פתיחה: מן היראה שבין אדם למקום אל ההנהגה שבין אדם לחברו
פרק קי"ב פותח בשבחו של ירא ה', ובחלק שלפנינו הוא עובר מן ההנהגה שבין אדם למקום אל ההנהגה שבין אדם לחברו: כיצד נותן הצדיק, כיצד הוא מודד את מעשיו, וכיצד הוא עומד איתן מול שמועות רעות ומול אויבים. נעבור על הפסוקים כסדרם, בביאורי הראשונים והמלבי"ם.
טוֹב־אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט׃
"טוב איש" - סדר הפוך
האבן עזרא מעיר שהמילים כתובות כביכול הפוך: "טוב איש" ומשמעו "איש טוב". איש טוב הוא זה שחונן ומלווה. והוא מביא דוגמה נוספת: "כל רבים עמים", שכוונתו "כל עמים רבים", אף שכתוב בסדר הפוך. או שאפשר להסביר שנאמר כאן: טוב הוא האדם שהוא איש חונן ומלווה, והאדם הזה מכלכל דבריו במשפט.
מהו "יכלכל" - לשון מדידה
השורש כ"ל הוא לשון מדידה. כך מצאנו "וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ" - מדד. וכך אנו מכירים את הלשון גם מן העולם המעשי: מכיילים את משאבות הדלק, כלומר בודקים שהמכשיר שאמור למדוד אכן מודד נכונה - שאם כתוב ליטר, זה באמת ליטר. שהרי אם ייגרעו חמישה סמ"ק אצל כל לקוח, במשך שנה של אלפי ליטרים יוצא רווח גדול, ולכן יש משרדים שתפקידם לבדוק ולכייל את המכשירים. וכן מצאנו "מכילתא" שהיא לשון מידה, וכן "י"ג מכילן דרחמי" - שלוש עשרה מידות של רחמים.
לפי זה מפרש האבן עזרא: "יכלכל" הוא כפול, כמו "וְכָל בַּשָּׁלִשׁ", כאילו נאמר "כל כל דבריו במשפט" - בוחן ובודק את מידת הדברים שלו, שיהיו בדיוק כפי המשפט, לא בדרך עודפת ולא בדרך חסרה. ועוד הוא מביא יש אומרים ש"יכלכל" כמו "רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ", ושם פירש האבן עזרא לשון סבילה, אך כאן כוונתו לשון נשיאה ופרנסה - יישא ויפרנס את דבריו במשפט.
רש"י: נותן ביד רחבה ומצמצם בשל עצמו
רש"י מפרש: "טוב איש חונן ומלווה" - שחונן דלים ומלווה להם, ואינו מדקדק לומר "אין יכולת בידי", "המצב הכלכלי כעת לא מאפשר", אלא נותן. ואת הדברים הצריכים לו במאכל ובמשתה ובכסות - מכלכל במשפט ובמידה, וחס על נכסיו. כלומר, אינו חי בפזרנות גדולה אלא על פי ההכרחי לו, ומתוך כך נשאר בידו יותר כדי להיות חונן ונותן לאחרים.
הרד"ק: מידת האמצע בכל המידות
הרד"ק אומר שממידת האדם הישר היא מידת הצדקה, ועל זה נאמר "טוב איש". "חונן" - נותן לעניים מתנת חינם; ומי שאינו מוכן לקבל מתנה, שאומר "שונא מתנות יחיה", לו הוא נותן הלוואה. ויש עצה: כששואל הלווה מתי עליו להחזיר, אומר לו "כשאזדקק לכך אודיע לך שבועיים קודם" - הלוואה לטווח רחוק, שבבוא העת הופכת למענק.
ו"יכלכל דבריו במשפט" - שכל מתנותיו והוצאותיו יעשה במידה שווה, בצדק ובמשפט. כלומר, שלא יהיה פרוש מהנאות העולם מכל וכל, ומאידך לא ירבה בהם. וכמו שכותב הרמב"ם, האמצעי השלם, הדרך התיכונה, היא הדרך הנכונה. וכך גם בנתינה לעניים: לא יפזר את כל ממונו עד שיזדקק הוא עצמו לבריות, ומאידך לא יהיה קמצן שחושך ממונו מן הנזקקים.
והרד"ק נותן דוגמאות בשאר המידות: האהבה והשנאה, השמחה והדאגה, הנדיבות והצייקנות (קמצנות), הגבורה והמורא (מורך הלבב) והדומים להם. בכל אחת מהן, ההולך אל הקצה אינו נוהג בדרך יושר. אדם ששמחתו מרובה ועולץ יתר על המידה - זהו כבר גדר של ליצנות; ומי שבורח מן השמחה לגמרי עלול להיות אדם דיכאוני. הדרך הנכונה היא הממוצעת: לשמוח היכן שצריך, ולא להיות בשמחה מרובה היכן שאין צריך.
רמז עדין של רבי שלמה זלמן אוירבך
מסופר על אחד מתלמידיו של רבי שלמה זלמן אוירבך, שהיה מפורסם בחביבותו הגדולה עם תלמידיו, אדם חייכן שבכל תמונותיו נראה בחיוך גדול, ואף יצא עליו ספר "התורה משמחת". סיפר אותו תלמיד: היינו שומעים ממנו שיעור יומי, והיינו מרגישים קצת חופשיים עימו. פעם דיברתי איתו בחיוך ובקלות ראש מסוימת, וכיצד העיר לי? אמר לי: "נראה לי שזכית היום לסמוך גאולה לתפילה". מיד הבנתי את הרמז והתרצנתי - שהרי הגמרא מספרת על אותו חכם שזכה לסמוך גאולה לתפילה, ולא מש חוכא מפומיה כולא יומא, לא מש החיוך מפיו כל אותו היום. כלומר: אתה מחייך היום קצת יותר מדי. הרי שבכל המידות, הדרך הממוצעת היא הדרך הנכונה: לא אהבה מרובה ולא שנאה מרובה, לא שמחה מרובה, לא נדיבות מרובה ולא קמצנות - בכל צריך הדבר להיות על דרך השיווי.
הרב מבריסק: מידות על פי רצון הבורא
על הרב מבריסק היו אומרים שלא ידעו מה מידותיו. אי אפשר היה לומר עליו שהוא רחמן או להיפך, רך או קשה. ולמה? מפני שבכל דבר ודבר השתמש במידה הנצרכת לאותו דבר. בדברים מסוימים אמרו עליו שהיה קשה כארז, ובדברים אחרים שהיה מלא רחמים ורוך עד הגבול האחרון. החוכמה הייתה לבדוק בכל עניין מהי הדרך הנצרכת בו. את כל מעשיו כלכל על פי רצון הבורא, ולא אמר מעולם "זה האופי שלי" - לא פעל לפי האופי אלא לפי מה ה' אלוקיך שואל מעימך. זהו "יכלכל דבריו במשפט", בדרך הראויה על פי המשפט לאותו עניין.
המלבי"ם: שלא לעשות עוול לשום אדם
המלבי"ם מסביר שלאחר שדיבר הכתוב על הנהגת ירא ה' במצוות שבין אדם למקום, עובר הוא עתה להנהגתו במצוות שבין אדם לחברו: "טוב איש" שהוא חונן ומלווה ועושה גמילות חסדים, ומכלכל את דבריו והנהגתו במשפט - נזהר שלא לעשות שום עוול לאף אדם, ואת הכול עושה על פי המשפט.
וכיוון שהזכרנו את רבי שלמה זלמן אוירבך ואת ההקפדה שלא לעשות עוול לשום אדם: כאשר נפטרה הרבנית והוא ליווה אותה למנוחת עולמים, אמרו לו לפני סתימת הגולל שמקובל לבקש מחילה. אמר להם שאין לו על מה לבקש מחילה. שבעים שנה של חיים משותפים, ואין לו על מה לבקש מחילה - בעוד שכל אחד מאיתנו, מן הבוקר כבר צריך לבקש מחילה על כמה וכמה דברים. כששאלוהו אחר כך: וכי לא היו ביניכם ויכוחים? השיב: ייתכן שהיו ויכוחים, אבל אף פעם לא הייתה פגיעה, אף פעם לא היה דבר שלא על פי ההלכה ושלא על פי הדין, לעשות משהו כדי לצער. זהו האדם השלם.
פעם שאלו את החזון איש: מי יכול לסמן "וי" ולומר שעבר את העולם בהצלחה? השיב: מי שיכול לומר בסוף ימיו שלא פגע בשום אדם מעולם. לא כמה תורה למד, ולא כמה דקדק במצוות - אלא שלא פגע באדם מעולם. ודאי שאנו קרוצי חומר, ולכן מה שזה מחייב אותנו הוא להשתדל יותר, ואם כבר פגענו - לבקש מחילה. זה מה שאנו יכולים לקחת מן הדברים לפי דרגתנו.
כִּי־לְעוֹלָם לֹא־יִמּוֹט לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק׃
הצדיק אינו מתמוטט
האבן עזרא מזכיר כאן שאחריתו של הצדיק תהיה טובה: לעולם לא ימוט ויעמוד זכרו, כמו שכתוב "וצדיק יסוד עולם" - יסוד המחזיק את העולם ואינו מתמוטט לעולם. הרד"ק מסביר שזהו המשך למה שנאמר קודם, שהצדיק חונן ונותן מממונו, ועל כך אומר הכתוב: "כי לעולם לא ימוט" - לא ימוט ממונו ממנו, לא יהיה מצב שיתמוטט כלכלית, אלא תמיד יוכל להמשיך ולתת, ויהיה בריא בגופו.
הפלא יועץ: הנותן נעשה כלי
את העניין הזה הזכרנו כשלמדנו את הפלא יועץ, וזה דבר אמיתי ונכון שכל המתבונן רואה עד כמה הוא נכון. יש טיפוסים קמצנים שלעולם אינם נותנים, כל הזמן מחפשים רק כיצד לקחת ולשמור לעצמם; ולעומתם יש נדיבים שכל הזמן נותנים, הם הראשונים להעניק. שימו לב, אומר הפלא יועץ: אלה שתמיד נותנים - תמיד יש להם. ואין הכוונה לעשירים, שדווקא הם בדרך כלל פחות נותנים, אלא לאנשים הפשוטים שבסביבה: בעלי הלב הפתוח, שבסופו של דבר הקדוש ברוך הוא תמיד מזמן להם שיהיה להם עוד מה לתת. ואילו מי שתמיד חי על הגרוש, מחשבן כל שקל ומחפש איפה לא להוציא - בסופו של דבר תמיד חסר לו.
וזו מציאות: כאשר אדם מתנהג ברחבות הוא מושך אליו שפע. אתה משפיע - אתה הופך להיות כלי, וכשאתה כלי, הקדוש ברוך הוא משפיע עליך. אבל כשאדם אינו משפיע, הוא אינו כלי אלא פלטה - אומר הקדוש ברוך הוא: על מה אשים? הכול מחליק, לא נכנס כלום. ראיתי דוגמאות רבות לכך: אנשים שמצבם הכלכלי לא היה מן המשופרים ואף מן הגרועים, ובכל זאת תמיד דאגו - כאן להכניס אלף שקל, שם לעזור, לפעמים מן המינימום שלהם - ואתה מתפלא כיצד האדם שורד, ותמיד יש לו, ותמיד הוא נותן עוד ועוד, והקדוש ברוך הוא תמיד משפיע עליו. אינו עשיר ואף לא אמיד, אך בנתינה משלו הוא נעשה כלי לברכה, שמן השמיים ימשיכו ויעניקו לו.
"לזכר עולם יהיה צדיק"
מסיים הרד"ק: גם לאחר מותו ייזכר הצדיק לטובה. כשמת רשע אומרים "ימח שמו ושם זכרו", וכשמת צדיק - "לזכר עולם יהיה צדיק". אנו רואים צדיקים שאחרי חמישים, מאה, מאתיים ואלפיים שנה זוכרים את יום פטירתם. עד היום זוכרים את יום פטירתו של אהרן הכוהן, לפני כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה - ה' באב, יום תענית צדיקים. הרי שהצדיק נזכר שנים רבות לאחר מותו.
מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּיהֹוָה׃
הפך הרשע - "קול פחדים באוזניו"
"משמועה רעה לא יירא" - הפך הרשע, שעליו אומר איוב "קול פחדים באוזניו", כל הזמן פחדים באוזניו. ברוח הימים האלה של האזעקות, יש אנשים שצריך לרחם עליהם, החיים בפחדים נוראים, נכנסים מיד ללחצים ולסטרס. ואחד הסימנים אצלם הוא שהם מדמיינים אזעקות - פתאום שומע קול כלשהו ומדמיין, "רגע, שקט, שמעת?". זהו "קול פחדים באוזניו". השם יצילנו מכל צרה.
אבל הצדיק - משמועה רעה לא יירא. כשהוא שומע שמועה רעה על בניו וקרוביו שבמדינה אחרת, או שומע שאויבים עתידים לבוא, אינו ירא. "נכון לבו בטוח בה'" - אומר הרד"ק: אינו בוטח בעושרו ולא ברוב חילו, ולא באוהב שיצילו ובפלוני שיעזור לו, אלא בה' בלבד, ולכן לא יירא. שכן כשאדם בוטח בבשר ודם, אנו זוכרים מה קרה לנו כשבטחנו על קו ברלב, ומה קרה לנו חמישים שנה אחר כך כשבטחנו על גדרות וחיישנים ובינות מלאכותיות ותחכומים - והתברר שאם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר, ושאם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם, אין במה לבטוח אלא בה' לבדו.
המלבי"ם: שלושה מקורות לפחד
המלבי"ם מבאר שאדם ירא מכמה טעמים: לפעמים מצד שיש לו עוונות - "פחדו בציון חטאים", החוטאים מצויים בפחד כי הם יודעים שיש להם עוונות; לפעמים מפני שהזיק לאחרים, ואז יש לו פחד שיתנקמו בו ויחזירו לו; ולפעמים מפני פגעי הזמן - צרות, מלחמות ופגעי טבע. אבל זה הבוטח בה' אינו ירא משום דבר, שכן בטוח הוא שהקדוש ברוך הוא ישנה את המזל וישנה את המערכה לטובה.
השל"ה הקדוש: "יודע שלטובתו היא"
אם נתבונן, האם אפשר לומר שהצדיק מוגן בהכרח מכל הצרות? והרי בשואה נספו צדיקים. לכן אומר השל"ה הקדוש: "משמועה רעה לא יירא" - לא יירא ממנה, כי יודע שלטובתו היא, למרק עוונותיו.
וזו בעצם הגדרת הביטחון. למדנו זאת באריכות בשיעורינו על "אמונה וביטחון" לחזון איש. אומר החזון איש שיש שיבוש שנשתרש בלב ההמון בהגדרת הביטחון: אנשים חושבים שביטחון פירושו "לא יקרה לי כלום". והוא שואל: וכי בא נביא להודיע לך שלא יקרה לך כלום? על מה אתה סומך - על זכויותיך? על מצוותיך? הרי ראינו שגם לצדיקים אירעו אסונות. אלא ביטחון פירושו לדעת שכל מה שקורה לי הוא בהכוונה ממנו יתברך; לדעת שאין מי שיכול לפגוע בי אם אין זה מרצון ה'; לדעת שאני בטוח על הספה לא פחות מכל מקום אחר, ושאני תמיד בידיו של הקדוש ברוך הוא. ודאי שיש מצבי סכנה והשטן מקטרג, אין ספק, אך אין סכנה שתוכל לפגוע בך ואין מי שיוכל להצילך אם ה' רוצה אחרת.
ואם כן, האם מובטח לאדם שלא ימות? לא. ייתכן שימות, אבל זה לטובה - זו הכפרה על העוונות, זה הזיכוך, ובזה יגיע למדרגות הגבוהות ביותר. האם מובטח שלא תהיה לו מחלה? לא, אבל "יודע שלטובתו היא למרק עוונותיו". וממילא, כשבוטח האדם, בבוא הצרה אינו בא בטרוניה לקדוש ברוך הוא. השאלה "ריבונו של עולם, למה?" מעידה על חסרון בביטחון; מי שיש לו ביטחון אומר: צדיק הוא ה' כי מריתי, ויודע אני שכל מה שה' עושה - הכול לטובת האדם. וגם כשאיני מבין, ולפעמים יש קושיות קשות, כבר נאמר שאמונה אינה נותנת תשובות, אלא מאפשרת לאדם לחיות עם השאלות. זהו כוחה של האמונה: גם כשיש לי שאלות, אני מאמין בה' באמונה שלמה, מאמין שהכול לטובה ושכל דעביד רחמנא לטב עביד, ושבסיום התהליך הכול יתהפך לטוב. אין זה אומר בהכרח שאקבל תשובה למה קרה כך ולמה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו - האמונה אינה מספקת תשובות, אלא נותנת לנו את האפשרות להמשיך ולחיות גם כשיש שאלות.
וזו בחינתו של הצדיק: אינו צועק ואינו מתרעם, אלא "יישב בדד ויידום". כך מצאנו אצל אהרן - "וידום אהרן". שני בניו מתו לו ביום השמחה הגדול ביותר, יום חנוכת המשכן, ומה הוא עושה? שותק. אלו עוצמות אדירות, להיות מסוגל לשתוק בשעת הצרה הגדולה והנוראה ביותר.
הלל הזקן: "מובטח אני שאין זה מביתי"
לפי זה תבינו את מה שאמר הלל הזקן, שכאשר היה שומע קול צווחה בעיר היה אומר: מובטח אני שאין זה מביתי. ושואלים: מי הבטיח לך? וכי לא שמענו על צרות ואסונות שאירעו לאנשים גדולים? לחפץ חיים מת בן, בחור צעיר עוד לפני נישואיו, שצפו לו להיות החפץ חיים של הדור הבא, תלמיד חכם מבריק שהיה שותף עימו בכתיבת המשנה ברורה - ובצעירותו נפטר. וכי היה לחפץ חיים חיסרון? וכך גם אצל הגאון מווילנה, שבתו נפטרה בצעירותה, והצדיק עליו את הדין; ומובא שאמר לו מגיד מן השמיים: אילו ידעת כמה רושם עשה בשמיים מה שהצדקת עליך את הדין, היית רוקד בלווייתה יותר משרקדת בחתונתה.
אלא מה אמר הלל? מובטח אני שאין זה מביתי, כי בביתי, גם אם קורית צרה - לצווח אין צווחים. מצדיקים דין שמיים ויודעים שזה ממנו יתברך. כששומעים זעקות שבר, סימן שאין זה מביתי, שכן כשהקדוש ברוך הוא מביא צרה - "יישב בדד וידום", וכך חינכתי בביתי. אם כן, אין בכך הבטחה שהצרה אינה בביתו; ייתכן שהצרה בביתו, אבל אצלנו לא צורחים.
בינה לעיתים: הלב כנביא
ספר "בינה לעיתים" מסביר: הלב הוא כעין נביא אמיתי להודיע לאדם מה שיקרה, מן הטוב או מהיפוכו - מה שאנו קוראים חוש שישי, הרגשה. פעמים רבות ההרגשות הן המצפן של הלב, הנותן לנו כיוון על מה שקורה ועל מה שעתיד לקרות. ועל זה נאמר: אם אדם שומע קול צווחה ומרגיש שאצלו לא חל שום שינוי, אין שום התפעלות, לבו שקט ובטוח בה' - זו ראיה שאין זה מתוך ביתו. וזהו שידע הלל: כיוון ש"נכון לבו בטוח בה'", הרגיש רגוע, בלי דפיקות לב ובלי תחושות פנימיות של צרה מתרגשת, ולכן היה בטוח שאין זה מביתו.
סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו׃
לב הנסמך על ה'
רש"י מפרש "סמוך לבו" - נשען ובטוח על הקדוש ברוך הוא. לבו נסמך על ה' יתברך, ולכן אינו ירא מן האדם. והרד"ק מוסיף שהוא בוטח בקדוש ברוך הוא בכל עת "עד אשר יראה בצריו" - עד שיראה בהם את הרע שהוא רוצה לראות, כלומר מצפה לראות כיצד ה' נפרע מצריו ואויביו. ומהו הדגש "עד אשר יראה בצריו"? פעמים רבות אנו חסרי סבלנות: קיבלנו מכה ורוצים לראות מיד את הנקמה. אבל הוא לא כן - סמוך לבו ובטוח בה', גם אם הדבר ייקח עוד עשור, יודע הוא שבסוף יראה בצריו.
החפץ חיים: הקדוש ברוך הוא אינו שוכח
הדוגמה שנתנו בעבר היא מן החפץ חיים, שבכמה הזדמנויות נתן הסבר למאורעות שקרו. פעם נשך כלב שוטה אדם אחד, והלה מת בייסורים קשים כשהוא מנבח ככלב, עד שנפח נשמתו בצורה משפילה ומבזה, ותהום כל העיר - לא היה מבוגר כל כך, והדבר עשה רעש גדול. אמר החפץ חיים: זוכר אני שאותו אדם, לפני עשר שנים, השכיר דירה לאישה אלמנה. היא פיגרה בתשלומים, והוא איים עליה שתשלם, ומשלא היה לה מנין לשלם - פירק את הגג מעל ביתה. היא נותרה שם בכפור ובגשמים של החורף האירופי, ולא יכלה להישאר, ויצאה משם. אמר החפץ חיים: כשראיתי זאת נחרדתי, שהרי דברים נוראים ואיומים כתובים על מי שמענה אלמנה - "צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ", והקדוש ברוך הוא אבי יתומים ודיין אלמנות. אמרתי: היתכן שיעשה ה' תורתו פלסתר? עברו עשר שנים, והנה ראו כיצד נפרע הקדוש ברוך הוא מאותו אדם. פשוט להבין: גם אם אתה רואה שעובר זמן, אל תחשוב שהייתה כאן מחילת עוונות. הקדוש ברוך הוא אינו עובד לפי השעון שלך ואי אפשר להציב לו "דדליין" - המתן, ותראה שזה יקרה.
וכן אמר החפץ חיים בזמנו, כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד ונהרגו שם קרוב למיליון אזרחים: אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא שכח מה עשו לנו לפני ארבע מאות שנה? גירוש ספרד נפקד אחרי ארבע מאות שנה, והקדוש ברוך הוא נפרע מהם - מיליון איש הורגים זה את זה. אפשר להביא עוד דוגמאות רבות להבין ש"סמוך לבו לא יירא": הוא סמוך ובטוח, אינו ממהר, עד אשר יראה כיצד הקדוש ברוך הוא נפרע מצורריו.
ועוד מעשה: היה דין תורה אצל רבי ניסים קרליץ, ובעל דין אחד - אדם דתי - יצא מחויב בדין. הוא החציף פניו, ולא הסתפק בכך אלא תבע את רבי ניסים קרליץ לבית משפט, כדי שבית המשפט יהפוך את פסק הדין. רבי ניסים קרליץ הגיע לבית המשפט - ביזיון נורא, שגדול הדור צריך לעמוד לפני "אויבינו פלילים", לפני שופט שהוא אדם רשע אוכל נבלות וטרפות, שישפוט אותו. השופט נהג בו בדרך כבוד, שאל, וקיבל את כל תשובותיו, ואמר לתובע שאינו מבין כלל מה תביעתו, שכל מה שנאמר לו נכון - והעמיד את פסק הדין של בית הדין על תילו. חלפו שנתיים, ואותו אדם נסע על אופנוע ונפגע ממשאית, עד שהיו צריכים לגרד אותו מן הכביש ולא היה ניתן לזהותו. סיפרו שרבי ניסים קרליץ הלך לנחם את האב, והאב אמר לו משפט מצמרר: אני זוכר מה היה לפני שנתיים, ואני התפלאתי כיצד המתין לו הקדוש ברוך הוא שנתיים. אמרתי לו אז: אתה משחק באש, תיזהר, "לחישתן לחישת שרף ועקיצתן עקיצת עקרב" - אבל הוא, עם האנרגיות שלו, לא היה מוכן להקשיב. והנה ראו. זהו "סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו": אתה מצפה שזה יקרה מייד, אבל לוח הזמנים של הקדוש ברוך הוא שונה.
המצודות והמלבי"ם
המצודת דוד מסביר: כל כך יהיה לבו סמוך בה' ולא יירא, עד שייתן לבו לראות ברעה הבאה על צריו. כוונת הדברים: פעמים שאדם שרוי בצרה ואינו שם לב כלל כיצד כבר נפרע הקדוש ברוך הוא מאויביו, מפני שהוא שקוע בצרתו. כשהאדם בפחד, אינו נותן לב לראות בנקמת צריו; אבל זה שאינו בפחד ולבו סמוך, זוכה גם לראות בנקמת צריו.
והמלבי"ם מוסיף: אם תאמר שמא ירא הוא מן האויבים שיעשו לו רעה - שהרי עד כה דובר על מי שיש לו מריבה עם אחרים ועל פגעי הזמן, וכאן מדובר באויבים ממש - על כך אומר הכתוב שגם בזה "סמוך לבו לא יירא": סמוך לבו בצדקתו, שלא זו בלבד שלא יעשו לו רעה, אלא עוד יראה בנקמת ה' באויביו.
פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד׃
מעלת הפיזור
"פיזר נתן לאביונים" - פיזר ונתן מממונו לאביונים. ועניין הפיזור הוא שנותן לזה ולזה ולזה. וכמו שכותב הרמב"ם, שכאשר יש בידו צדקה עדיף שיפזרנה: אם יש לך אלף שקלים, יכול אתה לתת אברך אחד אלף, או לעשרה אברכים מאה מאה - ואומר הרמב"ם שעדיף לתת לעשרה. ואף שתאמר שאלף שקלים יועילו לאברך אחד יותר משתועיל מעט לכל אחד, עם כל זה - תן לעשרה, מפני שבזה כופה האדם את יצרו שוב ושוב. לתת פעם אחת - כפית יצרך פעם אחת; אבל להוציא עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בזה כופה את יצרו שוב ושוב, ויש בכך מעלה מצד עצמה.
וכך גם כאן: מפזר ונותן לכל האביונים שהוא יודע בהם. אך אין הוא נותן מתנות גדולות עד שיישאר הוא עצמו עני, שאין זו דרך הצדיק, אומר הרד"ק, אלא נותן כפי מה שהוא יכול לשאת - דבר שלא ישבור אותו כלכלית, וכמו שאמרו חז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש.
"צדקתו עומדת לעד" - הצדקה הזו עומדת לו ולבניו אחריו, כמו שכתוב "נוצר חסד לאלפים", שהקדוש ברוך הוא זוכר לאדם את החסדים שעשה עד אלפי דורות. וזהו "לעד" - גם לאלפי דור בעולם הזה, וגם שצדקתו עומדת לו לעולם הבא. "קרנו תרום בכבוד" - "קרן" היא תמיד ביטוי לחוזק ולתוקף, כמו "וירם קרן משיחו", שהקדוש ברוך הוא מרומם קרנו של משיחו שבה ינגח את האויבים, וכן "קרנו תרום בישועתו". אף כאן: תתרומם קרנו, חוזקו ותוקפו, כמו "תרוממנה קרנות צדיק", ולעומת זאת אצל הרשעים "וכל קרני רשעים אגדע".
אומר המלבי"ם: אף אם הוסיף לעשות צדקה וחסד ופיזר מעותיו לאביונים, אל תחשוש שמחמת כן יגיע לידי דלות; אדרבה, "צדקתו עומדת לעד" - עושרו יתברך עד שיתמיד לעשות צדקה, כי ייתנו לו עוד ועוד, וכפי שאמרנו: הנותן נעשה כלי לשפע שמשפיעים עליו.
רמזי הרב מזוז: מעשר וחומש
הרב מזוז עומד על שני הפסוקים. בפסוק ה' נאמר "יכלכל דבריו במשפט" - שלא יבזבז יותר מדי שמא יהיה עני, ובזכות זה "כי לעולם לא ימוט". והרמז: "יכלכל" - י' מ"כלכל". "כלכל" בגימטריה מאה (כ"ל חמישים, ועוד כ"ל חמישים). קח י' מתוך כלכל - זהו המעשר, אדם שמכלכל דבריו במשפט ונותן כפי החיוב. ואז נשאר לו תשעים אחוז, והם ראשי התיבות "כי לעולם לא ימוט": "כי לעולם" - כ' ל' חמישים, "לא ימוט" - ל' י' ארבעים, סך הכול תשעים. על ידי זה לעולם לא ימוט - יישארו בידו התשעים ואיתם לא ימוט לעולם.
ולפי זה מבאר את ההמשך: קודם דובר במכלכל דבריו במשפט, הנותן מעשר; וכאן מדובר בנוהג בפזרנות - וכמה היא הנתינה בפזרנות? חומש. "פיזר נתן לאביונים" - "לאביון י"ם": י' לוקח לעצמו ומ' נותן לאביון, הרי זה חומש. שהרי אמרו חז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש - אין הוא נותן הכול. וכך רמוז גם במילה "צדקה": מ' וי' עולים חמישים, ומתוכם נותן את הי' - הרי זה חומש. ובמילה "צדקה" רמוזים גם המעשר וגם החומש: אם יש לך ק', עשה ממנה צ' - כלומר תן עשרה מתוך מאה ויישארו לך תשעים; ואם יש לך ה', עשה ממנה ד'. ועוד: "צדקה" בגימטריה קצ"ט. אמרו חז"ל שמי שיש לו מאתיים זוז אין נותנים לו צדקה, ורק מי שיש לו קצ"ט עדיין ראוי לצדקה, ואף מותר לתת לו אלף, ואין אומרים לו "תן לו עוד זוז אחד" - עני הוא, ואף אפשר לתת לו הרבה. הרי ש"צדקה" קצ"ט, לומר לך שאם יש לך קצ"ט אתה עדיין ראוי לצדקה.
ואמנם היום אין זה המדד, וכבר דיברנו על כך בעבר. היום המדד הוא מי שמצטמצם במאכלו. ייתכן שיש לו דירה, אך מה יועיל לו - אין הוא אוכל את הדירה, וביום יום עליו להצטמצם בכלכלתו. ואין כוונתי למי שנמנע מסטייק אנטריקוט, אלא למי שמתחשבן במה שהוא צריך לקנות.
רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד׃
כעסו של הרשע
כאשר יראה הרשע בכבודו של הצדיק, מרוב קנאה יכעס, ואז יחרוק שיניו מתוך כעס וקנאה, ו"נמס" - יימס לבבו מן הקנאה, כמו שכתוב "ורקב עצמות קנאה". ואילו היה בידו כוח להאביד את הצדיק, היה מאבידו. "תאוות רשעים תאבד" - מה שהרשעים מתאווים, לראות במפלת הצדיק, תאוותם תאבד; הקדוש ברוך הוא יאבד אותה, ולעולם לא יראו במפלת הצדיק. ואפשר עוד: הרשע מתאווה שיהיה טוב לו עצמו, ועל כך נאמר "תאוות רשעים תאבד" - מה שהוא מתאווה לעצמו, אתה ה' תאבד תאוותו ואל תיתן לו. ולעומת זאת בצדיקים נאמר "ותאוות צדיקים ייתן", שכן הצדיק מתאווה לטוב באמת, ולכן אנא ה' מלא תאוותו; אבל תאוות הרשעים, שהיא תמיד תאווה לרע - תאבד.
המלבי"ם מסביר: הרשע רואה בהצלחת הצדיק וכועס, ועם כל זה אינו יכול לעשות לו מאומה - וזהו "שיניו יחרוק ונמס". שהרי מתי חורק אדם שיניו ונמס? כשאינו יכול לעשות מעשה. כשהוא יכול - הוא הולך ועושה, מכה ונלחם; אך כאן הוא נאלץ לעמוד במקומו, לראות, לחרוק שיניים ולהימס. "תאוות רשעים תאבד" - לא ישיג את תאוות לבו ולא יוכל להזיק לצדיק.
תנא דבי אליהו: מה יראו האומות לעתיד לבוא
בתנא דבי אליהו דרשו: "רשע יראה וכעס" - כל הגויים והממלכות שעינו את ישראל עתידים לראות בשמחתם של ישראל, ויצטערו ויכעסו, ואז יחזרו וימותו. שהרי לעתיד לבוא בתחיית המתים, "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" - גם הגויים יקומו. הרשעים שהצרו לנו, אף הם יקומו, כדי לראות במעלתם של ישראל ולהבין עד כמה מה שעשו לא רק שלא הועיל להם, אלא בסופו של דבר התברר כמה הועיל לעם ישראל - שכן כל דעביד רחמנא, בסופו של תהליך, מוביל אל שלמות העולם, והוא יראה שמה שהפסיד - לעצמו הפסיד, והוא לדראון עולם.
ועוד אמרו שם, שאותם גויים וממלכות שעינו את ישראל עתידים להיות איכרים וכורמים לישראל, כמו שכתוב "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם" - הגויים יתחננו להיות משרתים לנו. מסופר שפעם פגש הקנצלר הגרמני אחד מגדולי ישראל, ושאל אותו: האם נכון מה ששמעתי, שאתם היהודים מדברים על כך שאנחנו עתידים להיות המשרתים שלכם לעתיד לבוא? השיב לו: מי שלא ירצה להיות לעתיד לבוא מן המשרתים שלנו - לא יהיה שם. כלומר, במילים פשוטות: אתם תתחננו לכך. הוא אמר זאת בעדינות - מי שלא ירצה, אינו חייב, אך הוא כלל לא יהיה שם; ומי שיישאר, יבין עד כמה מעלה היא לשרת את ישראל, ויתחנן להיות כאן כדי לשרת אותנו.
לסיכום: חציו השני של הפרק מצייר את דמותו של ירא ה' בענייני שבין אדם לחברו: הוא חונן ומלווה, מפזר ונותן לאביונים, ובד בבד "מכלכל דבריו במשפט" - מודד כל מעשה ומידה בדיוק, בדרך האמצע, לא בפזרנות ולא בקמצנות, ומקפיד שלא לעשות עוול לשום אדם. מתוך כך הוא אינו מתמוטט, נעשה כלי לשפע, וצדקתו עומדת לו ולזרעו לעד. ומצד ביטחונו: "משמועה רעה לא יירא", לא מפני שמובטח לו שלא יאונה לו דבר, אלא מפני שהוא יודע שהכול מידו יתברך ולטובתו, למרק עוונותיו - ולכן לבו סמוך, אינו צועק ואינו ממהר, עד שיראה כיצד נפרע הקדוש ברוך הוא מצריו בזמנו ובדרכו. ואילו הרשע עומד מנגד, חורק שיניו ונמס, ותאוותו אובדת.