פתיחה: חלקו האחרון של המזמור
בחלקו הראשון של המזמור קילל דוד את הרשעים ואת כל המסטינים אותו. מכאן ואילך הוא פונה בתחנונים לקדוש ברוך הוא: מכיוון שהם מבקשים לאבד אותו מן העולם, הוא מתפלל שלא יאבד עמהם. כך מבאר האבן עזרא את המעבר לפסוקים שלפנינו.
למען שמך - ומצד החסד
וְאַתָּה יֱהֹוִה אֲדֹנָי עֲשֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי טוֹב חַסְדְּךָ הַצִּילֵנִי׃
אומר דוד: אם איני ראוי לישועה מצד עצמי, עשה עמי למען שמך. מסביר הרד"ק שהכוונה מצד הביטחון - למען שמך אשר בטחתי בו. שהרי כידוע, וכמו שאומר הגר"א, הקדוש ברוך הוא כביכול מחויב להושיע את מי שבוטח בו. גם אם אין האדם בעל מדרגה, אם הוא בוטח בהשם - "הבוטח בה' חסד יסובבנו". אמר פעם הגר"א לרבי חיים מוולוז'ין: לא כתוב "אליהו" ולא כתוב "חיים", אלא "כל הבוטחים בה'" - כל מי שבוטח בהשם, הקדוש ברוך הוא משפיע עליו חסד. ולכן ממשיך דוד: "כי טוב חסדך הצילני" - בטחתי בשמך, וטוב חסדך יציל אותי מיד האויבים.
המלבי"ם מסביר שהבקשה כאן נשענת על שני עניינים. האחד - "למען שמך": הרי אתה משחת אותי למלך, ואם אפול עתה בפניהם יהיה בזה חילול השם - הנה השם משח מישהו למלך והלה לא החזיק מעמד. לכן, כדי שלא יתחלל שמך, אני ראוי לניסים ונפלאות מצד קדושת שמך, ובזה עצמו יתקדש שמך שאתה עושה נפלאות עם משיחך. השני - "כי טוב חסדך": גם אם איני ראוי, מצד החסד לבדו אני ראוי להצלה, וזה כבר מספיק.
"ולבי חלל בקרבי"
כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי׃
המלבי"ם מעמיד את הפסוק כנגד מה שנאמר למעלה על הרודף: "וירדוף איש עני ואביון ונכאה לבב". אומר דוד: הנה אני הוא זה - "עני ואביון אנוכי", ואף "נכאה לבב" אני, כי "לבי חלל בקרבי". ומהו "חלל"? לשון מיתה, כמו "ויפיל אותם חללים" - לבי כאילו כבר מת בקרבי, מגודל הצרות שהם עושים לי.
האבן עזרא מביא ביאור נוסף, והוא הביאור המוכר יותר בציבור: "חלל" מגזרת חלול - כמו מקום חלול וריק. הלב שלי ריק בקרבי. וזה מתאים מאוד למה שאומרים חז"ל שדוד המלך הרגו ליצר הרע, ואז נעשה בבחינת "לבי חלל בקרבי" - לבו נעשה חלל מן היצר הרע.
ומה עם מעשה בת שבע?
לכאורה יקשה: כיצד מתיישב הדבר עם מעשה בת שבע? אחת משתיים. או שדוד הרג את יצרו לאחר המעשה, ואז הגיע לדרגה זו. או, כמו שהסברנו בעבר, שהיצר הרע של דוד בעניין בת שבע לא היה יצר הרע טבעי. מן המשיכה הטבעית לעריות שיש לכל אדם - דוד המלך כבר התנקה. ומדוע אפוא נכשל? כי שם היה זה על ידי מלאך, על ידי כוח עליון, שהקדוש ברוך הוא אמר לו: אני אנסה אותך. וכמו רבי עקיבא שטיפס על הדקל כשראה אישה יפה - לא מחמת יצר הרע הטבעי שלו, אלא מחמת פיתוי חיצוני.
וראיה לדבר ממעשה רב עמרם חסידא, שהביא את הסולם כדי לעלות לעלייה שבה השבויות, וצעק "נורא בי עמרם" - אש בביתו של עמרם. על כך נאמר בפיוט של ראש השנה: "נורא בעמרם במר צורח". כולם הגיעו, ראו אותו על הסולם, אמרו לו: ביישת אותנו. ושם מובא שאמר ליצר הרע: אתה מאש ואני מבשר ודם, ואני גברתי עליך - ויצא ממנו כמין עמוד אש. ושתי תמיהות כאן: מי ראה מימיו אדם שתוקף תאוותו בוער בו והוא צועק "בואו והצילו"? אדרבה, הוא רוצה שאיש לא יפריע לו. ומי ראה אדם שהתגבר על תאווה ויצא ממנו עמוד אש? אלא שאין מדובר כאן כלל בתאווה במושגים שלנו, בתאווה הטבעית - מזה הם היו נקיים לגמרי. מדובר במלאך שבא לפתות, בכוח חיצוני, ולכן זו אש, ולכן צועקים. כשכוח חיצוני בא להילחם בך - אתה זועק. תאווה פנימית אין אדם צועק עליה, הוא רוצה להמשיך.
כך גם אצל דוד: פיתוי מיוחד היה כאן, שהקדוש ברוך הוא הביא מלאך שיפתה אותו, וכמו שאומרים חז"ל שלא היה ראוי דוד לאותו מעשה, ומובא שם שהפיל את המחיצה וכו' - כלומר היה כאן כוח עליון מיוחד שיכשילו בעניין זה. נמצא שאין זה סותר ל"לבי חלל בקרבי": מצד טבעיי והתמודדויותיי - הרגתי את יצר הרע, איני נלחם עוד בתאוותיי. אלא שכאשר השטן לוקח אדם כ"פרויקט", גם רבי עקיבא, שמן הסתם היה כבר למעלה מגיל שמונים, מטפס על הדקל; גם צדיק וזקן עלול להגיע לעבירות החמורות ביותר.
"כצל כנטותו נהלכתי"
כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ נֶהֱלָכְתִּי נִנְעַרְתִּי כָּאַרְבֶּה׃
אומר הרד"ק: כשם שהצל נוטה במהרה, כך נטיתי ונהלכתי אני - לשון נפילה ונטייה, הלכו ימיי במהרה בלא חמדה. "ננערתי כארבה" - ננערתי ממקום למקום, שהארבה אין לו מקום קבוע והוא ננער מגדר לגדר, וכך גם אני: מיד כששאול יודע שאני במקום מסוים הוא שולח את אנשיו לרדוף אחריי, ואיני יכול להתעכב.
רש"י מפרש "ננערתי" - לשון תשנוק וטירוף ואוטם, כארבה שהוא נודד ונע ומטורף. ואודה שהתקשיתי כאן בדברי רש"י. "תשנוק" מוכר, מופיע גם בתרגום וגם בירושלמי, ופירושו רעדה, ייסורים. "טירוף" גם כן מובן - לא במשמעות שאנו קוראים היום לאדם מטורף, אלא כמו ספינה המיטרפת בים, או ביצה טרופה: ערבוב וחוסר מנוחה. אבל מה עניין "אוטם" לכאן? אין זו מילה נרדפת לא לתשנוק, לא לטירוף ולא לנודד ונע. חיפשתי באוצר החכמה ומצאתי ספר אחד המביא גרסאות אחרות: "לשון תשנוק וטורף ועוטף". אלא שגם זה לא קידם אותי, שכן "עוטף" אף הוא אינו נרדף לתשנוק ולטירוף. מי שיהיה לו בזה פשט - אשמח לשמוע. כנראה הייתה כאן מילה אחרת שנתחלפה ב"אוטם", וכדי לשער מהי יש לחפש מילה הקרובה לה בצורת הכתיבה, אבל הסבר ברור אין לי בזה.
המלבי"ם מבאר: "כצל כנטותו" - כאשר ינטו צללי ערב, כשכבר קרובים לשקיעה. כך מצבי, קרוב לשקיעה. "ננערתי כארבה" - כארבה הננער על ידי הרוח ממקום למקום, כך אני נע ונד ממקום למקום.
"ברכי כשלו מצום" - התשובה והחרפה
בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן׃
וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם יִרְאוּנִי יְנִיעוּן רֹאשָׁם׃
אומר הרד"ק: כשהיה בורח היה מתענה, כדי שהשם יראה וירחם עליו, עד שתשש כוחו ולא היה יכול עוד ללכת. "ובשרי כחש משמן" - השומן שהיה בבשרו אבד, מחמת הצומות ומחמת הדרכים. ודווקא מצב זה גרם ש"אני הייתי חרפה להם": כשהם רואים אותי כחוש ומעונה הם מבזים אותי ומניעים עליי את ראשם. "יניעון ראשם" - ביטוי המופיע גם באיכה, "ינידו ראש": אדם רואה את מצבו של חברו ומנענע בראשו לצדדים, אוי אוי, ראה באיזה מצב הוא נתון.
המלבי"ם מסביר שכאן דוד מבקש שהקדוש ברוך הוא לא יעניש אותו על עוונותיו, שהרי "ברכי כשלו מצום ובשרי כחש" מרוב התעניות והתשובה שעשה. ואף שהם מחרפים אותו על כך ומניעים ראשם - וכמו שאומרים חז"ל שהיו שואלים אותו שאלות קנטרניות, "דוד, מה דין הבא על אשת איש?" וכיוצא בזה - אומר דוד: ריבונו של עולם, אל תשכח שעשיתי על זה תשובה, ברכי כשלו מצום ובשרי כחש משמן.
מעלת הביזיונות
ואפשר להוסיף על דברי המלבי"ם. אומר הרמ"ק שהדבר שאדם צריך לרדוף אחריו כדי להסיר מעליו עוונותיו הוא החירופים והביזיונות. ומדוע? משום שבכל דרך אחרת יש לאדם הפרעה. אם ירצה לכפר על עוונותיו בצומות - זה סיגוף גדול, המפריע לו בעבודת השם, בתפילה ובלימוד התורה. כולנו יודעים מה קורה כשאדם צם: לך לכולל ביום תענית, בחצי היום כבר רואים את האנשים "מתחברים עם אביי ורבא למעלה", הוא כבר לא כאן. הרב עובדיה יוסף היה תמיד אומר: צומות וסיגופים אינם לאברכים, זה לבעלי בתים; אברכים שיאכלו טוב וילמדו כמו שצריך. ואם הדרך השנייה היא ייסורים - ודאי שזה קשה מאוד, ואיש אינו רוצה ייסורים. אבל הביזיונות מכפרים לאדם את עוונותיו מבלי שיסבול בגופו ומבלי שיענה את נפשו, ולכן כדאי לו לרדוף אחריהם.
מסופר על החפץ חיים שירד במדרגות והתגלגל, והיו שם כמה שראו זאת וזה הצחיק אותם מעט - הזקן פתאום מניף ידיים ורגליים ומתגלגל. ולאחר מכן ראו את החפץ חיים שמח מאוד. שאלו אותו: מדוע הרב כל כך שמח? אמר להם: כתוב שאדם צריך לרדוף אחרי הביזיונות, כי יש בהם זיכוך מן העוונות ברמה הגבוהה ביותר. אבל מי מבזה אותי? מתי אני זוכה שמישהו ילעג לי ויצחק עליי? תמיד מכבדים אותי. והיום ברוך השם זכיתי שמישהו צחק עליי, היה לי קצת ביזיון - ובזה זכיתי לכפרת עוונות, איך לא אשמח?
לפי זה אפשר להסביר בהמשך לדברי המלבי"ם: "ברכי כשלו מצום ובשרי כחש משמן" - אל תענישני על עוונותיי, שהרי כבר התעניתי וכחש בשרי. ואם אין די בכך - "ואני הייתי חרפה להם, יראוני יניעון ראשם", גם חירפו אותי, וזה חלק נוסף מכפרת העוונות שאני עובר. כל זה אמור להיות סיבה לכך שעוונותיי הזדככו לגמרי בעקבות כל מה שעברתי אצלם.
עזרה וישועה
עׇזְרֵנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ׃
אומר הרד"ק: כפי החסד שאתה עושה עם שאר בני אדם, וכפי שזכיתי לחסדך פעמים רבות בעבר, כך הושיעני כחסדך המורגל אצלך.
המלבי"ם מדקדק בשני דברים. ראשית, כפי שהסברנו כמה וכמה פעמים, דרכו לחלק בין "אלוקים" ל"אלוקיי": "אלוקים" הוא הקדוש ברוך הוא מצד שהוא מולך בעולם, ו"אלוקיי" - מצד ההשגחה הפרטית שלו עליי, שהוא אלוה שלי ומשגיח עליי באופן פרטי. "עזרני ה' אלוקיי" - עזור לי מצד אותה השגחה פרטית מיוחדת.
שנית, "ישועה" היא תמיד יותר מ"עזרה". עזרה - עזרתי לך במקצת; ישועה - זה הרבה יותר. ולכן נאמר "הושיעני כחסדך": כשבאים לעזור לאדם, עוזרים לו לפי מה שמגיע לו, כמה עזרה מגיעה לו - כך נותנים. אבל חסד השם הוא בלי גבול, ויכול להיות הרבה מעבר למה שמגיע לך, ואף אם אינו מגיע לך כלל, שהקדוש ברוך הוא ברצונו עושה עמך חסד. ואם כן, כשאני מתפלל לחסד השם - כבר אפשר שתינתן לי ישועה גמורה ולא רק עזרה.
"וידעו כי ידך זאת"
וְיֵדְעוּ כִּי יָדְךָ זֹּאת אַתָּה יְהֹוָה עֲשִׂיתָהּ׃
שידעו כולם שהישועה היא מידך, ולא בכוחי ולא בעוצם ידי. וכאשר ידעו זאת, יכירו שהקדוש ברוך הוא שומר על משיחו ומגן על דוד המלך, לפי שהוא מלך מטעמו - ובזה יתקדש שם שמים.
והמלבי"ם מוסיף: תושיע אותי עד שידעו שאין זו ישועה טבעית אלא ישועה המיוחסת לך. וזהו שאמרנו "הושיעני כחסדך" - ישועה שהיא מעל הטבע, לפי חסדך שאין לו גבול. כשהשם מושיע מעל הטבע, כולם רואים יד השם ואין ספקות; אבל כשהישועה היא בתוך הטבע, אדם אומר "במקרה", "צירוף מקרים".
"יקללו המה ואתה תברך"
יְקַלְלוּ הֵמָּה וְאַתָּה תְבָרֵךְ קָמוּ וַיֵּבֹשׁוּ וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח׃
אומר הרד"ק: אם הם מקללים אותי, איני דואג מקללתם, שהרי כנגדה אתה מברך אותי. וכתוב "קללת חינם לו תבוא" - ואין הכוונה שלא שילמו לו על כך, אלא שאין אותו אדם ראוי לקללה, ולכן הקללה חוזרת כבומרנג אל המקלל. "קמו ויבושו" - הם קמים עליי ויבושו ממחשבתם, שכן בסופו של דבר לא תתקיים ותוכניותיהם לא יצאו לפועל, והוא יראה שכל הרעות שרצה לעשות לי חוזרות אליו. "ועבדך ישמח" - ולי תהיה בזה שמחה, שהנה הקדוש ברוך הוא מגן עליי ומציל אותי.
ויש להוסיף: כל זה כשהקללה היא ללא סיבה כלל. אבל אם מישהו קילל את חברו מפני שהלה הזיק לו ועשה לו רעה - יש סכנה שהקללה אכן תפגע. אין זה אומר שנהג כשורה בקללתו, אבל הקללה עלולה לפעול, שהרי יש כאן ממה להיתפס.
המלבי"ם מוסיף כאן חידוש גדול: "וידעו כי ידך זאת אתה ה' עשיתה" - מה עשית? שיקללו המה. גם את הקללה שהם מקללים אותי אתה עשית, כמו שאמר דוד ביחס לשמעי בן גרא: "כי ה' אמר לו קלל". ולשם מה? כדי שעל ידי זה "אתה תברך", שמכוח הקללה אהיה ראוי לברכה. ואז ממילא "קמו ויבושו": כשאדם בא להזיק לחברו ולבסוף מתברר שאותו דבר עצמו הועיל לו והיטיב לו - אין ביזיון גדול מזה, ולכן יבושו. "ועבדך ישמח", כי הקללה הופכת לברכה.
משל סיר החרס
כיצד הדברים נעשים? מביא הרבי מריבניץ משל: כשהיו רוצים להניח סיר חרס גדול על גבי מדורה ולהבעיר תחתיו אש גדולה לבשל, היה חשש שהסיר ייבקע. מה היו עושים? לוקחים חוטי מתכת, תיל, ומסובבים אותם סביב הסיר לחזקו, כדי שיעמוד באש הגדולה ולא ייבקע. נמצא שסיר שאין מניחים אותו על אש גדולה - אין שמים לו חוטי חיזוק; ודווקא הסיר שמניחים על אש גדולה מקבל חיזוקים והופך חזק מכל שאר הסירים. נמצא שהסכנה שלו היא גם התקנה שלו.
וכך בדיוק כאן: כיוון שהם מקללים אותי ואני עובר באש גדולה, זו עצמה הסיבה שאני מקבל עתה הגנה מיוחדת ושמירה מיוחדת מאת הקדוש ברוך הוא. "יקללו המה ואתה תברך" - צריך כביכול משקל נגד לקללותיהם, ולכן אתה מברך. אילמלא קיללוני לא הייתי זוכה לברכת השם; אבל משעה שהם מקללים, הקדוש ברוך הוא נכנס לתמונה כדי לעצור את הקללות, ומכוח זה זכיתי לברכה. נמצא שיש יתרון בקללותיהם על פני מצב שלא היו מקללים כלל, שהרי כאן הקדוש ברוך הוא מתערב כדי לברך אותי.
"אורריך ארור ומברכיך ברוך"
על פי זה מבארים גם את הכתוב "אורריך ארור ומברכיך ברוך", שרש"י אומר עליו: הצדיקים - אורריהם ומצעריהם קודמים למברכיהם. אצל הצדיקים תחילה באים המקללים, ורק אחר כך המברכים. ושואל הרב הקדוש בעל "דברי ישראל" ממודז'יץ: לכאורה פלא, הרי צדיקים הם - מדוע בכלל יהיו להם מקללים ומצערים? צדיק היה צריך להיות בלא צער, ולמה הביאו עליו צער זה?
והוא מבאר בהקדמת דברי אביו על הפסוק שלנו: מדוע דוד המלך כביכול מבקש "יקללו המה"? הוא אינו אומר "אם קיללוני - אתה תברך", אלא כמעט מזמין את הקללות. ומתרץ את שתי הקושיות על פי מאמר נוסף של אביו על הפסוק "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי": הרדיפות שיש לצדיקים אינן אלא טוב וחסד עבורם, שעל ידן הם עולים ומתעלים ומגיעים לדרגות בעבודת השם. וזהו שאומר דוד: "יקללו המה" - עצם הקללות מביאות לידי כך ש"אתה תברך", שאתה משפיע עליי טובה כפי המידה שרודפים ומקללים אותי. וזהו "אורריך ארור" והקדמת האוררים למברכים: על ידי האוררים מביא הקדוש ברוך הוא את הברכה, שכיוון שיש מי שבא לקלל אותי, הקדוש ברוך הוא נכנס כביכול לפעולה כדי להסיר מעליי את הצער. לכן אומר דוד: אדרבה, תקללו - כדי שאתה תברך. מוכן אני לקבל מהם קללות, אם בתמורה נכנס כאן הקדוש ברוך הוא להביא לי ברכות.
כלימה ובושת - לבוש ומעיל
יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה וְיַעֲטוּ כַמְעִיל בׇּשְׁתָּם׃
כשיראו שמחשבתם לא יצאה לפועל, ילבשו כלימה, וכמעיל העוטה את הגוף תהיה להם הבושה. והמלבי"ם עומד כאן על דקדוק לשון הקודש, והוא מסביר עיקרון זה בכמה מקומות בנביא: "כלימה" היא בדרך כלל מה שאחרים מכלימים אותו מבחוץ, ואילו "בושה" היא בדרך כלל שאדם מתבייש מעצמו, בושה פנימית ממה שעשה.
ולפי זה היינו מצפים לסדר הפוך. הלבוש הוא הפנימי והמעיל הוא החיצוני. הכלימה, שהיא מאחרים, מתאימה למעיל החיצוני; והבושה, שהיא פנימית, מתאימה ללבוש. והנה כאן כתוב להפך: "ילבשו שוטני כלימה" ו"יעטו כמעיל בשתם". מסביר המלבי"ם שדוד התכוון בדווקא: הכלימה שמאחרים לא תהיה כמעיל חיצוני, אלא כלבוש הנכנס פנימה - כלימה אמיתית, המכוונת בדיוק לפי מידתם. שכן כלימה חיצונית היא כביכול בלי סיבה, כלימה שאין לה על מה להתבסס; אבל כלימה הנכנסת פנימה ועוטפת אותם מבפנים היא המכוונת בדיוק למידתם. ומאידך, הבושה הפנימית לא תהיה כבגד פנימי שאין רואים אותו, אלא יתביישו בעצמם כל כך עד שהדבר ייראה גם מבחוץ, כמעיל. הכלימה תתלבש עליהם מבפנים והבושה הפנימית תיראה כלפי חוץ - ולכן היפך דוד את סדר הדברים.
"ובתוך רבים אהללנו"
אוֹדֶה יְהֹוָה מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ׃
אומר הרד"ק: כאשר השם יצילני, אודה אותו, ובתוך רבים אהללנו. ומכאן למדים שכאשר אדם מהלל את השם ומודה לו, לא יעשה זאת בינו לבין עצמו, אלא בקהל רבים יודה ויהלל וישבח. וכבר דיברנו בעבר שזה עניינו של קורבן תודה, שמביאים עמו ארבעים לחמים וזמן אכילתו יום אחד בלבד. כיצד יספיק אדם לאכול ארבעים לחמים ביום אחד, והרי מה שיישאר ייפסל בנותר? התשובה: אינך חייב לאכול לבדך - הבא עוד אנשים. וזה עצמו העניין: אני מקריב קורבן תודה, ומזמין אנשים לסעודה כדי לסיים את הלחמים, ובסעודה אני מספר על הנס. כל התכלית היא לפרסם את חסד השם וכיצד הושיע אותי. וזהו "ובתוך רבים אהללנו" - כשעשה לך השם ישועה, פרסם והלל ברבים, כדי שידעו הכול שהישועה מאת השם וישמחו בקדוש ברוך הוא.
והמלבי"ם מדייק בלשון "אודה ה' מאוד": מי שניצול מרעה מודה רק על ההצלה, אבל על עצם הרעה אינו מודה, שהרי הוא אומר בלבו - מוטב היה שלא הייתה הרעה כלל ולא הייתי זקוק להצלה. מישהו רדף אותו וברגע האחרון ניצל; טוב היה אילו לא היה רודף אותו כלל. כך חושב אדם תמיד. אבל כאן, שהרעה עצמה היא סיבה לטובה - שהרי לברכה זכיתי רק מכוח "יקללו המה" - אומר דוד "אודה ה' מאוד", גם על הרעה עצמה אני מודה. ומתוך שידעו כי ידך עשתה זאת, "בתוך רבים אהללנו", שרבים יראו בזה את תהילתו של הקדוש ברוך הוא, עד כמה חסדו גם בדברים הנראים רעים, שגם הם בסופו של דבר לטובה ומביאים לטוב.
"כי יעמוד לימין אביון"
כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ׃
הקדוש ברוך הוא עומד לימינו של מי שבוטח בו. ו"אביון" - מי שאין בכוחו להציל את עצמו; השם עומד לימינו לעוזרו ולהושיעו מן הרשעים שהם "שופטי נפשו", הרוצים להמיתו.
המזמור על כנסת ישראל
הרד"ק מביא שבמדרש שוחר טוב מתפרש כל המזמור על כנסת ישראל, ומבאר כך מתחילת המזמור. "כי פי רשע ופי מרמה עליי פתחו" - אלו שנכנסו לבית קודשי הקודשים ואמרו "אי אלוהימו צור חסיו בו, יקומו ויעזרוכם". מדובר באויבים שבאו כנגד הכלל, נכנסו לבית המקדש ואמרו "ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת". "ודברי שנאה סבבוני" - שהיו אומרים: באותה שנאה ששנא אותנו אביהם, "וישטום עשו את יעקב", כך גם הם מדברים כנגד כלל ישראל.
"תחת אהבתי ישטנוני" - טוענת כנסת ישראל: ריבונו של עולם, כשפנינו לאדום ביקשנו ממנו יפה, "כה אמר אחיך ישראל", דיברנו אליו בצורה הנעימה ביותר, ומה הוא ענה? "פן בחרב אצא לקראתך". "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". "וילחמוני חינם" - אם עשו שונא ליעקב על שנטל ממנו את הבכורה, הברברים והשטותיים מה עשה להם? כך לשון המדרש. ובמילים פשוטות: מילא לעשו יש כביכול תיק פתוח עם יעקב, אבל שאר האומות - מה עשינו להן? אומות שמעולם לא שמענו עליהן, וכל אצבע מורמת באופן אוטומטי נגדנו באו"ם. מי יסביר לי מה עשה להן עם ישראל, מתי הזיקו להן, מתי פגשו יהודי בכלל? ובכל זאת שונאים ונלחמים בנו חינם. "ואני תפילה" - שבעים פרים אנו מקריבים בחג כנגד שבעים אומות, ומתפללים עליהן שירדו גשמים; אני מתפלל על האומות שיהיה להן שפע, והן תמורת זה שונאות אותי. "תחת אהבתי ישטנוני".
ישועה גם מ"שופטי נפשו"
המלבי"ם מסביר: יראו שאת האביון אין הקדוש ברוך הוא מניח ליד המקרה ואינו זונח אותו אל הטבע, אלא עומד לימינו. וגם כאשר הוא עומד לפני "שופטי נפשו" - אלה המבקשים להמיתו בדרך משפט, כמו שנאמר למעלה "בהשפטו יצא רשע" - השם עומד לימינו להגן עליו אף בזה. הם עושים הכול כביכול על פי משפט מסודר, וכמו שידוע שברוסיה תמיד הכול נעשה כביכול לפי הספר, דרך בתי משפט - אבל תמיד היית יוצא חייב בדין, אין מצב אחר; ואם לא, דאגו לכך שתיפול פתאום מאיזו מרפסת בקומה חמישית. הכול כביכול על פי משפט. ועם כל זה, השם עומד לימינו של האביון.
שופטי נפשו - היצרים
הגמרא מדייקת בלשון הרבים "שופטי נפשו". שכן אמרו: הצדיקים - יצר טוב שופטם, הרשעים - יצר הרע שופטם, בינוניים - זה וזה שופטם. וכאן נאמר "שופטי" בלשון רבים, משמע שמדובר בבינוניים, שזה וזה שופטם.
ואומר הגר"א: אין "שופטם" לשון שופט בבית דין, אלא לשון מנהיג. הצדיק - מי מנהיג אותו? יצר הטוב, שכבר ביטל את יצר הרע. הרשע - יצר הרע הוא הבוס שלו, אומר לו לך לכאן ולך לשם, עשה עבירה זו ועבירה זו, והוא הולך אחריו כמטוטלת ועושה ככל אשר יאמר לו. אבל הבינוניים - זה אנחנו: לפעמים יצר הטוב מנהיג ולפעמים יצר הרע. אדם דיבר עתה לשון הרע - יצר הרע הנהיגו באותו רגע; אחר כך התפלל - יצר הטוב הנהיגו; אחר כך נכשל בראייה שאינה ראויה - היצר הרע; ואחר כך עסק בתורה - יצר הטוב. אצלנו יש מאבק מתמיד בין השניים, ואילו הצדיקים והרשעים כל אחד מהם מונהג בכוח אחד.
ועל זה נאמר "כי יעמוד לימין אביון". שהרי אמרו חז"ל: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו. צריך אפוא להתפלל לקדוש ברוך הוא שיושיענו מן היצר הרע, ועל כך מובטח לנו שיעמוד לימין אביון - הקדוש ברוך הוא יסייע בידו להושיעו מאותם שופטים, מן היצר הטוב ומן היצר הרע שכל אחד מושך את האדם לכיוונו ושניהם מנהיגים אותו, כדי שיעשה רק טוב.
לסיכום:
בחלק זה של המזמור פונה דוד לבקש ישועה משני צדדים: מצד "למען שמך", שלא יתחלל שם שמים במשיחו, ומצד "כי טוב חסדך", שאף אם אינו ראוי - חסד השם אין לו גבול ולכן הוא מבקש ישועה גמורה ולא רק עזרה. הוא מתאר את שפלותו - "לבי חלל בקרבי", "כצל כנטותו נהלכתי", "ברכי כשלו מצום" - ומבקש שהתעניות והביזיונות יעמדו לו לכפרה. ומכאן למדנו את היסוד הגדול: "יקללו המה ואתה תברך" - הקללות עצמן הן הסיבה לברכה, כסיר החרס שהאש הגדולה מביאה לו את חוטי החיזוק, ולכן "אודה ה' מאוד" - גם על הרעה עצמה. ולבסוף, "כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו": הקדוש ברוך הוא אינו זונח את האביון לא ביד אויביו, לא ביד שופטיו ולא ביד יצריו, אלא עומד לימינו להושיעו. ובזה סיימנו את פרק ק"ט בתהילים.