פרק קט הוא מזמור של קללות - אך יש בו חידוש גדול בדרכו של המלבי"ם. בעוד שאר המפרשים מבארים שדוד המלך הוא זה שמקלל את אויביו (ורש"י מפרש את הדברים כמוסבים על עשיו ועל אדום), מבאר המלבי"ם שחלק גדול מהקללות שבפרק אינן קללותיו של דוד כלל, אלא דוד מספר מה שונאיו מקללים אותו. רק בהמשך הפרק דוד מתחיל להשיב את קללתם אל חיקם. נלך על סדר הפסוקים ונראה את שתי הדרכים.
יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה׃
לכאורה הפסוק קשה: כבר נאמר קודם "יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ יִקַּח אַחֵר", כלומר שהוא ימות. ואם אדם מת - מן הסתם אשתו אלמנה ובניו יתומים. מה מוסיף הפסוק הזה? האבן עזרא מיישב: "יהיו בניו יתומים" - יתומים קטנים, "ואשתו אלמנה" - בימי נעוריה. כלומר הכוונה היא לקיצור ימים חריף. יכול אדם למות ובניו כבר בני שבע עשרה - ועל כך אומר: לא, שיהיו יתומים בני שלוש. יכולה אלמנתו להיות בת שבעים - ועל כך אומר: לא, שתהיה אלמנה בת ארבעים. החידוש הוא שזה יקרה מוקדם.
המלבי"ם מיישב את הקושי בדרך אחרת: "יהיו בניו יתומים" - בהווייתם יהיו. אמנם יש הרבה אנשים המרחמים על יתומים ומכניסים אותם אל ביתם להיות להם כאב, ועל כן אומר: שיישארו בהוויה של יתומים, שאיש לא ירחם עליהם ולא יאסוף אותם הביתה. וכן "אשתו אלמנה" - שכך תישאר. יש אלמנה שכעבור שנה נישאת; כאן מבקשים שתישאר בהוויית אלמנות. וכל זה, לפי המלבי"ם, הוא מה שהשונאים מאחלים לדוד: כך האויבים אומרים עליי.
וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו וְשִׁאֵלוּ וְדָרְשׁוּ מֵחׇרְבוֹתֵיהֶם׃
רש"י מסביר לפי הדרך שדוד מקלל את אויביו: "ושאלו ודרשו מחורבותיהם" - הכול ישאלו וידברו עליהם, תראה מה קרה לפלוני, מתוך כל חורבה שיצאה עליהם. כלומר כולם יבררו וידברו על החורבן ועל הצרה שפקדה את אותם אנשים.
המלבי"ם מבאר: "ונוע ינועו בניו" - בתחילה יתביישו לבקש לחם בעירם, ולכן ינועו וינדדו לבקש לחם במקום שאין מכירים אותם. לאחר מכן כבר יסירו את מסווה הבושה מעל פניהם, ויבקשו באותו מקום עצמו - "ושאלו ודרשו מחורבותיהם", מן הבתים שלהם שהם חורבותיהם, ילכו בעירם עצמה לבקש לחם. וגם זו, לשיטתו, תפילת האויבים כנגד דוד.
הרד"ק מסביר: הם ידרשו מזונות מתוך החורבות שלהם. הבתים שלהם יהיו חרבים, ומתוך ביתו החרב יצא לבקש מן העוברים ושבים שייתנו לו מזונות. הרד"ק קורא "ודוֹרשוּ", אך הדרך המקובלת יותר לקרוא "וְדָרְשׁוּ", והוא עצמו מביא גרסאות כאלה.
יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכׇל־אֲשֶׁר־לוֹ וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ׃
רש"י מסביר שאין "מנקש" כאן מלשון מוקש כפי שנדמה לנו, אלא: אדם הטורח ומחזר ולהוט לעשות דבר, נופל בו לשון "מתנקש". כלומר מטורף ומתלבט, כלשון "וארכובתיה דא לדא נקשן" (ברכיו נוקשות זו לזו, ביטוי לפחד) וכן "פן תנקש אחריהם". זהו אדם שנמצא בלחץ גדול לעשות דבר מה. בלשון המקובלת היום היינו אומרים "באטרף", כמו מטורף. ואגב, "מטורף" עצמו עניינו דבר שאינו נח במקומו - ספינה מטורפת בים, וכן ביצה טרופה שהיא מעורבבת.
ולפי זה מפרש רש"י: יהיה הנושה נוקש בעשיו את עבודתו, כלומר יטריף אותו בעבודה ויביא אותו לעבודה קשה, שנאמר "ורב יעבוד צעיר". וזהו יעקב הנושה בעשיו את עבודתו. שוב אנו רואים שהפרשה הזאת לפי רש"י מדברת על עשיו.
לשון אחר ברש"י: שהנושה יהיה נוגע ונקרב לכל אשר לו. בדרך כלל אין לנושה גישה לכל ממונו של הלווה, הוא יכול לקחת דבר זה או אחר; אך כאן מדובר על מצב שהנושה ייקח את כל מה שיש לו. זו המציאות המוכרת היום, שכאשר הבנקים נושים באדם הם מעקלים הכול.
הרד"ק מסביר ש"ינקש" הוא מלשון מוקש - ישים מוקש לכל מה ששייך לו; ונוקש, ונקש, ויוקש - עניינם אחד, לשון מכשול. המלבי"ם מסביר שהילדים לא יזכו לעזר אפילו מן הירושה של אביהם, מכיוון שהנושה ישים מוקשים לתפוס את כל אשר לו, עד ש"ויבוזו זרים יגיעו". כלומר גם מה שאמור היה להגיע להם מן האב, גם הירושה - לא יועיל, שלא יישאר לו מאומה להוריש לבניו. וגם זה ממה שמאחלים השונאים לדוד המלך.
אַל־יְהִי־לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל־יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו׃
הרד"ק מסביר: לפי שאמר שבניו ינועו לשאול פת לחם, מוסיף שלא יימצא מי שיעשה חסד עם בניו ויידאג להם באמת, ועל ידי זה גם ליתומיו לא יהיה חונן - לא יהיה מי שיחון אותם וירחם עליהם.
המלבי"ם מסביר שגם כאן הם מתפללים כנגד דוד: "אל יהי לו מושך חסד" - שלא יימצא להם עזר מכוח החסד שאביהם עשה עם אחרים. דרכו של עולם שאומרים ליתומים: זוכרים אנו את חסד אביכם, ולכן נעשה עמכם חסד. וזהו "מושך חסד" - מי שנמשך לעשות חסד כנגד חסדו הגדול של דוד. ועל כך הם מבקשים: שאיש לא יזכור את החסד שאביכם עשה. וגם מן הצד השני לא יימצא עזר - שמא יחונו אותם וירחמו עליהם סתם, בחינם, שהרי לשון "חונן" היא מתנת חינם, כמו "וחנותי את אשר אחון", אפילו למי שלא מגיע לו. גם זה לא יימצא, "ואל יהי חונן ליתומיו".
יְהִי־אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם׃
הרד"ק מסביר: "יהי אחריתו להכרית" - בנו ייהרג ולא יישאר ממנו שום זכר, וזהו "בדור אחר ימח שמם", דהיינו בדור השלישי. ודייק זאת מלשון הרבים "שמם" - שהרי בתחילה דיבר בלשון יחיד, "יהי אחריתו", שזה הבן, ואחר כך בדור השלישי כבר "ימח שמם", שלא נשאר זכר לא לאב ולא לבן.
יִזָּכֵר עֲוֺן אֲבֹתָיו אֶל־יְהֹוָה וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל־תִּמָּח׃
רש"י, לשיטתו שמדובר בעשיו, מפרש: "יזכר עוון אבותיו" - העוון שהִוָּה וגרם על אבותיו. לאברהם - שגרע חמש שנים מחייו, שקיצר הקדוש ברוך הוא את ימי סבו כדי שלא יראה את נכדו יוצא לתרבות רעה. ולאביו יצחק - שגרם לו כהיון עיניים, על ידי נשיו של עשיו שהיו מקטרות לעבודה זרה. כלומר: תזכור לו את מה שהזיק וקלקל לאבותיו.
ומהי "חטאת אמו"? אומר רש"י: שהשחית את רחמה. כך אומר המדרש, שעשיו כשנולד משך רחם אמו והשחית אותו כדי שלא תלד עוד. ועוד: שגרם להעלים את יום קבורתה מן הבריות, שלא יקללוה על שיצא מכריסה עשיו. שהרי לא נכתב בתורה מתי מתה רבקה, ומדוע? לפי שקבורתה הייתה בחשאי ובסוד, בלילה, בלא שאיש ידע, שלא יאמרו: יקולל הרחם שיצא ממנו עשיו. והיכן רמוז הדבר? בפסוק "ותמת דבורה מינקת רבקה", ונקרא שם המקום "אלון בכות". רש"י מביא ש"אלון" בלשון יווני הוא "אחר", ואם כן "אלון בכות" פירושו בכייה אחרת, אבל אחר - שרמזה לנו התורה שבאותו זמן ובאותו מקום נפטרה גם רבקה, והעלימו את מיתתה.
ולפי זה אפשר לבאר ש"חטאת אמו" אינה לשון חטא כלל, שהרי אמו לא חטאה, אלא לשון חיסרון: במה שנחסרה אמו מן העולם, או במה שנחסר רחמה. שכן "להחטיא" הוא להחסיר - להחטיא את המטרה היינו להחסירה, וכן "והייתי אני ובני שלמה חטאים", כלומר חסרים.
המלבי"ם מסביר שגם זו מבקשות השונאים על דוד: שייזכר עוון אבותיו לפני השם, ומצד זה יכרית הקדוש ברוך הוא את כל המשפחה - שהרי אם זהו עוון האבות, ראוי להכרית את כל הצאצאים. ואם תשאל: איזה עוון אבות יכולים הם להזכיר, הרי ישי צדיק גמור היה? אפשר לומר, ראשית - מה שחשב לבוא על השפחה. ושנית, "אבותיו" יכול להתייחס גם לדורות הקודמים: ללוט שבא על בנותיו, וליהודה שפנה אל אותה אישה שנחשבה בעיניו לזונה. ולפיכך "יזכר עוון אבותיו", ועל ידי זה תפקוד עליו את העוונות הללו ותכרית אותו.
וכאן אומר המלבי"ם: עד כאן סיפר את הקללה שקיללוהו שונאיו, ועתה מתחיל להשיב את קללתם אל חיקם. מכאן ואילך המלבי"ם מיישר קו עם שאר המפרשים - מה שלשיטתם התחיל כבר קודם, לשיטתו מתחיל רק עכשיו.
יִהְיוּ נֶגֶד־יְהֹוָה תָּמִיד וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם׃
רש"י מסביר: העוונות האלה שלהם - שיהיו תמיד נגד השם. וההבדל גדול: כאשר אדם עושה עוון ואין העוון עומד לנגדו יתברך, אין הוא מקטרג באופן תמידי. אבל כאשר העוון קיים ועומד תמיד לפני השם, הרי הוא צועק כל הזמן, מקטרג כל הזמן, ודורש שייעשה דין באותו אדם שיצר את אותו משחית. כמו שאמרו חז"ל שגזל מקטרג בראש - שהוא תמיד קופץ ראשון לפני בית דין של מעלה לתבוע את דינו. וזהו שמבקש: שיהיו העוונות האלה נגד השם תמיד, "ויכרת מארץ זכרם" - את עשיו ואת אלופיו, כשיטת רש"י בכל הפרשה.
יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד וַיִּרְדֹּף אִישׁ־עָנִי וְאֶבְיוֹן וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת׃
רש"י ממשיך לבאר על עשיו: "יען אשר לא זכר עשות חסד" - לעסוק באבל אביו. כשנפטר אברהם אבינו היה יצחק שרוי באבלו, ואת עשיו כלל לא עניין אבלו של אביו. מה שהטריד אותו היה "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" - את הנזיד ראה, ולזה נשאו עיניו. ויעקב הרי עשה נזיד עדשים כדי להברות את האבלים; אך לעשיו היו העניינים הקולינריים מעניינים יותר מכך שאביו יושב אבל. ו"איש עני ואביון ונכאה לבב למותת" - אלו ישראל, שאדום והגויים רודפים אותנו.
הרד"ק מסביר: "יען אשר לא זכר" - כל ימיו היו בעוון, ואפילו פעם אחת לא זכר לעשות חסד. ו"נכאה לבב למותת" - אדם שליבו נכאה וכואב, שליבו שפל ובצער מרוב צרותיו, והרשע הזה רודף אחריו להמיתו. ודוד מתכוון על עצמו: אני עני ואביון ונכאה לבב, וכל מגמתם באופן תמידי היא למותת אותי.
ספר תהילות מהרי"ץ מדייק בלשון "לא זכר עשות חסד": ייתכן לפעמים שאדם מבזה את חברו ולמעשה מתכוון לטובתו. מסופר בעשיר אחד שהיה רודף צדקה וחסד ומכבד תלמידי חכמים, ופעם אחת ביזה תלמיד חכם מאנשי העיר. הזמינו אותו תלמיד חכם לדין תורה, ולבסוף חויב לשלם לו ממיטב כספו על הביזיון. שאלוהו: הרי אין זה מתאים לך כלל, אתה מכבד תלמידי חכמים, מה קרה? אמר להם: אני משתדל תמיד להיטיב לתלמידי חכמים, ואת החכם הזה ניסיתי להיטיב ולא הסכים לקבל ממני כסף. אמרתי אעשה זאת בדרך עקיפה - ביזיתי אותו, תבע אותי לדין תורה, ועתה יכולתי לתת לו כסף.
אמנם לא נהג בדרך המומלצת. כתוב על איוב שהיה גוזל שדה מעניים, משביח אותה ומחזירה להם, וחז"ל אומרים שלא ראוי לעשות כן - אין ראוי שיהיה גזל בידו של אדם אפילו כשכוונתו הסופית טובה. מכל מקום רואים שיש מציאות שאדם עושה דבר הנראה רע ומגמתו חסד. ועל כך בא הפסוק לומר: עשיו שרדף את ישראל - אין לו שום כוונה טובה, אפילו לא בדל כוונה שתוכל לתלות בה שבגללה עשה את מעשיו. הכול היה רק מתוך שנאה, מתוך חימה ומתוך אכזריות. "יען אשר לא זכר עשות חסד" - אפילו לא התערבה אצלו שום מחשבת חסד כלשהי לטובתו של יעקב. כל מחשבותיו ומגמותיו היו למותת, להמית את יעקב ולא יותר מזה.
עוד הוא מסביר שהפסוק בא ללמדנו שאם אדם מזניח מצווה מסוימת, אל יחשוב שהדבר נעצר בכך. מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, והמציאות היא שאדם מתחיל בעבירה קטנה, ולאחר מכן ההידרדרות הולכת ומתקדמת עד שקשה לו מאוד לשוב אל מדרגתו. וזהו סדר הפסוק: בתחילה "יען אשר לא זכר עשות חסד" - עדיין אין כאן עבירות, סך הכול אינו עושה חסד ואינו מזיק בפועל. בשלב הבא "וירדוף איש עני ואביון" - לא די שלא עשית חסד, אלא אף אינך מניח לו. ובשלב האחרון "ונכאה לבב למותת" - אדם שלבבו שבור, והוא בא וממית אותו. הרי לך הידרדרות: אם אין אדם עוצר את עצמו בזמן, הוא מגיע עד היוטה התחתונה.
וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא־חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ׃
על איזו קללה מדובר שהרשע אוהב? רש"י מסביר: קללתו של הקדוש ברוך הוא. כיוון שכפר בקדוש ברוך הוא, הרי זה בהכרח גורר קללה. והמשל: הנכנס למקום שהוא יודע כיצד יוצאים ממנו, וברור לו מה תהיינה התוצאות - אין ספק שאם נכנס, נכנס מפני שהוא מעוניין בתוצאות. אם אתה הולך להתחכם כנגד הקדוש ברוך הוא, סימן שאתה אוהב את קללתו, שיביא עליך קללה.
הרד"ק מסביר שהדברים מוסבים על דוד: ויאהב את קללתו של דוד, כלומר לא חשש כלל מקללותיו - קלל, דוד, תמשיך ותאמר מה שתרצה. ואינו יודע ש"ותבואהו", שסוף הקללה לבוא עליו. "ולא חפץ בברכה" - אילו היה מיטיב עמי, היה מקבל ברכה, אך הוא אמר: לא צריך ממך טובות ולא צריך את הברכות שלך. ולכן "ותרחק ממנו".
המצודת דוד מסביר: אהב לעשות דברים שהקללה מעותדת לבוא עליהם - מעין דברי רש"י. אתה עושה דבר שאתה יודע מה תוצאתו, סימן שאתה אוהב את התוצאה. והברכה רחוקה ממך, שהרי אתה יודע שאם היית עושה ההפך היית זוכה לברכה, ואתה אינך עושה ההפך אלא דווקא דברים הגורמים קללה - כנראה שאתה אוהב קללות ושונא ברכות.
המלבי"ם מסביר: "ויאהב קללה" - הקללה שקיללתי אותו בשם השם, אותה אהב, ולכן היא תבוא עליו, אף על פי שלי תהיה ברכה תחת הקללה שלו. ואם תאמר: הלוא מכוחו יצאה לי ברכה, שהרי תמורת קללתו קיבלתי ברכה, ואולי יש לו בכך שבח? על כך אומר "ולא חפץ בברכה" - אין לו חפץ בה כלל, הוא אינו מעוניין לברך אותי אלא לקלל, ורק הקדוש ברוך הוא הופך לי את הקללה לברכה. ובמצב כזה אין מגיע לו שכר על הברכה, שהרי לא זו הייתה מגמתו. דוגמה לדבר: בלעם בירך אותנו - ומה שכר קיבל על כך? מצאנו שבלק קיבל שכר על הקורבנות, ולא מצאנו שבלעם קיבל שכר על הברכות, שהרי לא רצה לברך אלא לקלל, והקדוש ברוך הוא הוא שהפך את הקללה לברכה. ולפיכך "ותרחק ממנו".
בספר הכתוב לחיים מבאר על פי דברי חז"ל: באמת אמרו בן מברך לאביו ואישה מברכת לבעלה - בן יכול להוציא את אביו ידי חובה, ואישה יכולה לברך ברכת המזון ולהוציא את בעלה. אבל אמרו חכמים: תבוא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו. ולמה? וכי לא למדת לברך? למד לקרוא כדי שתדע לברך, לפחות ברכת המזון, האם אתה זקוק לילדך ולאשתך שיברכו בשבילך? וזהו שאמר הכתוב: "ויאהב קללה ותבואהו" - זו המארה שאמרו; "ולא חפץ בברכה" - שהרי רואה אתה שאינו מברך בעצמו, אלא אומר לאשתו ולבנו שיברכו ויוציאוהו. מי שאינו חפץ בברכה אלא אחרים מברכים לו, עליו תבוא המארה.
יש פועל קל ויש פועל כבד. פועל קל הוא כשהמילה יוצאת מן הפה בקלות - "רוצח" פועל קל, "מרצח" פועל כבד. תמיד הביטוי הבא בפועל כבד משמעו שנעשה בכוח ובמאמץ, לעומת הבא בפועל קל שנעשה בקלות. וכאן נאמר "וַיֶּאֱהַב קללה" - שעשה פעולה לאהוב, התאמץ לאהוב. וכך מצאנו אצל האבות: "ורבקה אוהבת את יעקב" - בפועל קל, פשוט וזורם, אוהבים בזרימה. ואילו אצל יצחק נאמר "ויאהב יצחק את עשיו" - התאמץ לאהוב אותו. יש כאן בן רשע, ואם לא אוהב אותו יתרחק לגמרי; אצל טיפוס כזה צריך להתאמץ כדי לאהוב.
וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו׃
רש"י מסביר: הכניס את עצמו בקללה, ונוחה לו פריקת עול הקורבן וברכת כוהנים, וקללת האומות. עשיו היה אמור להיות כהן, שהרי הבכורות הם הכוהנים. אמרו לו מה כולל הדבר - אסור להיכנס פרוע ראש, ומתחייבים על זה מיתה. אמר: איך אני יכול לעבוד כך בבית המקדש עם המחלפות האלה? "לא בעינא" - איני רוצה. קח, מכור לך את הבכורה תמורת עדשים. נוח היה לו לפרוק את עול הקורבנות ואת ברכת כוהנים. ומה כן אהב? את קללת האומות - "ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי", את הקללה הבאה על האומות אהב, ולכן "ותבואהו", הקללה באה עליו והוא מתלבש בה.
ומהו "כמדו"? אומר הרד"ק: כמו "מידו בד", בגד העשוי כפי מידתו, ומכאן הביטוי "מדים" - בגד לפי מידת האדם. "וילבש קללה כמדו" היינו שהוא עטוף בקללה ולא נותר בו מקום פנוי. וכן "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" - כמים שאדם שותה, וכשמן שאדם מושח בו את גופו מחמת כאב עצמות, שהמשיחה נכנסת כביכול לתוך העצמות; כך הקללה נכנסת בו פנימה.
המלבי"ם מדייק: לא די שהקללה מתאימה לו מבחוץ ככלי המידה שלו, אלא היא מכסה אותו מבפנים ומבחוץ. מבחוץ - כבגד שהוא בדיוק כמידתו; ומבפנים - כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. מלא בקללה מבפנים ומבחוץ, שלא יישאר שום מקום פנוי ממנה.
תְּהִי־לוֹ כְּבֶגֶד יַעְטֶה וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ׃
אומר המלבי"ם: לא די שהקללה תהיה לו כלבוש התפור למידתו, אלא תהיה כבגד רחב וארוך שאדם עוטה על כל בגדיו מלמעלה - כמעיל גדול או חלוק רחב הנעטה על הכול. ולשון "יעטה" מורה על דבר חיצוני ומפורסם, שהכול רואים כיצד הוא עוטה את הקללה.
"ולמזח תמיד יחגרה" - מזח הוא חגורה, אותה חגרו על גבי הבגדים הארוכים כדי להגביהם שיהיו כמידת הגוף. ולפי שהקללה ארוכה ממידת גופו כביכול, צריך מזח להגביה את הבגד לפי המידה - והקללה עצמה תהיה לו כמזח שאותו יחגור. כלומר הקללה תכוון את עצמה להיות בדיוק לפי מידתו.
ואגב, מכאן מקור המילה "מזח" בלשוננו - החוף שאליו מגיעות הספינות ומקום החיבור אל הים, וכן שובר גלים. וזאת על פי הפסוק באיוב "וּמֵזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה" - שמזיח ומרחיק את אפיקי המים, וכן "לא יזח החושן" שפירושו לא יסור. המזח נקרא כן מפני שהוא דואג שהמים יסורו מן החוף ועוצר אותם שלא ישטפוהו. ומכאן שמזח הוא חגורה - הדבר שעוצר וחוסם.
זֹאת פְּעֻלַּת שֹׂטְנַי מֵאֵת יְהֹוָה וְהַדֹּבְרִים רָע עַל־נַפְשִׁי׃
הרד"ק מסביר: זה יהיה שכר פעולתם על מה שעשו לי, וכדברי האבן עזרא - תגמול פעולתם. המלבי"ם מסביר שהדבר ראוי להם משתי סיבות: האחת, מצד הפעולה - שעשו לי רע בפועל ורצו להורגני. והשנייה, מצד הקללה - וכנגדה אמר "והדוברים רע על נפשי", שכנגד זה תבוא הקללה אשר קיללתי אותם ותפעל בהם. "פעולת שוטני" היינו שכרם, כלשון "ולא תלין פעולת שכיר" - זהו השכר המגיע להם על המעשה אשר עשו.
בקטע זה של הפרק ראינו שתי דרכים בהבנת הקללות: לפי רש"י והרד"ק דוד מקלל את אויביו (ורש"י מסב את הדברים על עשיו ועל עוונותיו כלפי אברהם, יצחק ורבקה), ואילו לפי המלבי"ם עד פסוק יד דוד מספר את קללות שונאיו עליו - שיישארו בניו בהוויית יתומים ואשתו בהוויית אלמנה, שינודו בניו לשאול לחם, שהנושה ייטול אף את ירושתם, ושלא יזכור איש את חסדיו - ורק מ"יהיו נגד ה' תמיד" הוא משיב את קללתם אל חיקם. למדנו גם מוסר גדול: ההידרדרות מתחילה באדם שרק "לא זכר עשות חסד", ומשם היא מתגלגלת לרדיפת העני ועד המתת נכאה הלבב; ומי שאוהב קללה - הקללה מתלבשת בו כבגד כמידתו, מבפנים ומבחוץ, ואינה מרפה ממנו.