בחלק זה של פרק ק"ב אנו עומדים בסיומו של המזמור. עד כאן תיאר המשורר את עומק הצרה והגלות, את ימיו הכלים כצל נטוי ואת חששו שלא יזכה לראות בישועה. מכאן ואילך הוא פונה אל הנחמה: התפילות הנשמרות בבית גנזיו של הקב"ה, ההשקפה וההבטה של הקב"ה אל הארץ, קיבוץ העמים לעבודת ה', ולבסוף הניגוד הגדול שבין עולם מתכלה ומשתנה לבין הבורא הנצחי שאין לו שינוי - ובין השניים: קיומם הנצחי של בני עבדיו.
תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל־יָהּ׃
רש"י מסביר שהאנשים שיזכו לראות את הישועה יאמרו: הישועה הזאת תיכתב לדור אחרון, כדי לתאר בפניהם את הישועה שלה זכינו. "ועם נברא" - עם שיהיה כמו נברא מחדש בעת הישועה, יוצא מעבדות לחירות ומאפלה לאור גדול, והוא יהלל את ה' יתברך.
הרד"ק מסביר שאז יאמרו: תיכתב הישועה בשביל דור אחרון. כלומר, האדם כאן כמקונן על עצמו, שימיו כצל עובר והוא חושש שלא יזכה לראות בישועה, אבל הוא אומר שהישועה תיכתב עבור הדור שיבוא אחרי הדור שבימיו תהיה הישועה. אותם שלא ראו את הישועה בעיניהם יראו על כל פנים את הישועה הכתובה, וכמה נפלאות היו בה, ואז יהללו את ה' על הנפלאות שעשה לאבותיהם - "ועם נברא יהלל יה". וזהו שאמרו חז"ל: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - בישועה העתידה עתידים להיות נפלאות כימי יציאת מצרים. הישועה הזאת תהיה כה מיוחדת עד שייכתב לדור אחרון כמה נפלאה הייתה, ממש כשם שישועת יציאת מצרים נכתבה בתורה.
המלבי"ם מבאר באופן אחר: "תיכתב זאת לדור אחרון" - הקב"ה מצווה למלאכים שהתפילה שאנו מתפללים בזמן החורבן תיכתב לפניו לדור אחרון. "ועם נברא" - אז ייברא עם שיהלל יה. וזה מה שלמדנו: התפילות נשמרות בבית גנזיו של הקב"ה, הן פועלות ומועילות גם אם איננו רואים את פעולתן עכשיו. הן נכתבות ונשמרות לדור אחרון, לאותו עם שיהיה ראוי לגאולה, ואותו עם ייברא ויזכה לגאולה מכוח תפילותיהם של כל הדורות - ועל כך יהלל וישבח את ה' שגאל אותנו מיד צר.
כִּי־הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קׇדְשׁוֹ יְהֹוָה מִשָּׁמַיִם אֶל־אֶרֶץ הִבִּיט׃
הרד"ק מבאר: ה' השקיף ממרום והביט משמים אל הארץ לראות את הצרות ואת עוני עמו, כעניין שנאמר "כי רם ה' ושפל יראה" - מפני שה' הוא רם, הוא מתבונן ורואה מה קורה כאן אצל השפלים.
המלבי"ם מסביר שההשקפה היא כדי לשמוע את התפילות שהתפללו אליו בזמן הגלות, והמאמרים שבפסוק מקבילים זה לזה: "כי השקיף ממרום קודשו" - "לשמוע אנקת אסיר"; האסיר שבגלות נאנק וכואב, וה' משקיף ממרום קודשו לשמוע זעקתו. "משמים אל ארץ הביט" - "לפתח בני תמותה"; במבט זה הוא מוציא את בני התמותה ומפתח אותם מן המסגר ומן הצרה שבה הם נתונים.
ויש כאן דיוק עמוק: שכינת עוזו של הקב"ה היא למעלה מן המערכת - מערכות הכוכבים שדרכן יורד השפע ומשתלשל גבוה מעל גבוה. השפע מגיע ממנו יתברך, מ"מרום קודשו", ומשם יורד אל הכוכבים, אל המערכת, ומשם לארץ. את התפילה ה' שומע ממרום קודשו, למעלה מן המערכת, אבל הפעולה נצרכת כאן בעולם הגשמי, ולכן "לפתח בני תמותה" נאמר על "משמים" - שהשמים, הכוכבים והעננים הם חלק מן המערכת הגשמית. הקב"ה השקיף ממרום כדי לשמוע את התפילה, ואז דרך השמים - מערכות הכוכבים שהן היותר ארציות - הוא פועל כאן בארץ: לפתח ולהוציא את האנשים שהם בגדר אסירים, ומסבב את הצלתם בדרכים טבעיות. לכן נאמר "משמים" ולא "ממרום קודשו", שמרום קודשו הוא רק לשמיעת התפילה, ודרך הפעולה תהיה תמיד פעולה ארצית, אלא אם כן עושה הקב"ה נסים שלמעלה מן הטבע. כאן מדובר בהצלה בדרך הטבע, דרך השמים, שעדיין מחוברת אל הטבע.
המלבי"ם מבאר את ההבדל בין "השקיף" ל"הביט": משקיף הוא מי שמסתכל דרך חלון או דרך ארובה, ועל פי רוב ההשקפה היא מלמעלה למטה. חז"ל אמרו שכל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מ"השקיפה ממעון קודשך מן השמים" - שנאמר על נותן המעשרות, שמשקיפים עליו משמים להיטיב לו. אלא שכאן, אומר המלבי"ם, שים לב: אחרי ההשקפה באה ההבטה - מתחיל להשקיף ממרום קודשו ומשם מביט. וכלל הוא שהשקפה שיש אחריה ראייה והבטה היא לטובה, וכשאין אחריה פועל של ראייה היא לרעה.
ספר "יוסף תהילות" מבאר על פי דברי חז"ל שרבי עקיבא נענה בתפילתו ורבי אליעזר לא נענה, ואמרה הגמרא: לא מפני שזה גדול מזה, אלא מפני שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו. וכבר למדנו שאין זה לגנותו, אלא ש"שמותי הוא" - דרכו הייתה כדרך בית שמאי, בלי קיצורי דרך, בלי הנחות, יקוב הדין את ההר.
ורש"י מסביר על "והארץ לעולם עומדת" - אלו הענווים, הנמוכים, המגיעים עצמם עד לארץ; האנשים הצנועים ובעלי הענווה הם הנשארים קיימים לעולם. וזהו שאומר הפסוק: "כי השקיף ממרום קודשו" - והרי כל השקפה לרעה, וגזירה מרחפת חלילה; אך "ה' משמים אל ארץ הביט" - הקב"ה מביט אל ה"ארץ", אל הענוותנים שהם כעפר האדמה, ומכוחם הוא מרחם עלינו. אל מי שהוא עניו - "לשמוע אנקת אסיר", לעניו ה' עונה בתפילתו.
בספר "אור זרוע לצדיק" מקשה: הרי כל השקפה לרעה וכל הבטה לטובה, ואיך אפוא נאמר כאן לשון כפול - "השקיף ממרום קודשו" לרעה, "משמים אל ארץ הביט" לטובה? לפי מה שהסברנו על פי ה"יוסף תהילות" הדבר מובן נפלא: בתחילה הייתה השקפה לרעה, ובעקבות שראה את הענוותנים הוא מרחם, ועל ידי כן המבט הוא לטובה.
ועוד הוא מבאר: כאשר הקב"ה שוקל את מעשינו לעומת מעלת קודשו של ה' יתברך - אוי ואבוי לנו. אם יבדקו עד כמה אנו ראויים והגונים לגודל מעלת ה', שאנו קרוץ חומר התלוי בו יתברך בכל רגע ורגע ומקבל מטובותיו, ועם כל זה ממרה את פיו - אין לנו תקומה. וזהו שאנו אומרים: "שתה עוונותינו לנגדך, עלומינו למאור פניך" - אוי ואבוי לנו אם את העוונות תשית לנגדך, כלומר תבדוק אותנו לעומתך; העוונות שבהם אני ממרה פי ה' לעומת המלך הגדול הרם והנישא - איך העזתי? ו"עלומינו" הן החטאות העלומות שלנו, ואם הן למאור פניך אין לנו תקנה.
אבל בחסד ה', הקב"ה זוכר כי עפר אנחנו, כמו שאנו אומרים "זכור כי עפר אנחנו", "שחה לעפר נפשנו". אם ה' משקיף ממרום קודשו, לפי מעלתו יתברך - אוי ואבוי, ההשקפה לרעה; אבל ברוב חסדו "משמים אל ארץ הביט" - הוא מביט ורואה שאנו עפר מן האדמה, מגושמים, ואינו בוחן אותנו לפי איך שהדברים נתפסים במציאות הרוחנית, שבה ממרה פי המלך, אלא מתייחס למעשינו לפי המצב שלנו, לפי מצב הדור והמצב הירוד הכללי. אינו שופט אותנו לפי הפרמטרים של השמים, שאז מי יוכל לעמוד, אלא לפי המציאות והניסיונות כאן בארץ.
וראינו זאת באותם מלאכים, עזא ועזאל: לפי הפרמטרים והמדדים שבשמים טענו - ריבונו של עולם, למה אינך משמיד אותם, עושים הם עבירות חמורות כל כך. מה עשה להם הקב"ה? הורידם לכאן לארץ, ומיד "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" - דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. ולכן נאמר כאן שם הוי"ה, מידת הרחמים: "אל ארץ הביט" - רואה שעפר אנחנו, ארץ אנחנו, מגושמים אנחנו, ועל ידי זה דן אותנו במידת הרחמים.
ובדברים אלו יש עידוד גדול מאוד לדורנו. כבר בדורו של האר"י ז"ל שאל רבי חיים ויטאל: כיצד אנו יכולים לתקן דבר שאפילו בתקופת התנאים והנביאים לא תיקנו? והשיב לו האר"י דבר מעודד מאוד: דע לך שבמעשה קטן שעושים בדור הזה אפשר לתקן מה שבתקופת הנביאים הצריך שנים רבות ותיקונים רבים, כי ירדה טומאה לעולם והקלקול גדול, ולכן במאמץ קטן מתקנים מה שאז הצריך מאמצים כבירים. והרי האר"י הקדוש אמר זאת בדור שאנשים עוד הלכו לבושים ברחוב - מה נאמר אנו בדורנו, שבכל עצימת עין אדם יכול לתקן מה שפעם הצריך סיגופים רבים.
וזהו שאומר הכתוב: "תיכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה, כי השקיף ממרום קודשו ה' משמים אל ארץ הביט". מה יעודד אותנו בדור אחרון, בדור ירוד כל כך שאנו אומרים: מה כבר אנו עושים לעומת הדורות הקודמים, מה כבר התיקונים שלנו, מה ההשגות שלנו, כמה תורה אנו לומדים? על כך נאמר "תיכתב לדור אחרון" - זה הדור שצריך חיזוק, ואז "עם נברא יהלל יה". אומנם מי שישקיף ממרום קודשו על הדור שלנו - אוי ואבוי; אבל "משמים אל ארץ הביט" - הוא מביט על המציאות הירודה שלנו ולפיה דן אותנו, לא לפי מדדי השמים שאינם משתנים לעולם, אלא לפי מה שאפשר לעשות בדור כזה.
וזהו שכתוב שהראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור וחכמיו, דור דור ושופטיו, דור דור ונביאיו. ומסופר על רבי נפתלי מרופשיץ שהיה שואל: למה צריך דור דור וחכמיו ודור דור ושופטיו? ואמר: אם יראו לו את נפתלי לבדו, יאמר - מה, גם נפתלי בין החכמים, גם נפתלי בין הצדיקים? אבל כשיראו לו גם את הדור, יאמר: נו, בשביל הדור הזה בסדר, גם נפתלי נחשב צדיק. הרי שהקב"ה מודד את הדברים ביחס לדור, ולכן "משמים אל ארץ הביט" - וממילא ההבטה כבר לטובה, ואינה השקפה שהיא לרעה.
לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה׃
אומר הרד"ק: לשמוע את עם ישראל שהם בגלות כאסירים, והם "בני תמותה". ואין הכוונה כמשמעות שאנו רגילים בה, אדם ששולט בו המוות, אלא כאלה שכבר קרובים לתמותה, כמי שעומדים לצאת להורג, קרובים למות מרוב הצרה ומרוב הצער. ואז ה' שומע את אנקתם ופותח ומוציא אותם ממאסרם - זהו "לפתח בני תמותה", שהיו מפתחים את האסירים מקשריהם.
לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם יְהֹוָה וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃ בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת־יְהֹוָה׃
מסביר המלבי"ם: "לפתח בני תמותה" שאמרנו - הקב"ה מוציא ומפתח את האסיר ממקום מאסרו, מוציא אותנו מן הגלות, וכל זה כדי שלאחר מכן יספרו שם ה' בציון ותהילתו בירושלים. וזה יהיה לעתיד לבוא, כאשר יתקבצו עמים וממלכות לעבוד את ה'.
ומהו "שם ה'"? דרכו של המלבי"ם לבאר ששם ה' עניינו פרסום שמו יתברך בכל העולם, שיוודע שמו, ואלה שלא הכירו את שם ה' ידעוהו. את זה יספרו בציון. "ציון" - כידוע מחלק המלבי"ם בין ציון לירושלים: ציון הוא המקום הגבוה יותר, הר הבית ומקום המקדש, מקום מושב החכמים והכהנים, שם יודעים את ה'. "ותהילתו" - מצד הדרכים וההנהגות שבהן ה' מנהיג את עולמו ואת בניו, רחום וחנון - את זה ידעו גם בירושלים, גם המון העם שבירושלים. ואילו את ההכרה העמוקה יותר מכירים החכמים, והיא נאמרת בציון, במקום מושב הסנהדרין והכהנים, המרוממים שבעם.
"בהקבץ עמים יחדיו" - כמו שמביא הרד"ק מנבואת זכריה: "ונלוו גויים רבים אל ה'", ומצפניה: "לקרוא כולם בשם ה' ולעובדו שכם אחד". ובזכריה עוד: "ובאו עמים רבים וגויים עצומים לבקש את ה' צבאות בירושלים ולחלות את פני ה'" - הגויים יבואו לירושלים לבקש אלוקות. וכן: "כה אמר ה' צבאות, בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלוהים עמכם". יתברר להם שכל השטויות - הנצרות, האיסלאם - הכל הבל, ויבואו וידבקו בנו. אלא שלשם כך צריך כנף: "והחזיקו בכנף" - מי שהולך עם ציצית יש במה לאחוז בו; מי שהולך בלי ציצית, יבוא הגוי ויראה שאין מה לתפוס, אין אחיזה.
עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי קִצַּר יָמָי׃
אומר הרד"ק שהמשורר חוזר לדבר על בני הגלות. כשם שאמר קודם "ימי כצל נטוי", הוא מתאר עד כמה קשה מציאותנו וכמה סבל יש בגלות. כל אחד מבני הגלות מצפה לראות בישועה ומפחד שימות בקוצר ימים ולא יזכה לראותה. על כך הוא אומר: האויב עינה את כוחי בדרך - מגלים אותו ממקום למקום, והוא סבור שבמקום אחר ייטב לו, ומיטלטל בדרכים, וטורח הדרך מקצר ימים. אדם שכל הזמן בדרכים וטורח - זה קיצור ימים; ואילו היושב על מכונו, חייו שלווים יותר, שקטים יותר וארוכים יותר. לכן הוא אומר: מתיירא אני שאמות בקוצר ימים מפאת העינוי אשר בדרך.
אֹמַר אֵלִי אַל־תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ׃
המלבי"ם מסביר שכוונתו לומר: אף שכבר התייאשתי מלהאריך ימים עד שאראה בישועה, שהרי "עינה בדרך כוחי" והטלטולים מקצרים את חיי - עם כל זה אני מבקש "אל תעלני בחצי ימי". רש"י מפרש: אל תסלק אותנו להשמידנו מן האדמה בימי אויבינו בחצי ימינו; ומהם ימינו? "בדור דורים שנותיך" - הבטחת לקיימנו לפניך לאורך כל הדורות, לנצח נצחים, כמו שנאמר "ושנותיך לא יתמו" ו"זרעם לפניך יכון". ואם כן, יש לנו הבטחה שנתקיים לנצח - לכן אל תסלקני מן העולם בחצי ימי. הרד"ק מפרש "אל תעלני" - אל תכריתני, מלשון "כעלות גדיש בעיתו" ו"ותעל שכבת הטל". והאבן עזרא מפרש שה"תעלני" הוא על הנשמה שעולה להיפרד מן הגוף - שלא תיפרד נשמתי מגופי בחצי ימי, אלא נזכה לשנות דור דורים.
המלבי"ם מעמיק: "אל תעלני בחצי ימי - בדור דורים שנותיך". הקב"ה הוא למעלה מן הזמן, ולא ייתכן לומר שיש לו שנים וימים; וכבר הסברנו שהוא נקרא "עתיק יומין" משום שהוא נעתק ממסגרת הימים, ולא שייך אצלו כלל מושג של ימים. ועם כל זה, היות והקב"ה מנהיג את הדורות, והדורות מתנהלים לפי קצב הזמן שהוא ברא - וכמו שנאמר "וזכרך לדור ודור" - מתייחסים הדורות אל הקב"ה כמו שנים.
וההשוואה היא כך: שנות האדם נמנות לפי היקפי החמה - היקף של חמה הוא שס"ה ימים (ושל לבנה שנ"ד), והמניין החוזר ונשנה נקרא "שנה", מלשון חזרה ושינון. כך גם הדורות הם כשנות האדם. כשרוצים לומר על אדם שהוא בן שלושים אומרים: עברו עליו שלושים אביבים, שלושים חורפים. כך כביכול נמנות שנותיו של ה' לפי מספר הדורות: כל דור ודור הוא כשנה, ובכל דור יש היקף חדש, שנה חדשה, הנהגה חדשה. ועל כן מבקש המתפלל: אל תעלני בחצי ימי - שלא תהיה השנה העליונה, היינו הדור, קצרה, אלא תן לי ימים מלאים, שאזכה לחיות ימי דור שלם. ו"אל תעלני" כפשוטו - עליית הנפש לשמים, "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה".
לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם׃
אמר "בדור דורים שנותיך", ועתה הוא ממשיך: כשם שאתה קיים לעולם, אתה הוא שעשית שמים וארץ. אומר הרד"ק: לא כדעת הקדמונים שאמרו שהעולם קדמון, שהיה קיים מעולם והקב"ה רק פועל בעולמו; אלא אנו מאמינים ויודעים שה' חידש את עולמו בנקודת זמן מסוימת. וכבר דיברנו שזו נקודה שגם אנשי המדע הגיעו אליה: פעם חשבו שהעולם קדמון, היינו שהיה כאן מאז ומעולם - טריליון שנה אחורה, כמה שתרצה - ואילו היום אין איש מדע אחד שיאמר שהעולם קדמון; הכל מוסכמים שבנקודת זמן מסוימת העולם התחיל.
ומכאן שאיננו נבהלים מדעות חולפות של אנשי מדע, שהרי ידיעותיהם באות מתוך מחקר, וידיעות של מחקר עלולות להיות משובשות: אם הנחת היסוד שגויה, כל התוצאות שגויות. לעומת זאת ההיסטוריה שאנו יודעים אינה מתוך מחקר אלא מתורת אמת שנמסרה לנו - דור אחר דור מאדם הראשון שנברא על ידי הקב"ה. אין היום שום הוכחה מדעית לעולם בן יותר מכחמשת אלפים ושבע מאות שנה; גם אם תספור טבעות של עצים ותבדוק כל בדיקה שהיא - הוכחה אין, יש תיאוריות. התיאוריה של התפרקות פחמן 14 שגויה, שהרי מי אמר שקצב ההתפרקות היום כקצב ההתפרקות אז, ומי אמר שרמת הקרינה היום כרמת הקרינה שהייתה אז? ואם תיקח בחשבון שהיה מבול, הרי זה משנה לגמרי את כל מוסדות הטבע, וכל המסקנות נוגעות רק למציאות שאחרי המבול - ומי אמר לך מה היה קודם לכן.
וכבר העיר המלבי"ם: כשמגלים עצמות ואומרים שלפי מראיהן הן עתיקות מאוד - קח עצם, בשל אותה שבוע ימים, ותן לאיש מדע שיחקור אותה, ויאמר לך שזו עצם עתיקה מאוד, מפני שהיא נראית בלויה. והמבול היה בישול, שהרי כתוב שיצאו מים רותחים ולוהטים מן האדמה, וכל הבריאה עברה הליך בישול. ועוד שהיו שינויים ברמות הקרינה, ובלא ספק המציאות של קיץ וחורף, סתיו ואביב, היא רק לאחר המבול. חז"ל אומרים - ובזה גם אנשי המדע מודים - שלפני המבול לא היה כדור הארץ נטוי על צירו, ומה שיוצר את עונות השנה הוא הנטייה שנוצרה משתי מכות של מטאורים שפגעו בכדור הארץ והטוהו על צידו; וגם זה מתואר בחז"ל, שנטל שני כוכבים מכימה. נמצא שכל מערכות הטבע השתנו. ולבוא ולומר שמה שאתה רואה היום כך היה גם אז - זה כמי שיבדוק כמה גדל אדם מגיל אפס עד גיל עשרים ויכפיל את הקצב לכל עשרים שנה; סופו שיגיע לעוג. ודאי שהנחת היסוד שגויה.
הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ׃
כשם שחידשת את העולם בנקודת זמן, כך תוכל לכלותו אם תרצה - הכל בידך. אומר הרד"ק: יש מחכמי המחקר שאומרים שיש לעולם קץ וזמן ושיחזור לתוהו ובוהו ולאין דבר כמו שהיה, ונחלקו ביניהם כמה זמן עמידת העולם; ויש מהם אומרים שאין לעולם קץ ותכלה, אף על פי שהייתה לו ראשית. ולפי הפירוש הראשון: "המה יאבדו ואתה תעמוד" - אתה קיים לעולם, "וכולם כבגד יבלו", כלבוש שאדם פושטו ואחר לובשו, כך אתה מחליף ומשנה כרצונך, ואף מחליף את העולם באנשים אחרים, ואין מי שימרה פיך. ויש אומרים ש"המה יאבדו" מוסב על הפרטים, אבל הכלל עומד לעולם - כציבור שחלק מתים וחלק נולדים, אלה נאבדים ואלה קמים, והעולם בכללו ממשיך להתקיים.
ובחז"ל מצאנו את המושג "חד חרוב": שית אלפי שנין הוי עלמא, ובאלף השביעי בחינת חורבן - היינו שתיחרב המציאות הגשמית ותהיה מציאות רוחנית יותר. ובכל הדברים האלה אין לנו אלא דברי הרמב"ם, שכתב שדברים אלו אין אנו יודעים איך ומה יהיו עד שיהיו, ואין בהתעסקות בהם תוספת חוכמה - שהרי למאי נפקא מינה; כשיהיו, נדע כיצד ובאיזו צורה.
המלבי"ם מבאר שאנו רואים שכל המציאות נתונה תחת הזמן, ואין רגע דומה למשנהו - אין שנייה אחת כקודמתה. וזהו "הארץ אשר יסדת לפנים", והשמים שהם מעשה ידיך: הארץ כיסוד הבניין והשמים כגגו, ובזה כלול כל העולם הנתון תחת מערכת הזמן, שאין לו מציאות אמיתית.
ראשית: "המה יאבדו ואתה תעמוד" - כל מה שיש לו התחלה יש לו תכלה, "לכל תכלה ראיתי קץ". וכאן ראוי להעיר: כשאנו אומרים "אין סוף ברוך הוא", לכאורה היה ראוי לומר "אין התחלה ברוך הוא", שהרי מה שאין לו סוף אין לו גם התחלה. אלא ש"אין סוף" איננו הגדרה בעצמותו יתברך אלא הגדרה בהשגה שלנו: יש לנו תחילת השגה בו יתברך, ממה שגילה לנו להשיג מאלוקותו, אבל אין לנו סוף בהשגתו - "החקר אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תמצא". לכן מגדירים אותו "אין סוף ברוך הוא", שלא הגענו לסוף השגתו, אף שיש לנו התחלה בהשגה. ומכל מקום כל דבר שיש לו התחלה יש לו קץ, ואילו הקב"ה עומד בלא שינוי.
שנית, אומר המלבי"ם: גם בזמן שהם קיימים אין להם קיום מוחלט - "כבגד יבלו". ההיולי פושט צורה ולובש צורה תמיד. "היולי" הוא הביטוי שהשתמשו בו הקדמונים לחומר הגלם של העולם; היום היינו קוראים לזה אטום, שהרי כל דבר בטבע מורכב מאטומים. וכמו שכותב הרמב"ן, ביום הראשון ברא הקב"ה את החומר ההיולי, ומתוכו יצר אחר כך את כל מה שיצר בששת ימי בראשית; וכפי הרכבת האטומים ושינוים כך משתנה הדבר המגושם.
ושני משלים בפסוק: "כבגד יבלו" - הנח דבר לעצמו והוא בלה מאליו. הנח בגד גנוז עשרים שנה, וכשתיטלנו תראה שבלות התחילה בו מצד עצמו בלי שלבשת אותו, שכל מורכב סופו להתפרד לחלקיו. ועוד: "כלבוש תחליפם ויחלופו" - ההיולי פושט צורה ולובש צורה; הרי בגד שתשרוף אותו נעשה אפר, וכן הלאה. שהרי יש חוק שימור החומר וחוק שימור האנרגיה: אי אפשר לקחת דבר מן העולם ולהפכו לאפס; אם תשרפנו - היה חומר, נעשו גזים, נעשה אפר. אין מצב להעלים דבר מן הבריאה, אלא הוא משתמר ופושט צורה ולובש צורה. ואתה, ריבונו של עולם, קיים באופן נצחי בלי שינוי.
ומדייק המלבי"ם בהבדל שבין "בגד" ל"לבוש": "בגד" כולל את כלל הבגדים, הבגד הרגיל והסטנדרטי שנשארים לבושים בו באופן תמידי; ואילו "לבוש" הוא לבוש מיוחד - כלבוש של חתונה או לבוש מלכות, שדרכו להחליפו, שהרי אין הולכים תמיד בבגדי חתונה. לכן נאמר "כלבוש תחליפם ויחלופו". וכך היה אצל הרב עובדיה יוסף עם הגלימה: באופן רגיל היה הולך בפראק והמבורג, וכשהיה הולך למעמדים מיוחדים - לקדש חתן וכלה, לאסיפה, לשיעור - היה לובש את הגלימה, והיו אומרים עליו שכשהיו שמים לו את הגלימה היה אומר: צריכים ללבוש את בגדי העבודה. כלומר, רוצה אני לשבת וללמוד, אבל יש עכשיו הפרעה, צריך ללכת לכאן ולשם - אלו בגדי העבודה. ובכל אופן, דרכו של הלבוש המיוחד להחליפו תמיד: לובשו לשעתו וחולצו לאחר מכן.
וְאַתָּה־הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ׃
אומר רש"י: אתה הוא שעומד וקיים. והרד"ק מוסיף: בין אם יאבדו מעשיך ובין אם לא יאבדו, אתה לבדך, ואין זולתך אדון. "ושנותיך לא יתמו" - והרי ביארנו ששנותיו הן הדורות המתחדשים; ואלה לא יתמו, אלא יימשכו תמיד. ואילו החומר - כבגד בלה מעצמו, וגם לובש צורה ופושט צורה, כלבוש שלובשים אותו ופושטים אותו.
בְּנֵי־עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן׃
"בני עבדיך ישכונו" - כמו שכתוב "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים"; לא רק העבדים יתקיימו, אלא גם בניהם. אומר הרד"ק: הם ישכנו לעולם בארץ הקודש, לאחר שישובו אליה בזמן הגאולה, ולא יגלו ממנה עוד. ומה הטעם? "וזרעם לפניך יכון" - שיהיו כבר בגדר "לפניך". עד עתה סטו מדרך ה', ולכן הייתה גלות והיה ריחוק; אבל בזמן הגאולה כולם יעבדוהו שכם אחד, ואז יהיו "לפניך". וכמו שנאמר "לו ישמעאל יחיה לפניך", ופירש רש"י: ביראתך - היינו כעומד ומשמש תמיד לפני ה'. כך בזמן הגאולה יהיו לפניך ועובדים אותך כל הימים.
המלבי"ם מסביר: "בני עבדיך" הם בני הצדיקים, והם ישכונו. אפילו תתבטל כל המציאות, דורם של הצדיקים שהם חלק אלוה ממעל - ושהרי הם המתייחסים אל הקב"ה כשנותיו, ובעבורם הוא פועל שינויים ותמורות בעולם - הם יתקיימו לעד, בלי כליה ובלי אבדון. וגם כשייחרב העולם, "זרעם לפניך יכון": "יכון" - בעולם הנשמות. שהרי המלבי"ם מבאר שכל דבר מורכב שיש לו ראשית יש לו אחרית, וגם כאשר יתבטל העולם ותהיה בחינת "חד חרוב", שתתבטל המציאות המגושמת ותתחיל מציאות רוחנית - אין הדבר נוגע כלל לבני עבדיך, לצדיקים; הם יעמדו לפניך בעולם הנשמות, לאור באור פני מלך חיים.
סופו של המזמור הוא סיפור הנחמה: התפילות שאנו מתפללים בגלות נכתבות ונשמרות לדור אחרון, ומכוחן ייברא עם הראוי לגאולה שיהלל יה. הקב"ה משקיף ממרום קודשו לשמוע את אנקת האסיר, ומביט מן השמים אל הארץ - לא לפי מדדי השמים, שאז מי יעמוד, אלא לפי מצבנו ולפי הדור; וזה העידוד הגדול לדורנו, שבמעשה קטן אפשר לתקן היום מה שפעם הצריך מאמצים כבירים. בגאולה יסופר שם ה' בציון ותהילתו בירושלים, ועמים וממלכות יתקבצו לעבוד את ה' ויחזיקו בכנף איש יהודי. ולבסוף מעמיד הכתוב את הניגוד: שמים וארץ מחודשים הם, נתונים תחת הזמן, בלים מאליהם ופושטים ולובשים צורה - "המה יאבדו ואתה תעמוד"; ואילו הקב"ה קיים בלא שינוי, ושנותיו לא יתמו, ועמו בני עבדיו וזרעם - נכונים לפניו לעד.
ובזה סיימנו את פרק ק"ב בתהילים.