פרק ק"ג בתהילים פותח וחותם בברכה - "ברכי נפשי את ה'". רש"י מביא בשם חז"ל שחמישה "ברכי נפשי" יש כאן, כנגד חמישה עולמות שאדם דר בהם, כמו שאמרו רבותינו במסכת ברכות. נפתח אפוא בדרשת חז"ל שם, ומתוכה ניכנס לפסוקי הפרק.
לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת־ה' וְכָל־קְרָבַי אֶת־שֵׁם קָדְשׁוֹ׃
בגמרא בברכות דף י' מסופר: רב שימי בר עוקבא, ואמרי לה מר עוקבא, היה מצוי לפני רבי שמעון בן פזי, והיה מסדר דברי אגדה לפני רבי יהושע בן לוי. נזכיר מה שהסברנו כבר: "אגדה" אינה במובן של סיפורי אגדה, אלא מלשון "נגיד ונפיק", "גוד אסיק", "גוד אחית" - לשון משיכה. אגדה היינו דברים המושכים את הלב.
אמר לו: מהו שכתוב "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו"? אמר לו: בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. מידת בשר ודם - צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים. והקדוש ברוך הוא אינו כן - צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים. אדם המצייר צורה על הכותל, או על בד ציור, יכול רק לעשות את הצורה; להטיל בה רוח אינו יכול. ואילו הקדוש ברוך הוא לא רק שיצר את האדם והטיל בו רוח, אלא יוצר צורה בתוך צורה - העובר בתוך מעי אמו. ראיתם פעם אומנות של ספינה בתוך בקבוק? האדם לקח במלקחיים פיסת עץ אחר פיסת עץ והרכיב סירה שלמה בתוך בקבוק, ואנו מתפעלים מן האומנות הגדולה. והקדוש ברוך הוא יוצר צורה בתוך צורה, ואף נותן בה רוח חיים, קרביים ובני מעיים. והיינו דאמרה חנה: "אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלוקינו" - מאי "אין צור כאלוקינו"? אין צייר כאלוקינו.
אמר לו: אני כך שאלתי - הני חמישה "ברכי נפשי" כנגד מי אמרן דוד? לא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד הנשמה. הגמרא מביאה חמש מקבילות בין הנשמה לבין הקדוש ברוך הוא. יסוד הדבר הוא "מאן דנפח - מדיליה נפח", ולכן בתכונות הנשמה יש כביכול תכונות ממנו יתברך. ועיקר העניין נועד כדי שיהיה לנו משל על האלוקות: כאשר אנו מנסים להבין דבר מופשט, גבוה ורוחני, אין לנו בו השגה; אך על ידי משל אפשר כבר להבין.
מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף. פירוש הדבר, כל פעולה של הגוף נובעת מהתפשטות הנשמה בכל הגוף. שהרי אם הנשמה הייתה נמצאת רק במקום מסוים, למשל ברגליים בלבד - מאין חיות לראש ולידיים? ואם רק בגוף ולא בידיים וברגליים - מאין חיות לאיברים? מכיוון שאנו רואים שיש חיות בכל הגוף, סימן שהנשמה ממלאת את כולו.
מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה, אף נשמה רואה ואינה נראית. עד היום לא ראה איש את הנשמה. סיפרתי לכם פעם על מנתח מוח רוסי שנשאל בנוגע למציאות הנשמה, והשיב שניתח מוחות רבים ואת הנשמה עדיין לא פגש. שאלוהו: אם כן, מהו מקור המחשבות? השיב: המחשבות הן סוג של הפרשות של המוח, כשם שיש לאדם הפרשות של מערכת הכליות. שמע זאת אדם חכם ואמר: זה עתה היינו עדים לאחת ההפרשות הפחות מוצלחות של המדען. הנשמה קיימת - אלא שאינה נראית.
אגב, מחקריו של דוקטור פנפילד, שמביא אותם גם הרב דסלר, מוכיחים שהפעולות שאנו פועלים אינן פעולות פיזיולוגיות גרידא אלא פעולות שהנשמה מפעילה. הוא חיבר אלקטרודות למוח - והיום כבר מיפו את רוב המוח האנושי, איזה חלק מפעיל איזו פעולה - וגירה מקום מסוים, ופתאום ראה את האדם מרים את ידו ומורידה. גירה שוב, ושוב הרים את ידו והוריד. שאל אותו: למה הרמת את היד? והתשובה הפתיעה: "זה לא אני הרמתי, זה אתה הרמת". והרי אם הגוף היה אוסף מולקולות, אם הגוף היה מכונה - כיצד אפשר לומר שמישהו פעל בך מבחוץ? אלא אתה מבין שאכן שייך לפעול על הגוף בצורה חיצונית, שכן הגוף התרומם, המכונה התרוממה - אבל ה"אני" אומר: לא אני עשיתי זאת. רובוט לעולם לא ייתן תשובה כזו, שהרי הוא מכונה העובדת. אלא פירוש הדבר שיש כאן כוח רוחני שהוא ה"אני", מנותק מן הגוף. ה"אני" הוא הנשמה. אנו רואים אפוא שיש מציאות רוחנית של הנשמה, רואה ואינה נראית.
מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כולו, אף נשמה זנה את כל הגוף - נותנת חיות לגוף כולו. מה הקדוש ברוך הוא טהור, אף נשמה טהורה: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא". מצד עצמה הנשמה ניתנה טהורה, ואם אדם מקלקל - הוא פגם בנשמתו.
אלא שאם נדייק יותר: האדם יכול לפגום בנפש וברוח, אך אינו יכול לפגום בנשמה. כתבנו על כך ב"משנת הגלגולים": כאשר אדם חוטא, הנשמה פשוט מסתלקת, היא אינה שם. לא לכל אדם יש מציאות של נשמה. הנשמה עוזבת כשאדם חוטא, והאדם יכול להחזירה על ידי תשובה - אך בשעת החטא אין הנשמה אצלו, מפני שהנשמה אינה שייכת בפגם; היא ממקור גבוה מאוד. הפגם שייך רק בנפש, וקצת ברוח. לכן תמצאו שלעולם הכרת נאמרת על הנפש; לא שייך שהנשמה תיכרת. הנשמה לעולם נשארת מחוברת למקור חוצבה, למקור העליון. מה ששייך שייכרת הוא רק הנפש, שהיא הבחינה הארצית הנמוכה ביותר של החלק הרוחני שבאדם. וכיצד מתחדשת מציאות האדם לאחר הכרת? "עד שלא ירותק חבל הכסף" - חלק הנשמה, חלק אלוק ממעל, נשאר מחובר, ודרכו האדם מוריד שוב את הרוח ומחדש אותה, ומחדש שוב את מציאות הנפש.
וזהו "ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא". אין אדם יכול לבטל את מציאות הנשמה. אמרנו פעם שישראל הם כיהלום: קח יהלום, שים אותו בבוץ, עטוף אותו בדבר מאוס - אדם מתרחק ממנו ואינו רוצה בקרבתו, אך הוא יהלום; שטוף אותו, נקה אותו, והרי הוא יהלום. לעומת זאת גוי הוא בחינת "כסף סיגים מצופה על חרס": המציאות הפנימית היא חרס, ומה שלא תעשה - חרס הוא; תצפה אותו זהב, זהו ציפוי חיצוני, והפנימיות נשארת כשהייתה. זו בחינה של נפש מן הקליפות; לגוי אין רוח, וודאי אין נשמה שהיא חלק אלוק ממעל. אלא מה, גוי אם ירצה יכול להתגייר, ואז מקבל באמת את הבחינות הרוחניות העליונות; אך כל עוד לא התגייר נשאר בבחינה הנמוכה - "הן גויים כמר מדלי וכשחק מאזניים נחשבו", אינו אלא כאבק הנותר על המאזניים. ואילו בישראל יש נשמה קדושה, וכמה שיהיה רשע וכמה שיהיה מקולקל - זה חלק אלוק ממעל, אותה נקודה פנימית שאומר הרב דסלר שאינה ניתנת לביטול לעולם, ניצוץ הנשמה הקיים תמיד, שממנו אפשר תמיד לחדש שוב את הרוח ואת הנפש, לעשות תשובה וליצור מציאות רוחנית חדשה.
מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים, אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. כשמדברים על "חדרי חדרים" מתכוונים בדרך כלל לבחינה הפנימית של הספירות, שהרי הספירות הן בחינת הלבשות, וככל שהחלק פנימי יותר - קדוש יותר. בחינת עתיק ואריך, בחינות הכתר, הן הפנימיות ביותר; אבא ואמא כבר מסביב; ואילו שבע החיצונות, זעיר אנפין ונוקבא, חיצוניות עוד יותר. הקדוש ברוך הוא בעצמותו הוא נתינת האור הפנימית אל תוך הספירות - וזהו "יושב בחדרי חדרים", במקום הפנימי ביותר, וכל הספירות חיצוניות יותר. וכך גם הנשמה אינה נפגמת ואינה מתקלקלת; אמרנו שהיא עוזבת, אך אינה נפגמת - מפני שמקורה מן האצילות, ובאצילות נאמר "לא יגורך רע". פגמים שייכים בעולמות העשייה, הבריאה והיצירה, ולא בעולם האצילות.
צריך להבין שכאשר מתייחסים לנפש, רוח ונשמה, אלו שלוש קומות רוחניות, ולרוב אין הכתובים מתייחסים אל הפרטים שבהן אלא נוקטים שם כולל. "כל אשר רוח חיים באפיו" - האם הכוונה דווקא לבחינת רוח? הרי מדובר גם על בהמות, ובבהמות אין רוח אלא נפש בהמית בלבד; אלא שזהו שם כולל. הרחבתי בזה ב"משנת הגלגולים".
אתן לכם דוגמה מן המציאות הגשמית. יש לכם "פריג'ידר" בבית - מאיזו חברה? שארפ? זה אינו פריג'ידר. ג'נרל אלקטריק? גם זה אינו פריג'ידר. פריג'ידר הוא פריג'ידר. ואם אתה נוסע על "ג'יפ" של סוזוקי - יש לך ג'יפ או אין לך? הרי ג'יפ הוא שם של חברה. מה זה אומר? שלפעמים נוקטים שם מסוים כשם כולל: כל הרכבים מסוג זה נקראים ג'יפ; ואפשר גם לרדת לפרטים ולומר שבתוך כלל הרכבים הללו יש סוג מסוים הנקרא ג'יפ. כך כשמדברים על החלק הרוחני: אפשר לומר על אנשים שאין בהם נשמה, אפשר לומר אין בו רוח, אפשר לומר אין בו נפש - וכל ביטוי כזה אינו בא לבטא את נקודת הנפש שבתוך המבנה של נפש רוח ונשמה, אלא נוקט את המושג כשם כולל. אבל כשמדברים על המבנה הפנימי - יש נפש, יש רוח, יש נשמה, ויש עוד קומות: חיה ויחידה, שבהן בדרך כלל מתעסקים פחות. ומהו מיקומם של הנפש הרוח והנשמה - זה דבר שנשתברו עליו קולמוסים רבים, ויש על כך דברי האר"י הקדוש: מהי בדיוק הנפש ומהי הרוח, מתי מקבלים נפש ומתי רוח, מתי אינן באות כאחת, כיצד אפשר לזכות להן, והאם צריך להתגלגל כמה פעמים או שאפשר לזכות בגלגול אחד. כתבתי על כך ב"משנת הגלגולים"; זהו נושא רחב שקשה לעמוד עליו על רגל אחת, ויש בו כמה היבטים בכמה וכמה מכתבי הקודש.
ומסיימת הגמרא: יבוא מי שיש בו חמישה דברים הללו - הוא האדם שיש בו הנשמה עם חמש המעלות הללו - וישבח למי שיש בו חמישה דברים הללו. אלו הם חמישה "ברכי נפשי" שבפרק. אמנם כאן נקרא הדבר "נפש", אבל כמו שאמרנו - היינו הך; חמש הבחינות הללו הן שמכוחן ראוי האדם להלל את השם יתברך.
הרד"ק אומר שהפרק שלנו נאמר גם הוא על לשון בני הגלות - כיצד האנשים הנמצאים בגולה פונים ומהללים ומשבחים להשם יתברך. כל חכם וכל חסיד מהם נותן שבח והודאה להשם על הטובות שהוא גומל אותנו גם בהיותנו בגלות, בשעה שהאדם מייחל ומצפה לגאולה. וכנגד הנפש החכמה הוא אומר: "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו" - וכל קרבי ברכו את שם קדשו. המילה "ברכי" הולכת גם עם ההמשך, כאילו נכתבה פעמיים. ומהם "קרבי"? הכליות והלב, הנמצאים בקרב האדם, בפנימיותו. או שאפשר לומר, אומר הרד"ק, ש"קרבי" היינו הגוף עצמו, כמו שנאמר "כל עצמותי תאמרנה" - וכי רק העצמות ולא הבשר? אלא זה ביטוי שמשמעותו כל הגוף; וכך גם "קרבי".
המלבי"ם מסביר שדוד כתב מזמור זה כדי לבאר את הנהגת השם ואת החסדים שהקדוש ברוך הוא עושה עם נפש האדם, וכיצד הוא חושב מחשבות לבלתי יידח ממנו נידח. "ברכי נפשי את ה'" - הנפש שהיא החלק הרוחני שבי, חלק אלוק ממעל, בת האלוקים, היא תברך את הקדוש ברוך הוא על החסדים שהוא עושה עימה. "וכל קרבי" - זה הגוף, שהוא בחינת לבוש אל הנפש הרוחנית, והוא יברך את "שם קדשו".
ומהו "שם קדשו"? כבר הסברנו בעבר שכשמדברים על "שם", היינו שאיני מכיר את הדבר עצמו אלא את שמו. "יהללו את שם ה'" - אין הוא מכיר את ה', אבל את שם ה' שמע. כמו שאדם שואל אותך: אתה מכיר את פלוני? ואתה משיב: לא, אבל שמעתי את השם. האם זה אומר שאני מכירו? לא, אלא ששמו מוכר לי. כך, כשרוצים לבטא היכרות שאינה מעמיקה, היכרות שטחית, אומרים שזו היכרות עם "שם קדשו". ולפי זה הדבר נפלא: "ברכי נפשי את ה'" - שהנפש יודעת מאוד, יש לה השגות גבוהות מאוד והיא בלתי מוגבלת; אבל "קרבי", הגוף, המעטפת והחלק החיצון, אינו משיג את האלוקות עצמה, ורק את שם קדשו הוא משיג - שמיעת שמו מרחוק, "שמע שמעו".
בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת־ה' וְאַל־תִּשְׁכְּחִי כָּל־גְּמוּלָיו׃
אומר הרד"ק: בתחילה אמר תברכי את הקדוש ברוך הוא לפי גדולתו, לפי מעלתו ולפי קדושתו; ולאחר מכן אמר תברכי אותו על הטובות שעשה עימך. אלו שתי בחינות: האחת - להכיר בעצמותו ובגדלותו; והשנייה - מה קיבלתי ממנו ובמה אני מושפע ממנו, ועל כך הודאה בפני עצמה. "ברכי נפשי את ה'" - לפי גדולתו; "ואל תשכחי כל גמוליו" - לברכו על הטובות הפרטיות שזכינו וקיבלנו ממנו.
וההכרה שעליה אנו מדברים היא הכרה ברמה המינימלית שהקדוש ברוך הוא נתן לנו להכיר בו. דיברנו על כך כמה פעמים, גם כשלמדנו את הכוזרי: אין לנו שום השגה בו יתברך, והמקסימום שאנו יכולים להשיג הוא את פעולותיו. מתוך פעולותיו אנו יודעים שהוא רחום, חנון, ארך אפיים ורב חסד - כל זה על פי ההשפעות שאנו נשפעים ממנו. אבל להכיר את המשפיע עצמו - על זה אנו אומרים "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אין זה שייך כלל בהשגתנו. ועם כל זה, ודאי שהנפש, וכן המלאכים, בהשגה גבוהה הרבה יותר ממה שהגוף משיג. אנחנו, בתוך בחינות הדעת וההשגות המגושמות של השכל, משיגים את ההשגה המועטת ביותר; אבל הנפש, בהיותה מציאות רוחנית, מכירה את הקדוש ברוך הוא בדרגה גבוהה בהרבה. לכן כתוב "לא יראני האדם וחי" - שהגוף מהווה מסך מבדיל להשגה האלוקית. ואילו הנפש, לאחר שהאדם מת, כתוב שהיא רואה את הבורא יתברך; אלא ש"וחי" לא שייך, שכל עוד האדם בחיותו הגוף חוצץ. לכן הגוף שייך שישבח את "שם קדשו" - שמע שמו מרחוק; אבל הנפש כבר יודעת מאוד, ולעצמה השגות גבוהות הרבה יותר.
המדרש אומר על "ואל תשכחי כל גמוליו": אמר רבי אבא בר כהנא, אם ייטול אדם פונדה ויתן פיה למטה - המעות נופלים; והאישה הזאת פיה למטה ומהלכת על שתיים, והוולד שמור בתוך מעיה. וזה המשך למה שאמרנו קודם על השבח "אין צייר כאלוקינו" - שהקדוש ברוך הוא צר צורה בתוך צורה. לאחר שיצר צורה בתוך צורה, האישה מהלכת והצורה שבתוכה נמצאת כביכול בתוך ארנק שפתחו כלפי מטה. אתה הופך תיק כלפי מטה - כל מה שבתוכו נופל; ובדרך הטבע היה הוולד צריך ליפול, ואתה רואה שהוולד שמור בתוך מעיה. זהו "אל תשכחי כל גמוליו".
המלבי"ם מסביר: מדוע נאמר שוב "ברכי נפשי את ה'" אחרי שכבר אמר "לדוד ברכי נפשי את ה'"? מה הוא מוסיף בפסוק השני? אלא שכאן מדברים על ברכה פרטית, על החסד שהקדוש ברוך הוא עושה עימנו באופן פרטי ומיוחד. "ואל תשכחי כל גמוליו" - "גמול" הוא מה שאדם פועל מתוך התפעלות של אהבה, מתוך התפעלות של טבעים ורצונות ומידות הפועלות בתוכו, ומתוך אותה התפעלות הוא גומל לזולתו. כלומר: הקדוש ברוך הוא אוהב את נפשו של האדם, וכמו שאנו אומרים - הלוואי שנאהב את הצדיק הגדול ביותר כמו שהקדוש ברוך הוא אוהב את הרשע הגדול ביותר. יש כאן אפוא חסד גדול וגמול גדול שהקדוש ברוך הוא גומל עם הנשמה. ובמה הוא בא לידי ביטוי? שהקדוש ברוך הוא מקבל את האדם בתשובה וסולח לעוונותיה, כמו שדוד המלך יאמר בהמשך במפורש: "הסולח לכל עוונכי".
והיכן הדבר רמוז? חז"ל אומרים בברכות דף י' - וראו כיצד המלבי"ם לומד גמרא באופן קבלי. כידוע אמר האר"י הקדוש שישנן שש דרכים ללמוד את הגמרא על פי פשט, ודרך אחת על פי סוד - לקחת את כל הגמרא וללמוד אותה על דרך הסוד. מי שיעיין ב"ליקוטי הלכות" לרבי נחמן מברסלב יראה שהוא לוקח שולחן ערוך המדבר על שור שנגח את הפרה, ומסביר את הכל על בחינת שור ובחינת פר ופר דינים וכדומה. כלומר, אפשר לקחת את השולחן ערוך שבחושן משפט וללמוד אותו בדרך קבלית, שהוא מדבר על עניינים פנימיים וגבוהים.
אמרו חז"ל שיש להודות להשם שעשה לאישה דדים במקום בינה. בדרך הרגיל, כשעגל יונק מן הפרה, מקום היניקה קרוב מאוד למקום ההפרשות; אבל התינוק היונק מאמו אינו כן - השם עשה לאישה דדים שמהם יינק התינוק במקום בינה, במקום גבוה, מקום של דעת, ולא סמוך למקום הנמוך של הפסולת.
ועתה נבין את הדברים בפנימיותם. אומר המלבי"ם: מה בא לומר "עשה לה דדים במקום בינה"? תמיד צריך לדעת שבכתבי הקודש, כשמדברים על דדים - "דדיה ירווך בכל עת" וכדומה - מדברים על הורקת שפע, על נתינת השפע. "עשה לה דדים במקום בינה" - מדברים על התשובה, שכמפורסם יונקת מספירת הבינה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו".
נסדר את הדברים לפי פרצופים: יש אבא, יש אמא, יש זעיר אנפין ויש נוקבא. אבא הוא חוכמה, אמא היא בינה, זעיר אנפין הוא שש הספירות התחתונות, ונוקבא היא המלכות. זעיר אנפין ונוקביה - זיווג; אבא ואמא - זיווג, חוכמה ובינה. וכשמדברים על בינה מדברים על בחינת אמא. ושימו לב: התשובה מקורה מן הבינה.
כל מה שקשור לעולם התחתון קשור לשבע, מפני שההנהגה כאן מתחילה מחסד: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות - שבע הספירות המנהיגות את העולם. ואילו שלוש הספירות העליונות - כתר, חוכמה, בינה - הן ספירות מבחינת עולם הבא, ואינן מנהיגות כאן את העולם. יוצא אפוא שהתשובה אינה חלק מן העולם, וכמו שאמרו חז"ל "תשובה קדמה לעולם" - שכן הנהגת העולם היא בשבע ספירות תחתונות, והתשובה מן הבינה, מעל מציאות הנהגת העולם.
על פי זה הסברנו פעם את נוסח הברכה "ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה": מהו ניקוד שם הוי"ה בברכה זו? מי שצריך להתחיל לחפש בסידור - זה גרוע; מי שאינו מכוון - זה גרוע. הרב עובדיה יוסף אומר שזו כוונה פשטית, לא סוד אלא כוונות פשוטות: הניקוד הוא צירה, ובחינת ניקוד צירה היא בינה. כלומר, המשיכה שאנו מושכים באותה שעה את בחינת קבלת התשובה היא דרך הבינה. ולמה? כי בינה היא אמא. מה קורה בתשובה? גר שהתגייר כקטן שנולד דמי - הוא כתינוק שנולד מחדש; ובאותה בחינה, תשובה היא כלידה מחדש, כביכול עיבור באמא והאם יולדת מחדש. לכן התשובה נמצאת בבינה, שהיא אמא - לידה מחדש לאדם ששב בתשובה.
על פי זה הסברנו בעבר: כשראה חזקיהו ברוח הקודש שייצאו ממנו בנים רשעים, מדוע לא ראה גם שבנו מנשה יחזור בתשובה? את זה שירשיעו ראית, ואת זה שיחזור בתשובה לא ראית? וכי ניתק השידור באמצע, רוח הקודש נחתכה? אם כבר אתה רואה שהרשיע, ראה גם שחזר בתשובה. התשובה היא שהנבואה מקורה בשבע הספירות התחתונות - מן הנצח וההוד, כמפורסם. בנבואה לא שייך להשיג את שלוש הספירות העליונות, וזהו שאמרו חז"ל "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו" - שלוש ספירות עליונות הן גבוהות, בחינת עולם הבא, ואינן מושגות. והיכן אמרנו שנמצאת התשובה? בבינה, בחינה עליונה שאין הנבואה משיגה אותה, ואף נביא אינו משיגה. לכן לא יכול היה לראות את בחינת התשובה שיעשה בנו. את ההרשעה - שהיא כאן למטה - רואים; את העבירות רואים; אבל את עניין התשובה, שהוא כה גבוה ונמצא בבינה, בחינת עולם הבא הגבוהה מהשגת הנבואה - את זה לא השיג.
פתח דוד את המזמור בחמישה "ברכי נפשי", כנגד חמש המעלות שבהן דומה הנשמה לבוראה: מלאה את הכל, רואה ואינה נראית, זנה את הכל, טהורה, ויושבת בחדרי חדרים - "יבוא מי שיש בו חמישה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמישה דברים הללו". הנפש, שהיא חלק אלוק ממעל, מברכת את ה' עצמו, ואילו הגוף - שהוא לבושה - מברך את "שם קדשו", שאינו משיג אלא שמיעת השם מרחוק. ובפסוק השני מוסיף דוד ברכה פרטית על הגמול: על אהבתו של הקדוש ברוך הוא לנפש, המתבטאת בקבלת התשובה ובסליחת העוונות - תשובה שמקורה בספירת הבינה, למעלה מהנהגת העולם ומהשגת הנבואה, ושבכוחה נולד האדם מחדש. ועל הכל: "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו".