.
המלבי"ם מתאר כאן את חזקיהו המלך ההולך מביתו לבית המקדש, ושומע קול רינה וישועה באהלי צדיקים. וזה על פי הכתוב בישעיה: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, והשמיע ה' את הוד קולו". שם ביאר המלבי"ם שכאשר התחילו בירושלים לשיר את שיר החג - שהרי אותם מאה ושמונים אלף ראשי גייסות מתו בליל הסדר - ורק החלו לומר את מזמור הפסח, מיד התחיל ה' להילחם עם מחנה אשור; וכשהתווספה הרינה על קרבן הפסח בתופים ובמחולות, נלחם ה' באשור במלחמת תנופה, ואז היתה הכרתה גמורה.
יְמִ֣ין יְ֭הֹוָה רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃
לפי זה מבאר המלבי"ם את סדר הכתובים: כשהתחיל קול הרינה, מיד נלווה אליו קול ישועה, והתחיל הקדוש ברוך הוא להושיע את ישראל מסנחריב הצר עליהם - וכפי מה שהתקדמו ברינה ובהודאה, כך התקדמה הישועה. תחילה "ימין ה' עושה חיל" - שהקדוש ברוך הוא מאסף את חילותיו ומכין אותם להילחם כנגד מחנה אשור; ואחר כך "ימין ה' רוממה" - ידו רוממה על האויב והוא מתגבר עליו; ולבסוף "ימין ה' עושה חיל" - שכבר התגבר בחילו והכרית את כל מחנה אשור. הכל בהתאמה להתקדמות של ישראל בעבודת ה', בשירה ובהודאה. ומכאן למדנו יסוד גדול: אף שהישועה כולה מאת ה', צריך שהכל יהיה באתערותא דלתתא, שהכל מתחיל מלמטה - כפי התקדמותם בשירה, כך התקדמה הישועה.
רש"י מביא מדרש אגדה: עליונים ברא הקדוש ברוך הוא בימין, לפיכך לא שלטה בהם מיתה, שנאמר "אף ידי יסדה ארץ" - זו שמאל, "וימיני טפחה שמים" - זו ימין; וכן אמר המשורר "ימין ה' רוממה", שבראת אותם שברומו של עולם.
ונבאר: הקדוש ברוך הוא ברא עליונים ותחתונים. את העליונים ברא בימין, וימין היא לעולם בחינת חסד, בחינת השפעה בלא גבול ונתינה בעוצמות רבות. לכן העליונים נבראו בלי גבול, והמלאכים הם עוצמות אדירות - דניאל רואה מלאך ו"ארכובתיה דא לדא נקשן", רגליו רועדות ונוקשות מפחד. כוחות העליונים אדירים משום שנבראו בימין, ולכן אף אין המיתה שולטת בהם, שאין מיתה שולטת ברוחניים. וזה שנאמר "אף ידי יסדה ארץ" - סתם "ידי", ואיני יודע באיזו יד מדובר, אך ממה שנאמר "וימיני טפחה שמים" למדתי ש"ידי" היא שמאל: בשמאל ייסד את התחתונים, ובימין טפח שמים, הם העליונים.
וממשיך רש"י: היא ימין ה' שתעשה חילות של צדיקים לעתיד לבוא, וגם בה יחיו אותם ויחיו לעולם, ואז "לא אמות כי אחיה" לעולם. כלומר, מכוח אותה ימין שבה נבראים גם הצדיקים, תהיה להם חיות עולמית, שהרי אף הם בחינת נבראים בימין.
הרד"ק מבאר "ימין ה' רוממה" - שימין ה' לא תמוט לעולם. ימינו של גביר ובעל כוח היא זמנית, "תעיף עיניך בו ואיננו" - היום קיים ומחר בקבר; אבל ימין ה' רוממה לעולם, והיא העושה לאוהביו חיל. וכפל העניין לחזק, לומר לך שלא יהיה הכוח והעושר מזולתו, שאין שום מקור חיל והשפעה חוץ ממנו יתברך.
בספר תהילות מהרי"ץ מבאר ש"ימין ה'" רומזת לתורה, שנאמר "מימינו אש דת למו" - שהקדוש ברוך הוא הביא בימינו את התורה, וכמו שדרשו שחיזר על כל האומות, "זרח משעיר, הופיע מהר פארן", לקח עמו את התורה והציעה לאומות, ושאלו מה כתיב בה. ולפי זה: כפי מה שאדם מחשיב ומרומם את התורה ומאושר בה - "ימין ה' רוממה" - כך יזכה ל"ימין ה' עושה חיל", שהתורה תהיה פורייה ומתברכת אצלו. וזה הגיוני מאוד: דבר שאנו מעריכים - אנו משתדלים בו, ורואים בו פירות ותוצאות; ודבר שאין אנו מעריכים - ממילא איננו משתדלים בו, וממילא לא נראה ממנו תוצאות טובות. ככל שתשקיע יותר בימין ה' וככל שתרומם אותה יותר, כך תזכה לעשות בה יותר חיל.
והמלבי"ם מבאר את הכפילות "עושה חיל": הראשון על אסיפת החיל, והשני על הניצחון. "עושה" נדרש בשתי משמעויות - אוספת את החיל, ומנצחת על ידי החיל - ומזה נובעת הכפילות.
ונשוב לביאורו הנפלא של המלבי"ם ב"עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה": אותה זמרה שזימרו ישראל בליל התקדש חג, אותו שיר והלל שבו פיארו והודו לה' - הוא עצמו היה להם לישועה, שמכוחו הציל הקדוש ברוך הוא את ישראל מידי סנחריב.
בקטע זה מלמדנו דוד המלך שאפילו חיסיון מועט בה', בלי שום הבטחה, עדיף על הבטחתו הגמורה של אדם ואפילו של נדיב, שכן באדם חסרים לעתים הרצון או היכולת, ואילו אצל הקדוש ברוך הוא הביטחון עצמו הוא כבר מחסה. אחר כך הוא מתאר כיצד סיבוב הגויים עצמו היה "בשם ה'" - הקדוש ברוך הוא הביאם כדי שיוכרתו שם, ודעכו כאש קוצים שאינה מותירה גחלת. ובסיום: ה' עזרו שלא ייפול, ומכוח העוז והזמרה היתה לו ישועה שלמה. הכלל העולה: קול הרינה באהלי צדיקים הוא שהוליד את הישועה, וכפי התקדמותם של ישראל בשירה ובהודאה - כך התקדמה ימין ה' לאסוף חילה, להתרומם על האויב ולעשות חיל. הכל מאת ה', ובכל זאת הכל מתחיל באתערותא דלתתא, בעבודתנו למטה.