פתיחה
פרק צ"ו הוא מזמור של שירה חדשה, קריאה אל כל הארץ ואל כל האומות להכיר במלכות ה'. המזמור בנוי על ההבחנה היסודית שבין הנהגת הטבע להנהגת הנס, בין שם אלוקים לשם הוויה, ובין מעמדם של ישראל למעמדן של אומות העולם. נלך על סדר הפסוקים, ונראה כיצד המלבי"ם, הרד"ק, האבן עזרא ורש"י מאירים כל מילה במזמור.
"הבו לה' משפחות עמים" - למה אין לאומות יוחסין
הָבוּ לַיהֹוָה מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַיהֹוָה כָּבוֹד וָעֹז׃
המדרש אומר שכשבאו אומות העולם לקבל תורה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו ספר יוחסין שלכם. מה פשר הדרישה הזאת? אצלנו כל אחד מתייחס אחר אביו, וממילא מובטחת ירושת התורה לדורות: מה שקיבלתי מאבי - אבי הוא בשבילי דמות, ואני מעביר את זה לבניי, ואני בשבילם דמות. יש יוחסין, יש מעלה וחשיבות מאב לבן. אבל להם אין יוחסין: מה אמר אבא - את מי זה מעניין?
אצל הגויים בפרט, כידוע ומפורסם, כל עניין כיבוד ההורים לוקה בחסר ברמה הגרועה ביותר. זלזול בהורים: "מה אבא מבין? מביאים לו סמארטפון והוא מסתבך איתו, חסר אינטליגנציה בסיסית". ומיהו אינטליגנט בעיניו? מי שיודע להחליק אצבע על המכשיר. אבל בחוכמת חיים, אבא שלך יודע דברים שאתה בעוד חמישים שנה לא תלמד את מה שהוא כבר הספיק לשכוח. היום אנשים לא יודעים להתנהל: מומחה בכל הפיצ'רים של המכשיר, אבל בחיים שלו הוא במינוסים, בחובות, בצרות. אבא שלו ידע להתנהל: יש כסף בכיס - קונה, אין - לא קונה. אלא שהתפיסה היום היא שהזקנים הם "אולד פאשן", העולם שייך לצעירים, וחוכמת חיים של מבוגר אינה נחשבת למאומה.
אם כן, אומר הקדוש ברוך הוא: מה הטעם לתת לכם תורה? הרי ממילא תזלזל במה שאביך מסר לך, ממילא אינך מאמין בכלל של "אבות לא ינחילו שקר את בניהם". אין לכם יוחסין - אז איך תקבלו תורה?
זה מה שאומר לנו כאן הכתוב. הגויים אינם מתייחסים אל ה'. "הבו לה' משפחות עמים, הבו לה' כבוד ועוז" - מי שרוצה באמת לקבל עוז, שהוא התורה, צריך להוכיח שהוא בבחינת "משפחות עמים": שיש לו משפחה, יש לו סדר, יש אב ובן, והבן מקבל מאביו. אם יש לך מסורת, ממילא מובטח שתמשיך אותה, ואתה ראוי לקבל תורה.
העתק־הדבק על האמת של ישראל
מה הספר הכי מודפס בעולם? התנ"ך. על מה מבוססות כל הדתות הגדולות? על התנ"ך. אין דבר מוכר ומפורסם ממנו. ואדרבה, מי שבא להמציא בדותה, צריך להדביק אותה על אמת קיימת. כל האסלאם כולו העתק־הדבק: חיפשו מקום קדוש - אל אקצא. ומהו אל אקצא? מקום המקדש של היהודים. לך תבנה משהו משלך בדיר אל בלח - לא, צריך מקום שכבר יש אליו הערכה. גם את סיפור העקידה נטלו, ומספרים על עקידת ישמעאל. איזו בורות: תמציא סיפור חדש. אפילו את האינטליגנציה הבסיסית הזאת אין: לוקח סיפור שלך ומחליף בו שמות, לוקח את המקום הקדוש לך ובונה עליו את המקדש שלו. אלא מה, שקר צריך לשווק, ואיך משווקים אותו? לוקחים משהו שכבר נשתרש ויש לו הערכה, ועליו בונים את הסיפור ומנכסים אותו לעצמם.
על זה מבוסס כל ספר הכוזרי. המלך הביא אליו את הנוצרי ואת המוסלמי, שהרי היהדות נראתה לו הכי פחות רלוונטית - כמה יהודים יש, והם שפלים ובזויים, ואילו הנצרות והאסלאם הם רבים. והתברר שגם הנצרות מתחילה מתורת משה, וגם האסלאם מאמינים בתורת משה. אמר: אם כן, אפנה למקור. מה לי חיקויים? בואו ניגש למקור.
מוחמד עצמו היה אדם אנאלפבית. אומרים שהיה לו יהודי שקידם אותו, אך הוא לעצמו לא היה משכיל גדול. ומספרים בדיחה על אחד שחיפש מקום להניח תפילין, הביט ימינה ושמאלה ולא מצא מקום שקט, עד שראה מבנה פתוח ובו כיסאות וספסלים. נראָה לו כמעין בית כנסת, ונכנס והניח תפילין - וזו הייתה כנסייה. באותו רגע החלו להתכנס למיסה, ראו אותו עומד בטלית ותפילין ולא ידעו כיצד לנהוג. אמרו לכומר, קם הכומר והכריז: "אם יש כאן יהודים - שיצאו". קם אותו יהודי, נטל את שקית התפילין, ניגש אל התמונה של אותו האיש, לקח גם אותה ואמר: ישו, בוא נלך, לא רוצים אותנו כאן.
"שירו לה' ברכו שמו" - שם הוויה ושם אלוקים
שִׁירוּ לַיהֹוָה בָּרְכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם־לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ׃
בספר תנופה לחיים מבאר על פי מה שכתוב בספרים בשם גורי האר"י ז"ל, שבצורתו של האדם היהודי יש על ראשו שם הוויה ושם אלוקים, ואילו באומות העולם אין אלא שם אלוקים בלבד, ואין בו שם י-ה-ו-ה. והטעם: בשם ההוויה יוצרים שינוי בטבע - הוויה פירושה שהשם מהווה כל הוויה, והכל הווה ממנו יתברך. לעומת זאת שם אלוקים הוא בגימטריה "הטבע" (אלוקים עם האות ה' עולה כמניין הטבע). הגויים נתונים במסגרת הטבע, ואילו לעם ישראל עושה השם ניסים, בבחינת שם הוויה שהוא מעל הטבע. ממילא, כשיש דיון וויכוח בין ישראל לאומות, בהכרח שישראל ינצחו: לנו יש שני שמות, גם כוח הטבע וגם כוח הנס, ולאומות העולם רק כוח הטבע.
זהו שאומר הכתוב "שירו לה' ברכו שמו" - ברכו את שם ההוויה ברוך הוא, שהוא שמו המיוחד. ועל כן "בשרו מיום ליום ישועתו": עם ישראל נושע על ידי שם הוויה, שכשהשם מתברך הוא מוריד שפע, ובזה אנו מנצחים גם את האומות.
סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכׇל־הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו׃
ומה נספר בגויים? שלא עשה כן לכל גוי. לאומות לא נתן הקדוש ברוך הוא את המעלה הזאת, והם אינם יכולים להתפאר בשם הוויה אלא בשם אלוקים בלבד, שהוא שם הפועל בתוך מסגרת הטבע. "בכל העמים נפלאותיו" - כל הנפלאות שעשה השם בשם הוויה, ואילו לאומות לא עשה ניסים ונפלאות.
כִּי־גָדוֹל יְהֹוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד נוֹרָא הוּא עַל־כׇּל־אֱלֹהִים׃
שם הוויה נורא ונשגב על כל מה שהשם פועל ועושה בשם אלוקים. שם אלוקים הוא טבע, ו"נורא הוא על כל אלוהים" - על כל הפעולות שהוא פועל בכוח שם אלוקים. ועוד: שם אלוקים הוא שם דין, ושם הוויה הוא חסד. עם ישראל מתנהג עמם הקדוש ברוך הוא כבנים, כמו שנאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם", וכרחם אב על בנים מנהיג אותנו בחסד. אצל הגויים זו בחינת שם אלוקים, שם הדין: יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו, השם מנהל אותם בדין. ולכן גם עתידים הגויים להיות למשרפות סיד, שכן זה הדין המגיע להם על פי מעשיהם הרעים.
"הבו לה' כבוד שמו" - במה מכבדים את המלך
הָבוּ לַיהֹוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ־מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו׃
האבן עזרא מסביר ש"כבוד שמו" הכוונה לארון, שהוא נקרא "שם" משום ששם השם נמצא בו והלוחות מונחים בתוכו. "ובאו לחצרותיו" - להביא את הארון אל חצרות ה'.
הרד"ק מסביר: תנו כבוד לה' בזה שאתם מביאים לו מנחה לחצרותיו, הן חצרות המקדש. כדרך שהיו מכבדים בזמנם את המלכים בהבאת מנחה לפניהם, כך "הבו לה' כבוד שמו" - במה? "שאו מנחה ובאו לחצרותיו". אנחנו היום אמנם איננו יכולים לשאת מנחה, אבל לבוא לחצרותיו ודאי שאנחנו יכולים. ומהן חצרותיו? בתי כנסיות ובתי מדרשות, כמו שאומרת הגמרא שמשחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, אלא בתי כנסיות ובתי מדרשות הנקראים מקדש מעט. בזה נותנים כבוד להשם. וכאשר אדם אינו מגיע לבית הכנסת - כיצד קוראת לו הגמרא בברכות? שכן רע. הוא גר בשכנותי, אומר הקדוש ברוך הוא, ואינו בא לבקר, אינו נכנס לבית הכנסת - נקרא שכן רע.
המלבי"ם מדמה את הקדוש ברוך הוא למלך היושב בחדרי חדרים ואינו ניכר לבני עמו. את הכבוד נותנים לשמו, שהרי בעצמותו איני רואה אותו ואיני משיגו, ולכן אני מכבד את שם המלך. ובזה אתם נדמים לעבדים הנושאים מנחה לחצר המלך: הרי אין מכניסים כל איכר ונבער אל ארמון המלך להגיש לו מנחה, אלא יש מעין לובי שבו מקבלים את המנחה ואומרים לו תודה רבה, והיא מוגשת אחר כך למלך, אבל האיכר הנבער אינו נכנס עד הטרקלין פנימה. כך גם אנחנו: אנו מכבדים את שם ה', אך אין אנו מגיעים עד אליו יתברך. "שאו מנחה ובאו לחצרותיו" - כשם שנושא המנחה אינו מגיע לטרקלין עצמו אלא לחצרות בלבד, כך איננו יכולים להשיג אותו בעצמותו אלא רק את שמו, שם הוויה ברוך הוא.
שם שאינו שם העצם - העמקה
ואם נרצה להעמיק: כל מה שנתהווה כאן בעולם, אומרים המקובלים שהכל מאותיות י-ה-ו-ה, וכל ענייני הספירות והתלבשויותיהן הכל מי-ה-ו-ה. אלא ששם הוויה בעצמותו, כפי שדיברנו כמה פעמים, אינו שם העצם של הקדוש ברוך הוא בעצמותו. אמנם כאן בעולם הוא שונה משאר השמות, שכן כל שאר השמות הם שמות התואר: ש-ד-י - שאמר לעולמו די; אלוקים - בעל הכוח, אל תקיף, בעל היכולת. כל השמות מבטאים פעולות ומתארים. שם הוויה הוא אמנם שם העצם, אבל רק בתוך הצמצום: במציאות שאחרי שצמצם השם את אורו, יצר חלל פנוי וברא בו את עולמו. אבל כשבאים לדבר על עצמותו יתברך מחוץ לצמצום, גם שם זה אינו יאה לו, שכן כל שם מגביל - כשאתה מגדיר משהו בשם אתה מכניס אותו לתבנית. האין סוף ברוך הוא אין לו שם בעצמותו. אלא מהו שמו? הדרך שבה התגלה אלינו אל תוך מציאות הצמצום; השם יצר את כל העולמות על ידי שמו, וזהו השם שמתגלה אלינו, ולא שם העצם. ממילא "הבו לה' כבוד שמו" נאמר רק במציאות העולם התחתון: לקדוש ברוך הוא יש שם, ואת המלך עצמו איני רואה, ואני כנושא מנחה הבא לחצרותיו.
"השתחוו לה' בהדרת קודש" - עד היכל המלך
הִשְׁתַּחֲווּ לַיהֹוָה בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ חִילוּ מִפָּנָיו כׇּל־הָאָרֶץ׃
כנגד ה"כבוד ועוז" אומר הכתוב: דעו שבאמת בחצרות הללו שאתם מגיעים אליהן, אתם מגיעים עד היכל המלך. שכן המלך הזה אינו נבדל מן העם ככל מלך, שאין לו גישה אל העם ומשמר המלוכה מונע ממך להיכנס פנימה. אצל הקדוש ברוך הוא אין הדבר כך, אלא הוא כמוכן להתגלות למי שבא לבקר בחצרותיו ולקדם פניו במנחה. וכאשר תראו את המלך כביכול - השתחוו לפניו בהדרת קודש. מצד זה שמתגלה הדרו של הקדוש ברוך הוא, וכפי שהסברנו שבהדר הוא מתרומם על החוקים הטבעיים, כלומר פועל מעבר לטבע, וזה נקרא קודש. הסברנו תמיד שקודש הוא מרומם: הפעולה שאינה בבחינה הטבעית. הבחינה הטבעית נקראת חול, ובחינת הקודש היא הניסים - המציאות שבה הקדוש ברוך הוא מתקדש על העולם ומתגלה בקדושתו ובמעלתו. כאשר השם מתגלה לבריות בהשגחה פרטית, הוא מתעלה מחוקי הטבע בבחינת קודש ובבחינת הדר, ואז אתה כביכול עובד את השם באופן ישיר ולא דרך פקידים, שהרי "המשפילי לראות בשמים ובארץ".
ולכן "חילו מפניו כל הארץ". הדבר הזה אמור להביא את האדם לחלחלה, ליראה ולפחד, מצד זה שבכוחו לשדד את מערכות הטבע. הקדוש ברוך הוא אינו רק משהו נעתק מן המציאות, מופשט ומרומם, אלא אתה רואה את ניסיו באופן מציאותי. ולכן "חילו מפניו" - לא מפני הכוחות שלו ולא מפני פקידי הטבע, אלא מפניו יתברך בעצמותו, שהרי הוא מתגלה בעצמותו בניסים שהוא עושה כאן בעולם השפל.
האיגרת שלא נפתחה
בספר אוצרות ההגדה מביא בדרך רמז לבאר "הבו לה' כבוד שמו": האדם רוצה באמת לתת כבוד להשם יתברך, אבל כיצד? באיזו דרך? רק על פי מה שהשם אמר לנו וגילה לנו - תורה ומצוות. אין דרך אחרת. הדרך לכבד את השם היא למלא את רצונו, לקיים את המצוות ואת התורה שנתן לנו. שהרי אם מלך שלח אליך איגרת ומעולם לא פתחת אותה אפילו מתוך סקרנות לראות מה הוא רוצה לומר - יש ביזיון גדול מזה? שלחתי לך איגרת, לכל הפחות פתח וראה מה אני מבקש; לעשות או לא לעשות זה כבר עניין אחר, אבל לפחות פתח וראה מה המלך מבקש. עניין קיום התורה ולימוד התורה הוא בעצם קריאת האיגרת: ללמוד תורה פירושו לקרוא את האיגרת שנתן הקדוש ברוך הוא, ובזה אתה נותן את הכבוד הגדול ביותר להשם יתברך. ואם לא יעשה כן, שלא ילמד תורה ולא ינסה להבין מהי חובתו בעולמו, נחשב כמזלזל במלך וסופו שייענש על כך. וזהו "הבו לה' כבוד ועוז": במה נותנים כבוד? על ידי העוז - "ה' עוז לעמו יתן", על ידי לימוד התורה. אל תחפש דרכים אחרות לתת כבוד, אלא בדרך שבה גילה לנו השם: לימוד תורה וקיום מצוות.
ביאור הרד"ק, ותיקון גרסה
הרד"ק מסביר "השתחוו לה' בהדרת קודש" - בבית המקדש, שהוא מהודר ומקודש על כל הבתים; זהו המקום המהודר והמקודש. "חילו מפניו כל הארץ" - שלא חלתם ולא יראתם מפניו עד עתה, ובראותכם נפלאותיו חילו מלפניו. קראתי את לשונו של הרד"ק, ואני סבור שנפלה שם טעות דפוס: כתוב "שלא חיללתם ולא יראתם", ובפשטות צריך להיות "שלא חלתם ולא יראתם". "חילו מפניו" אינו מלשון חילול אלא מלשון חיל ורעדה, חלחלה. אי אפשר לומר "לא חיללתם ולא יראתם", אלא: לא חלתם ולא יראתם מפניו עד עתה, וכשתראו את נפלאותיו יביא אתכם הדבר לחול מפניו ולירא מפניו.
"אמרו בגויים ה' מלך"
אִמְרוּ בַגּוֹיִם יְהֹוָה מָלָךְ אַף־תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל־תִּמּוֹט יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים׃
רש"י אומר שהדבר יהיה לעתיד לבוא, שאז ישירו את השיר הזה. "ידין עמים במישרים" - השם יהפוך להם שפה ברורה וידין את כל העמים ביושר, ו"מישרים" היינו בזכויות, שידון אותם לזכות.
הרד"ק מסביר ש"אמרו בגויים" נאמר למשפחות העמים שיבואו לבית המקדש כשנחזור לארץ. אמרו להם: ה' מלך. כלומר הארץ תהיה שוקטת, לא יהיו מלחמות, יהיה מצב של שלום ושלווה - "תיכון תבל בל תמוט". כולם יכירו במלכותו יתברך, ויכירו שהשם הוציא את עמו מן הגלות לגאלם גאולת עולמים, ואדרבה, אף מושלי האומות סייעו להביאם לכאן. כך כותב הרד"ק הרבה הרבה לפני החלטת האו"ם בשנת תש"ח להקים כאן בית לעם היהודי, דבר פלאי ביותר שכל האומות התאחדו למען הקמת בית לעם ישראל בארצו. מאז, כשהאו"ם מתאחד זה כדי להוציא הודעות גינוי נגד עם ישראל, באופן קבוע. לא כולם כמובן - מיקרונזיה איתנו, ברוך השם - אבל דרך כלל האו"ם תמיד נגדנו. ואומר הרד"ק: "הוציא ה' את עמו מן הגלות, כי אף מושליהם הביאום אל ארצם", וגם מושליהם יסייעו בידינו להגיע לכאן לארץ. ובזה יהיה ניכר שהשם מושל על הכל, ויכירו במשפט שעשה השם בגויים, ויכירו שהוא המושל ולא המלוכה, ויעבדו רק את השם.
"תיכון תבל בל תמוט" - העולם יהיה מכונן ועומד על מתכונתו ולא יתמוטט. מתי העולם מתמוטט? כאשר יישא גוי אל גוי חרב וילמדו מלחמה. אבל אז יהיה מצב של "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי", מצב של שלום, והגויים יבואו לכאן להקריב מנחה להשם יתברך. "ידין עמים במישרים" - השם ישפוט את האומות ביושר, ואת הגויים המרשיעים, המצרים והמציקים, ישמיד ויכלה. ואת זה אנו רואים כבר עכשיו: מי שרואה מה שקורה באוקראינה מבין שהם משלמים מחיר יקר מאוד על כל הפרעות והצרות הנוראות שעשו לנו במשך שנים ארוכות - האנטישמיות הנוראה, פרעות ת"ח ות"ט, ואחר כך מלחמת העולם השנייה. הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות, ולאט לאט ייפרע מכולן.
המלבי"ם: הנהגה ניסית בתוך הנהגת הטבע
המלבי"ם מסביר: הודיעו בגויים ש"ה' מלך", כלומר שלא מסר את המלכות לשרי הצבאות, כפי שהגויים סבורים שההנהגה נמסרה ביד הטבע, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו המולך, הוא בעצמו המנהיג והוא המשפיע את השפע. ואז תכירו שכל ההנהגה היא הנהגה ניסית - שכן הנהגה טבעית נעשית על ידי פקידי הטבע, אבל הנהגה ניסית רק הקדוש ברוך הוא יכול להנהיג.
ולפי זה, אומר המלבי"ם, תמצא שהנהגת הטבע אינה הנהגה קבועה על פי טבע בלבד, אלא רצופה וצמודה אליה יד ביד גם ההנהגה הניסית. "אף תיכון תבל בל תמוט" - אף שאתה רואה שהתבל עומדת על מקומה ואינה מתמוטטת, זה ביטוי להנהגת הטבע, ועם כל זה "ידין עמים במישרים". הקדוש ברוך הוא יצר חיבור וסנכרוניזציה בין המציאות הטבעית למציאות הרוחנית. זהו דבר פלא, ולמדנו אותו באריכות ברמח"ל בדעת תבונות ובעוד הזדמנויות: העולם כביכול מתנהג על פי טבע, ומי שירצה להסתכל על העולם כטבע יראה טבע בלבד, ומי שירצה לראותו כהנהגה רוחנית ניסית יראה את יד ה'.
התבונן: כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, האם כתוב שיירד לנו זהב מן השמיים? לא כתוב. מה כן כתוב? "ונתתי מטר ארצכם בעתו", והארץ תיתן יבולה. הרי זו הנהגה טבעית, הארץ נותנת יבול, אבל בעקבות מה היא באה? בעקבות זה שאנו עושים רצון ה' - וזו הנהגה ניסית, הנהגה התלויה במעשה התחתונים. הקדוש ברוך הוא יצר השלמה בין ההנהגה הטבעית להנהגה הניסית: אם תהיה ראוי תקבל שפע כפי מעשיך הטובים, וזו בחינת הנהגה ניסית, אבל תקבל אותה דרך המערכות הטבעיות ולא בדרך של "שמש בגבעון דום". דרך הנהגת השמיים והארץ והטבע יהיה לך שפע, פרנסה, בריאות, "וחרב לא תעבור בארצכם" - כל אלו הבטחות טבעיות, אך הן באות בעקבות מעשינו. נמצא שזו הנהגה על־טבעית, ניסית, ולא טבע גרידא. שהרי טבע פירושו שאין הבדל בין ראוי לשאינו ראוי, בין הגון לשאינו הגון: שמש שצריכה לזרוח - תזרח, גשם שצריך לרדת - יירד. אומר הקדוש ברוך הוא: אני מערב את ההנהגה הניסית בתוך ההנהגה הטבעית, וזו נקראת הנהגה השגחית. הוא מכונן תבל ומכונן את חוקי הטבע, ועם כל זה "ידין עמים במישרים", שהוא דן את העמים על פי מעשיהם. אין הארץ מכוננת על טבעה בלבד, אלא הכל תלוי במעשה התחתונים, ולפי זה משפיע הקדוש ברוך הוא את שפעו.
"ישמחו השמים ותגל הארץ"
יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ׃
יַעֲלֹז שָׂדַי וְכׇל־אֲשֶׁר־בּוֹ אָז יְרַנְּנוּ כׇּל־עֲצֵי־יָעַר׃
הרד"ק אומר ששמחת השמיים, גילת הארץ, רעם הים, עליזות השדה ורננת העצים - כל אלה דרך משל הם, משל לשמחה הגדולה שתהיה כאשר יהיה שלום גדול בעולם וטובה גדולה בעולם. וראיה לדבר: כשהכתוב רוצה לומר את ההפך, הוא אומר "שמש וירח קדרו", כאילו השמש והירח אינם שמחים אלא אבלים, "אבלה נבלה הארץ", "האבלתי, כיסיתי עליו את תהום", "ואקדיר עליו לבנון וכל עצי השדה עליו עֻלפה". בפסוקים כאלה משמעותם שהבריאה אבלה. וכשרוצים לומר שיש שפע גדול, שלום ושמחה, אומרים שהבריאה שמחה והעצים רוקדים. אם כן אלו ביטויים מטאפוריים.
המלבי"ם מדייק: כתוב "ישמחו השמים ותגל הארץ", ויש הבדל בין שמחה לגיל, כפי שחזר המלבי"ם בכמה וכמה הזדמנויות. שמחה היא השמחה התמידית, וגיל הוא השמחה המתחדשת. אדם שזכה בפיס אין לו שמחה אלא גיל, שהרי משהו התחדש; נולד לו ילד - זה גיל. אבל כשיש לאדם שמחה רגילה יומיומית, אין זה קרוי גיל, שכן אין כאן דבר שהתחדש. השמחה היא הדבר הרגיל, והגיל הוא מעבר לכך - דבר שנתחדש לו וגרם לו גילה.
לפי זה, כשאני רוצה לומר שהבריאה מכוננת על מתכונתה ופועלת כרגיל - זו שמחה, זה הדבר הטבעי. וכשבא נס ומוציא מדרך הטבע משהו על־טבעי - זה גיל, שכן אני רואה משהו החורג מגדר הטבע. ולאחר שראינו שהנהגת הקדוש ברוך הוא מסודרת גם בעניין הטבע וגם בעניין ההשגחה, ויש התאמה ביניהם, הרי השמיים תמיד פועלים לפי הסדר הטבעי והמתמיד, ולכן בצדק "ישמחו השמים" - פעולתם קבועה, זוהי פעולת הטבע. ועם כל זה "תגל הארץ", שכן הארץ מקבלת לפי המעשים: ראוי - מקבל, אינו ראוי - אינו מקבל, וזו בחינת הנהגה ניסית.
וזה בדיוק מה שאומרת הגמרא: השפע קבוע. הגשם אמור לרדת בצורה קבועה, אבל להיכן יירד? יכול לרדת על הים ויכול לרדת עליך. נמצא שהקדוש ברוך הוא נתן באופן קבוע את השפע מן השמיים, אך אם אתה ראוי יבוא לך בדרך של ברכה, ואם לאו יהיו שיטפונות - ושיטפונות אלה, כפי שקורה היום באירופה, יכולים לסחוף ולגרום נזקים אדירים. ומאידך יכול אותו גשם עצמו לרדת כגשמי ברכה שישקו את השדות ויביאו למצב של שפע. זהו "תגל הארץ": הארץ מקבלת בדרך של גיל, שהוא ההנהגה הניסית, ההנהגה לפי מעשינו, ההנהגה המתחדשת. ושני הדברים באים יחד: "ישמחו השמים ותגל הארץ".
"ירעם הים ומלואו" - עם כל זה הארץ תתנהג לפי ההשגחה, ולעיתים תראה שהים יוצא ושוטף את כל העולם, וזה כשהבריות אינן הגונות. ולעיתים "יעלוז שדי וכל אשר בו, אז ירננו כל עצי יער", שהשדות יעלוזו ויְרננו עצי היער. השמיים אינם משתנים ונותנים את הגשם כמנהגם, אבל הארץ - כיצד היא מקבלת? כפי מצבנו: אם אנו הגונים נקבל זאת לטובה, ואם לא - לא. וזה רמוז כאן בפסוק, וראו כמה נפלא: כאשר הגשם יורד על השדות אין לך דבר משובח מזה, אין צורך בהשקיה והשדות עושות תבואה. אבל כשאיננו הגונים, להיכן יורד הגשם? "ירננו כל עצי יער" - יורד ביערות. מה זה נותן לי? ירד גשם ביער ולא ירד על שדותיי, ולא הועיל לי מאומה. לפעמים, כשהם חייבים, יירד גשם רב, אבל במקום לבוא על השדות יבוא על היערות. נמצא ש"ישמחו השמים" - השמיים תמיד שמחים ותמיד משפיעים את השפע במלואו, וזו ההנהגה הטבעית הרגילה; "ותגל הארץ" - על דבר מתחדש, כאשר יגיע השפע בצורה טובה. שאם לא כן, יכול אותו שפע עצמו להגיע שלא בטובה: בריבוי גשמים הגורם לשיטפונות ולמוות, או למקומות שאין צורך שם באותם גשמים, ונמצא שלא קיבלנו את ההנהגה לטובה.
"לפני ה' כי בא" - חתימת המזמור
לִפְנֵי יְהֹוָה כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט־תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ׃
מסיים דוד המלך את המזמור: יעלוז שדי, וירננו עצי היער - לפני מי? לפני ה'. והמפרשים עומדים על הכפילות "כי בא, כי בא". הרד"ק מסביר שהשני פירוש לראשון: נשמח לפני ה' כי בא - ומהי ביאתו? שבא לשפוט את הארץ. ולמה כפל? כדרכו, כפל העניין לחיזוק.
המלבי"ם מסביר שנאמר פעמיים "כי בא" מפני שהביאה הזאת תהיה על ידי אמצעי, דהיינו דרך ההנהגה הטבעית. השפע מושפע דרך גרמי השמיים, עננים, גשם וברכה - כל זה הנהגה טבעית שהקדוש ברוך הוא משפיע מן השמיים, ואחר כך היא מגיעה לארץ. ואף שמצד השמיים ההנהגה קבועה, והגשם והשפע תמיד יורדים כראוי וכפי הנהגת הטבע, עם כל זה השם שופט את הארץ לפי מעשי בני האדם. נמצאו כאן שתי הנהגות.
"ישפוט תבל בצדק ועמים באמונתו": אומר המלבי"ם שאמונה היא ביטוי להנהגת ה' בטבע בצורה קבועה - "אמונת אומן", ואמונה עניינה אמת, שהשם כביכול נאמן להנהיג את הנהגתו בצורה בלתי משתנה. לעומת זאת צדק הוא על פי מעשיהם וצדקתם של בני האדם: אם האנשים מצדיקים את עצמם, ראויים לשפע, ואם לאו - להפך, גמול ועונש. נמצא שהשם מנהיג כאן הנהגה השגחית על ידי הטבע: לא שיוריד לך מן מן השמיים, אלא הכל בדרך הטבע, ופתאום אתה רואה כיצד הפירות נותנים והארץ נותנת את פריה באופן על־טבעי, כלומר בכמות אדירה מעבר למקובל. זו דרך הטבע, לא ירד מן מן השמיים, אבל הפירות נותנים את יבולם בצורה טובה.
ולכן נאמר פעמיים "כי בא": הראשון - שהקדוש ברוך הוא מוריד את השפע מן השמיים, בבחינת "ישמחו השמים"; והשני - "לשפוט הארץ", המשפט על פי מה שמגיע לארץ, כאשר השפע כבר יורד למטה. ובשתי ההנהגות הללו: "ישפוט תבל בצדק" - את תבל שופט השם בצדק על פי מעשי בני האדם, "ועמים באמונתו" - שופט את העמים על פי היושר המגיע להם על פי טבע. שתי ההנהגות מתמזגות יחד, ובהן מנהל הקדוש ברוך הוא את עולמו.
לסיכום:
מזמור צ"ו מלמד אותנו שאין לאומות אלא שם אלוקים, שהוא הטבע והדין, ואילו לישראל ניתן גם שם הוויה שמעל הטבע - ולכן "ספרו בגויים כבודו" ו"נורא הוא על כל אלוהים". "הבו לה' משפחות עמים" מלמד שרק מי שיש לו מסורת ויוחסין, אב ובן המקבל מאביו, ראוי לקבל את העוז שהיא התורה. "הבו לה' כבוד שמו" - שאיננו משיגים את עצמותו יתברך אלא את שמו, ואת הכבוד אנו נותנים בדרך שגילה לנו: לימוד תורה וקיום מצוות, וביאה לחצרותיו שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות. ולבסוף, "ישמחו השמים ותגל הארץ": השמיים בשמחה קבועה של הנהגת הטבע, והארץ בגיל המתחדש של ההשגחה לפי מעשינו - ושתי ההנהגות כרוכות זו בזו, עד שיבוא ה' לשפוט תבל בצדק ועמים באמונתו.