פתיחה: רחמי השם על יראיו
בחלק זה של הפרק ממשיך דוד המלך לפרט את מידת רחמיו של הקדוש ברוך הוא על בריותיו. לאחר שתיאר כיצד הרחיק השם ממנו את פשעינו, הוא בא להסביר את השורש לכך: הקדוש ברוך הוא מתייחס אלינו כאב אל בניו, יודע את יצרנו, מכיר את כבדותנו ואת קוצר ימינו. נלך על סדר הפסוקים, נביא את ביאורי המלבי"ם והרד"ק, ואת המוסר העולה מהם.
כרחם אב על בנים - שתי סיבות לרחמים
כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְהֹוָה עַל יְרֵאָיו׃
אומר הרד"ק: אין רחמים גדולים כרחמי האב על הבן. והמלבי"ם מבאר שרחמי האב על בניו נובעים משני מקורות. האחד - הקרבה הטבעית: זהו אבא שלך, ולכן הוא אוהב אותך, כשם שאנחנו אוהבים את ילדינו באופן טבעי. והשני - שהאב יודע את טבעם ואת תכונותיהם של בניו, וממילא הוא דן אותם לכף זכות. כאשר אתה מבין שהילד פחות אשם, שיש לו ניסיון לא קל, אתה מלמד עליו זכות.
פעם אמרו לאם שקשה לאם לראות את חסרונות ילדיה. אמרה: אינני חושבת שזה נכון, אילו היו לילדיי חסרונות ודאי שהייתי רואה אותם. ברוך השם, הילדים מושלמים. וכך הוא באמת: עצם הקרבה לילדינו גורמת שנראה תמיד את הצד החיובי שבהם. אנחנו אומרים למורים, תרחיק אותו מהילד ההוא, הוא מקלקל אותו. יכול להיות שדווקא הילד שלנו מקלקל חצי כיתה, אבל את זה איננו רואים. הילד שלי הוא נשמה טובה, רק החברים הרעים הורסים אותו. יכול להיות שהילד שלנו הוא המנוע של כל הסיפור, אבל איננו רואים כך את הדברים, כי נוח לנו לראות את ילדינו במצב טוב. ואם הילד שלנו במצב לא טוב, הרי זה מכוון זרקור גם כלפינו - שלא היינו מספיק טובים ולכן הילד לא מספיק טוב. לכן אנחנו תמיד מלמדים זכות על ילדינו.
כך הקדוש ברוך הוא מרחם על יראיו משתי הבחינות. האחת, מצד הקרבה הטבעית שיש לנפשנו אל השם יתברך, שהרי הנפש חלק אלוה ממעל, ויש להשם קרבה אלינו. והשנייה, שהשם בוחן כליות ולב ויודע את יצרנו, יודע עד כמה הגוף, השאור שבעיסה והיצר הרע הם המונעים מאיתנו ללכת בדרך השם - וזו סיבה נוספת לרחמיו עלינו.
מדוע רחמי האב ולא רחמי האם
שואל תהילות מהרי"ץ שאלה שרבים שואלים: הרי במציאות היומיומית הרחמים הגדולים יותר על הילד הם של האם. האב לעיתים רוצה להעניש, והאם אומרת: עזוב, הנח לו, עכשיו הוא ילד טוב. האם היא תמיד המרחמת. כבר אמרו בדרך צחות: "כשנכנס אב - ממעטין בשמחה", האב נכנס הביתה והילדים כבר חוששים שיעמיד את הדברים במקום. ויש אימהות שאומרות: חכה שאבא יבוא, תראה מה הוא יעשה לך - דבר שאינני אוחז ממנו כלל, שהיא השוטר הטוב והאב השוטר הרע. ודאי שזה לא נכון. אבל אין ספק שהאב מטיל מורא יותר מן האם. והיום כבר מספרים מעשה שהיה, שילד הזמין שוטר להוריו והגיש נגדם תלונה במשטרה בטענה שהם מאיימים עליו ושפעם לא נתנו לו להיכנס הביתה. השם ירחם.
מסביר תהילות מהרי"ץ: אמת, נשים רחמניות הן, ואינן יכולות לראות את הילד סובל. אלא שלפעמים הסבל הזה הוא דווקא לטובתו, והוא המתקן אותו. אם האם לוקחת את הילד לעקירת שן, הילד צועק וכואב והאם אינה יכולה לשמוע: עזוב אותו, עזוב אותו. והאב אומר: אין מה לעשות, חייבים לעשות זאת, כי אני יודע איזה נזק יהיה לו בעתיד וכמה יסבול. זו טובתו, שיעקרו את השן שממנה הוא סובל כל כך.
על פי זה מסבירים את הכתוב "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן": לפעמים דווקא הרחמים הגדולים של האם על הילד מביאים לאבד את הילד. אילו לא היית כל כך רחמנית, אילו היית מעמידה אותו במקום כשצריך, ולא נעתרת לכל בקשה ולא נכנעת להפצרותיו - לא היה הילד מידרדר לאן שהידרדר. הרבה פעמים צריך דווקא לעמוד כנגד ולומר לא, גם כשלנו ההורים זה קשה מאוד. נמצא שהרחמנות הזאת יכולה לפעמים לגרום נזק.
וזהו שאמר שלמה המלך: "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר". מי שחושך שבטו נדמה לו שהוא הרחמן, ובדיוק להפך - האוהב הוא זה ששחרו מוסר. מוסר פירושו ייסורים, אך בזמננו אין זה חייב להיות ייסורים במובן של הכאה. זהו דבר שאיננו ממליצים עליו כלל, ומי שרוצה לאבד את ילדיו מהר - שיכה אותם, זו סגולה נפלאה שתמצא אותו במהרה על הברזלים ברחוב. כבר מגיל ארבע־חמש צריך להפסיק עם הנוהג הזה; לילד כבר יש כבוד, והוא נפגע מאוד מהכאה וזוכר זאת שנים. ומלבד זאת, הדור הזה דור מרדן, וכאשר אתה מכה את הילד הוא עושה דווקא להפך, ואין בזה שום תועלת. לפעמים צריך לתת עונש, אבל יש עונשים אחרים: שלא תאפשר לו לרדת לשחק עם חבר, או שלא ישחק במחשב או במשחק שלו, לפרק זמן קצוב. יש הרבה עונשים מבלי להגיע למכות. כל דור והמוסר שלו, ואין זה חייב להיות דווקא בשבט ובמקל.
מה למדנו? שכאשר האב מתנהג עם הבן בדרך של שבט, דהיינו בדרך פחות נעימה, ומעמיד אותו על מקומו - אומר לנו שלמה המלך: דע לך, זהו האוהב הגדול שלו. וזה מה שנאמר כאן "כרחם אב על בנים". וכי הקדוש ברוך הוא אינו מביא עלינו ייסורים? ודאי שהוא מביא. אלא שאלו ייסורים כפי שאב מביא על בניו, מתוך אהבה, מתוך מחשבה שכך אתקן אותו ואעמיד אותו על מקומו. אבל לרחם על הילד ולומר: לא אייסר אותו, ואאפשר לו לעשות כרצונו ולהתחצף ולהתנהג שלא כראוי, כי איני רוצה לצערו - זה "נשים רחמניות", ואלו בישלו ילדיהן. הדרך הנכונה היא שאם צריך להעמידו במקום, יעמידו. וזוהי מידת רחמיו של הקדוש ברוך הוא עלינו: הוא מייסר אותנו כשצריך, אבל ודאי מתוך מידת רחמים - כרחם אב על בנים.
כי הוא ידע יצרנו - עד היכן מלמדים זכות
כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ׃
אומר הרד"ק: פסוק זה הוא נתינת טעם למה שנאמר קודם, שהשם הרחיק ממנו את פשעינו. מדוע מרחם עלינו הקדוש ברוך הוא ומרחיק ממנו את פשעינו? כי הוא ידע יצרנו, כמו שכתוב "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". הקדוש ברוך הוא יודע שבטבע יש לאדם משיכה לחטא, והתאוות הבהמיות קבועות בו - כלשון הרד"ק - ואם לא יהיה גיבור הכובש את יצרו לא יוכל להימלט מן החטא. ואף על פי כן, אין אדם נמלט מן החטא, ובהכרח ייכשל פעם או פעמיים, כי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". את זה יודע הקדוש ברוך הוא, ולכן הוא מרחיק ממנו את פשעינו ומתנהג עימנו במידת הרחמים, אף שחטאנו וקלקלנו, לפי שהוא יודע את יצרנו ואת ההתמודדות הלא קלה של האדם.
אלא שחייבים לשים לב: כל זה דווקא בחטא הנובע מן התאווה. ואין הכוונה שלא יהיו לאדם על כך ייסורים או עונש, שהרי כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן - יוותרו חייו, וודאי שהקדוש ברוך הוא נפרע מכל אדם. אלא שהקדוש ברוך הוא מתחשב בזה שלאדם יש יצר הרע. אבל זה רק כשעבר עבירה מחמת היצר. אם עבר עבירה להכעיס, או בשאט נפש - אוי לו ואוי לנפשו, שכאן אין שום לימוד זכות על מעשיו, שהרי לא היה לך שום פיתוי.
כאשר הגיע רבי ישראל סלנטר לעיר ממל, שהייתה עיר נמל, היו שם יהודים רבים שהוכרחו לעבוד בשבת. ומה היה רבי ישראל סלנטר מלמד אותם - אותו רבי ישראל סלנטר שהרב מבריסק אמר עליו שהוא הגאון שבדור? היה מלמדם: כשאתה כותב בשבת, מה שאינו הכרחי אל תכתוב, וצמצם במה שאתה כותב. יש לך חצי שעה פנויה - אל תפתור תשבצים, שבת היום. וגם כשאתה חייב לכתוב, כתוב במינימום, ואף בשינוי - ובזה הפכת את האיסור לדרבנן. וגם כשהיו צריכים להרים משאות, לימדם כיצד אפשר על ידי שניים שעשאוה שהם פטורים, ובכמה דרכים שבהן אינך מתחייב מדאורייתא. וכתוב שלאט לאט הצליח להביאם לשמירת שבת.
אבל כשאדם מסיים לעשן את הסיגריה בשבת והוא גם מכבה אותה - תגיד, זה למה? גם לכבות היה לך יצר הרע? לשחק עם הגפרור גם היה לך יצר הרע? גם זו הייתה תאווה? על זה כבר יזקפו עליו את הכול. לכן צריך האדם להבין: כל מה שנאמר כאן, "הרחיק ממנו את פשעינו" מפני ש"הוא ידע יצרנו", הוא כאשר החטא בא מתוך היצר, שאז יש איזה לימוד זכות על האדם - לא שמוותרים לו, אבל יש לימוד זכות. אבל אם עשה אדם דבר שאין לו בו שום תאווה, אלא רק להכעיס, ודאי שישלם על כך את מלוא המחיר, ואז יגבו ממנו את הכול בריבית דריבית גם על שאר העבירות. שיאמר: אנוס הייתי - הנה, אתה עובר עבירות גם בלי אונס. שיאמר: יצרי התגבר עליי - הנה, עשית עבירות גם בלי שהתגבר עליך יצרך. נמצא שאתה מואס במצוות השם.
וגם אם אין זה ממש להכעיס, הרי שבמעשה כזה אדם אומר: ריבונו של עולם, המצוות שלך ממש אינן מעניינות אותי. הרי איני מוכרח לכבות את הסיגריה, ואני מכבה אותה משום שלא משנה לי מה אמרת. קרא לזה זלזול מחפיר במצוות השם שלא מתוך תאווה - איך שלא יהיה, הדבר חמור ביותר לעומת אדם שאומר מה אעשה וגבר עליי יצרי. על עניין שגבר בו היצר יש עוד לימוד זכות; על דבר שנעשה מתוך זלזול ואי אכפתיות מוחלטת, ראוי אדם להיענש כראוי. שהרי אילו היית יודע מי הוא הקדוש ברוך הוא, ומה הוא עושה בשבילך בכל עת ובכל רגע, וכמה הוא משתדל בעבורך וכמה הוא גדול - לא היית הולך וממרה את פיו. אלא שאין זה חשוב לאדם; ואילו היה חשוב לו, היה יושב ולומד ומעיין כדי לדעת. ולפעמים זה בדיוק להפך: אם אלמד - זה יחייב אותי, ולכן איני רוצה ללמוד. עדיף להישאר טיפש, שהרי אם תדע, תצטרך גם להתנהג כך.
זכור כי עפר אנחנו
אומר הרד"ק שיש כאן כפל לשון: "זכור" כמו "ידע". הוא ידע יצרנו, והשם זכור שעפר אנחנו, והכוונה שהדבר זכור לפניו תמיד. והרבה אומרים שכשאנחנו אומרים זאת בסליחות אין לקרוא "זְכוֹר כי עפר אנחנו" אלא "זָכוּר כי עפר אנחנו", שכך הוא לשון הכתוב.
ומהו "עפר אנחנו"? היצר בא ומתלבש על ענייני העפר שבנו. היכן נמצא היצר? בגוף, בחלק הגשמי. החלק הרוחני שבנו נמשך לרוחניות, הנשמה נמשכת לעליונים משם מקור חוצבה, ואילו היצר הרע מתלבש על תאוות הגוף ועל ההנאות הגשמיות. זו בחינת העפרוריות, העפריות הבהמית הגסה כלשון בעלי המוסר, שבה דומה האדם לבהמה שכולה מן העפר. אבל מאידך גיסא יש לך מעלה שמעבר לעפר: יש בך גם חלק רוחני עליון, הנשמה שהיא מחלק המלאכים. וכאשר האדם הולך בדרך הנשמה, אומר הרד"ק, פניו פני אדם; וכאשר הוא הולך בדרך השפלות ואינו הולך בדרך הרוחנית הנדרשת ממנו, פניו פני אריה ופני שור ופני נשר - בקיצור, סוג של בהמה וחיה ועוף, ודי בזה למשכיל.
ממשיך הרד"ק ושואל: בגוף האדם יש ארבעה יסודות - ארמ"ע: אש, רוח, מים, עפר. ומדוע נאמר דווקא "זכור כי עפר אנחנו"? הרי המים הם המרכיב הרב ביותר בגוף האדם, שבעים אחוז מגופו מים, והיה ראוי לומר זכור כי מים אנחנו. אלא שעצמות האדם, שהן יסודות הגוף, הן מיסוד העפר, קרות ויבשות כעפר, וכמו שכתוב "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
ועוד: מאין נוצרנו? מן העפר. והאדמה זינתה, והיא הייתה הראשונה בעולם שחטאה. ואם מי שאין לה יצר הרע זינתה - אל תדון אותנו בגלל זה. הכלי יקר מסביר שכל החטאים בבריאה החלו מחטא האדמה: האדמה פשעה בכך שלא עשתה את רצון השם, והייתה הראשונה שחטאה בבריאה. והאדם ממה נברא? עפר מן האדמה. נמצא שנברא כבר פגום, נברא עם החטא מובנה בתוכו. ולכן מביא הכלי יקר מקראות רבים שבהם מוזכרת כפרה ביחס לאדמה: "ואז תרצה הארץ את שבתותיה" - שהארץ זקוקה לריצוי, "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה", לפי שהחטא והקלקול שורשם מן האדמה. ולכן כשחטא האדם נאמר "ארורה האדמה בעבורך" - מה רוצים מן האדמה? אלא שחטא אדם הראשון נבע מחטאה של האדמה: כיוון שנוצר מדבר שכבר מעיקרו היה פגום ובעל חטא, גרם הדבר שיהיה קרוב יותר אל החטא.
והמלבי"ם מסביר כאן שני דברים שהקדוש ברוך הוא יודע בנו. האחד - הוא יודע את מהירות התנועה ההכרחית אל החטא, היא בחינת היצר הרע המריץ אותנו אל החטא בניגוד למהירות הסיבוב האיטי שלנו, כפי שהסברנו שסיבובנו הוא כסיבוב של שלוש מאות שישים וחמישה יום. היצר מניע את הנפש היפך דרכי השם, וכוחו כה חזק עד שהוא שולט על הכוחות הנפשיים של האדם: התאוות והרצונות משעבדים את כוחות הנפש. וכוחות נפשנו, שהיו אמורים להתנגד ולא לפעול על פי עצת היצר, לא רק שנעשים כשפוטים של היצר, אלא בשלב הבא נעשים עורכי הדין שלו - כל מה שאני רוצה, בא השכל ומצדיק אותו, נותן לו היגיון ורציונל ובסיס.
הדבר השני - הקדוש ברוך הוא יודע את העצלות הטבעית שלנו, עצלות הנפש, "כי עפר אנחנו". העפר מכביד על הנפש, ואין הנפש יכולה לנוע כרצונה כשהיא מלובשת בעפר שהוא מציאות גשמית. השם יודע את כבדותנו, שהרי גם המהלך הטבעי ממערב למזרח הוא מהלך ארוך של שלוש מאות שישים וחמישה יום. נמצא שמשתי הבחינות קשה לנו עבודת השם: גם מצד טבענו, שאנו כעפר ושואפים אל המנוחה, וגם מצד היצר הרע המריץ אותנו אל העבירות - שם איננו מחפשים מנוחה אלא רצים. את כל זה יודע השם, ו"זכור" פירושו שכל זה זכור לפניו באופן תמידי.
אנוש כחציר ימיו - קוצר הימים וריקנותם
אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ׃
"אנוש" זה האדם, וימיו קצרים והולכים במהרה, אומר הרד"ק, כעשב המתייבש מהר. אילו היו חייו ארוכים יותר, הייתה לו אפשרות להיטיב את דרכיו אם חטא בקטנותו; אבל עתה, גם אם יזקין ויתחיל להיטיב מעשיו - כמה יספיק? "כציץ השדה כן יציץ" - כשם שהציץ מציץ מהר ומיד קמל, כך מציאות האדם. וזהו המשך למה שאמרנו: ריבונו של עולם, ראה שכמה שנרצה לתקן יהיה לנו קשה מאוד, כי הימים קצרים מאוד.
וגם המלבי"ם מסביר שבא כאן לומר שימיו הקצרים של האדם מונעים ממנו מלהשיג את שלמותו, משני עניינים. האחד - "אנוש כחציר ימיו": החציר מתייבש לפני כל העשבים, והוא הראשון להתייבש, וכך חיי האדם קצרים מכדי להשיג בהם שלמות. די שנבחין בדורות הראשונים שחיו מאות בשנים, ונוח רק בגיל חמש מאות התחיל להוליד. הם חיו שבע מאות ותשע מאות שנה, ואנו חיים שבעים שנה ואם בגבורות שמונים - עשרה אחוזים מהם. אין לאדם זמן להספיק לקנות שלמות.
והשני - "כציץ השדה כן יציץ": כשם שהציץ אין בו ממש, כך חיי האדם הבל. במה מתעסק האדם בחייו? בהבל. אם מסתכלים במבט רוחני שמימי, רוב עיסוקו של האדם הוא בהבל: להרוויח כאן, להביא הכנסה משם, הנאה כזו ותאווה כזו. כמה מחיי האדם מוקדשים להשגת שלמותו, להשגת רוחניותו, להשגת נצח? זהו "כציץ השדה כן יציץ" - שאין בו ממש גם בעודו קיים; לא רק שהוא כלה מהר, אלא שגם בעת חיותו רוב ענייניו ועיסוקיו בהבל ובתוהו.
מסופר על הגאון מווילנה שפעם הגיע אליו קרובו מעיר רחוקה לבקרו. שאלו הגר"א מה הוא עושה כאן בווילנה, והשיב שבעירו פרצו לביתו וגנבו ממנו סכום כסף נכבד, והבין שהגנבים נמצאים בווילנה, ולכן הגיע לכאן כדי לנסות להחזיר את כספו. פתח עליו הגר"א זוג עיניים נדהמות ואמר: לא הייתי מאמין שאיש ממשפחתי יבזבז את ימיו כדי להגיע לעיר אחרת בשביל לחפש מה - כסף? את הדבר היקר ביותר שיש לו, את חייו, הוא הולך ומבזבז על כך? הגר"א לא עיכל זאת. יש לך חיים - ובשבילם אתה הולך לשם לחפש היכן הכסף? הכסף בא והכסף הלך, אבל החיים שלך אם ילכו - נגמר. עבר יום שלא ניצלת אותו, לא נשאר ממנו כלום.
בוא וראה אפוא שימי האדם, גם הימים שהוא חי, "כציץ השדה כן יציץ": כציץ הפורח בשדה שאין בו ממש, אין בו אכילה ואין בו הנאה, עשב המציץ ותו לא - כך האדם, רוב ימיו אינו מנצלם לעניינים הרוחניים. נמצא שימי האדם מצד עצמם, גם מצד קוצרם וגם מצד התוכן שהוא ממלא בהם, אין בהם ממש.
כי רוח עברה בו ואיננו
כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ׃
אומר המלבי"ם: "רוח עברה בו ואיננו" הוא כנגד "אנוש כחציר ימיו" - כשם שהחציר קמל במהרה, עוברת בו הרוח ומייבשת אותו וגמרנו, כך האדם מיתתו במהרה. ו"לא יכירנו עוד מקומו" הוא כנגד "כציץ השדה כן יציץ", שגם בעודו חי אינו מנצל את חייו כראוי. שהרי החציר, אם תלשת אותו יש בו תועלת ויש בו ממש; אבל הציץ הנובל אין בו ממש כלל. "לא יכירנו מקומו" - היה כאן משהו ואין מזהים אותו, היכן הוא? נעלם.
ואומר הרד"ק: כך האדם. עתה רואים אותו, ועתה אומרים מת פלוני ואיננו. רגע אחד הוא קיים, ורגע לאחר מכן כבר אינו בין החיים, ולא יכירנו עוד מקומו.
והמדרש דורש את הפסוק על היצר: "ואיננו" - זה היצר, שהוא הולך עימו ואינו בא עימו; "ולא יכירנו עוד מקומו" - שהיה בו בעודנו חי, ולא יכירנו עוד. המדרש נוגע כאן בעניין היצר הרע. כל עוד האדם חי, היצר הרע הוא דמות מציאותית מאוד: ההבלים, החשקים והתאוות מדברים אל האדם מאוד, ורוב הזמן האדם נוהה אחר יצריו, ורק במיעוט הזמן הוא נמשך לקדושה ולרוחניות; ברוב הזמן מי שמנהל אותו הוא היצר הרע. אבל דע לך שכל זה רק כאן בעולם הזה. כאשר האדם נפטר - ברגע אחד "לא יכירנו עוד מקומו". המנהל הראשי של כל המפעל הזה פתאום איננו.
ולא שהוא איננו באמת, אלא שהוא עבר מקום: פתאום אתה מזהה אותו שם בבית דין של מעלה, מצד התביעה. אותו אחד שהחטיא אותי כאן - אומרים חז"ל - הוא היצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות, והוא גם הקטגור. עבודה מושלמת מן ההתחלה ועד הסוף: יורד ומשטין, עולה ומקטרג, והוא עצמו מקטרג על האדם לאחר שהחטיא אותו כאן. אבל האדם מצד עצמו כבר אין לו תאוות ואין לו יצרים.
לסיכום:
בפסוקים אלו מלמדנו דוד המלך את שורש רחמי השם עלינו: כרחם אב על בנים - מצד הקרבה הטבעית של נפשנו אליו, ומצד שהוא יודע את טבענו ותכונותינו ודן אותנו לכף זכות. ורחמים אלו אינם רחמי חולשה: כשם שהאב מייסר את בנו מאהבה, כך השם מייסר אותנו לטובתנו, ו"אוהבו שחרו מוסר". "כי הוא ידע יצרנו" - הוא יודע את כוח היצר השולט בכוחות נפשנו ואת כבדות העפר שבנו, ולכן מלמד עלינו זכות; אך כל זה בחטא הבא מן התאווה, ולא במעשה של זלזול ואי אכפתיות. ו"אנוש כחציר ימיו" - גם קוצר הימים וגם ריקנות התוכן שממלא בהם האדם מעוררים רחמים, שכן "רוח עברה בו ואיננו". מכאן הלקח: הימים קצרים והיצר חזק, ואשרי מי שמנצל את ימיו לנצח, שהרי כשיסתלק האדם מן העולם - היצר יעבור לשמש קטגור, ואילו האדם יעמוד לבדו על מעשיו.