פרק צ"ד עומד בשורה אחת עם המזמורים שלפניו. הרד"ק מסביר שכל המזמורים הללו עוסקים בתקופת הגאולה ובמלחמות גוג ומגוג, והמשורר מתפלל: ריבונו של עולם, קרב את הגאולה ונקום ברשעים כמו שהבטחת על ידי הנביאים, כדברי מלאכי "והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא". המלבי"ם לעומת זאת מבאר שהפרק מתאר את טענותיהם של המכחישים את ההשגחה, אותם אנשים האומרים "עזב ה' את הארץ", והראיה שלהם: הרשעים מצליחים והצדיקים מעונים ונרדפים. המלבי"ם סומך את המזמור הזה ל"מזמור שיר ליום השבת", שגם שם ביאר שהמזמור מהווה תשובה למכחישי ההשגחה, וכל המזמורים הללו עניינם אחד.
אֵל־נְקָמוֹת יְהֹוָה אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ׃
רש"י מפרש: "אל נקמות הופיע" - תראה ותגלה את נקמתך מן האומות. זה מתאים מאוד לדרכו של הרד"ק, שלפיו זו תפילה: ריבונו של עולם, אתה הוא אל הנקמות, אתה יכול על הנקמות, אם כן הופע עלינו וקח את נקמתך מן הגויים שהצרו לנו כל ימי הגלות. האבן עזרא מבאר את הכפילות: "אל נקמות ה'" - זהו תיאור היסטורי, שהרי כבר ראינו שהקדוש ברוך הוא נפרע מפרעה, מסנחריב ומנבוכדנצר. ההיסטוריה מוכיחה שה' הוא אל נקמות. ואם כן, "אל נקמות הופיע" - בבקשה, באותה נקמה הופע גם לעתיד. האחד תיאור של עבר, והשני בקשה לעתיד.
הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל־גֵּאִים׃
עַד־מָתַי רְשָׁעִים יְהֹוָה עַד־מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ׃
יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כָּל־פֹּעֲלֵי אָוֶן׃
בפשוטו אנו מבינים ש"אל נקמות ה'" נאמר לשבחו של בורא עולם, אבל לפי דרכו של המלבי"ם זה נאמר כהתרסה. המכחישים מתריסים: אם יש אל נקמות, מדוע אינו מופיע? מדוע הוא מחריש לרשעים, והרי ראוי שיענישם? ושלוש סיבות בדבר. האחת, מצד שה' הוא אל נקמות - אם כן שינקום בהם. השנייה, "הנשא שופט הארץ" - ה' הוא שופט הארץ, ואיך שופט הארץ נותן לעוולה לשלוט בה ואינו משיב גמול על גאים? והשלישית מחויבת מצד היושר - "עד מתי רשעים יעלוזו", עד מתי תימשך הצלחתם? את כל זה "יביעו ידברו עתק", ובטענה הזאת "יתאמרו כל פועלי אוון" - מתרוממים ומוצאים חיזוק למהלכם, לטעון שאין בורא לעולם, או שהבורא עזב את הארץ ואינו משגיח במה שקורה כאן. שהרי אחרת, מדוע אינו נפרע מן הרשעים המקלקלים את בריאתו?
הרד"ק מבאר "הנשא" - כמו שהבטחת "עתה ארומם עתה אנשא" (ישעיה ל"ג), שיכירו כל הגאים שיש מי שמעליהם, שיש בורא לעולם. ומתי תשיב להם גמול כמעשיהם הרעים ותראה את רוממותך על המתגאים כנגדך? ו"עד מתי" הוא ביטוי של שוועה: ריבונו של עולם, כמה עוד נסבול את הגלות הארוכה, כמה עוד נסבול את הרשעים העולזים והמתנשאים עלינו.
רש"י מפרש "יתאמרו" מלשון ישתבחו, כמו "את ה' האמרת" "וה' האמירך היום". האבן עזרא מפרש שיביעו וידברו דברי עתק ויתרוממו כנגד ה', מלשון "אמיר" - גבוה, רם ונישא, כמו "בראש אמיר" שהם הענפים הגבוהים. הרד"ק מבאר "יביעו" מלשון דיבור, כמו "תבענה שפתי תהילה", לפי שהדיבור נובע מן האדם, ולכן מגדירים אותו כנביעה. וכדרכו של הרד"ק, כפל העניין במילים שונות בא לחזק: יביעו וידברו דברי עתק, דברי בוז כנגד הקדוש ברוך הוא, ו"עתק" הוא לשון חוזק - דבר עתק וחזק, והם מתגאים ומתגדלים עלינו.
המלבי"ם מדקדק בשלושת הפעלים. "נבע" מציין נזילת הדברים מן המקור, ומקורו של האדם הוא המחשבה - משם נובעים הדברים. כשאדם שואל מהיכן זה נובע, הוא מחפש את מקור הדברים, כמים הנובעים ממקורם. "דיבור" לעומת זאת הוא הרחבת הדברים בראיות ובהוכחות. אמירה קצרה ודיבור ארוך: אדם אומר לחברו "יש לי דיבור איתך" - כלומר שיחה ארוכה. אבל "אמרתי לו" - מילה אחת, "תבוא", נקודה. אמירה היא אמירה החלטית, כמו "הוא אמר ויהי", והיא התוצאה המסכמת היוצאת מתוך הדיבור והוויכוח.
וכאן מוסיף המלבי"ם יסוד שהזכרתי כמה פעמים, ואף מדקדקים אחרים אומרים אותו: כל דבר הכתוב בלשון התפעל מורה על המדומה. "יש מתעשר ואין כל" - לא כתוב עשיר אלא מתעשר, מדמה שהוא עשיר; "מתרושש והון רב" - כאילו מתרושש. לכן "יתאמרו" לפי המלבי"ם אינו מלשון אמיר והתרוממות אלא מלשון אמירה, אלא שזו אמירה מדומה. נראה להם שיש כאן הוכחה חותכת שהקדוש ברוך הוא עזב את הארץ ואינו משגיח, אמירה הנדמית להם כמוחלטת וברורה, אבל כל זה דמיונות ואין בדבר אמת.
עַמְּךָ יְהֹוָה יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ׃
אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ׃
ישראל נקראים עם ה' ונחלת ה', כמו שכתוב "והם עמך ונחלתך". החזקים שבישראל - הגויים והממלכות מדכאים אותם ומשפילים אותם ומושלים בהם. אבל מי שהוא חלש ממילא, אין צריך לדכאו: אלמנה וגר הם כבר הורגים לגמרי, ואת היתומים מרצחים. מי שחזק - מחלישים אותו, ומי שחלש מלכתחילה - הורגים אותו. כלומר: בוא וראה, ריבונו של עולם, איך הגויים עושים כל רע לישראל ואינם יראים ממאומה, לפי שאין מי שיתבע אותם ואין מי שיפרע מהם. על זה אנו מתפללים לפי הרד"ק: "אל נקמות ה'" - תתבע את דמנו מידם. אין הם יראים לא מן המלכות ולא מן השמים, שהרי הם אומרים שה' אינו רואה את מעשי בני אדם.
הרד"ק מעיר על הלשון "ירצחו", שמצינו אותה גם במקומות אחרים: "דרך ירצחו שכמה", "ועתה מרצחים". אפשר לבאר שמרצח פירושו שאומר לאחר שירצח, רציחה על ידי אחרים. אבל הסברנו כמה פעמים על פי המלבי"ם, שכל דבר הנכתב בפועל כבד מורה שהמלאכה נעשתה בכבדות ובכוח. "רוצח" הוא בניין קל, "מרצח" הוא פועל כבד, שמכביד על מוצאי הלשון, ומשמעותו שהפעולה נעשית ברוב כוח ובעוצמה גדולה, להבדיל מרוצח שהפעולה נעשית כביכול בקלות. וכך בכל הפעלים הכבדים.
המלבי"ם מבאר פסוקים אלו כהמשך דברי פועלי האוון: היכן אנו רואים שהקדוש ברוך הוא מופיע להינקם באלה שמצרים לישראל? ואם כן, מוכח שעזב ה' את הארץ. הנה הרשעים מדכאים את עמו, מענים את נחלתו, הורגים אלמנה וגר ומרצחים את החלשים - עד מתי ה' לא יעשה משפט? כל זה חלק מן ה"הוכחה" שלהם, שאם הוא כאן, מדוע אינו נפרע מהם.
בביאור המילים מבאר המלבי"ם את ההבדל בין "עמך" ל"נחלתך". "נחלה" מורה על הקשר הרוחני - יש לקדוש ברוך הוא קשר רוחני עמנו, זו נחלתו בנו. "עם" מורה על קשר העם עם המלך, קשר ארצי, חיבורם של אנשים מכוח מלך המולך עליהם. וכן עינוי תמיד קשור אצל המלבי"ם לעניין הנפש, ואילו דיכוי מחובר אל הגוף. לפיכך "עמך ידכאו" - הבחינה המגושמת של קשר העם והמלך, ולכן דיכוי גשמי; "ונחלתך יענו" - הבחינה הרוחנית של היותנו נחלת הבורא יתברך, ולכן עינוי נפשי.
וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה־יָּהּ וְלֹא־יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב׃
האבן עזרא מפרש: אומרים הם שאין לו עין ולכן לא יראה, ואין לו אוזן ולכן לא יבין, ואם כן לא שייכת אצלו ראייה והבנה. הרד"ק מוסיף: אין בעמים קורא אלוהי אמת אלא אלוהי ישראל, ולכן המריעים לישראל אומרים שאלוהיהם לא יראה ולא יבין במעשה בני אדם. הנה תראה - ישראל נרדפים וסובלים ואין דין ברשעים, ומכאן מרגישות האומות שהן יכולות להמשיך ולהצר לנו, כי הקדוש ברוך הוא אינו נפרע מהן.
המלבי"ם מבאר ש"לא יראה יה" פירושו שאין ה' משגיח בעולם, שאילו היה משגיח היה עושה משפט לעשוקים ונקמה ברשעים; ובהכרח שאינו מביט בעולם השפל. ו"לא יבין אלהי יעקב" - אינו מתבונן במה שקורה כאן. ומהי הכפילות? אלא שבין המכחישים היו שתי כיתות, כמו שמביא הרמב"ם במורה נבוכים בשם הפילוסופים (חלק ג' פרק ט"ז).
הכת האחת הכחישה רק את ההשגחה הפרטית, אבל לא את הידיעה. לדעתם ה' יודע את הכל מצד כלל הדבר, ויש השגחה כללית על קיום המין האנושי, אבל אינו יורד לפרטים ואינו יודע מה קורה עם כל אדם בכל רגע. ומדוע? לפי תפיסתם, כדי לראות פרטים צריך עיניים וכדי לשמוע פרטים צריך אוזניים, ולקדוש ברוך הוא אין כלים גשמיים, ולכן לא ייתכן שידע את הדברים הפרטיים המתחדשים בעולם. תמיד כשקראתי את זה היה הדבר מגוחך בעיניי, אבל זו הייתה התפיסה שלהם. על זה הם אומרים "לא יראה יה" - אין לו כלי ראייה. וראייתם: הרשעים מצליחים ואינם נענשים מיד, סימן שאינו יורד לפרטים, שאילו היה יורד היה רואה מה עשו ומעניש מיד.
הכת השנייה הכחישה גם את הידיעה מן המוקדם אל המאוחר, את הידיעה הכללית מראש. וראייתם מ"עמך ה' ידכאו" ו"אלמנה וגר יהרוגו": אם יש לו ידיעה כללית מראש, מדוע ברא מלכתחילה כאלה שעתידים לעשות מעשים כאלה? כביכול ברא עולם ומשהו התקלקל לו בדרך. לדעתם זו הוכחה שאין הקדוש ברוך הוא קורא הדורות מראש. על זה הם אומרים "ולא יבין אלהי יעקב" - אינו מבין מן המוקדם אל המאוחר לראות מה עתיד להיות, שאילו היה רואה את העתיד לא היה בורא אנשים כאלה. ואת הטענות הללו ואת התשובות עליהן למדנו באריכות בטענות איוב מול חבריו.
בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ׃
הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם־יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט׃
הֲיֹסֵר גּוֹיִם הֲלֹא יוֹכִיחַ הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת׃
"בוערים" הם השוטים שבעולם, כלשון "כסיל ובער", ובער הוא מלשון בעיר ובהמה - האנשים הבהמיים. אומר להם: התבוננו ופקחו עיניכם, עד מתי תמשיכו בסכלותכם ולא תקבלו שכל להבין שהקדוש ברוך הוא יודע הכל. שהרי, אומר הרד"ק, הנוטע אוזן הלא ישמע - איך אתם אומרים שה' אינו שומע ואינו רואה את מעשיכם, והרי הוא עצמו הכין בכם את כלי השמע והראות, הוא נטע בך אוזן שבה אתה שומע ועין שבה אתה רואה. וכי ייתכן שמי שנטע בי את הכוחות האלה, בו עצמו אין את הכוחות הללו?
והרד"ק מביא את משל הרמב"ם: אילו לא היה יודע הנפח או התופר את עניין התפירה ומבין אותה ומצייר אותה בליבו, לא היה עושה את המחט על התכונה הזאת אשר בלעדיה לא תושלם התפירה. יצרן המחט - וכי לא יעלה על הדעת שהוא יודע מה היא תפירה? אם לא, מדוע עשה אותה חדה? מדוע עשה בקצה לולאה שניתן להשחיל בה חוט? היה יכול לייצר מזלג או סכין. אלא ודאי שהוא יודע מה תפקידה של המחט, ויודע שכדי שתיכנס לבד היא צריכה חוד, וכדי שתמשוך אחריה את החוט היא צריכה נקב. כך גם כאן: אילו לא היה עניין הראות ידוע ליוצר, איך היה מייצר בנו עין המסוגלת לראות ואוזן המסוגלת לקלוט את השמע? הרי זה הכלי להשגת הראות וזה הכלי המוכן להשגת השמע.
אני אומר תמיד: אפשר לראות עד כמה העולם התקדם, שכן כשאנו קוראים את דעות הפילוסופים הם נשמעים אנשים רפי שכל, ולמעשה היו אנשים חכמים מאוד, ואתה רואה שהרמב"ם מתעמת איתם. ועם כל זה אתה רואה איזה טיעוני הבל הם מעלים: שהקדוש ברוך הוא אינו שומע ואינו רואה, לפי שאין לו עיני בשר. אלא מה? הכלל שאנו תמיד אומרים תקף גם כאן: האדם רוצה לעשות ככל העולה על רוחו, ולכן הוא ממציא תירוצים וטענות לומר שאין רואים אותו ושה' אינו יודע. הוא בונה לעצמו עולם נוח שבו אפשר לעשות ככל אשר תאווה נפשו, ולשם כך הוא מייצר פילוסופיה ותיאוריה. זה נותן הסבר איך הגיעו למחשבות משונות ולתפיסות מעוותות כאלה.
והמנגנון הזה הוא מנגנון ההגנה של כל הכופרים בכל הדורות. כשלא נוח לכופר שתגביל אותו, בענייני צניעות למשל, הוא בא ואומר לך: זו צורת חיים נכונה, יש אנשים שחיים כך ויש אחרת, ואל תכריח אותי במושגים שלך. לוקחים דבר מעוות, בונים סביבו אידיאולוגיה, והנה זה לגיטימי. בא אדם ומבקש עזרה ופתרון לנטיות לא בריאות שיש בו, ואומרים לו: אתה בריא, הכל בסדר, אפשר אפילו להתגאות בזה. כלומר אין מוציאים אותו מן הסטייה, אלא מוציאים אותו מנקיפות המצפון, ומשכנעים אותו שזו דרך חיים ראויה, ומי שחשב אחרת היה פרימיטיבי ומוגבל, והיום כבר "יודעים". כך היה לעולמים: כל מי שרצה לכפור בנה סביב רצונו אידיאולוגיה, וקרא לה הדרך הנכונה.
המלבי"ם אומר שכאן יש תשובה לטענותיהן של שתי הכיתות. הוא מוכיח ומתווכח איתם: הנה ה' הוא היוסר גויים והוא המלמד אדם דעת, ואתם, הבוערים בעם והכסילים, התבוננו - הנוטע אוזן הלא ישמע? אתם אומרים שאין לו כלים גשמיים לשמוע, ולכן אינו יודע את הפרטים, ואינו יודע מה קורה עם היצורים בכל רגע. והרי כל הפועל כלי מן הכלים, לולא שהפעולה הנעשית באותו כלי מצוירת אצלו, לא היה יכול לעשותו, כדברי הרמב"ם שהביא הרד"ק. אם כן, איך תאמרו שאין לקדוש ברוך הוא שמיעה, והוא הוא שיצר לנו את כלי השמע?
ומוסיף המלבי"ם שכבר ביאר בפירושו לישעיה (פרק כ"ט): "הפככם אם כחומר היוצר יחשב, כי יאמר מעשה לעושהו לא עשני, ויצר אמר ליוצרו לא הבין". אנחנו, בני החומר, משיגים את הדברים בסדר הפוך: תחילה על ידי הכלים החושיים המגושמים, ורק אחר כך נכנסים הדברים אל הכלים הפנימיים, אל המחשבה וההתבוננות. אני צריך קודם את המצלמה החיצונית ואת האוזן. אבל הסדר הנכון והישר, אצל השכל המופשט מחומר, הוא הפוך: הוא שומע את הדבר מפני שהוא משכיל אותו ומבין אותו, ואינו זקוק לכלים מגושמים כלל.
אנשים שעברו חוויות של מוות קליני, ויש היום תיעוד של רבים מהם, גם מאומות העולם, סיפרו על דין ודברים שהיה להם שם, על קרובים שפגשו ועל דברים שנאמרו להם, ותיארו שזה היה בדרך של טלפתיה: דיברתי איתם ושמעתי מה הוא אומר, אבל לא באוזן - זו העברת מחשבות. זו כוונת הדברים: במציאות הרוחנית רואים ושומעים מתוך שמשכילים ומבינים את הדבר. הקדוש ברוך הוא השכיל את מהות הראייה והשמיעה עוד לפני שנטע אוזן ויצר עין, ובזה הוא שומע ורואה בלי להיזדקק לכלים המגושמים. משל למה הדבר דומה: אדם שאינו שומע היטב זקוק למכשיר, ודווקא משום שהוא מוגבל; אבל מי ששומע היטב אינו זקוק למכשירים. הקדוש ברוך הוא משיג את הדברים בשורשם ובפנימיותם, בהשכלה, ולא מתוך עזרים חיצוניים; ואילו אנחנו, בעלי החומר, זקוקים לראייה ולשמיעה כדי להשיג. וזהו "הפככם" - אצלכם הדברים הפוכים, אתם מחשיבים את היוצר לפי המציאות החומרית ואומרים שאין לו אוזן ועין מגושמות, והנוצר אומר ליוצרו "לא הבין".
המלבי"ם מדקדק: אצל הבוער נאמר "בינו", ואצל הכסיל נאמר "מתי תשכילו". הבער, כאמור, הוא מלשון בעיר, נבער מדעת, אדם חסר דעה. הכסיל לעומתו יכול להיות אינטליגנט גדול, דוקטור ופרופסור, ואף על פי כן הוא כסיל - משום שהוא הולך אחר תאוות ליבו.
סיפרתי לכם פעם, לפני כשלושים שנה, כשדבר כזה עוד היה מגיע לידיעה בעיתון, שמשטרת ישראל בחיפה תפסה בארבע לפנות בוקר פרופסור שמפרק את הטאסות מגלגלי מכוניתו של שכנו. שאלו אותו: איך אתה עושה דבר כזה, אתה פרופסור עם משכורת ועם תלמידים באוניברסיטה? אמר להם: זו כבר הפעם השלישית שאני יורד לאוטו בבוקר ומוצא שפירקו לי את הטאסות, אמרתי שהפעם איני קונה - כאשר עשה כן ייעשה לו, פירקו לי ואני הולך לפרק. ומה אתה רוצה מן השכן ההוא, וכי הוא לקח לך? אלא לקחו לי וגמרנו, זו השלמת ציוד. אדוני, אתה פרופסור, אבל אתה כסיל. וכך אפשר לראות אנשים משכילים מאוד היושבים בבית הכלא: הייתה לו תאווה ולא הצליח להתגבר עליה, ואחר כך משפט וסיפורים וכל האלף־בית. אדם עם כמה תארים ומשרה גבוהה, ועם כל זה אין דעת - התאווה מעבירה אותו על דעתו והוא עושה דברים לא הגיוניים.
ועוד מבאר המלבי"ם את ההבדל שבין בינה לשכל. הבינה אינה מגיעה לכל מקום: חוקי החוכמה והעניינים האלוקיים אינם מושגים בבינה. בהתבוננות עצמית איני יכול להגיע למסקנה מה מוסרי ומה אינו מוסרי; אלמלא ירדה תורה ואמרה לי מה לעשות ומה לא, הייתי חושב אולי שעיר הנידחת או מחיית עמלק אינם מוסריים. מי מלמד אותי מוסר? התורה. "ירד אנך" - האנך הוא סוג של פלס, ועליך לבדוק את עצמך מולו. השכל לעומת זאת הוא כוח חד שעובר גם בדברים שאין הבינה שולטת בהם, וכפי שהאריך המלבי"ם במשלי.
לכן מן הכסילים נדרש "מתי תשכילו", שהרי הם בעלי דעה, ומהם יש דרישה גבוהה להגיע עד מדרגת השכל המשיג גם דברים גבוהים. ואילו מן הבוערים, שהם הבהמיים והנמוכים, אין דרישה שישכילו - זה גבוה מדי בשבילם, ואין מקפיצים אדם כמה דרגות מעל מקומו; די להם שיקבלו בינה. נמצא שמכל אחד דורשים לעלות מעט יותר ממקום שהוא נמצא בו.