פרק צ"ד עוסק בטענתם של הרשעים "לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" - כאילו אין הקדוש ברוך הוא משגיח ואין הוא יודע את מעשי בני האדם ואת מחשבותיהם. מכאן ואילך מביא המשורר את ההוכחות להשגחה ולשכר ועונש, ומשם הוא עובר לשאלה הגדולה של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ולביאור מהותם של הייסורים. בשיעור זה נלך על סדר הפסוקים מ"הֲיֹסֵר גּוֹיִם" ואילך.
הֲיֹסֵר גּוֹיִם הֲלֹא יוֹכִיחַ, הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת׃
אומר הרד"ק: אתם חושבים שהשם לא יוכיח אתכם על המעשים הרעים שעשיתם? הרי כך מקובל מדור דור, שהשם מייסר גויים על רשעתם. על הרשעים בדור המבול הביא את מי המבול, והקדוש ברוך הוא שיחת כל בשר מפני רוע מעלליהם. על אנשי סדום המטיר אש וגופרית. אם כן, ב"קורות החיים" שלו כביכול יש כבר הרבה ייסורי גויים - ואתה חושב שאותך הוא לא יוכיח? וכן "הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת": השם הוא שמלמד את האדם דעת - ומי שלימד אותך דעת, לא יידע מה אתה חושב? כיצד אפוא אתה ממשיך במעשיך המקולקלים ואומר שהשם לא רואה ולא שומע? ההיסטוריה מוכיחה שהשם מייסר גויים, ובוודאי שייסר גם אותך; והשם מלמד את האדם דעת, ובוודאי שהוא יודע גם את מחשבותיך.
המלבי"ם מסביר ש"יוֹכִיחַ" הוא מלשון ויכוח. כשאני אומר "אני אוכיח לך" - מתי צריך להוכיח? כשאתה מתווכח איתי ואני מביא לך ראיה. כאן הקדוש ברוך הוא מתווכח עם פועלי האוון ומוכיח להם בשתי דרכים: מצד ש"יֹסֵר גּוֹיִם" - הנה ראו בעיניכם שהוא מייסר אומות; ומצד ש"הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת" - אפילו אדם יחידי. אתה טוען שהשם אינו משגיח על הפרטים? הנה הקדוש ברוך הוא מלמד דעת לנביאים ולחכמים, וכל דעתם באה להם ממה שהשם מלמדם. אם אין השגחה על הפרטים, מניין להם הדעת? ממי קיבל הנביא את נבואתו אם לא מאת השם המלמד אדם דעת? מכאן תכיר שהשם מנהל את עולמו, יודע מה שנעשה כאן, ומשלם לאיש כפי מעשיו. השם שם אותותיו במצרים, וכן בכמה אומות שהצרו לנו נפרע מהן - ובזה תכיר את השגחתו ואת השכר והעונש.
יְהֹוָה יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל׃
מסביר הרד"ק: השם יודע את המחשבות שבני האדם חושבים עליו, "כי המה הבל" - הם חושבים שאצל השם אין ידיעה במחשבותינו, שכביכול אין לו מחשבה ואינו יודע מה אנחנו עושים. וזו הבל גמור. וכי אפשר לייצר דבר בלי מחשבה? אלא ש"לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם". ודאי שיש כאן מחשבה, אלא שאינה כמחשבתנו. משל למחשב: כשאני מחשב שתיים ועוד שתיים, גם המחשב יודע זאת - האם מכאן שמחשבתו כמחשבתי? שנינו הגענו לתוצאה, שנינו מעבדים נתונים, אבל אין זו אותה מחשבה כלל. כך גם כשמדברים על מחשבתו של הקדוש ברוך הוא: ודאי שיש, אבל מפני שאני יודע כיצד מחשבתי פועלת אין ללמוד מכך כיצד מחשבתו פועלת. ולומר שאין מחשבה כלל - זה הבל, שהרי שום דבר לא נברא בלי מחשבה. מחשבה פירושה לחשוב על הדבר, לתכננו ולהוציאו אל הפועל.
אצלנו המחשבה קודמת למעשה, וגם ברת חרטה: חשבתי והתחרטתי. אצל הקדוש ברוך הוא המחשבה היא כבר המעשה, וכמו שאומר הרמב"ם - הוא ומחשבתו ודעתו אחד. אצלנו אפשר לומר "חשבתי כך וכעת אני חושב אחרת", משום שאני לא השתניתי אלא המחשבה השתנתה; אבל אצלו יתברך, הואיל והוא ומחשבתו אחד, כשם שהוא אינו משתנה כך אין מחשבתו משתנה. אין אצלו "חשבתי כך ונתברר לי אחרת", "ידעתי כך ונודע לי אחרת". ולהבין זאת באמת - איננו מבינים. אנחנו יכולים רק לומר את מה שהשם מסר לנו להשיג באלוקות; וכדברי הרמח"ל, כל ידיעותינו באלוקות הן ממה שהשם גילה לנו, ואין לחשוב שאנו משיגים בו באמת, שכן כל מה שלא גילה לנו - ודאי שאין לנו בו השגה.
עוד הסבר מביא הרד"ק: "יְהֹוָה יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל" - השם יודע מה אתה מתכנן, ובסופו של דבר כל תוכניותיך הבל, משום שהוא יודע אותן ומשבש אותן. הפלסטיני מכין מטען גדול - ועולה איתו בסערה השמיימה. היו לו מחשבות, היו לו תוכניות, אבל "המה הבל". אינך יכול להוציא את מחשבתך אל הפועל, כיוון שהקדוש ברוך הוא יודע את המחשבה והחליט לסכל אותה.
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ, וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ׃
רש"י אומר: אשרי הצדיקים המעונים תחת ידיכם, ובלבד שיהיו עוסקים בתורה ובמצוות. העולם הזה הוא עולם העמל והיגיעה, ואשריהם של הצדיקים המעונים, שעל ידי כך הם מכפרים על הדור ומתקנים אותו - אבל כל זה בתנאי שיהיו עוסקים בתורה: "אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ", שעדיין הוא עוסק בתורה. וזה כדברי הגמרא בעניין ייסורים של אהבה - ייסורים שאין בהם ביטול תורה. אבל אם הייסורים עוכרים אותו ואינו יכול לעסוק בתורה, אין אלו ייסורים של אהבה.
הרד"ק מבאר את הפסוק כתשובה לטענת הרשעים: אם אתם כל כך צדיקים והגונים, כיצד זה שמאות ואלפי שנים אתם נתונים בגלות? אם אתם עם השם וההולכים בדרכיו, ואנחנו הגויים - "כמר מדלי וכשחק מאזניים נחשבו" - ואנו ממרים את פי השם, כיצד זה שאנחנו יושבים במנוחה ואתם סובלים? על זה אנו משיבים: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ" - השם באהבתו אותנו מייסר אותנו. ואם תשאלו מניין לנו הרז הזה, מניין אנו יודעים שהייסורים באים מאהבה? על כך נאמר "וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" - את זה לימד אותנו השם בתורה עצמה: "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ", ו"לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ". מן התורה למדנו שמי שהשם מייסרו - הדבר מוכיח שהשם חפץ בו ואוהב אותו, ושהייסורים הללו הם לטובה.
"כאשר ייסר איש את בנו" הוא המשל הקלאסי להבנת העניין. אם יבואו ויאמרו לך שהבן שלך והבן של השכן עושים למטה בלגן שלם, ואתה תרד ותיקח דווקא את הבן שלך ותעניש אותו - יאמר לך: אבא, למה רק אני? גם הבן של השכן! והתשובה: למה רק אתה? כי אותך אני אוהב, כי אתה הבן שלי. מעבר לכך שאיני רוצה להסתבך עם השכן ואיני יודע איך זה ייגמר - אתה חשוב לי. ומי שחשוב לי, חשוב לי שיתנהג כבן אדם, חשוב לי לחנך אותו, חשוב לי לראות שיפתח מידות טובות. לכן דווקא הוא מקבל את העונש - כי הוא חשוב לי.
הדבר הגרוע ביותר הוא כשהמורה מאבד עניין באחד התלמידים. יעשה מה שיעשה - עזוב, הוא כבר "אחרי ייאוש". הוא כבר לא מעניש אותו, כבר לא מבקש ממנו כלום. זה המצב הנורא ביותר, שהרי סימן שאיבד ממנו כל תקווה. אבל אם הוא עדיין מעניש אותו, עדיין אומר לו "תביא את המחברת", "אני רוצה לראות שעשית שיעורי בית", "תביא לי אישור מהמנהל" - סימן שעדיין יש ממנו תקווה, עדיין יש ממה לצפות. אבל זה שאומרים עליו "עזוב, גמרנו, אין עם מי לדבר, אין הורים, אין נכונות" - לא הכין שיעורים, לא הגיע למבחן, ולא מעניין איש. מצב נורא. וכאשר הקדוש ברוך הוא עדיין מגלה כלפינו אכפתיות - במה זה ניכר? בכך שהוא מייסר אותנו. זו ההוכחה שבאמת אכפת לו מאיתנו, שאם לא כן - למה שימשיך לרדוף אחרינו?
זו גופא הייתה טענת הנוצרים, שכבר הזכרנו כמה פעמים: שהשם מאס בעם ישראל, ולכן, כיוון שהרגו את אותו האיש שראשי התיבות שלו ימח שמו וזכרו, נגזר עליהם להיות מעונים ונרדפים. אלא שהטענה הזו הופכת את השם כביכול לאכזרי גדול - איך אפשר לומר דבר כזה? אם מאסת במישהו, מדוע אתה רודף אחריו? מאסת בו - זרוק אותו ונגמר. אדם שגירש אישה רעה מאוד, וכי הוא ימשיך לרדוף אחריה כל החיים, לחפש את צרתה ולייסר אותה? (אמנם בקורונה דיווחו על אחד שהכניס אישה שש פעמים לבידוד דרך איכון הטלפון, עד שהתברר שזה הגרוש שלה שישב על המערכת - היא הייתה סגורה בבית, בלי שום מגע עם חולה, והוא רק הכניס אותה שוב ושוב לבידוד. אבל אלו שרוטים, השם ירחם.) באופן הרגיל, מי שאין לך עניין איתו - לאן תרדוף אחריו? עד מדי וכוש? מה יש לי ממנו? אם כן, עצם זה שהקדוש ברוך הוא עוד מייסר אותנו ומעורר אותנו - פירושו שהוא אומר: יש לי עניין בכם, אני עדיין מעוניין בכם, אני עדיין מצפה מכם, יש לי תקוות מכם. זה מוכיח שהקדוש ברוך הוא רוצה אותנו וחפץ בנו.
הרד"ק מביא בשם אביו הסבר נוסף ל"וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ": על ידי הייסורים עצמם השם מלמד אותנו דעת ותורה לחזור אליו בלבב שלם. הייסורים הם תורה שלמה הצריכה לימוד - כיצד מתקרבים אל הקדוש ברוך הוא על ידי הייסורים הללו.
לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע, עַד יִכָּרֶה לָרָשָׁע שָׁחַת׃
המלבי"ם מסביר שכאן פונה הכתוב להשיב על שאלת צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. התבונן וראה: הצלחת הרשע היא כמו עשב - "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב" - הם יציצו ויפרחו, אך הדבר ממהר את קיצם, ואחריתו עדי אובד, "וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ". הצדיק לעומתו, על ידי הייסורים שהוא מקבל כאן בעולם הזה, ניצל מן האובדן הנצחי. שישים שנה, שבעים שנה - כמה כבר החיים כאן? האדם סובל כאן ייסורים, וזה מציל אותו מן האובדן הנצחי. וזהו "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ", ומה מטרת הייסורים? "לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע" - שכשיגיעו ימי הרע, ימי המוות והאבדון, יהיה לו שקט ולא יהיה לו גיהנום. ומהם אותם ימי רע? "עַד יִכָּרֶה לָרָשָׁע שָׁחַת" - לרשע נכרית שחת כשהוא מת, ואילו הצדיק - תייסרנו יה כאן בעולם הזה כדי שיהיה לו שקט לאחר המוות.
ו"וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" הוא, לדעת המלבי"ם, מאמר מוסגר, והוא הולך כאן בכיוונו של הרד"ק: דבר זה למדנו מן התורה. והיכן? "וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ" - הנה אתה רואה שהשם משלם לשונאיו אל פניו, כאן בעולם הזה, כדי להאבידו מן העולם הבא, כדברי התרגום שם. אם כן, מה אתה מקשה קושיות של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? כבר בתורה יש על כך תשובות. כבר בתורה למדנו ש"אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ", והמגמה היא "לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע" - לכן משלמים לו כאן על מעט העבירות שעשה.
אפשרות נוספת מביא המלבי"ם, על דרך שדלתות הכתוב מקבילות - הפסוק הראשון מתחלק לשניים וגם השני, וחלק א' שבכאן כנגד חלק א' שבפסוק הבא, וחלק ב' כנגד חלק ב'. לפי זה: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ" - מה מטרתם? "לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע". ו"וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" - המשכו: "כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהֹוָה עַמּוֹ". מן התורה למדנו שהקדוש ברוך הוא אינו נוטש אותנו, שכרת איתנו ברית, והברית הזאת נצחית.
בספר "תהילות מהרי"ץ" מובא רמז נאה, הקשור גם לפרשת השבוע. רש"י אומר שכאשר נשלח יהושע, התפלל עליו משה: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" - יָ-הּ יושיעך מעצת מרגלים. ומביא בשם המהר"ם מפרמישלן, רבי מאיר מפרמישלן, על הפסוק שלנו "יְהֹוָה יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל": "יודע" הוא לשון שבירה והכאה, כמו "וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת" - הכה בהם את אנשי סוכות בקוצים. כלומר: כאשר אדם מצייר במחשבתו את שם י-ה, הוא שובר בזה את כל המחשבות הרעות. "יְ-הּ יודע מחשבות אדם כי המה הבל" - מחשבות ההבל, שהן המחשבות הרעות והזרות, שם י-ה מכה בהן ומבטלן.
ומוסיף הרב שם: שם י-ה מורה על מידת הדין. כבר הסברנו כמה פעמים ששם הוי"ה ברוך הוא הוא חסדים ושם אלוקים הוא דינים, ואילו בקיצור השם הדבר מתהפך: אם הוי"ה חסדים - י-ה דין; ואם אלוקים דינים - ק-ל רחמים, כמו "ה' ה' ק-ל רחום וחנון" שבי"ג מידות הרחמים (ועל פי זה הסברנו פעם "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה קֵ-ל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'", ואין כאן מקום להיכנס לזה). והנה לצדיקים יש כוח להפוך מידת הדין למידת רחמים, ולפיכך אין הם צריכים את כל שם הוי"ה - די להם בשם י-ה כדי להינצל מן העבירה. ולכן מסר משה רבנו ליהושע דווקא את שם י-ה: "יָ-הּ יושיעך מעצת מרגלים". אם תבוא אליך מחשבה רעה להצטרף למרגלים ולהשתתף בעצתם - תהרהר בשם י-ה. ואם תאמר, הרי י-ה דין הוא? צדיקים מהפכים מידת הדין למידת רחמים, ודי בכך לבטל את המחשבה הרעה.
ולפי זה מתבאר המשך הפסוק: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ". מיהו "הגבר"? המתגבר על יצרו, החכמים והצדיקים שיש בהם עוז התורה. "תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ" - די בשם י-ה לבדו לייסרו, לתת לו מוסר ולשומרו, לבטל אצלו את המחשבות הרעות ואת העצות הרעות; אין הוא צריך "ה' יודע מחשבות אדם", די לו בשם י-ה. ומניין למדנו זאת? "וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" - ממה שאמר משה ליהושע, "יָ-הּ יושיעך מעצת מרגלים". הנה בתורה למדנו שדי בשם י-ה להושיע מעצה רעה.
ודברי פי חכם חן, ועוד מסבירים כאן בדרך רמז. הגמרא אומרת שמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה: אדם שתכנן לעשות רע, תכנן לגנוב ולא גנב - אין הקדוש ברוך הוא מחשיב לו את המחשבה הרעה כמעשה. אבל זה דווקא במי שאין זה מקצועו; אם זהו אדם שתמיד גונב, והפעם רק נתונים סביבתיים מנעו זאת - ראה שוטרים בסביבה והחליט ללכת לישון - דנים אותו בשמיים כמי שגנב. הרבה אינם יודעים זאת, אבל זו גמרא מפורשת: אדם המתייצב על דרך רע, אפילו תכנן לחלל שבת ונאנס ולא עשה - גזרו עוצר, קורונה, איש אינו יוצא מביתו - דנים אותו כאילו נסע בשבת והדליק מנגל ועשה הכול, כי "דַּרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ".
ומדוע בסתם ישראל אין הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה רעה למעשה? מפני שישראל מתייצבים על דרך טוב, וסתם ישראל אדם הגון הוא, וכנראה שכשהיה מגיע למעשה היה פורש. אבל באותו אדם שאנו רואים שמתייצב על דרך רע - שם דנים אותו גם על המחשבה. וזה גם החילוק בין ישראל לגויים: אצל הגויים השם כן מצרף מחשבה למעשה, לפי שהם מתייצבים על דרך רע, ואי אפשר לומר שסתם דעתו לטוב ורגע לפני כן היה פורש. ואילו במחשבה טובה לא נאמר חילוק, אלא תמיד השם מצרפה למעשה: אדם רצה לעשות טוב ונאנס ולא עשה - כיוון שהתעוררה בו כבר המחשבה הטובה, מן הסתם היה עושה. אצל הגוי אי אפשר לומר "מן הסתם היה עושה", אבל אצל יהודי אנו אומרים: התעורר בו הניצוץ היהודי ורצה לתת, אלא שנאנס.
אמנם יש שני דברים שבהם דן הקדוש ברוך הוא את האדם על עצם המחשבה. האחד - עבודה זרה, "לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם", אפילו על מחשבה שבלב. והטעם פשוט: אם אדם אומר בליבו "אין אלוקים", וכי הוא צריך לקחת צלם ולעבוד אותו כדי להיות כופר? עצם המחשבה שבלב היא כבר המעשה. והשני - מחשבת עריות, "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", שהאדם מצווה שלא לתור אחרי מחשבות ליבו ולא להרהר הרהורים רעים ביום שלא יבוא לידי טומאה בלילה. בשני אלו המחשבה עצמה נחשבת מעשה רע שדנים עליו.
מאידך גיסא אומרים חז"ל על "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" - מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה. כלומר, מן הצדיקים הוא תובע גם על מחשבה שאינה טובה. ובזה מיישב הבן איש חי את הכתוב "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא": כתוב שהצדיקים עוברים דרך הגיהנום כדי להוציא משם את נשמות הרשעים השייכות לשורשם ולתקנן. ושואל הבן איש חי: מדוע מגיע לו לצדיק לעבור שם? הלוא ודאי היה טוב לו יותר שילך ישירות לגן עדן. ומשיב: לא ייתכן שהצדיק לא חטא במחשבה - וכי לא היה לו אפילו הרהור רע, אפילו רצון לעבירה שנצרך להתגבר עליו? ודאי שהיה. ועל המחשבה הזאת הקדוש ברוך הוא תובע אותו, שכן מן הצדיק נתבעים כחוט השערה. ומה העונש הראוי על מחשבה לעשות רע שלא יצאה אל הפועל? גיהנום ממש אינו מגיע לו, שהרי לא עשה רע. אלא מה? חשבת לעשות רע - עכשיו תחשוב שלוקחים אותך לגיהנום. מחשבה כנגד מחשבה. בסוף לא תהיה בגיהנום, אבל על עצם המחשבה מביא לו הקדוש ברוך הוא שיחשוב שהוא הולך לגיהנום, וייפול ליבו ויהיה לו פחד - ובזה כבר יתכפר לו בלא שיקבל את הגיהנום עצמו.
ואגב, שהצדיקים מוציאים נשמות מן הגיהנום - כמו המעשה של רבי מאיר באלישע בן אבויה, שאתה רואה שיש אפשרות להוציא (ועיין במכתב מאליהו, ומסרנו על כך שיעורים, באיזו דרך נעשה הדבר וכיצד אפשר להוציא אחר מן הגיהנום). וכן אצל דוד המלך: "אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְּנִי אַבְשָׁלוֹם" שבע פעמים - הוציאו מן הגיהנום והכניסו לגן עדן. והסברנו שם שהעניין היה על ידי לימוד זכות: דוד אמר שהקדוש ברוך הוא כבר גזר עליו "וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת", ואם כן אבשלום אינו אשם כל כך, שהשם אינה את הדבר לידו בגלל חטאו של דוד. ולכן התפלל עליו והוציאו מן הגיהנום - אף שבאמת אין כוח לאבות להוציא את בניהם, שהרי כתוב שאפילו אברהם אינו יכול להוציא את ישמעאל מן הגיהנום ויצחק אינו יכול להוציא את עשיו. אלא שכאן היה זה מכוח לימוד הזכות שהוא עצמו לא היה אשם בדבר. וזהו הכלל: אבא לא מזכה ברא, ברא מזכה אבא - שהבן הוא המשכיות של האב, ולכן הוא מזכה אותו וכאילו האב עשה, אבל האב אינו המשכיות של הבן.
וזהו שרמוז כאן בפסוקים. "יְהֹוָה יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל" - אין הקדוש ברוך הוא מצרף את המחשבה הרעה של האדם למעשה, מפני שמחשבה רעה היא הבל, אין בה ממש, שהרי עדיין לא יישם אותה ולא הוציאה אל הפועל. אבל "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ" - אשרי האדם שאתה מייסר אותו אפילו על מחשבה רעה, שזה מורה שהוא בעל מעלה, שהוא צדיק, שאתה מדקדק עימו אפילו על המחשבה. ומתוך כך ניכר שהאדם הזה הגון באמת, ומכוח זה יזכה ל"לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע עַד יִכָּרֶה לָרָשָׁע שָׁחַת" - הקדוש ברוך הוא יזכה אותו בזיכוך גדול, לעולם שכולו טוב, לעולם שכולו ארוך.
הפסוקים משיבים לטוענים שאין השגחה: ההיסטוריה של ייסורי האומות מוכיחה ש"הֲיֹסֵר גּוֹיִם הֲלֹא יוֹכִיחַ", והדעת שהשם מלמד לנביאים ולחכמים מוכיחה שהוא משגיח אף על הפרטים ויודע אף את המחשבות. "יְהֹוָה יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל" - הטענה שאין לו ידיעה היא הבל, ותוכניות הרשעים עצמן הבל, שכן הוא יודען ומסכלן. ומכאן לתשובת הכתוב על צדיק ורע לו: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ" - הייסורים הם אות אהבה ואכפתיות, כאב המייסר את בנו וכמורה שעדיין תולה תקווה בתלמידו, ומטרתם "לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע" ולהצילו מן האובדן הנצחי, בעוד הצלחת הרשע ממהרת את קיצו. ובדרך הרמז: די לצדיק בשם י-ה לשבור את המחשבות הרעות, כפי שלמדנו מן התורה - "יָ-הּ יושיעך מעצת מרגלים".