פרק קא הוא מזמור שבו דוד המלך מתאר את דרכי הנהגתו: כיצד הוא מתנהג עם עצמו, עם ביתו, עם עמו ועם קונו. הרד"ק מבאר שיש במזמור תיאור של משפטי מלכותו של דוד - באיזו דרך הוא נוהג עם ישראל, וגם מה הוא עושה בשעות הפנאי שלו. כאשר אין באים לפניו בעלי הריב, כשהוא מתבודד ורחוק מבני אדם, באותן שעות הוא פנוי ומתעסק בדרך החכמה, מפנה את לבו מעסקי העולם ומכין את לבבו לקבלת רוח הקודש. ומתוך כך הוא מתאר את העובר עליו במשך היום.
האלשיך הקדוש מקדים כאן כלל בשם חכמי האמת: מה ההבדל בין "לדוד מזמור" לבין "מזמור לדוד"? כאשר דוד היה צריך לעשות הכנות כדי שתחול עליו רוח הקודש - כמו "והיה כנגן המנגן" ושאר הדרכים שבהן היה מתחבר ומתקשר אל הרוחניות - נאמר "לדוד מזמור": קודם יש כאן עבודה של דוד, ורק אחר כך המזמור. אבל כאשר רוח הקודש היתה באה עליו באופן מיידי, בלי השקעה והכנות מוקדמות, והמזמור היה פורץ ממנו מאליו - נאמר "מזמור לדוד".
לְדָוִד מִזְמוֹר חֶסֶד־וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ יְהֹוָה אֲזַמֵּרָה׃
רש"י מבאר: כשאתה עושה עמי חסד - אני מקלס אותך ואומר "ברוך הטוב והמטיב". וכשאתה נוהג עמי במשפט - אני שר "ברוך דיין האמת". בין כך ובין כך, "לך ה' אזמרה" - בכל מקרה אני שר ומזמר לך.
הרד"ק מוסיף פנים נוספות: "חסד ומשפט אשירה" - אני שר ומזמר לה' על החסד ועל המשפט שאני עושה. אני מודה לשמך ריבונו של עולם שהמלכת אותי על עם ישראל, ושנתת לי לב טוב למלוך עליהם במשפט ובצדקה, כמו שכתוב "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". שימו לב: דוד אינו לוקח את הקרדיט. הוא אומר - בחסדך, ה', נתת לי לב טוב לשפוט אותם במשפט ובצדקה.
וכבר דיברנו על כך בעניין החפץ חיים. כאשר מנה את כל מה שעשינו לקדוש ברוך הוא - שהפצנו את תורתך, ריבונו של עולם, ומי היה שומע על זה, ומסרנו נפשנו בכל הדורות - הוא מנה גם את החסדים שהשם עשה עמו ועם כלל ישראל, ובין השאר אמר: "נתת לי את המשנה ברורה". כלומר, הוא לא התייחס אל המשנה ברורה כאל מה שאני עשיתי לכבוד ה', אלא כאל חסד שה' עשה עמו וזיכה אותו לחבר ספר יסוד בהלכה. זכות עצומה שה' זיכה אותו בעניין הזה.
והרד"ק מביא מדרש: "חסד ומשפט אשירה" - "כי עמך החסד והמשפט", החסד והמשפט שניהם נובעים מאת השם. במשפט נאמר "ויגבה ה' צבאות במשפט", ובצדקה "והאל הקדוש נקדש בצדקה". אם כן השפע הזה שיש בי הוא חסד ממך, זה התחיל ממך, אתה השפעת אותו עלי. רב הונא בשם רבי אחא מבאר כפירושו של רש"י: אם משפט - אשירה, אם חסד - אשירה, ולך ה' אזמרה. וכדברי איוב: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" - להודות לה' גם על מה שנראה בעיני כמשפט וכדינים.
המלבי"ם מסביר שדוד מתאר כאן את הנהגותיו, בין בענייני בין אדם למקום ובין בענייני בין אדם לחברו, והוא פותח בענייני בין אדם למקום. הנהגתו של הקדוש ברוך הוא אצלי היא או חסד או משפט - אין בה שום דבר רע. מה שה' משפיע עלי טובה, זה מצד חסדו. מהי הגדרת חסד? "מי הקדימני ואשלם" - וכי עשיתי משהו כדי שה' ייתן לי? הקדוש ברוך הוא משפיע עלי שפע אין קץ ברוב חסדו. ואם תאמר: הרי יש גם רעות, אתה נרדף ואתה סובל - על כך אומר דוד: זה משפט. משפט פירושו שהשם שופט את האדם כפי המגיע לו, ואומר דוד: זה מגיע לי.
וזו חשיבה הפוכה בדיוק מן המורגל אצל בני אדם. כשה' נותן לי - נו, זה מגיע לי, מה, וכי לא? וכשרע לי - למה ה' עושה לי את זה? אומר דוד המלך בדיוק להפך: כשה' נותן לי - מה פירוש מגיע לי? זה חסד! וכשרע לי - זה במשפט, זה מגיע לי, לכפר עוון ולחתום חטאת. ומכאן המתבקש: על שניהם צריך לשיר. על החסד - שמה שלא מגיע לי הוא נותן לי ברוב חסדו; ועל המשפט - שעל ידו הוא מכלה את חטאותי ומכפר עלי. ולכן בשניהם אזמרה, אשבח את השם.
המלבי"ם מבאר את ההבדל בין "אשירה" ל"אזמרה". הזמר הוא שבח מעולה יותר מן השיר. השיר כולל את כל העניינים, והוא שייך גם בדברי חול. לעומת זאת "זמר" לעולם בא כלפי קודשא בריך הוא בלבד. לכן תמיד תמצא "שירה וזמרה" בסדר הזה: תחילה שיר, שעדיין שייך גם בענייני חולין, ואחריו זמרה, שהיא גבוהה יותר ומכוונת רק כלפי הקדוש ברוך הוא. וזהו "אשירה" - גם על עניינים פרטיים, אבל "לך ה' אזמרה" - הזמר הוא רק לך, ואינו שייך בענייני חולין.
אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים מָתַי תָּבוֹא אֵלָי אֶתְהַלֵּךְ בְּתׇם־לְבָבִי בְּקֶרֶב בֵּיתִי׃
רש"י מבאר: "אשכילה בדרך תמים" - אשכיל ואתבונן על דרך התמים; "מתי תבוא אלי" - מתי תבוא אלי הדרך הזאת, הדרך הישרה שאלך בה. ואהיה בתום לבבי, לא רק בהנהגה הכללית אלא גם בקרב ביתי, בהצנע ולא רק בפרהסיה.
והרד"ק מבאר: "אשכילה בדרך תמים" - אתן את לבי להשכיל בדרך שהיא תמימה, ואני מצפה מתי הדרך הזאת תבוא אלי ברוח הקודש. "מתי תבוא אלי" - מוסב על הקדוש ברוך הוא. כלומר: אני הולך בדרך תמים, וכידוע בני הנביאים היו עושים פעולות כדי לזכות להשגת השם ולנבואה, וכל ציפייתי מתי אזכה לקרבת אלוקים, שהקדוש ברוך הוא ייצור עמי קשר וישפיע עלי מרוח קודשו.
ומהי ההליכה שב"אתהלך"? הרד"ק מבאר ביאור מעניין: כאדם הנותן כל לבו לחשוב בדבר, והולך בביתו אנה ואנה. אדם ששקוע בעניין, מתבונן בו, ואתה רואה אותו פוסע בחדר לאורכו ולרוחבו, קדימה ואחורה. כמו שנאמר באלישע: "וילך בבית אחת הנה ואחת הנה" - אדם שמשקיע את כל שרעפיו בעניין שבו הוא מתבונן.
המלבי"ם מגדיר: תמימות היא שאדם עושה מעשה הגון, מעשה צדק, בלי שום פנייה חיצונית. כל מגמתו לשם שמים - לא בשביל שכר ולא מחמת חשש עונש, ולא כדי שיראו אותו כצדיק ויבינו כמה הוא בעל מעלה, מתוך גאווה והתפארות. התמים עושה את מעשיו אך ורק לשם ה', מצד אהבת הטוב מפני שהוא טוב, ומצד שה' ציווה עליו. ובדרך הרחבה, תמים נקרא מי שנראה בחיצוניותו הולך בצדק ולא סר ממנו לעולם. תמים לשון שלם: אין אצלו נפילות ואין אצלו סטיות, הוא ממשיך תמיד באותה דרך.
אלא שכאן, אומר המלבי"ם, טמונה הבעיה: יתכן מאוד שכלפי חוץ הוא נראה תמים, רואים בו אדם ההולך תמיד בדרך הישר, ובלבו אינו תמים לגמרי - כי בלב יש לו פניות. עשה כדי להפיק תועלת, עשה כדי לקבל שכר, עשה כדי שיחשיבו אותו ויעשה רושם. ובקלות אדם טועה בזה. וזו באמת אחת הטעויות הנפוצות ביותר: האדם בטוח שהוא לשם שמים בלבד, "מה אכפת לי, אני מעצמי שום דבר", והכל אצלו לשמה.
וכידוע, הרב שטיינמן היה מעורר תמיד על לימוד תורה לשמה, והיה חוזר ומדגיש שזו מדרגה גבוהה מאוד ואל תדמיין שהגעת אליה. פעם רצו לבקש ממנו שיתקן נוסח תפילה, ואמרו לו: תפילה שנתפלל בה לה' שיסייע לנו להתקרב אל הלשמה. לנוסח כזה הוא הסכים, וסידר להם נוסח קצר של שתי שורות. הם ידעו שאם היו אומרים "תסדר לנו תפילה שנזכה ללמוד תורה לשמה" - לא היה מוכן לשמוע, שלא יצא מזה שאדם מתפלל ובטוח שמחר כבר הוא לומד לשמה. אלו השגות גבוהות מאוד, ובדמיונות אין לחיות. לכן ניסחו "שאתקרב אל הלשמה" - על זה כבר אפשר לדבר.
אומר המלבי"ם: להבחין בין מי שתמים באמת בלבו לבין מי שאינו תמים לגמרי - זה דבר קשה מאוד, שהרי אדם מדמה שהוא מכוון לשם שמים, ובפועל יש לו עוד חשבונות ומגמות. לכן מי שתמים באמת נקרא "תם לבב": לא תום חיצוני של מי שנראה כלפי חוץ צדיק תמים, אלא תמימות שבלב, בפנים. וכאשר אדם מעמיק בלבו פנימה, פעמים רבות יגלה שדברים שנראו לו שנעשו בשיא התמימות לשם ה', היו בהם מגמות וכוונות ונגיעות שבתחילה לא הבחין בהם כלל, ורק בהתבוננות הגיע אליהם.
סיפרנו פעם על אדם שמישהו היה חייב לו כסף. הוא תבע אותו לבית דין, חייבו את הנתבע שבועה, והלה נשבע. כששמע התובע את השבועה נחרד ואמר: "שומו שמים על זאת, לשמוע שאדם נשבע לשקר!" - וחירף אותו במילים קשות, איך אינך מתבייש, תניח לכסף, אבל להישבע לשקר?! וקרע את בגדיו על ששמע שבועת שקר.
לאחר כמה חודשים עלה אותו אדם על הבימה בבית הכנסת שבו שניהם מתפללים ואמר: רבותי, אני מבקש מחילה מפלוני. לא שאינו חייב לי את הכסף, אבל מה שחירפתי וביזיתי אותו לא היה כהוגן, וביזיתי אותו על חינם. כשירד שאלו אותו מה קרה. אמר: הייתי שוב בבית דין, ושוב ראיתי כיצד משביעים אדם, ושוב ראיתי אדם נשבע לשקר - ושמתי לב שזה לא ממש ריגש אותי. לא חירפתי, לא קרעתי את בגדי, לא כלום. אמרת לעצמך "נו, זה כבר פעם שנייה, התרגלתי" - אבל האמת פשוטה יותר: הפעם זה לא היה הכסף שלי, ולכן זה כבר לא הפריע. ואז הבנתי שפגעתי באותו אדם שלא כדין.
והלקח ברור: פעמים רבות יש לאדם נגיעה, והוא בטוח שזה לשם שמים נטו. אבל אם יבחן את עצמו, ולפעמים רק לאחר זמן, יגלה: אדוני, זה לא היה לשם שמים, זה דמיון. היה כאן עניין של כסף שהפסדת, ואתה מדמה שכעסך נובע מחילול השם הנורא שנעשה כאן.
מכיוון שהטעות כה נפוצה ובקלות אדם בא לידי קלקול, אומר דוד: "אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי". אשכיל ואתבונן בדרך התמימות, ומצפה מתי תבוא אלי הדרך הזו עד שאהיה תמים באמת, "בתום לבבי". ושימו לב לדיוק: "מתי תבוא אלי" - שהדרך תבוא אלי, ולא שאני אבוא אליה. מדוע? "אני אבוא אליה" פירושו שארגיל את עצמי בתמימות, וזה נובע מפעולות שלי, ואז יתכן מאוד שלא אגיע לזה ואף אדמה בנפשי שהגעתי. אבל מה שמוטבע באדם בנפשו הוא טבעי אצלו, שכך הוטבע בו מעת יצירתו. לכן הוא מבקש: ריבונו של עולם, אל תיתן שאבוא אני אל דרך התמימות בהרגל בלבד, בעוד אני נשאר עם הטבע הבסיסי של אי־תמימות - אלא אתה תטביע בי את התמימות, שהדרך תבוא אלי. על זה אני מבקש ועל זה אני מתפלל, וכך אדע שהשגתי את התמימות בשלמות.
ומהי הבחינה? "אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי". בקרב הבית אין התפארות, אין שבח בני אדם, אין עשיית רושם. בחוץ אדם עדיין עושה רושם ומשחק משחקים, אבל בבית - שם המבחן. יש ביטוי: שניים מכירים את האדם היטב - הקדוש ברוך הוא ואשתך. מולם אין משחקים. גם אם שיחקת חודש, חודשיים, שנה, בשלב מסוים האישה עולה על כל המשחקים ומכירה את האדם היטב, וכן להפך: בני זוג החיים יחד קוראים זה את זה בעל פה.
ובאמת זו המציאות: אדם בביתו מרגיש הרבה יותר חופשי מאשר בחוץ. ולכן, כפי שאמרנו, האנשים שנפגעים ממנו ביותר הם דווקא הקרובים אליו: מן הרחוקים לא נעים לו, והיחידים שהוא יכול להטיח בהם ישירות את מה שהוא חושב הם בני הבית. שם אין לו מסכות ואין לו עכבות. ולכן אמרנו פעם שעניין המחילה לפני יום הכיפורים הוא בעיקר איש מאשתו והילדים מהוריהם - הילד מסוגל לומר להוריו מה שלא יאמר למנהל או למחנך, מפני שהוא מרגיש עמם חופשי יותר. כלומר, אדם עושה בקרב ביתו דברים שבפרהסיה לא היה עושה.
על כן אומר דוד: המבחן הוא בקרב ביתי - איך אדם מתנהג עם אשתו, עם ילדיו, עם עבדיו ומשרתיו כפי שהיה מקובל בזמנם. שם רואים אם האדם הוא מענטש, או שהוא "אני ואפסי עוד" ואלה שתחתיו למרמס. אומר דוד: גם בתום לבבי אלך בקרב ביתי. התום יהיה תום לבב, פנימי ולא חיצוני, והמבחן שלו במקום שאין בו משחקים ואין בו עשיית רושם על אחרים.
המלבי"ם מחבר את הפסוק הזה לפסוק הראשון. מי שאינו תמים, אלא עושה את מעשיו מחמת פניות חיצוניות - הוא חושב מה התועלת שתצא לי, איזה רווח, שיכבדו אותי, שיצא לי שם של צדיק. וכן הוא נמנע מעבירה לא מפני שה' ציווה, אלא מפני שהוא חושש מעונש - שוב תועלת עצמית: אני לא אוהב שמכים אותי. אצל אדם כזה החסד והמשפט אינם שווים כלל. על החסד הוא מודה - ברוך ה', כמה נפלא; אבל המשפט אינו מוצא חן בעיניו, למה עושים עמי משפט? שהרי כל עבודתו היא כדי להרחיק ממנו את המשפט ולהינצל מן העונש.
אבל מי שתמים באמת - שווה בעיניו המשפט והעונש כמו הטוב והחסד שהוא מקבל מאת ה'. ואם נרצה להקצין: אילו היו אומרים לאדם השלם והתמים שמעתה הקדוש ברוך הוא החליף, ועל מצוות מקבלים עונש ועל עבירות מקבלים שכר, אבל רצוני שתקיים מצוות - היה מקיים מצוות. וכי אני עובד את ה' בשביל טובתי? אני עובד את ה' מפני שזה רצונו. ה' רוצה שאעשה מצוות - אעשה מצוות, גם אם יהיו על כך עונשים.
ולכן פותח דוד דווקא בזה: "חסד ומשפט אשירה" - גם על החסד וגם כשיש משפט ועונשים, אני שר לה'. ומי יכול לומר כך? רק מי שהוא תמים. ומיד אחר כך הוא ממשיך "אתהלך בתום לבבי" - לומר לך שהמידה הזאת שייכת למי שתם בלבו. מי שתם בלבו אין אצלו הבדל בין חסד למשפט, כי אינו עובד כדי להינצל מעונשים, אלא מפני שזה רצון ה'.