מזמור קי"ג פותח את מזמורי ה"הלל". הרד"ק מבאר שדוד עומד כאן לדבר על יציאת מצרים, ולכן הוא פותח בתיאור גבורתו של הבורא בנסים שעשה בעולמו: כאשר ה' רוצה הוא מגביה את השפלים - אלו ישראל שהיו במצרים - ומשפיל את הגבוהים - אלו המצרים. ועל כך נאמר "הללויה".
הַלְלוּ־יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְהֹוָה הַלְלוּ אֶת־שֵׁם יְהֹוָה׃
שלוש פעמים מזכיר כאן עניין ההלל: "הללויה", "הללו עבדי ה'", "הללו את שם ה'". הכפילות הזו באה ללמד על ריבוי ההלל - כמה וכמה צריכים להלל ולהודות לה' על ישועתנו.
"הללו עבדי ה'" - מסביר הרד"ק שהמילים "עבדי ה'" הן לשון קריאה. זהו ביטוי שהרד"ק חוזר עליו בהרבה מקומות, כמו "הקהל חוקה אחת לכם" - שהמילה "הקהל" היא קריאה, כביכול קורא ואומר: הקהל! חוקה אחת לכם. כך גם כאן, כביכול קורא ואומר: עבדי ה'! הללו את ה'. הוא קורא להם ומצווה עליהם להלל אותו יתברך.
ומי הם "עבדי ה'"? אלו החכמים, אלו יראי ה', ולהם נאוה תהילה. דווקא הם ראויים להודות לה' יתברך, משום שהם משיגים ומהללים אותו לפי החוכמה והידיעה שיש בהם בו. אדם שאינו מכיר את המלך ואינו יודע את גדולתו וחוכמתו ומתחיל להללו - עלול לומר דברים שאפילו מפחיתים מגדולתו. כמו אדם שיאמר על עשיר עצום שהוא "מיליונר": ברמה שלך, במושגים שלך, מיליונר זה כבר גדול - אבל הוא טריליונר, על אילו סכומים אתה בכלל מדבר? כך גם כאן: מי ראוי להלל? עבדי ה', שיש להם התחלה של השגה בגדלות הבורא, והם יכולים להלל את ה' כראוי וכפי המתבקש.
המצודת דוד מוסיף טעם נוסף להדגשה "הללו עבדי ה'": שהרי לרשע אמר ה' "מה לך לספר חוקי ותישא בריתי עלי פיך". לרשע אומר הקב"ה: אתה עושה עבירות - תתקן קודם את מעשיך. לכן מדגיש הכתוב מי ראוי להלל: עבדי ה'.
המלבי"ם מביא את דעת האבן עזרא על פי הגמרא במסכת פסחים, שאת המזמורים הללו תיקנו חזקיהו וסיעתו. כלומר, אין זה מזמור מדוד אלא מחזקיהו וסיעתו, והדברים מתאימים למה שנאמר במזמור: יש כאן תפילה על החולה - וחזקיהו היה חולה, ונאמר לו "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" על שלא נשא אישה; יש כאן הודאה על הרפואה; ויש כאן גם הודאה על מפלת האויבים, כאשר סנחריב צר על ירושלים ולבסוף נפל נפילה גדולה.
לעומת זאת יש אומרים שהמזמור נכתב כבר בזמן קדום, בימי דוד ושלמה. ולמעשה אין כאן סתירה, שכן מה שאירע לבנים אירע לאבות: מה שראינו אצל חזקיהו היה גם אצל האבות וגם בימי דוד ושלמה. נמצא שניתן לבאר את המזמור גם על דוד ושלמה וגם על חזקיהו. המלבי"ם נוטה לבאר את העניינים לפי מה שאירע לחזקיהו, משום שהכתובים מתאימים למה שאנו רואים במזמור.
המלבי"ם מחלק את פרטי העניין כאן לחמישה חלקים. החלק הראשון הוא תיאור עד "בצאת ישראל ממצרים", ובו מדובר על כך שהקב"ה משגיח כאן בעולם השפל. דבר זה מנוגד לתפיסה שבה אחזו עובדי כוכבים, שאמרו שהקב"ה מסר את ההנהגה אל המערכה: מערכת הכוכבים היא המושלת והמנהיגה את הנעשה בעולם, והקב"ה כביכול גבוה ואינו מתערב. לפי תפיסתם, כדי להפיק רצון צריך לעבוד את הכוכבים - ומכאן צמחה עבודת כוכבים ומזלות: תעבוד את הכוכבים והם ישפיעו לך משפעם.
גם אנחנו מאמינים שהשפע יורד דרך מערכת הכוכבים, אלא שהאמונה שלנו היא שהקב"ה הוא המשפיע הראשון, ומערכת הכוכבים היא רק צינור - דרך שבה הקב"ה משפיע. הכל נובע ממנו יתברך, ואין פונים לא לכוח, לא למלאך ולא לצינור, אלא מבקשים הכל ישירות מאת ה'. מערכת הכוכבים היא בבחינת מעביר כוח בלבד, ואין לה שום כוח עצמי; "גבוה מעל גבוה" שממנו יורד כל השפע ומשתלשל ומגיע עד לכאן.
וזה מה שאנו אומרים: הוא מסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו. כל אסטרולוג מתחיל יאמר לך שצריך לערוך מפת כוכבים - איזה כוכב באופק של כוכב אחר, וממילא יהיו השפעות כאלה וכאלה. אבל מי סידר שאותו כוכב יימצא באותו אופק? הקב"ה מסדר את הכוכבים ברקיע כרצונו, ונמצא שהכל מן הסיבה הראשונה. "ויזוקו מים מדליו" - כל מה שיורד לכאן ומשפיע עלינו הוא בחינת נזילה, וזו בחינת ה"מזל": השפע היורד והנוזל ממרום ממנו יתברך דרך מערכות הכוכבים אלינו למטה.
יְהִי שֵׁם יְהֹוָה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם׃
המלבי"ם מדייק: לא די בהלל בלבד, אלא "יהי שם ה' מבורך". מה ההבדל בין הלל לברכה? התהילה היא מצד גדולתו ורוממותו של הקב"ה, ובזה גם העמים מודים - אין להם בעיה להלל את ה', שהרי הוא רם, הוא "אלהא דאלהיא" כלשון נבוכדנצר, אלוהי האלוהים, מרומם על כל ברכה ותהילה. הרוממות הזו אכן מחייבת תהילה - אבל לא ברכה.
ברכה עניינה הורקת שפע, מלשון בריכה, וכמו שאומרים המקובלים והזוהר הקדוש "מהבריכה העליונה" - יש כביכול בריכה עליונה המשפיעה ומורידה את הברכה לכאן למטה. ברכה היא עניין של ריבוי והתרבות השפע. שהרי הריבוי הראשון שיש - באחדות, בעשרות ובמאות - הוא בכפילות: א' הוא אחד, ב' כבר שניים; י' הוא עשר אחד, כ' כבר עשרים; ק' הוא מאה אחת, ר' כבר מאתיים. נמצא שהריבוי הוא ב', כ', ר' - אותיות "ברך". ואילו א' הוא הבכור, והבכור נוטל פי שניים, שזו הכפילות והריבוי הגדול ביותר. כי לאחר מכן כל ריבוי ממעיט באופן יחסי: ג' מוסיף רק שליש על ב', ד' מוסיף רק רבע על ג', וכן הלאה. רק הראשון הוא המכפיל.
הברכה, אם כן, מורה על ההשפעה התמידית היוצאת מהבורא יתברך מכוח השגחה פרטית. והם הרי מכחישים את ההשגחה הפרטית - לדעתם הכל כוכבים, תקטיר להם קטורת ותעבוד אותם והם ישפיעו. לכן הם אומרים: לה' יאתה התהילה, אבל לא הברכה, שכן השפע לדעתם אינו בא ממנו אלא מן הכוכבים. על כן מצווה המזמור את עבדי ה' שמעתה ועד עולם יהי שם ה' מבורך - שתספרו את ההשגחה הפרטית ולא רק תהללו, ואז יהיה מבורך, בבחינת הורקת שפע שהכל ממנו, ולא רק שיאתה לו תהילה.
הרד"ק מבאר: יהיה מבורך בפי הנבראים, כי כל מי שהוא בר דעת חייב לברך אותו. "מעתה" - זה ההווה, "ועד עולם" - זה זמן העתיד.
מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ עַד־מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יְהֹוָה׃
הרד"ק מבאר: כל בני האדם מן המזרח ועד המערב כולם יהללו את ה'. ואף שיש ביניהם כעת עובדי כוכבים ומזלות, עם כל זה כולם מודים שהקב"ה הוא הסיבה הראשונה, הסיבה העליונה, אלוהי האלוהים, וכמו שכתוב "ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים". "מבואו" הוא מקום שקיעתו, כמו "ובא השמש וטהר" - כלומר מן המזרח ועד המערב.
ולמה נקט דווקא מזרח ומערב ולא צפון ודרום? משום שרוב היישוב הוא במרכז ולא בקצוות. כך מביא גם המהרש"א במסכת ברכות, שמצאנו שם "מלכי מזרח ומערב" ולא "מלכי דרום וצפון", לפי שלמזרח ולמערב העולם מיושב, אך קצוות צפון ודרום אינם מיושבים - הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי אינם מקומות יישוב. (וכבר העירו בדרך צחות: זה מאיים בטילים שמגיעים עד הצפון וזה מאיים בטילים שמגיעים עד הדרום - כדאי שכל אחד מהם יתאמץ עוד קצת.)
המלבי"ם מסביר שההילול כבר התפשט גם אצל הגויים, כאמור - גם הם מהללים את ה', אך אינם מברכים. ומדוע?
רָם עַל־כׇּל־גּוֹיִם יְהֹוָה עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ׃
זו התשובה: לפי הבנתם ותפיסתם ה' מרומם מן העולם השפל - "על השמים כבודו", הוא שם למעלה, גבוה מאוד, ואינו משגיח במה שנעשה כאן למטה. לכן לדעתם הקב"ה מהולל אך לא מבורך, שכן "מבורך" משמעו משגיח ונותן שפע של ברכה, והם סוברים שהשפע בא מן המערכה ולא ממנו.
כבר הסברנו כמה פעמים, וכן אומר הרבי מקוברין: "רם על כל גויים ה'" - גם חסידי אומות העולם מאמינים שה' רם, אבל רק "על השמים כבודו". ומה ההבדל בין "רם" ל"גדול"? גדול הוא מלמטה עד למעלה, ואילו רם הוא רק למעלה. כדור פורח הוא רם, מטוס רם, העננים רמים - אבל בניין ענק הוא גדול, מלמטה ועד למעלה. אנחנו אומרים שה' גדול, כלומר מן השפל ביותר ועד הגבוה ביותר על הכל הוא משגיח. והם אומרים: ה' רם.
מה עשו? כביכול בעטו את הקב"ה למעלה, רוממו ופיארו אותו - וכל זה כדי לעשות ככל העולה על רוחם. אם הוא כל כך מרומם, יש מסך, העננים מפריעים, הוא אינו יודע בדיוק מה קורה כאן. זה כמו שתאמר: וכי ראש הממשלה יודע אם פינו לך הבוקר את האשפה? הוא אינו מתעסק בדברים כאלה. כך עשו הגויים את ה' "רם", כדי להקל על עצמם: על השמים כבודו, ואל תפריע לנו כאן למטה. לעומתם אנו אומרים בפסוק הבא: "מי כה' אלוקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ" - ה' גדול, ורואה בשמים ובארץ.
הרד"ק מבאר את הפסוק: "רם על כל גויים ה'" - כל הגויים מרוממים אותו, ואף על פי כן כבודו הנפלא נמצא על השמים. כלומר, אף שאנו מפארים ומרוממים, מה באמת אנו משיגים בו? אין לנו בו שום השגה. מי כן משיג בו מעט? צבא השמים, המלאכים - הם יודעים לרוממו כראוי. יש מלאכים שאומרים שירה ומתים, ויש נהר דינור היוצא מזיעתן של חיות הקודש בשעה שהן אומרות שירה לפניו יתברך, פחד נורא. ואילו כאן אדם הולך בעולמו בלי שום הרגשה שיש בורא לעולם, ודאי בלי השגה בו. לכן "על השמים כבודו" - שם מכירים בכבודו האמיתי.
ביאור נוסף מביא הרד"ק: ה' מרומם על כל התהילות שמרוממים אותו הגויים, ומרומם גם מכבודו אשר על השמים. כלומר, הגויים מהללים אך אינם משיגים - וה' רם עוד יותר מזה; ואף המלאכים, שהשגתם גדולה משלנו לאין ערוך, עדיין אינם משיגים אותו באמת. נמצא שה' מרומם גם ממה שמהללים אותו הגויים וגם ממה שמהללים אותו המלאכים.
מִי כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת׃ הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ׃
הרד"ק מבאר: כיוון שהזכיר את השמים, והרי יש גויים שאלוהיהם הוא צבא השמים, אומר הכתוב "מי כה' אלוקינו" - איזו אלוהות תוכל להראות שהיא כה'? אתה אומר שהאלוה שלך בשמים; הקב"ה "מגביהי לשבת" יותר מכל אותם כוחות שאתה עובד. כל מה שתראה כמרומם - צבא השמים, עובדי החמנים, עובדי השמש - ה' רם יותר מן השמש, רם יותר מן הכוכבים. נמצא שהקב"ה רם על כל רמים, גבוה מכל העליונים, והוא המשפיע עליהם. והוא גם "משפילי לראות" בין בשמים בין בארץ, שהרי גם השמים וגם הארץ שפלים כנגדו, והוא רואה את כולם ואת כל מעשיהם.
ביאור נוסף ברד"ק: "המגביהי לשבת" מוסב על השמים, ו"המשפילי לראות" מוסב על הארץ. כלומר ה' מגביה לשבת בשמים, ועם כל זה משפיל לראות עד הארץ - בשונה מתפיסת העמים שה' רם וגבוה ואינו רואה. אומר לך הכתוב: אף שהוא מגביהי לשבת בשמים, הוא משפילי לראות עד הארץ.
המלבי"ם מבאר את הפסוק אחרת: "בשמים ובארץ" שבסוף מוסב על שני המשפטים - "המגביהי לשבת בשמים ובארץ, המשפילי לראות בשמים ובארץ". וכפי שמצאנו בלשונות דומים, כמו "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם", שה"שלא שם" חוזר כביכול פעמיים.
וכוונת הדברים: גודלו של הקב"ה כל כך בלתי נתפס ובלתי מוגבל, עד שאין אצלו שום הבדל בין השמים לארץ. כשם שהוא מגביה לשבת מן הארץ, כך הוא מגביה לשבת מן השמים; ואל תאמר שביחס לשמים הוא קרוב - אלא כשם שהוא גבוה מכאן כך הוא גבוה גם מעל השמים. וכשם שכדי לראות בארץ הוא כביכול משפיל מבטו, כך גם כדי לראות בשמים הוא צריך להשפיל ולראות, שהרי הוא גבוה כל כך מעל השמים. נמצא שאין אצלו הבדל בין שמים לארץ, ואל תחשוב שהוא קרוב יותר לשמים מאשר לארץ. הגויים אומרים "על השמים כבודו" - דע לך שגם לשמים צריך הקב"ה כביכול להשפיל כדי לראות, בדיוק כמו לארץ.
כבר הסברנו, וכן למדנו בכוזרי ובהזדמנויות נוספות, את ההבל שבתפיסה הזו. כל אלה שרוצים לומר שה' רם וגדול ואינו מתעסק במה שקורה כאן, חושבים בדעתם שהם מרוממים אותו - וכי מעניין את הקב"ה שהאצבע הקטנה כואבת לך? אבל האמת הפוכה: אנחנו מרוממים את ה', והם אלה שמקטינים אותו.
משל אמרנו בזה: אם ישאלו מה המרחק מכאן עד האינסוף - התשובה אינסוף. ואם אתקדם אלף קילומטר, יהיה "אינסוף פחות אלף קילומטר"? זה מגוחך; אין דבר כזה. אינסוף לעולם אינסוף. וכך כשאתה אומר שהקב"ה מתעסק בעניינים קוסמיים ואינו מתעסק באצבע הקטנה שלך - עשית אותו מוגבל, שהרי רק אצל מוגבל יש הבדל בין גדול לקטן. אבל מי שהוא אינסוף, כל ענייני הקוסמוס והאצבע הקטנה שלך היינו הך אצלו, שכן ביחס לאינסוף כל דבר בעל תכלית וגבול הוא תמיד קטן. ואם כן מה ההבדל בין "קטן" שהוא כל הקוסמוס לבין "קטן" שהוא האצבע הקטנה? אצל הקב"ה שהוא אינסוף הכל כאפס. ומאחר שברור שהקב"ה משגיח - שהרי לא ברא עולמו כדי שלא להשגיח עליו - הרי שהוא משגיח גם בדברים הקטנים ביותר. כל התפיסה שה' מתעסק בגדול ולא בקטן אינה אלא מגמדת את הקב"ה.
בכל הפסוקים הללו יש יו"ד יתרה: "המגביהי", "המשפילי", "מקימי", "להושיבי", "מושיבי". המלבי"ם מבאר שהיו"ד הנוספת מורה כעין תואר על קביעות הפעולה, כמו "שוכני סנה", "חוצבי מרום קברו" - באופן קבוע. כך "המגביהי" באופן קבוע, "המשפילי" באופן קבוע.
והמהרי"ל דיסקין מבאר את "המגביהי לשבת המשפילי לראות" על דרך מה שאמר הלל: "השפלתי היא הגבהתי". הפסוקים נדרשים מרישא לסיפא ומסיפא לרישא. מרישא לסיפא: "המגביהי לשבת" - במה זכית להתרומם? "המשפילי לראות" - משום שהשפלת את עצמך, ומי שמשפיל עצמו הקב"ה מגביה אותו. ומסיפא לרישא: "המשפילי לראות" - למה הושפלתי והתבזיתי? מפני "המגביהי לשבת", שרוממת ופיארת את עצמך, ומי שמגביה עצמו הקב"ה משפילו. וזו הוראה לאדם: תשפיל את עצמך וה' יגביה אותך; ואם תגביה את עצמך - אדרבה, ישפילו אותך.