בחלק זה של מזמור ק"ג אנו מגיעים אל חתימתו של המזמור. דוד המלך עובר מן החסד שהקדוש ברוך הוא עושה עם האדם היחיד, אל החסד הנשמר לבניו אחריו, ומשם אל הנהגת ה' בעולמות כולם: עולם המלאכים, עולם הגלגלים והעולם השפל. בסופו של דבר חוזר המזמור אל נקודת הפתיחה שלו - "ברכי נפשי את ה'" - שכן נפש האדם היא הכוללת את הכל, והיא המברכת כנגד כל הבריאה.
וְחֶסֶד יְהֹוָה מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים׃
אומר הרד"ק: אף שגוף האדם כלה, חסד ה' איננו כלה. אם נפרש את הפסוק על שכר העולם הבא, נמצא שנאמר כאן: דע לך, גם לאחר שהגוף יכלה, חסד ה' ימשיך וילווה אותך גם בעולם העליון. שהרי הנשמה אינה נכרתת, הנשמה קיימת. "מעולם ועד עולם" - לעולמי עולמים, חסד ה' איננו נפסק.
למה נקט הכתוב לשון חסד? מפני שהוא מזכיר כאן "יראיו". אדם שעשה דבר מתוך אהבה - מגיע לו השכר בדין. אבל מי שעשה מתוך יראה, מה שהקדוש ברוך הוא נותן לו שכר, זהו חסד. כאן מדובר ביראים, לא באוהבים, במדרגה הנמוכה יותר, ולכן השכר שהם מקבלים הוא בבחינת חסד. החסד, אומר הרד"ק, הוא יתרון הטובה: ה' עושה עמם טובה יותר ממה שהם ראויים לה.
הסברנו כבר פעם שאם היינו מתבוננים ומעמיקים בדבר, עבודה מיראה היא ביזיון גדול מאוד. אומר הרב דסלר: מה זה לעבוד מיראה? זה כאילו אדם אומר לקדוש ברוך הוא - האמת, ריבונו של עולם, לא הייתי עובד אותך, לא הייתי מקיים אף מצווה, רק האקדח שלך מול הרקה שלי, ולכן אני נאלץ לעשות. אלא מה, כיוון שאנו קרוצי חומר, וכיוון ש"הוא ידע יצרנו", וכיוון שאנו מלאים ניסיונות וקשיים, גם עבודת ה' מיראה נחשבת להישג. העיקר שנעבוד את ה', מתוך שאיפה להגיע לאהבה. אבל עצם העניין שאני עובד את הקדוש ברוך הוא רק מתוך פחד, אומר כביכול שלולא כן הייתי מזלזל במצוותיו. כמה שכר מגיע על כך? מעט מאוד. ובזה שה' נותן לנו שכר שלם על עבודה גם מתוך יראה - זהו "חסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו". ה' נותן לך הרבה מעבר למה שמגיע לך, כיוון שאתה בגדר ירא, ומי שהוא ירא עדיין לא הגיע לשלמות העבודה.
אומר הרד"ק: כשם שה' שומר לנו את הטובה לעולם הבא, כך הוא שומר לנו את הטובה בעולם הזה לבנינו. וזהו "וצדקתו לבני בנים" - מה שאנחנו עשינו כאן טוב, ה' נוצר ושומר אותו לבנינו. כמו שאנחנו היום יונקים מעבודתם של אברהם, יצחק ויעקב, והקדוש ברוך הוא זוכר לבני הבנים את חסדי האבות. וזהו שאנו אומרים בי"ג מידות: "נוצר חסד לאלפים".
וצריך לכוון בי"ג מידות. הזכרנו זאת כמה פעמים: כל התועלת של י"ג מידות היא רק אם מכוונים בהן, ועל זה נאמר שאינן שבות ריקם לעולם, שהקדוש ברוך הוא כרת להן ברית. אבל אם איננו מכוונים, ואומרים סתם "חטאה ונקה" בלי לשים לב - זה נורא נוראות. אדם אומר זאת פעמים רבות בימי הסליחות ואינו שם לב מה הוא אומר. מוטב שתאמר פעם אחת כמו שצריך - ולזה יש כוח, ואין זה שב ריקם, פועל פעולתו בכל מצב. אמרנו: קח פעם אחת ביאור, זה לא מסובך, הבן מה אנחנו אומרים, ואז בכל פעם שתאמר תחשוב מה אתה אומר. אינך יכול לומר זאת במהירות של החזן, במהירות האור - אמור במהירות הקול, הורד הילוך, אמור לאט יותר, אבל כוון.
את "נוצר חסד לאלפים" מסבירים בשתי בחינות. האחת: שהקדוש ברוך הוא נוצר את חסדם של אבותינו לאלפים, שאנו עדיין יונקים מזכויות האבות וה' זוכר לנו את החסדים שעשו. והשנייה: על כל אדם ואדם, כמו שנאמר כאן "וצדקתו לבני בנים" - ה' זוכר לנו את זכויותינו, נוצר את חסדנו ואת מעשינו הטובים לאלף דור, ושומר זאת לבנינו אחרינו. גם זה ממידת רחמיו יתברך.
ולכאורה יש לשאול: "לבני בנים" משמע רק עד דור שלישי, והרי אתה אומר "נוצר חסד לאלפים", שהוא אפילו עד אלפיים דור? וכן משה אמר "לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור" - מדוע אלף דור, והרי אמרת אלפיים? אלא אין זה דווקא. כשאנו אומרים "וצדקתו לבני בנים" אין הכוונה לבני בנים ותו לא, אלא לבני בניהם עד עולם. וכשכתוב "אלף דור", הכוונה גם לאלפיים ולשלושת אלפים, ואין כוונת הכתוב להגביל דווקא באלף. כמו שאומרים "אפילו באלף לא בטיל" - יש דברים שאפילו באלף אינם בטלים, ואין הכוונה שבאלף לא ובאלפיים כן, אלא לומר שאינו מתבטל כלל.
מוסיף הרד"ק שאפשר לפרש "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו" גם על העולם הזה: לאחר שהאדם מת, חסד ה' בשכר מעשיו הטובים יהיה לבניו אחריו, וכן "וצדקתו לבני בנים". לפי זה הכל מדבר על העולם הזה.
מביא הרד"ק מדרש שוחר טוב: החסד מעולם ועד עולם, אבל הצדקה עד שלושה דורות, לבני בנים. ומהו ההסבר? חסד הוא לשון חסידות - אדם העושה מעבר למה שנצטווה, והקדוש ברוך הוא שומר לו את החסד הזה לבניו אחריו מעולם ועד עולם. הצדקה לעומת זאת היא מה שאתה מחויב בו, אין בה מידת חסידות, ולכן "וצדקתו לבני בנים" - עד שלושה דורות. צדקה כאן היא כנגד צדיק, וחסד כנגד חסיד. מהי הגדרת צדיק? מי שמקיים בדיוק את כל מה שנצטווה. והחסיד הוא מי שנוהג במידת חסידות ומקיים מעבר לחיובו. לכן הצדיק - לבני בנים, והחסיד - מעולם ועד עולם.
לכן צריך תמיד לשים לב לנקודה הזאת, שאצל רבים אתה רואה מין קלות דעת. אומרים לך: די במה שאסרה תורה, וכל המחמיר חמור, וזה בכלל למהדרין, ולא צריך יותר מדי, ולא צריך להגזים, וכל מיני ביטויים מהסוג הזה. והרי אמרו שכפי מה שהאדם מחמיר בדקדוק המצוות, מוכיח הדבר על טהרת נפשו, ומי שנפשו פגומה - נפשו נוטה אל הקולות. נורא נוראות. מי שתמיד מחפש: אין שיטה להקל כאן? שמעתי שיש דעות בפוסקים... נפשו פגומה. למה אתה מחפש קולות?
וכי גם כשאתה מגיע לחתונה אתה אומר: לא חייבים בשר, אפשר רק דג, לא חייבים יותר ממנה ראשונה, מי חייב אותי? אדרבה, שם אתה אומר תביא ותוסיף, ומזה ומזה אל תנח ידך. במה שאתה אוהב אתה מחפש תוספות - וברוחניות צריך אדם לדעת להתנהג באותה דרך. איני אומר שהכל לפי כל אדם; לפעמים זה מעל דרגתו, ולפעמים אם יעשה דברים שמביאים אותו לרצות לפרוק - עדיף שילך בהתקדמות איטית. אבל אני מדבר על הגישה: הגישה שאומרת שלא צריך להחמיר ומה אתה מחמיר. אדרבה, מידת חסידות היא מעלה גדולה ועצומה, שהרי בזה השכר מעולם ועד עולם. ואילו מי שעושה רק מה שכתוב, הוא צדיק - כל מה שכתוב הוא מקיים, אבל לעולם לא מעבר, לא גרם אחד יותר. וזה עד שלושה דורות, לא מעולם ועד עולם. מכאן יש לראות עד כמה ראוי לאדם לבקש ולעשות דברים בהידור ובמידת חסידות, עד כמה שידו מגעת.
המלבי"ם מסביר: לעומת הגוף שאינו מאריך ימים, הנפש קיימת לנצח. הגוף זמני, והנפש נצחית, ועל כן "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו" - אחרי שאדם מסתלק מן העולם הזה, מלווה אותו החסד האלוקי אל העולם הבא, ושם יחיה בנעימות נצח, כמו שנאמר "נעימות בימינך נצח". וזהו מעולם ועד עולם. ומלבד זאת גם צדקתו שמורה לו כאן בעולם הזה לבני בנים. ומי הם אותם "בני בנים"? על כך בא הפסוק הבא.
לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לַעֲשׂוֹתָם׃
הרד"ק מבאר: אם הבנים שומרים את בריתו וזוכרים את פיקודיו - היינו מצוותיו, מה שהוא מפקיד בידינו - זוכרים אותם בפה ולומדים אותם כדי לעשותם. שכן כל עניין הלימוד הוא על מנת לעשות. אם "זוכרי פיקודיו" הוא רק מזכיר בפה שיש מצווה כזו וכזו, אבל בפועל אינו עושה, אין זה שווה הרבה. ואף אם יש היום מצוות שאיננו יכולים לקיימן, הרצון והשאיפה שלנו הם לעשות: הלומד מסכת זבחים שואף מתי כבר יזכה להקריב קרבן, מתי יזכה לקיים את המצוות שאין לנו אפשרות לקיימן. תמיד השאיפה היא "לעשותם".
ומה שנאמר כאן שהקדוש ברוך הוא זוכר את חסד האבות על הבנים - פירושו שכאשר הבנים הגונים, הם נוטלים שכרם ושכר אבותם, כמו שכתוב בתורה "ועושה חסד לאלפים לאוהביי ולשומרי מצוותיי". ואפילו אינם טובים, הקדוש ברוך הוא מטיב לבנים בזכות האבות, כמו שכתוב "וזכרתי להם ברית ראשונים", אף שמצד עצמם אינם הגונים.
האבן עזרא כותב: "שומרי בריתו" הם היראים, ו"זוכרי פיקודיו לעשותם" הם האוהבים. שומרי בריתו - שומר את מה שנאמר בברית, מה שכתוב בתורה. אבל "זוכרי פיקודיו לעשותם" הם אלה שפיקודיו תמיד לנגד עיניהם, אינם שוכחים לרגע אחד, וזו כבר מדרגת האהבה.
תמיד אמרנו: האדם שאינו מחפש איך להיפטר, שאינו אומר "אמור לי מה חובתי ואעשנה, בוא נגמור עם זה", אלא באמת שואל מהו הרצון הפנימי, במה אעשה נחת רוח לה' יתברך - זו השאיפה האמיתית והקדושה. אבל אדם שאומר "אמור לי רק מה אני חייב, מה המינימום ההכרחי", מתייחס אל הקדוש ברוך הוא ואל עבודתו כאל עבודת עבד, כאל דבר שרוצים לסיים אותו. אדם צריך לדעת שהמצוות צריכות להיות כאלה שבהן הוא מחפש איך לעשות בשלמות, ולא יחפש לו קולות. יש כאלה שכל הזמן מחפשים: אין מי שמקל? אין כאן דעה שאפשר לסמוך עליה? "וכל העם רואים את הקולות". לא, אדוני - אמור מהו רצון ה', מה הקדוש ברוך הוא רוצה, ולפי זה תעשה את הדברים בצורה נכונה ושלמה, בלי לחסר מן המצוות. זה, אומר האבן עזרא, בגדר אוהביו: "זוכרי פיקודיו לעשותם" - תמיד זוכרים את מצוות ה', פיקודיו לפניהם, שבכל הזדמנות יזכה ויקיים עוד מצווה.
מביא הרד"ק בשם מדרש שוחר טוב: אמר רבי תנחומא, משל לאלמנה שהיה לה בן. כל הימים שלא נשא בנה אישה, היה נזקק לה - אמא תכין, אמא תבשל, אמא תכבס, אמא תעשה הכל. כיוון שנשא אישה, אמרה לו אמו: "ידענא אנא דלית את נזקק לי כמא דהוית לקדמאי" - יודעת אני שאינך זקוק לי כמו קודם, כבר נשוי אתה ויש לך אישה שתדאג לך, "אלא הוי דכיר לי" - אלא זכור אותי.
כך כל הימים שהיו ישראל במדבר, היה המן יורד להם והבאר עולה להם, והיו יכולים להיות שומרי התורה ויגעים בה - "לשומרי בריתו". שהרי לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן: אינו צריך לטרוח בשום מלאכה, כל היום הולך לבית מדרשו של משה רבנו, יושב ולומד תורה. אבל כשמגיעים לארץ ואיש יושב תחת גפנו ותחת תאנתו, וכל אחד צריך לצאת לעמל יומו ולדאוג לפרנסתו - אז "ולזוכרי פיקודיו לעשותם". אומר הקדוש ברוך הוא כדברי אותה אם: "הוי דכיר לי" - זכור אותי, ואל תזניח את התורה ואת המצוות גם כשאתה טרוד בעמל יומך.
יְהֹוָה בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה׃
אומר הרד"ק: כמלך היושב על הכיסא, והכיסא גבוה מעל הכל, כך בחינת השמים - השמים הם כביכול כיסאו של הקדוש ברוך הוא, והכל, הארץ והשמים, תחתיו וברשותו. וזהו "ומלכותו בכל משלה": עיני ה' צופיות על כל הארץ, והכל נתון תחת הנהגתו והשגחתו. וכיוון שהכל מעשיו והכל תחת ממשלתו, לכן כולם צריכים לברך את ה'. ולכן ממשיך הכתוב "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו" - מתחיל בעליונים ומסיים בתחתונים, שהרי ה' בשמים הכין כיסאו והכיסא גבוה מעל הכל, ואף מעל השמים, ונמצא שהשמים והארץ נתונים למרותו, וממילא כולם צריכים להללו ולשבחו.
וגם כאן מביא הרד"ק מדרש שוחר טוב. אמר רבי ברכיה: אתה מוצא ארבעה "גבתנין" בעולם - ארבעה גאוותנים, כלומר בעלי כבוד: ארי, שור, נשר ואדם. בחיות אין גאוותן מן הארי, שהוא מתגאה על כל החיות; האריה אינו בורח מפני בעל חיים אחר אלא תוקף, האריה הוא המלך. בבהמות אין גאוותן מן השור, "ורב תבואות בכוח שור", השור הוא בעל העוצמה, ולא בכדי ההודים עובדים לפרה, שהיא בעל החיים בעל העוצמה. בעופות אין גאוותן מן הנשר, המתרומם מעל כולם. ומי גאוותן על כולם? האדם, השולט בכולם, "כל שתה תחת רגליו". לא ראינו אריה הלוקח אדם בשבי, אבל ראינו הרבה אריות שבני אדם שבו אותם, וכן השור וכן הנשר - כולם משועבדים לאדם, כמו שכתוב "ורדו בדגת הים ובעוף השמים", לשון רדייה וממשלה.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? נתן את ארבעת הגאוותנים בכיסא הכבוד: קבע בכיסאו דמות שור, דמות ארי, דמות נשר ודמות אדם, והקדוש ברוך הוא על הכיסא - מעל כולם, שנאמר "כי גאה גאה". ולא במובן של מתגאה ומשפיל, אלא במובן של גבוה מעל כולם. וזהו שמתרגם התרגום על "כי גאה גאה": "ארי אתגאה על כל גוותניא" - הוא מתנשא מעל כל בעלי הכוח והשררה. וזהו "ומלכותו בכל משלה".
המלבי"ם מסביר: "ה' בשמים הכין כיסאו" - את הכיסא, כלומר את ההנהגה, הכין כביכול בשמים, שהנהגת העולם הולכת לפי חוקי הטבע, וחוקי הטבע נחקקו בשמים. ועם כל זה "ומלכותו בכל משלה" - ה' מנהיג גם הנהגה השגחית. חוקי הטבע קבועים, אבל "מלכותו בכל משלה" פירושו שה' ברצונו משנה ברגע אחד ומשדד את מערכות הטבע. מלכותו מושלת בכל, להנהיג כל דבר ודבר כפי הנצרך באותו הזמן. אם צריך עכשיו לקרוע את הים - הים נקרע; אם צריך להוריד מן - ה' מוריד מן. כלומר לפי ענייני השכר והעונש הקדוש ברוך הוא מושל גם באותם דברים שלכאורה פועלים על פי טבע וקבועים - ואומרים לך שאינם קבועים אלא הכל מאת ה'. אף שהכין בשמים את המלכות הטבעית הקבועה, עם כל זה מלכותו מושלת בכל לשנות הכל בכל רגע נתון, לפי צורך העניין, לתת שכר או עונש וכדומה.
בָּרְכוּ יְהֹוָה מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ׃
אומר הרד"ק: המלאכים הם העליונים במדרגה על כל הנבראים, ומכוחם באה תנועת הגלגלים והכוכבים. (הסברנו בעבר שהגלגלים - הקדמונים האמינו שיש גלגל ממש בשמים, והירח והשמש סובבים כביכול באותו גלגל.) ולכן נאמר "גיבורי כוח עושי דברו", שבמצוות ה' ובהוראתו הם פועלים את פעולתם, ולכן נקראים עושי דברו. "לשמוע בקול דברו" - תמיד עושים מה שהוא מצווה אותם, ותמיד מזומנים, אומר הרד"ק, לשמוע מה שיורה להם בכל עת.
אומר האבן עזרא, שעל ידיהם באות גם הגזירות היורדות מן השמים: כמו שמלאך ה' הכה במחנה סנחריב, וכמו שכתוב אצל משה "וישלח מלאך", וכמו שכתוב בישעיה "ומלאך פניו הושיעם". "גיבורי כוח" - שאין שום כוח ואף נברא יכול לעמוד לפניהם. ואם תאמר, הרי יעקב ניצח את המלאך? אומר על כך הרד"ק, שהמלאך היה שם מצווה, בא בציווי מאת ה', וממילא היה גם ציווי שיעקב יגבר עליו.
מהו "לשמוע בקול דברו"? מסביר הרד"ק: האדם כשעושה את מצוות ה', מקווה לשכר, שהרי "נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". אבל אצל המלאכים אין שכר. מה אפוא תקוותם, מה שכרם, מהו תענוגם? אומר הרד"ק: שכרם ותענוגם ותפארתם הוא "לשמוע בקול דברו", ובזה כל שבחם. מהו שבחו של מלאך? שיאמרו עליו שהוא שומע בקול ה' - וזהו השבח הגדול ביותר. וכמו שדיברנו בעבר, שהשבח הגדול ביותר שאדם יכול להגיע אליו הוא להיות בגדר עבד ה'. מהו עבד? אין לי מעצמי כלום, הכל הוא ה' יתברך. התואר הנכבד ביותר שזכה לו בן אנוש: "זכרו תורת משה עבדי", "ויהי מות משה עבד ה'" - אין תואר נכבד מזה. כך גם אצל המלאכים, תואר הכבוד הגדול ביותר הוא "לשמוע בקול דברו".
עוד מביא הרד"ק ממדרש שוחר טוב: "ברכו ה' מלאכיו" - אם בעליונים הכתוב מדבר, הרי כבר נאמר "ברכו ה' כל צבאיו". למה כפל? אלא אינו מדבר אלא בתחתונים; "מלאכיו" אינם מלאכי מרום אלא בני אדם. ומניין שנקראו התחתונים מלאכים? שנאמר "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים", וכי מלאך היה? והלא משה היה! מכאן אתה למד שנקראו הנביאים מלאכים. וכן הוא אומר "ויאמר חגי מלאך ה'". רבי יהודה ברבי סימון אומר: "ויעל מלאך ה' מן הגלגל" - זה פינחס. ורבנן מביאים מקור נוסף: "ומראהו כמראה מלאך האלוהים נורא מאוד". על כורחך אתה למד שהנביאים נקראו מלאכים.
והנביאים נקראו מלאכים גם מצד עצם היותם שלוחים בדבר ה', שהרי מלאך הוא שליח, מלשון עושה מלאכתו. לפעמים מדובר במלאכים ממש, כמו שרש"י אומר על "וישלח יעקב מלאכים" - מלאכים ממש; ולפעמים בשליחים, כמו משה רבנו ששולח מלאכים אל מלך אדום. אבל אצל הנביאים נקראים מלאכים גם מפני שהם דומים למלאכים וקדושים כמלאכים.
עומד המדרש על קושי בסדר הכתוב: "עושי דברו לשמוע בקול דברו" - היה צריך לומר תחילה שומעי דברו ואחר כך עושי, שהרי קודם שומעים ואחר כך עושים. אלא למי הוא אומר? לישראל שעמדו בסיני והקדימו עשייה לשמיעה: "מי גילה רז זה לבניי?" - רז שהמלאכים משתמשים בו, שנאמר בהם קודם "עושי דברו" ואחר כך "לשמוע בקול דברו".
קודם אני עושה, ואחר כך אשמע, אנסה להבין ולהעמיק - אבל קודם אעשה. הכופר לעומת זאת אומר: אם איני מבין, איני עושה; קודם תסביר לי שאקבל זאת בהיגיון, למה זה טוב ומה התפילין נותנים לי ואיך זה מועיל ולמה אני חייב. ובינתיים הוא לומד, מגיע לגיל שבעים, ואולי יגיע למסקנות ואולי לא, או שילך עוד קודם. לא כן ישראל: נעשה ונשמע. ה' אמר - אני עושה. ואין זה פוטר אותי מלהעמיק, יש לאחר מכן את ה"נשמע": אתבונן, אלמד את הדברים עד שאגיע להבנתם המלאה. אבל לעולם לא אתלה את העשייה בשמיעה. קודם כל עושה, ואחר כך שומע מהו הטעם ומה הסברות ומה ההיגיון שמאחורי כל מצווה.
המלבי"ם מבאר שכאן דוד מסיים את דבריו ומזכיר את הנהגת ה' בשלושה עולמות. הראשון הוא הברכה והשפע שה' משפיע בעולם המלאכים, ולכן "ברכו ה' מלאכיו". המלאכים נקראים כך מפני שהם עומדים במלאכת ה', מוכנים לשליחותו, ללכת ולעשות פעולות ואף לשדד מערכות הטבע: אם צריך "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", או אבני אלגביש היורדות מן השמים, ועוד פעולות מעין אלו - לצורך זה יש את המלאכים, והם למעלה מן הכיסא.
הנהגת הכיסא היא עולם הבריאה, הנהגת המערכת, ההנהגה הקבועה. ויש הנהגה שלמעלה מן הכיסא, וזו בחינת המלאכים - "שרפים עומדים ממעל לו": הוא רואה את ה' יושב על כיסא ושרפים עומדים ממעל לו. בחינת השרפים היא ההנהגה שלמעלה מן ההנהגה הטבעית הסטנדרטית הקבועה, מה שנקרא הנהגת המערכת. הם מעל הכיסא, ואין להם חוקים קבועים ועבודה קבועה, שהרי הקדוש ברוך הוא אינו מנהיג את ההנהגה הניסית באופן קבוע. וכמו שדיברנו כמה פעמים בשם החזון איש, שהטבע הוא הרצון היותר מתמיד של הקדוש ברוך הוא. אין הבדל בין נס לטבע, שניהם רצון ה': יש רצון קבוע - זהו הטבע, הנהגת המערכת; ויש רצון חד־פעמי, שברגע אחד הקדוש ברוך הוא רוצה לשדד את מערכות הטבע מפני סיבות שמתעוררות לפי העניין. ולכן נקראים "מלאכיו", שהמלאך הולך בשליחות רק בזמנים קצובים ונצרכים, והם מזומנים אצלו לשליחות ואינם קבועים.
ולמה "גיבורי כוח"? מפני שהם משדדים את המערכת בגבורה. כל דבר שאמור לפעול כנגד הפעולה הטבעית צריך גבורה. התבוננו באדם: באופן טבעי אוהב הוא את המנוחה, וכשהוא צריך לקום ולעשות דבר - קשה לו, וצריך להתגבר וללכת ולעשות. באופן טבעי יש לו טבעים ומידות, למשל הוא קצת כעסן, וכדי להתגבר על כך עליו להפעיל כוח חזק. כל פעולה שמוציאה מן הפעולה הטבעית היא פעולה של גבורה. וכיוון שתפקידם של מלאכים אלה לשדד מערכות הטבע ועל ידם מביא ה' את הניסים, הרי הם "גיבורי כוח". ועוד הם "עושי דברו", שאינם פועלים באופן תמידי, שהרי הניסים באים רק על פי הוראה מאת ה' - כשיש דברו, כשה' נותן הוראה, אז עושים. וזהו "לשמוע בקול דברו": הם שומעים בקול אותו דיבור ואז יוצאים לפעולתם.
בָּרְכוּ יְהֹוָה כָּל צְבָאָיו מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ׃
המלבי"ם בביאור המילים מבאר את ההבדל בין "מלאכיו" ל"משרתיו". מלאך הוא ההולך בשליחות נכבדה - כמו ששולחים אדם לשליחות דיפלומטית; וכך ביחס למלאכים, שה' שולחם לעניינים נכבדים, לעשות דברים נפלאים ולשדד מערכות הטבע. ומשרתים הם העומדים לשרת באופן תמידי; אין שולחים אותם לשליחויות מיוחדות, אלא הוא המשרת הקבוע. ו"צבאיו" - מבאר המלבי"ם - הוא החיל, וחוזר על צבאות הכוכבים העומדים במשמרתם באופן קבוע כפי רצון ה'.
"ברכו ה' כל צבאיו" - זהו עולם הגלגלים, צבא המערכת, הכוכבים והירח וכל הקשור בזה, מה שנקרא המערכת. והם נקראים "משרתיו", שהמשרת משרת בקביעות, בשונה מן השליח הנשלח לפרקים; וכל הכוכבים הללו, השמש והירח ושבעת כוכבי הלכת, משרתים באופן תמידי. והם "עושי רצונו", בשונה מן המלאכים שנאמר בהם "עושי דברו לשמוע בקול דברו" - מתי שיש דיבור, לך שדד עכשיו את מערכות הטבע, לך עשה נס. כאן לעומת זאת מדובר בפעולה הקבועה של גרמי השמים, שהיא תמידית. לכן הם משרתיו, שהמשרת עומד תמידית לשרת את אדונו, והם עושי רצונו - אינם ממתינים להוראה, אלא עושים את הרצון הקדום שרצה ה' בעת הבריאה, שהעמידם לעד לעולם, חוק נתן ולא יעבור. את הרצון התמידי הזה הם עושים ללא הפסקה.
בָּרְכוּ יְהֹוָה כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה׃
אומר רש"י: "כל מעשיו" - אשר הם בכל מקומות שממשלתו שם. כל מקום שבו ה' מושל, שם נמצאים כל מעשיו, כלומר כל העולם כולו, כל המציאות, כל היקום, כל הבריאה.
הרד"ק מסביר: "ברכו ה' כל מעשיו" - כאן מדובר בתחתונים, שכל התחתונים מעשיו של הקדוש ברוך הוא וממשלתו עליהם, וזהו "בכל מקומות ממשלתו". וזה כולל את ארבעת היסודות ומה שמתהווה מהם: החיים, הצמחים והדוממים - האבנים והעפר והמתכות. ומה שאמר "בכל מקומות ממשלתו" - מפני שנבראו מטה ומעלה, ביבשה, בימים ובאוויר, וכולם מהללים את ה'.
ולאחר מכן הוא אומר "ברכי נפשי את ה'": לאחר שדיבר על התחתונים ועל היסודות, הוא עובר לדבר על מה שגבוה יותר - הנפש שלנו, שהיא העליונה על כל התחתונים, שהאדם בשכלו מושל על כל התחתונים, "תמשילהו במעשי ידיך". התחתונים אין בהם דעת לברך ולהלל, אלא האדם הוא המברך והמהלל את ה', והם כביכול המברכים. וכמו שכתוב "שיח לארץ ותורך ויספרו לך דגי הים" - וכי איך מהללים הארץ והימים את ה'? אלא ראה שאף איוב נוקט לשון זו: שוחח עם הארץ והיא תלמד אותך, יספרו לך דגי הים. עד היום חשבנו שהדגים שותקים - "שותק כמו דג", "מילא פיו מים" - ופתאום מתברר שיספרו לך דגי הים. אלא שנאמר כמטאפורה: כאשר כל בעלי החיים פועלים ברצון ה', הם כמהללים ושרים ומשבחים את הקדוש ברוך הוא בעצם פעולתם.
כמו שאמרנו בעניין השמש: כשעצר אותה יהושע, לא יכלה להמשיך לומר שירה. ומהי שירת השמש? עצם זה שהיא פועלת על פי הוראתו של הקדוש ברוך הוא בכל רגע שהיא נעה, בזה היא מהללת כביכול את בוראה. וכיוון שעצר אותה - "שמש בגבעון דום" - פסקה מן השיר, והוצרך מישהו אחר לומר שבח לה' יתברך, ולכן "אז ישיר יהושע". נמצא שכל הדומם, הצומח, החי והמדבר מהללים ומשבחים את ה' בעצם מציאותם ובריאתם. ואני לומד מבעלי החיים: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" - היא מלמדת אותי בפעולתה. אין צורך בדיבור, עצם פעולתה היא הלימוד. וכך "יספרו לך דגי הים", וכך "שיח לארץ ותורך" - היא תלמד אותך.
ולכן אומר הרד"ק: המזמור התחיל ב"ברכי נפשי" וסיים ב"ברכי נפשי", מפני שהאדם ונפשו העליונה כוללים את הכל - בחכמתו הוא מבין את העליונים ומבין את התחתונים, ולכן הנפש היא המהללת ומשבחת את הקדוש ברוך הוא על הכל. ומה שאמרנו שהתחתונים מהללים, אינו אלא דרך משל; מי שמהלל באמת על כל זה הוא האדם, שכן הכל נברא לצורך האדם, והאדם מהלל את הקדוש ברוך הוא על כל העניינים הללו.
המלבי"ם מסביר: "ברכו ה' כל מעשיו" - הכוונה לברואי העולם השפל, שהם גמר המעשה. "בכל מקומות ממשלתו" - שממשלתו של הקדוש ברוך הוא מגיעה עד העולם השפל, מן החלק הנחות ביותר בבריאה, עפר מן האדמה, ועד המקום הגבוה ביותר, שהרי חלקי הנרנח"י של האדם - נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה - מושרשים בכל הספירות למעלה. וזה מה שגורם שלמעשה שלנו כאן למטה יש השפעה על כל העולמות: מכוח מה? מפני שאיננו מושרשים בספירה מסוימת או בעולם מסוים בלבד, אלא נפשנו מכל אבי"ע. אם תרצו, זהו מעין סולם שיש לו חיבורים לכל העולמות כולם, ולכן יכול האדם להלל ולשבח את הקדוש ברוך הוא על כל מה שיש בבריאה.
הגוף של האדם הוא כנגד העולמות התחתונים, כטבע העולמות שלמטה שחוקיהם קבועים. והנפש של האדם היא כמו עולם המלאכים: המלאכים גיבורי כוח להתגבר על הטבע, ומה מתגבר על טבע האדם, על הגוף החומרי ועל טבעיו העכורים? זו הנפש. החלק הרוחני משדד את מערכות הטבע ומתגבר על הרצון המגושם של האדם, עד כדי כך שאדם יכול לפעול נגד טבעו בדברים קיצוניים ביותר, ואף למסור את נפשו כדי להציל אנשים.
כמו סרן אלבז בשעתו, שבמחנה הדרכה נשלפה נצרת רימון, והפחד הגדול היה שיתפוצץ ורבים ימותו. הסתכל לכל כיוון לאן יוכל לזרוק את הרימון, וראה שבכל מקום היו אנשים שעלולים להיפגע. מה עשה? הניח את הרימון על הארץ ושכב עליו. הוא נהרג במקום וכל השאר ניצלו. מי מסוגל לעשות פעולה הירואית כזאת, שאדם מוסר נפשו להציל אחרים? הרי זה היפך הטבע, שעל פי טבע אני רוצה לשמור על גופי, חושש מן הקור, לא נעים לי החום, ומחפש נוחות. נמצא שהנפש היא כעולם המלאכים, שהם משדדים מערכות הטבע וגיבורי כוח לשלוט על הטבע; גם באדם יש נפש רוחנית מן העולם העליון, מעולמות המלאכים, המסוגלת לשדד את טבע הגוף ולשמוע בקול דברו של הקדוש ברוך הוא.
ואם כן, אומר המלבי"ם, הקדוש ברוך הוא הרכיב בנפש את כל מעשה בראשית ואת כל העולמות, עד שהנפש יכולה לברך את הקדוש ברוך הוא כנגד כולם. והמלבי"ם שולח לעיין עוד באורך בספרו "ארצות השלום" דרוש ג'. ובזה סיימנו את פרק ק"ג בתהילים.
חתימת המזמור מוליכה אותנו מן הפרט אל הכלל: חסד ה' על יראיו אינו כלה עם הגוף, אלא מלווה את הנפש הנצחית מעולם ועד עולם, וצדקתו נשמרת לבנים אחריו - ובלבד שיהיו שומרי בריתו וזוכרי פיקודיו לעשותם, שלא תישכח התורה גם בשעת עמל הפרנסה. למדנו שהחסיד, העושה מעבר לחיובו, שכרו מעולם ועד עולם, ואילו הצדיק העושה רק את המחויב - לבני בנים; ומכאן שאין לחפש קולות אלא רצון ה'. ה' בשמים הכין כיסאו - ההנהגה הטבעית הקבועה, ומלכותו בכל משלה - הכוח לשנות הכל בכל רגע. לכן קורא דוד לשלושת העולמות לברך: המלאכים גיבורי הכוח שמעל הכיסא, העושים את הנס בדברו; צבאות השמים המשרתים בקביעות ועושים את רצונו התמידי; וכל מעשיו שבעולם השפל. ולבסוף חוזר הוא אל "ברכי נפשי את ה'", שכן נפש האדם כוללת את כל העולמות, ובה לבדה יש דעת להלל ולשבח כנגד כל הבריאה כולה.