מזמור צ"ז ממשיך את סדרת המזמורים שעוסקים במלכות ה' בעולם. הרד"ק מעיר שהרבה מן המזמורים הללו נאמרו בעניין הזה כדי לחזק את ליבות בני אדם המתייאשים מן הגאולה מחמת אורך הגלות. בא המזמור ואומר להם: דעו לכם, הגאולה קרובה, וכאשר ימלוך ה' - תגל הארץ וישמחו איים רבים, כלומר כל גבולות העמים; תהיה שמחה גדולה בעת שהקדוש ברוך הוא ייקח את עם ישראל, יגאל אותם מתחת יד האומות וישיב אותם לארצם. המלבי"ם, כדרכו, לוקח את כל הפסוקים הללו לביאור היחס שבין הנהגת הטבע להנהגה ההשגחית, ובזה נעסוק בהרחבה.
יְהֹוָה מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים׃
רש"י מבאר: "ה' מלך" - כאשר ייטול את המלוכה מעמלק. שהרי כל עוד שעמלק מושל, אין השם שלם ואין הכיסא שלם; וכשייטול ה' את המלוכה מעמלק, אז תגל הארץ. וכמו שכתוב ביחזקאל (ל"ה): "כשמוח כל הארץ שממה אעשה לך" - ונאמר על עמלק: הארץ תשמח, ועמלק עצמו יהיה שממה.
היסוד שבו סיים המלבי"ם את הפרק הקודם וממשיך בו כאן: הקדוש ברוך הוא מצרף את שתי ההנהגות יחד - הנהגת הטבע הקבועה, שלכאורה אינה תלויה במעשי בני האדם, וההנהגה ההשגחית הרוחנית שהיא בדרך נס ופלא. כיצד? לא בניסים של "שמש בגבעון דום", אלא בדברים הרגילים: ירידת גשמים, השפעה, צמיחת אילנות ועצים. דרך הנהגת הטבע עצמה מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו בדרך של שכר ועונש. צריך לרדת גשם - ה' מוריד אותו כשאנו ראויים, במקומות הראויים, במקומות שיהיה בהם שפע, וזהו השכר. ואם אין אנו הגונים, הגשם יורד לירדן, לים, במקומות שאין לנו בהם תועלת. הטבע נשאר טבע, אך דרכו מתנהל השכר והעונש.
על כן אומר המלבי"ם: מפני שה' מולך בדרך זו, שההשגחה פועלת באמצעות הטבע - "תגל הארץ". וכבר ביאר המלבי"ם כמה פעמים שההבדל בין גילה לשמחה הוא שגילה היא על דבר המתחדש, ושמחה היא שמחה תמידית. אדם הזוכה בפיס - יש לו גילה; אדם שמצבו הטוב קבוע - יש לו שמחה. לכן כאשר נראה את ההשגחה פועלת באמצעות הטבע יש בכך התחדשות, שהטבע כביכול מסכים וצועד יד ביד עם ההנהגה ההשגחית, ולכן "תגל הארץ".
אבל "ישמחו איים רבים" - שמחה תמידית, ולא גילה. מדוע? כי הטבע אומנם משתנה על פי מעשינו, אך לעולם יהיה זה שינוי כללי ולא פרטי. לשינוי פרטי נצרך נס פרטי והשגחה פרטית, וזה כבר אינו חלק מן הטבע. כשעם ישראל הגונים - הגשמים יורדים בשדות כגשמי ברכה; כשאינם הגונים - יורד גשם שוטף את הזרעים בשעת הזריעה. אבל אין זה כך שהגון אחד יקבל וחברו לא יקבל. מה שהנביא אומר "חלקה אחת תמטר וחלקה אחת אשר לא תמטיר עליה תיבש", או מה שמביאה הגמרא במסכת תענית על רב קטינא שהיה מבקש בהזמנה - כאן אני צריך, והערוגה הזאת כבר יש לה מים ואינה צריכה - ויורד לו גשם באופן פרטי, אין זו הנהגת הטבע אלא הנהגה ניסית. הנהגת הטבע נותנת לכלל ישראל גשם או מונעת מן הכלל, אך לא לראובן כן ולשמעון לא.
לכן זו עדיין מוגדרת כ"שמחה" ולא כ"גילה": כיוון שלי באופן פרטי לא השתנה דבר, אלא רק אם אני חלק מן הכלל והכלל הגונים - אקבל טוב, ואם לאו - לא. שאם ישנה ה' את הטבע לצורך היחיד, כבר אין זה טבע אלא נס: "דולק לך החומץ" אינו הנהגת הטבע אלא נס פרטי שנעשה לאדם מסוים. וכאן מדובר בהנהגת הטבע שבה הקדוש ברוך הוא נותן שכר ועונש - לכללים ולא לפרטים.
עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ׃
הרד"ק מבאר שהענן והערפל הם לרשעים - להקדיר עליהם את החושך, ואז יכירו ש"צדק ומשפט מכון כסאו". שהרי כעת הם אומרים "אין משפט", כי הם רואים את הרשעים מצליחים, ואומרים: אין דין, עזב ה' את הארץ, כיצד הרשע מצליח כל כך והצדיק סובל? אבל כאשר ה' ימלוך, יראו ענן וערפל סביביו לרשעים, וצדק ומשפט לצדיקים - צדיק וטוב לו, רשע ורע לו, ועל ידי כן יכירו הכול במלכות ה'.
האבן עזרא מחבר את "צדק ומשפט מכון כסאו" ללשון "כי בצדקה יכון כסא": על ידי הצדק והמשפט יתכונן הכיסא על מקומו, מלשון "כן", בסיס. כשיש צדק ומשפט - כיסא המלך עומד על מכונו. ובאמת גם באופן הטבעי אנו רואים כך: מתי פרצו מהפכות? כאשר העם הרגיש שאין משפט, אין צדק ואין יושר. ומתי המלכות מבוססת ומכוננת? כשיש צדק ומשפט.
המלבי"ם מבאר ש"ענן וערפל סביביו" מתאר את ההשגחה הנסתרת, שאינה ניכרת לכול. וזה מה שגורם לאנשים לראות את המציאות ולומר: זה טבע. שכר ועונש דרך הגשם? אני רואה כאן מחזוריות מים ותו לא. על כך אומר הכתוב: ענן וערפל סביביו - כביכול סוככים סביבותיו של הבורא יתברך, כי השגחתו נסתרת. ואילולא הענן והערפל הזה, לא היה העולם נחלק לעובדי ה' ולשאינם עובדים, אלא לסכלים ולחכמים בלבד, שכן רק סכל לא היה עובד את ה' - שהרי היית רואה שעל כל מעשה טוב אתה מקבל שכר, ועל כל מעשה רע אדם חוטף סטירה במקום. הקדוש ברוך הוא בחוכמה בתבונה ובדעת עשה שיהיו ענן וערפל סביביו, שההשגחה העליונה תהיה לוטה ומכוסה, וכך נשמרת הבחירה החופשית.
אבל דע לך: מסך המבדיל אינו מבטל את הדבר המוסתר. כשמסתירים דבר במסך, הוא קיים מאחוריו והמסך רק מכסה עליו. כך גם ההנהגה ההשגחית - נסתרת אך קיימת, ה' רק עוטף אותה במסגרת הטבע. ולכן מדגיש הכתוב: "צדק ומשפט מכון כסאו". ההנהגה השמימית נקראת כיסא ה', כמו שכתוב "ה' בשמים הכין כסאו", ומכון הכיסא הוא שההנהגה ערוכה ומכוננת לפי חוקי הצדק והמשפט - שכר ועונש כפי מה שראוי לאותו הדור. ואף שהדבר מסוכך בערפל, הצדק והמשפט נשמרים.
ומהו ההבדל בין צדק למשפט? מבאר המלבי"ם בכמה מקומות: משפט הוא לפי חוק הדין, וצדק הוא כמו צדקה - לפנים משורת הדין. כשאני עושה עמך צדקה, אין הדבר מגיע לך ובכל זאת אני נותן; ואילו במשפט נתתי לך את המגיע לך. אם כן "צדק ומשפט מכון כסאו" - הנהגת ה' כוללת גם חסד ורחמים כשאין מגיע, וגם משפט כשכן מגיע.
הרב מאזוז מבאר: אף על פי שענן וערפל סביביו, שאין האדם מבין את עומק משפטיו של הקדוש ברוך הוא והכול לוט בערפל, דע לך "כי כולו רחב משפט". והדבר צריך להוביל את האדם שלא יהרהר אחר הנהגותיו של ה'. וכעין זה ראינו במלבי"ם: אל תהרהר אחרי הנהגת ה' רק משום שאינך רואה, כי דווקא שם האלוקים.
וכבר דיברנו בעבר על מה שמביא הרב דסלר מדברי בעל התניא: "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" - דווקא במקום הערפל, במקום שיש בו הסתר וקשיים וצרות, שם נמצאת האלוקות, ודווקא כשעוברים אותו מגיעים אל האלוקים. ואילו העם נסוגו אחור - "ויעמדו העם מרחוק", ומי שעמד מרחוק נשאר רחוק. משה ניגש, כי ידע ששם האלוקים. ולכן גם כשה' יורד על אוהל מועד ההתגלות היא בענן, לומר לך שכדי להשיג אלוקות צריך לעבור ענן והסתר, ואז מגלים את האלוקות. תחילתה עבודה וסופה מתנה - אך צריך להתחיל בעבודה ולהיות מוכן לגשת אל הערפל.
אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו׃
המלבי"ם מתאר: אותו ענן שסביבותיו מוציא אש וברקים המלהטים את הצרים שסביב. כלומר, אותו ענן עצמו שבגללו אמרת שאינך רואה את ההנהגה ההשגחית - ממנו יוצאים אש וברקים להעניש את האויבים. מתוך הערפל יוצאת ההנהגה וההשגחה להעניש את הרשעים. אל תחשוב שאין הנהגה, ואל תאמר שמחמת הענן והערפל עזב ה' את הארץ: צדק ומשפט מכון כסאו, ומשם אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו.
רש"י, לדרכו שביאר את המזמור על השמדת עמלק, מפרש את הפסוק על מלחמת גוג ומגוג, כמו שכתוב שם "ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית" - כאשר ייצא ה' להילחם בגוג ומגוג הבאים על ישראל, תצא אש מלפניו ותלהט את האויבים. ומדוע "סביב צריו"? אומר הרד"ק: שלא יהיה להם מקום לצאת מן האש. כשהאש באה מכיוון אחד אפשר לברוח לכיוון השני, אבל כשהאש מלהטת מסביב אין לאן לברוח - כמו אותם שנקלעו לדליקה הנוראה בכרמל, ה' ירחם. כך יעשה ה' לצריו.
הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל רָאֲתָה וַתָּחֵל הָאָרֶץ׃
תחילה נקודת דקדוק: קוראים "בְרָקָיו" ברפה ולא "בְּרָקָיו" בדגש, שאף על פי שאות בג"ד כפ"ת בראש מילה אמורה להיות דגושה, כיוון שהמילה הקודמת "האירו" מסתיימת באות מאותיות אהו"י הסמוכות - הדגש נופל.
רש"י מפרש "ברקיו" מלשון זוהר - זהרוריו, ועל ידי כך "ראתה ותחל הארץ": יהיה רעש גדול על אדמת ישראל, כמו שכתוב במלחמת גוג ומגוג "ורעשו מפני דגי הים". "ותחל" מלשון חלחלה, חיל כיולדה שיאחז את הארץ.
הרד"ק מבאר בשני אופנים. האחד: "האירו ברקיו" - שהמשפט שיעשה ה' ברשעים יהיה ניכר לכול, כמו שכתוב "אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו". שהרי כל עוד ההנהגה מוסתרת אין רואים, וכשאין רואים ממשיכים להרשיע; אבל אז יתגלה ה' בהנהגה גלויה, יאיר ברקיו את תבל, ותאחז חלחלה את הארץ. והשני: "האירו ברקיו" כמשמעו - האש שימטיר עליהם תהיה אש בורקת, והברקים יהיו גדולים ותמידיים עד שהעמים יפחדו מהם. ו"ותחל הארץ" לפי הרד"ק - יושבי הארץ ירעדו ויחילו, ולא בהכרח רעידת הקרקע עצמה כפי שמפרש רש"י. ושני הדברים אמת.
המלבי"ם מוסיף: "האירו ברקיו תבל" - אז יסור החושך, והתבל תתמלא אור מן הברקים כדי לראות מי הוא השולח אותם, שהרי הם שלוחי ההשגחה העליונה להעניש את הצרים. ואז "ראתה ותחל הארץ" - תתחלחל מיראת העונש. מתי? כאשר "אש לפניו תלך", כשמתוך הערפל תצא אש, ואז השגחתו תהיה ניכרת לכול.
הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כׇּל־הָאָרֶץ׃
שוב נקודת קריאה: המילה נקראת "כַּדּוֹנַג" מלעיל, שכן טעם הרביע מופיע מעל האות נו"ן. כלל הוא שהטעם מורה על מקום ההטעמה: אם הוא בתחילת המילה - מלעיל, ואם בסופה - מלרע. ו"דונג" הוא שעווה.
רש"י מפרש על פי הכתוב במלחמת גוג: "ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות". הרד"ק אומר שזה משל על מלכי האומות שיימסו, כלשון הנאמר אצל עמי הארץ כשבאו ישראל לכבוש את הארץ, שאמרה רחב שנמס כל לב מפניהם והיה למים - ביטוי לפחד. "הרים" הם השרים החשובים שבאומות, וליבם יימס בקרבם כדונג.
המלבי"ם מבאר שכאן מתוארים אותם ברקים שראינו בפסוק הקודם, שהם שלוחי ההשגחה העליונה היוצאים מתוך הענן והערפל, ללמדך שמה שנראה לך כענן וערפל אינו אלא כלפי חוץ, ומשם יוצאים ברקים המראים לכול כיצד הקדוש ברוך הוא משגיח ומנהל את עולמו. הברקים יגיעו אל ראשי ההרים והם יימסו כשעווה מפני האש, ואז יכירו הכול שזה "מלפני ה'" - ולא מפני האלילים.
מהי הכפילות "מלפני ה' מלפני אדון כל הארץ"? מבאר המלבי"ם על פי מה שמזכירים הרמב"ם ואחרים בעניין "בעלי הצבא" - עובדי עבודה זרה שהאמינו בכוחותיהם של גרמי השמים והכוכבים. הם ייחסו את כל תולדות הטבע לאותם אלים: השמש אל, הירח אל, כוכב נוגה אל, שבתאי אל, ולכל דבר ודבר ייחסו כוח אלוהי, ולכן עבדו אותם. רוצה אתה שפע - השתחווה לשמש והיא תשפיע עליך; השתחווה לכוכב והוא ישפיע עליך.
ולכן היו המצרים עובדים לטלה, שהרי מזל טלה הוא מזל חודש ניסן. אומר רבנו בחיי שהקדוש ברוך הוא הוציאנו ממצרים דווקא בחודש החזק ביותר אצלם - ניסן, ודווקא בזמן החזק ביותר, בחמישה עשר בחודש שהלבנה במילואה, כדי להראות שאותם כוחות טבע שאתם מאמינים בהם אין להם כוח עצמי, וכל כוחם נובע מאת ה' יתברך. על כל פנים רואים שזו הייתה אמונה מקובלת אצלם, ולכל כוח טבעי ייחדו אליל המושל עליו: אל הים, אל היבשה, אל המלחמה, אל האהבה, וכן הלאה. וכן לכל מדינה ואקלים היה אדון אחר, כוכב המשפיע על אותה מדינה.
ויתכן מאוד שבהבנה הבסיסית לא טעו, שהשפע אכן יורד ומושפע דרך אותו כוכב - אלא שהכוכב אינו בעל כוח עצמי. משל למה הדבר דומה? לאדם שמנסה לשכנע את הדוור שייתן גם לו חבילות מחו"ל כמו לשכן: מדוע רק לשכן אתה עושה הפתעות עם חבילות? תן גם לי משהו! מגוחך, שהרי הדוור אומר: אם ישלחו לך - אביא, ואם לא ישלחו - לא אביא, מה אתה פונה אליי? כך בדיוק כשאדם פונה לשמש, לירח ולכוכבים: הם רק שליחים, והקדוש ברוך הוא הוא המשפיע.
לפי אותם עובדי אלילים יש לארץ אדונים רבים, שכל אדון בעל שררה וכוח, ולכל אחד מינוי ותפקיד משלו, ולכן עבדו אלוהויות רבות - כי לכל אל פנו לקבל ממנו את השפע שבתחום אחריותו. רצה שיצמחו הגידולים - פנה לאל החקלאות; עמד להפליג בים - פנה לאל הימים והנהרות שישמרנו. עבד את כל הכוחות כולם כדי שדרכם יוריק לעצמו שפע והצלחה בכל העניינים.
אומר המלבי"ם: עתה, כשהם רואים את הברקים ואת ההרים הנמסים, ורואים שאין זה בא על ידי אלילי הטבע שבהם האמינו אלא "מלפני ה'", ועוד רואים שאין זה בחלק מסוים של הארץ בלבד - שאם היה זה רק בחלק אחד עדיין יכול היה עובד האלילים לומר שהאליל האחראי על אותו חלק התרגז ועשה שם מהומה - אבל כשרואים שזה בכל הארץ, בא הכתוב ללמדך: "מלפני אדון כל הארץ", שיש לכל הארץ אדון אחד. אין זה שכל האלילים קשרו יד יחד להמיס את ההרים כדונג, שהרי לשיטתם כל אחד אחראי רק על חלק מסוים; ומי שאחראי על הכול הוא רק הקדוש ברוך הוא. אין לאלילים כוח עצמי, והכול אך ורק מלפני ה' יתברך, אדון כל הארץ.
המזמור פותח בחיזוק ליבם של המתייאשים מן הגאולה: "ה' מלך תגל הארץ" - כשייטול ה' את המלוכה מעמלק, תגל הארץ וישמחו איים רבים. המלבי"ם מלמד שההשגחה פועלת דרך הטבע עצמו בשכר ועונש, אלא שהנהגה זו כללית ולא פרטנית, ולכן "תגל" על ההתחדשות ו"ישמחו" על הקביעות. "ענן וערפל סביביו" - ההשגחה נסתרת כדי לשמר את הבחירה, אך כמסך המסתיר ולא כמבטל: מאחוריו "צדק ומשפט מכון כסאו", משפט כדין וצדק לפנים משורת הדין. ומאותו ערפל עצמו יוצאים אש וברקים שילהטו את הצרים ויאירו את תבל, עד שיימסו ההרים כדונג ויכירו הכול שאין כוח עצמי לאלילים ולכוכבים, אלא הכול מלפני ה' אדון כל הארץ. ומכאן הלקח לכל אחד: לא להרהר אחר הנהגת ה' גם כשאינו רואה, אלא לגשת אל הערפל - שדווקא שם האלוקים.