פרק ק"א הוא מזמורו של דוד המלך על דרך התמימות: כיצד בונה אדם - ובוודאי מלך - את עולמו הפנימי ואת סביבתו, כך שלא רק מעשיו יהיו נקיים, אלא גם מחשבתו, וגם האנשים שבביתו ובחצרו. בחלק זה נעמוד על הפסוקים שבהם דוד מפרט את הרחקת הרע מן הלב, את שנאתו למלשינות ולגאווה, ואת בחירתו באנשי אמת בלבד.
לֹא אָשִׁית לְנֶגֶד עֵינַי דְּבַר בְּלִיָּעַל, עֲשֹׂה סֵטִים שָׂנֵאתִי, לֹא יִדְבַּק בִּי׃
בדרך צחות אמרתי פעם: "עשה סטים שנאתי" - אין לאדם לרדוף אחרי סטים, סט כזה וסט כזה של בגדים וכלים. אבל כמובן שאין זה פשט הפסוק, ונבאר מהו.
הרד"ק מסביר ש"לא אשית לנגד עיני" פירושו: במחשבתי. כוח הציור שבאדם שוכן בחללי המוח הקדמיים, שהם למול העיניים. וראו: כאשר אדם חושב הוא מניח את ידו על החלק הקדמי של הראש, לא על החלק האחורי. המחשבה יושבת מקדימה, כנגד העיניים. לכן "לא אשית לנגד עיני דבר בליעל" - איני מעמיד מול מחשבתי דבר רע. אין לי מחשבות רעות כלל. "עשה סטים שנאתי" - מעשיהם של הסוטים אני שונא, ולכן "לא ידבק בי" אפילו במחשבה. "סטים" הוא מגזרת "כי תשטה אשתו", כלומר לסטות מדרך הישר - לא במובן המצומצם שרגילים בו היום, אלא בהרחבה: אנשים הסוטים מדרך הישר, את מעשיהם שנאתי.
המלבי"ם מבאר שכאן בא דוד לגלות מהי התמימות. בעשיית הטוב - שלא יעשה אותו לשם תכלית ורווח, שיראו אותו ויתפארו בו. וזו כל התבוננותו, עד שהוא אומר: אני רואה לנגד עיני כמטרה, שמי שאינו עושה לשם שמים - אני מחשיב אותו כדבר בליעל. מי שצם רק כדי שיראו אותו ויחשיבוהו לצדיק, מי שמתפלל רק כדי שיאמרו עליו כמה הוא עובד ה' - אני מתייחס לזה כאל מעשה בליעל. אנחנu היינו אומרים: זו צדקות לא שלמה. דוד אומר: אני כל כך מואס בזה, שאצלי זה נחשב מעשה רשע.
וכן בסור מרע: אין זה מפני פחד העונש. שהרי אם אדם פורש מן הרע רק מחמת יראת העונש, נמצא שאילו היו אומרים לו שעל עבירה פלונית ביטלו את העונש - מיד היה אומר: איזה יופי, אפשר להתחיל לדבר לשון הרע בחופשיות. מה זה מגלה? שאין הוא עובד את ה' מפני שזה רצון ה', אלא מפני שהצמידו לו אקדח לרקה. ברגע שמורידים את האקדח - הוא עושה מה שבא לו. אומר דוד: אני שונא את גוף הרע עצמו. גם אם יסירו את האיום, לא אעשה רע, כי אינני נמשך אליו כלל. זהו "עשה סטים שנאתי" - אני מצד עצמי שונא את הסטייה מדרך הישר, עד שאפילו במחשבתי אינה דבקה בי. וזו דרך תום הלבב.
לֵבָב עִקֵּשׁ יָסוּר מִמֶּנִּי, רָע לֹא אֵדָע׃
הרד"ק מפרש: מי שליבו עיקש - לא אצרפנו לחברתי. "רע לא אדע" - אדם רע לא יהיה ממיודעי ולא מן המקורבים אליי. מכאן רואים כמה חשוב שלא יהיו לאדם מכרים וקרובים מקרב אנשים שליליים. הגמרא מספרת על ריש לקיש, שכל מי שהיה מדבר עמו בשוק - היו מלווים לו ממון בלי עדים. די היה בכך שריש לקיש החליף עמו מילה, כדי שיאמרו: על האיש הזה אפשר לסמוך. עד כדי כך צריך אדם להיזהר שלא יהיו בחברתו אנשים שליליים, שכן בסופו של דבר הם משפיעים עליו.
המלבי"ם מוסיף: מלבד ששונא דוד את מעשה הרע בפועל, אין לו נטייה אליו אף במחשבת הלב. וגדר "לב עיקש", אומר המלבי"ם, הוא מי שטבע ליבו - הכוח המתעורר, רוח המושל בו (והלב הוא כוח הממשלה שבאדם) - נוטה אל היפך חוקי החוכמה ודרכיה, ומשיכת ליבו אל הרע. תפקידנו להגיע לדרגה שבה הלב כלל אינו נמשך לרע; לא שהלב נמשך ואני מתגבר. ההתגברות היא עבודה נפלאה, אבל השאיפה היא שלא תהיה משיכה כלל.
וכבר דיברנו על דברי הרב דסלר, שעצם המשיכה לרע היא גנות גדולה לנו. נתנו פעם דוגמה קיצונית: אם אשה תאמר לבעלה שהיה לה היום ניסיון במקום העבודה אבל התגברה - האם תקבל על כך צל"ש? ומה פירוש בכלל שהיה לך ניסיון, איזו הווא אמינא יש כאן? כך, בעיני המלאכים, עצם ההווא אמינא לחטוא היא דבר גרוע. "ריבונו של עולם, רציתי לעשות דברים שמכעיסים אותך, אבל בסוף התגברתי" - וכי יש הווא אמינא שאדם ירצה להכעיס את בוראו? משל לילד האומר לאביו: כשאמרת לי את זה רציתי להוריד לך סטירה, אבל התגברתי. מה תאמר לו? ובאמת, על פי דין, מה שייך להמרות את פי יוצרי, שבכל רגע ורגע אני ניזון ממנו ונושם ממנו.
אלא שזו תפיסה של מלאכים. המלאך אינו מודע לכוח הרע שבנו, אינו מכיר את היצר הרע, ולכן המלאכים אינם מבינים "מה אדם כי תזכרנו, בן אנוש כי תפקדנו" - שהרי גם הצדיק הייתה לו הווא אמינא לרע. ומה עשה הקדוש ברוך הוא עם עזא ועזאל שקטרגו? השליכם לכאן, ומיד ראינו שגם הם חטאו. כלומר, תפיסת המלאכים נכונה מאוד לגופה, אלא שלא התנסו בפועל ולכן קל להם לדבר; קבל יצר הרע והתנסה - ותראה שגם לך תהיה הווא אמינא. אבל בשורש הדברים, התפיסה הנכונה היא שלא שייך כלל שיעלה על הדעת לעשות רע, שהרי מה שייך לחשוב לעשות משהו שמכעיס את השם יתברך.
אומר המלבי"ם: אדם שיש בו לב עיקש, טבעו האישי שואף לרע, והוא נצרך למלחמה פנימית תמידית כדי להתגבר. "עיקש" הוא עקום. משל להגה של רכב שזורק ימינה: תניח את הרכב לנפשו והוא יסטה כל הזמן ימינה, ואתה נאלץ לאחוז בהגה כל הזמן כדי שייסע במרכז. כך אדם הנמצא בסטייה תמידית - זהו לב עיקש. וכן "שועלים... עקושות" - עקומות, ו"דרך עיקש" - שדרכו תמיד בנטייה ואינו הולך ישר. ללכת תמיד ישר זו דרך תמימות. אומר דוד: ממני יסור לב עיקש - אין אצלי נטייה אל הרע כלל.
ויותר מזה: "רע לא אדע" - המעשה הטוב טבוע בי עד שאיני יודע כלל מהו רע. זהו מצב האדם קודם החטא, שלא הכיר את הרע כלל, וכל עבודתו הייתה בין אמת לשקר ולא בין טוב לרע. טוב ורע הם מציאות של עולם תאוותני, ולאדם הראשון לא היו כלל ענייני תאווה - "ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו" - וכל מבחניו היו רציונליים, שכליים. כפי שלמדנו בנפש החיים ובשפתי חיים. כך אומר דוד: אני כאדם קודם החטא, שאינו יודע רע כלל, שכן דמיונות הרע וציוריו לא עלו על לבבו כלל.
ולכן נאמר על דוד המלך "וליבי חלל בקרבי", ו"אדם" ראשי תיבות: אדם, דוד, משיח. ואם תשאל, אם ליבו חלל בקרבו כיצד הגיע לחטא בת שבע - כבר דיברנו בזה בהרחבה. חטאו של דוד לא היה חטא תאוותני כפי שאנו מדמיינים, הנובע ממידות לא שלמות ומלב שאינו שלם בעבודת ה'. אלא כדברי הרב ישראל מסלנט, ישנם שני סוגי יצר הרע: יצר הרע שנולדים עמו, הטבעים שלנו, ויצר הרע רוחני מאש שנשלח מן השמים לנסות את האדם. אצל דוד היה מדובר במלאך של אש שנשלח לפתותו, וגם זה בעקבות בקשתו "בחנני ה' ונסני". כיוצא בזה מצינו אצל יהודה, שמלאך דחפו אל עניין תמר, כדי להוציא משם את שושלת בית דוד.
וכך גם אצל רב עמרם חסידא - ו"חסידא" היא דרגה עצומה. כששיכנו אצלו בבית את אותן שבויות, כיצד לפתע הוא מסוגל להרים לבדו סולם שכמה אנשים נצרכים כדי להזיזו? ועוד: היכן ראיתם בעל תאווה שבאמצע מילוי תאוותו מתחיל לצעוק "הצילו"? דבר כזה לא ייתכן. מתי כן ייתכן? כאשר הוא מרגיש שהדבר נכפה עליו מבחוץ; לא "בא לי" מבפנים, אלא כפייה חיצונית - ואז אדם זועק הצילו. וכשצעק "נורא בעמרם" - כפי שאנו אומרים בפיוט בראש השנה - יצא ממנו עמוד של אש. ולמה? וכי כל המתגבר על יצרו יוצא ממנו עמוד אש? אלא שיצר הרע שלנו הוא תאוותני, ה"בילט אין" שבנו, ואילו אצלו לא היה זה אותו יצר, אלא מלאך שבא מבחוץ לפתותו, וזה יצר קשה מאוד. כך היה גם אצל דוד המלך, אבל מצד עצמו - "וליבי חלל בקרבי".
בספר פרי חיים מבאר נפלא. מידת העקשנות היא מידה מגונה מאוד, וידוע על גדולים רבים שעמלו על כך. החזון איש היה נוהג שאם הפצירו בו - היה מתרצה, כדי שלא להיות עקשן. ודאי שאין מדובר בדברים שהם היפך היהדות. אבל כנגד יצר הרע - דווקא כאן חייבים עקשנות. היצר מפתה את האדם בלי הרף, כזבוב שאתה מבריחו והוא חוזר; אם לא תהיה עקשן, לא תוכל להתגבר עליו. יוסף הצדיק: "ויהי כדברה אליו יום יום" - מי יכול לתאר לעצמו איזו עקשנות אדירה נדרשת לכך.
על רב חיים קנייבסקי אמרו בניו שכל מה שהשיג היה במידת העקשנות. "את אבא אי אפשר היה להזיז מדעתו": קבע לעצמו יעד ותכלית - והגיע לשם. בשנתיים הראשונות שקבע לעצמו יעד לסיים את הש"ס לא הצליח להשיגו; אנחנו היינו אומרים: זה לא הולך, בוא נפרוס את זה לשנתיים. הוא לא ויתר, ובשנה השלישית השיג את היעד. "אבא היה עיקש" - עיקשות דקדושה. עוד מסופר, שכשהלך ללמוד את ענייני עיבור החודש, שחשבונותיהם מורכבים מאוד, אמרו לו שזה לא בשבילו, מסובך מדי. כששמע זאת החליט שיישב על כך עד שילמד, וישב ולמד בעצמו, עד שהיה מן היחידים בדור ששלטו בענייני העיבור. שהרי וכי יש חלק בתורה שאיני יכול לזכות לו? נמצא שעקשנות היא דבר חיובי מאוד כנגד היצר הרע וכדי להשיג ברוחניות.
ולפי זה, אומר הרב, נבין את דברי דוד. חז"ל אומרים שהיצר הרע נקרא "רע" - הקדוש ברוך הוא קראו רע, שנאמר "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". וזהו "לבב עיקש יסור ממני" - ריבונו של עולם, הסר ממני את מידת העקשות, שהיא מידה שלילית. אבל כל זה בתנאי ש"רע לא אדע" - שאיני מכיר את היצר הרע ואין לי התמודדויות עמו. אבל אם "רע אדע", אם יש לי התמודדות עם היצר - אדרבה, תן בי את מידת העיקשות כנגדו. כנגד היצר חייבים להיות עקשנים.
מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית, גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל׃
הרד"ק מסביר שהיו"ד ב"מלושני" נוספת, כמו "המגביהי לשבת" (מגביה, ונוספה יו"ד), וכאן "מלושן" במשקל "משופט". הכוונה למלשין: מי שבא ומלשין לפניי בסתר על חברו - "אתה יודע, דוד, פלוני עשה כך וכך נגדך". עליו אומר דוד: אותו אצמית, הייתי גוער בו וכורתו מלפניי שלא יראה עוד את פניי. וזה היפך שאר המלכים, אומר הרד"ק, שדווקא מקרבים את המלשינים, שכן על ידם הם יודעים כל מה שמתרחש בכל מקום.
ואומרים שכשנפתחו הארכיונים ברוסיה מתקופת הק.ג.ב. ואף לפני כן מימי הנ.ק.ו.ד., התברר שחצי מהאוכלוסייה הלשינה על החצי השני ולהיפך, והיה בידם מידע מדויק על כל המתרחש. מציאות כזו נוחה מאוד לשלטון: אין סתר, יודעים הכול.
אגב, זו אחת הטעויות שטועים בהן מלמדים ומורים: יוצרים בכיתה מנגנוני הלשנה, והדבר גרוע מאוד ומעכיר את האווירה. אני זוכר מימיי בישיבה קטנה, שהיה בשיעור חבר שהרגשנו שהוא בירידה, ובאנו לדבר על כך עם המשגיח. לא אשכח כיצד המשגיח, הרב עזרא ניסן זצ"ל, משגיח ישיבת רינת התורה, איש חינוך מובהק, הראה לנו פנים זעופות: מה זה נוגע אליך? מה אכפת לך? וכי אתה המשגיח שלו? ואף שכוונתנו הייתה טובה, הוא רצה להראות לנו שאינו מפתח כאן מנגנוני הלשנה. והוא הכיר כל תלמיד לפני ולפנים, והייתה לו אבחנה מיוחדת לדעת באיזו דרגה כל אחד אוחז. "איני זקוק למלשינים" - כי הדבר גורם לתסיסה פנימית: זה הולך לספר על זה, וזה בא לספר, וכל אחד מבקש למצוא חן בעיני המלמד והמשגיח. רק מורה חלש, מלמד חלש ומשגיח חלש זקוקים למלשינים. מי שעושה את עבודתו כראוי ומכיר היטב את תלמידיו אינו צריך שילשינו לו, ואדרבה - זה גורם לקלקול. הדרך למצוא חן על ידי שאתה מתגדל בהשפלת השני, זה דבר שלילי מאוד.
אומר דוד: אני היפך שאר המלכים שמקרבים את המלשינים כדי להעניש את המולשנים בממונם - מיד קונסים אותו ומוציאים ממנו ממון. אני לא הייתי נוהג כן, אלא שונא את המלשין, ולא הייתי מעניש אדם אלא אם כן יש עדים עליו; ודווקא את המלשין הייתי מצמית מלפניי, ומחזיקו כשקרן. ומדוע, הרי אולי הוא אומר אמת? כדברי הגמרא "טוביה חטא וזיגוד מנגד": זיגוד בא להעיד שטוביה חטא, והלקו את זיגוד. אמר: טוביה חטא ואותי אתה מלקה? אמרו לו: אתה עד יחידי, ובתור עד יחיד אסור לך להעיד, שהרי ממילא אין מקבלים את עדותך, ונמצא שזו לשון הרע בעלמא, וראוי לך לקבל מלקות. וכן בפסחים קי"ג, מן הדברים שהקדוש ברוך הוא שונאם: הרואה דבר עבירה בחברו ומעיד בו יחידי. עדותך אינה מועילה כלום, אם כן למה להוציא את דיבתו רעה?
בדרך רמז: "גבה עיניים ורחב לבב" הן אותיות "לועג". מי לועג תמיד לחברו? מי שגבה עיניים ורחב לבב, המסתכל על כולם בגאווה: מה הוא כבר מבין מהחיים שלו. ובאותן אותיות ממש - "גועל": גועל להתנהג כך, להלעיג תמיד על אחרים.
הרד"ק מביא שכך התנסח גם שלמה: "רום עיניים ורחב לב". והכוונה: מי שעיניו רמות להסתכל בתאוות העולם, וליבו רחב בהם - כלשון הרד"ק, מרחיב להן מקום בליבו וחושב בהן. "רחב לבב" הוא ביטוי לתאווה: לב רחב הרוצה תמיד גם את זה וגם את זה, ומקנא בכל מה שיש לאחרים. ועל זה אומר: "אותו לא אוכל" - איני יכול לתקנו, אין מה לעשות עמו. שאם תאמר לו להסתכל למעלה כדי לצאת מן הגאווה - זה עצמו יביאו לקנאה; ואם תאמר לו להסתכל למטה כדי לצאת מן הקנאה - זה יביאו לידי גאווה.
מסופר על הצדיק רבי אברהם יהושע השל מאפטא, בעל ה"אוהב ישראל", שנסע פעם לשבות בעיר הסמוכה ליאסי שברומניה. גרו שם שני גבירים אמידים, שדירותיהם מרווחות והיו יכולים להעמיד לצדיק חדר פרטי וכל צרכיו, ושניהם באו להציע שיתארח אצלם. תהה הרבי מעט על קנקנם, והתברר שהאחד מדקדק מאוד במצוות אך בעל "רמות רוחא", בעל גאווה, והשני אינו מתגאה בעושרו כלל אלא ענוותן, אך אינו מדקדק כל כך במצוות. אמר שיתארח אצל השני, וכך עשה בכל פעם שהגיע.
התחילו לרנן: מדוע הולך הרב אצל מי שאינו מדקדק במצוות ולא אצל הראשון? אמר להם: אמת הדבר, אך דעו לכם - הראשון אמנם נקי מכל עבירה, אבל פגום במידת הגאווה, והקדוש ברוך הוא אומר על בעל גאווה "אין אני והוא יכולים לדור בעולם". אם הקדוש ברוך הוא אומר שאינו יכול לדור עמו, על אחת כמה וכמה אני השפל, שאיני יכול להיות עמו במחיצה אחת. ואילו הגביר השני טבועות בו מידת הענווה והצניעות; ומה בכך שמדי פעם הוא נכשל בעבירה - הרי על הקדוש ברוך הוא נאמר "השוכן אתם בתוך טומאתם", וחז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא נמצא עם ישראל אף בתוך טומאתם. אם כן ה' נמצא שם, ואף שאין זה שיא הקדושה - אם ה' יכול להיות עמו, גם אני יכול. מעדיף אני להיות במקום הזה ולא במקום ההוא.
עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי, הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי׃
אומר המלבי"ם: "עיני" - זו ההתבוננות שלי בהנהגת המלכות. המושלים בימי קדם היו בוחרים להם יועצים ושרים נאמנים להם, שכל מגמתם להגדיל את נכסי המלך, הונו ואוצרותיו. יועץ כזה ממציא רעיונות נפלאים להטיל עוד מס, אף שבכך הוא חונק את האזרחים - ומה אכפת לו, הרי משכורתו מן המלך והוא צריך לדאוג לטובת המלך בלבד. אומר דוד: אצלי אין זה כך. מגמתי היא טובת הארץ, טובת הציבור והאזרחים, ולכן "עיני בנאמני ארץ" - נתתי עין לבחור ליועצים ולשרים אנשים הנאמנים לארץ, ולא רק נאמנים לי. אלו אנשים המשתדלים בטובת המדינה כדי להצליח את יושביה, והרי הצלחת המדינה היא ממילא גם הצלחת המלך; אבל לא חיפשתי את טובתי על חשבון העם היושב בציון.
"הולך בדרך תמים הוא ישרתני" - וגם מי שמשרת אותי לצורכי ביתי, איני לוקח אלא אדם ההולך בדרך תמים, איש טוב וצדיק, ולא אדם שיש בו חיסרון. דוד ממחיש כאן עד כמה כל דבקותו באנשים ישרים.
לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה, דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי׃
הרד"ק מבאר: "לא ישב בקרב ביתי" - בשום מינוי ופקידות. שום תפקיד בביתי איני נותן לעושה רמיה. ודובר שקרים - איני יכול אפילו לראותו, "לא יכון לנגד עיני", ועל אחת כמה וכמה שלא אכניסנו לביתי.
והמלבי"ם מוסיף: אל תאמר שיש חשש שירמה אותי ויציג עצמו ברמייה כצדיק ואינו כזה באמת - הרי אמרת "עיני בנאמני ארץ" ו"הולך בדרך תמים", ושמא זה רק חיקוי חיצוני? על זה טוען דוד: "עושה רמיה" עצמו לא יישב בקרב ביתי, שכן ההנהגה בביתי מנוגדת לחלוטין לדרכם של עושי רמייה; אצלי בבית הכול באמת ובצדק, ולכן לא ייתכן שייכנס לשרת שם מי שאינו תמים באמת - כי "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".
לַבְּקָרִים אַצְמִית כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ, לְהַכְרִית מֵעִיר ה' כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן׃
"לבקרים" - בכל בוקר. וכך מפרש גם רש"י: מדי יום ביום אכרית מעט מעט את רשעי ישראל המחויבים מיתה. ולמה בבוקר? כמו שנאמר "דינו לבוקר משפט", וכלשון "חדשים לבקרים רבה אמונתך". בכל בוקר אעשה ברשעי ארץ משפט חרוץ, והדבר יועיל כדי להכרית מעיר ה' כל פועלי אוון - שלא יהיו רשעים אפילו בעיר, ולא רק בביתי.
בפרק זה מלמדנו דוד המלך את דרך התמימות בשלמותה: לא רק מעשים נקיים, אלא מחשבה נקייה - "לא אשית לנגד עיני דבר בליעל"; לא עשיית טוב לשם פרס ולא פרישה מרע מחמת פחד העונש, אלא שנאה עצמית לרע; ולא רק התגברות על נטיית הלב, אלא "לבב עיקש יסור ממני, רע לא אדע" - שלא תהיה משיכה לרע כלל. עקשנות, שהיא מידה מגונה, מתהפכת לטובה כאשר היא מכוונת כנגד היצר. ומתוך כך בונה דוד את סביבתו: מרחיק את המלשין ואת גבה העיניים ורחב הלבב, מקרב את נאמני הארץ ואת הולכי דרך תמים, ואינו מניח לעושה רמיה ולדובר שקרים לשבת בביתו - עד שההנהגה הטהורה מתפשטת מן הבית אל עיר ה' כולה.