פרק כ בספר שופטים הוא פרק המשך ישיר למעשה פילגש בגבעה. כלל ישראל מתכנסים לברר את המעשה הנורא, לשמוע את בעל המעשה, לשלוח שימוע לשבט בנימין, ולבסוף לצאת למלחמת אחים קשה ומרה. הפרק מעורר שאלות עצומות: כיצד מי שיוצא לקנא קנאת ה' נופל פעמיים בקרב? ומה משתנה ביום השלישי? נלך על סדר הפסוקים בעקבות המלבי"ם ושאר המפרשים.
וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל ה' הַמִּצְפָּה. וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל הָעָם כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בִּקְהַל עַם הָאֱלֹהִים אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי שֹׁלֵף חָרֶב.
כל בני ישראל מתאספים כדי לראות כיצד מטפלים בצרה ובבעיה הנוראה שנעשתה על ידי שבט בנימין. "לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע" - הכתוב מדגיש דן, לומר לך שגם שבט דן, שבתוכו היה פסל מיכה, על דבר כזה נורא לא היה יכול לעבור בשתיקה, וכולם באים אל ה' המצפה.
"פִּנּוֹת כָּל הָעָם" - חשובי העם. כמו שאנו אומרים "פינות צבאות, רוממי שדי", השרים החשובים של הצבאות, וכמו "היתה לראש פינה" - פינת המגדל היא המקום החשוב, וכמו הנחת אבן הפינה, האבן החשובה. פינה תמיד מסמלת חשיבות. "בִּקְהַל עַם הָאֱלֹהִים" - הם נקהלו מפני שהם עם האלוהים, ואינם יכולים להרשות שתיעשה עוולה כזאת; באו לקנא על כבוד ה'. "אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי" - לא באו רוכבי סוסים, אלא רגלי, לקנא קנאת ה' וללכת ולהילחם כנגד עושה העוולה.
וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי בִנְיָמִן כִּי עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּה וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבְּרוּ אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת.
הכתוב מתאר שבני בנימין שמעו שכלל ישראל התאספו למצפה, ושמעו גם שמתחילים לחקור ולשמוע מבעל המעשה עצמו את השתלשלות האירועים. הם שומעים את כל התיאור, ואינם עושים מאומה. היינו מצפים שיבערו את הנגע, שישפטו את הפושעים, או לפחות שיבואו לאספה כדי להצדיק את עצמם. והם אינם עושים כן.
ולמה בכלל צריך לשוב ולשאול "איכה נהיתה"? הרי כשקיבל כל אחד את נתחי האישה היה ברור שנעשה כאן מעשה עוולה, והסיפור סופר. אומר המלבי"ם: יש כאן כמה פרטים שיכולים לשנות את כל התמונה. אם מדובר באנשים יחידים שאנסו אישה, ואף שמתה מחמת בעילתם, אין בכך צידוק לצאת למלחמה שבה כלל ישראל הולכים להרוג אנשים. זה מעשה עוולה, וצריך לשפוט את הפושעים, אבל אין הולכים להכחיד שבט בגלל מעשה פשע מקומי. ולכן חשוב מאוד לשמוע את הפרטים.
ייתכן שאותה אישה זינתה קודם לכן, וממילא איננה בגדר אשת איש, ואסורה על בעלה, ומדובר באישה שאינה צנועה - ועל זו לא נלך להילחם. ייתכן שהיתה פנויה באותה שעה, כפי שנראה לקראת סוף הדברים בביאור הרמב"ן, וממילא העוון קל יותר. ייתכן שמתה מחמת הקור. ויש מן המפרשים שאומרים שאולי היה לו דין ודברים איתם, והוא הצר להם וציער אותם, ומה שעשו הם עשו בתגובה. בקצרה: עד כמה שהמעשה חמור, הפרטים יכולים לשנות את ההתייחסות של כולנו. אם אנחנו הולכים להילחם על העניין, בואו נשמע שיש כאן באמת סיבה מוצדקת.
וַיַּעַן הָאִישׁ הַלֵּוִי אִישׁ הָאִשָּׁה הַנִּרְצָחָה וַיֹּאמַר הַגִּבְעָתָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן בָּאתִי אֲנִי וּפִילַגְשִׁי לָלוּן.
"הָאִישׁ הַלֵּוִי" - לשון חשיבות, לומר לך שמדובר באדם חשוב, כפי שראינו לעיל בדברי הרלב"ג, שחמיו השתדל מאוד לכבדו לפי שהיה אדם חשוב. "אִישׁ הָאִשָּׁה הַנִּרְצָחָה" - שני דגשים: ראשית, שלא תאמר שהיתה פנויה או שהיתה אסורה לו משום שזינתה תחתיו, שהרי נאמר "ותזנה עליו פילגשו", וכבר ביארנו שם שאין זה כפשוטו. לכן הוא מדגיש "איש האישה" - היא אשת איש לכל דבר, הוא בעלה לחלוטין והיא מותרת לו. ושנית, "הנרצחה" - לא מתה מחמת הקור; המעשה הזה הוא מעשה רצח.
מכאן ואילך הוא יוצר זיקה מכוונת בין מעשה בני בנימין למעשה סדום, ונותן כמה דימויים שיחריפו את יחסם של בני ישראל אל המעשה. "בָּאתִי אֲנִי וּפִילַגְשִׁי לָלוּן" - מה הדגש על "ללון"? זה מזכיר את מעשה סדום: "סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם, ויאמרו לא כי ברחוב נלין". גם אנחנו באנו רק ללון, בסך הכל, ובואו וראו מה קרה כאן.
וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת הַבַּיִת לָיְלָה אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג וְאֶת פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת.
"וַיָּקֻמוּ עָלַי" - שלא תחשבו שהיה לי עסק קודם עמם; פתאום קמו עלי. "בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה" - שלא תאמרו שהיו יחידים, אלא נכבדי העיר, בעליה, ובפרהסיה. נקודה זו אינה לגמרי ברורה, שהרי לעיל ביאר המלבי"ם שהיו "בני בליעל", כלומר מן השוליים של החברה ולא האנשים המרכזיים. ייתכן שהוא רוצה להגדיל את העוולה ולכן אמר "בעלי הגבעה"; ייתכן שלא הכיר אותם וסבר שהם בעלי העיר; וייתכן שכך היה באמת, אלא שאותם בעלי הגבעה היו אנשי בני בליעל, אנשים נוראים במידותיהם ובטבעיהם.
"וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת הַבַּיִת לָיְלָה" - זה בדיוק מזכיר את מעשה סדום: "ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית". אלא שלמעשה הם נסבו את הבית, כפי שביאר המלבי"ם שם את ההבדל, ושוב אנו רואים אותו מנפח מעט את התיאור כדי להגדיל את העוולה. "אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג" - הם רצו לעשות לי מה שעשו לפילגשי, ואם פילגשי מתה, ואישה דרכה בכך, איש שאין דרכו בכך על אחת כמה וכמה. ולא תאמר "דימו - הרי נשאר במחשבה, מה הרעש?", שהרי המחשבה הרעה לא נשארה בגדר מחשבה: את פילגשי עינו והרגו. עינו אשת איש, ומכך שעינו אותה אתה מבין שמה שקרה לה היה צריך לקרות לי, ותשכיל בחומרת הדברים. ועוד: לקחו אותה בעל כורחה, וזה חמס גדול בפרהסיה, כדברי האברבנאל.
וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי וָאֲנַתְּחֶהָ וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל.
המעשה עצמו הוא זימה, ומאחר שנעשה ברבים ובדרך של כפירה, הוא "נבלה" - נבלה שמטילה כתם על כלל ישראל.
הִנֵּה כֻלְּכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָבוּ לָכֶם דָּבָר וְעֵצָה הֲלֹם.
מה הדגש ב"כֻלְּכֶם"? לפי שבימים ההם אין מלך בישראל. כשיש מלך, יש בכוחו לפעול פעולות גם לא על פי כללי החוק והתקשיר; המלך פורץ לו גדר ואין מוחה בידו. כך אנו רואים אצל דוד המלך במעשה בת שבע: כשנתן הנביא שואל אותו מה דינו של העשיר שלקח את כבשת הרש, הוא משיב "בן מוות האיש", ואת הכבשה ישלם ארבעתיים. והיכן ראינו שדנים אדם במיתה על גזל, ובלי עדים ובלי כלום? אלא שבדין המלך, כשהמלך רואה עוולה גדולה הוא יכול לעשות דין כפי שירצה, גם אם אין עדים כראוי וגם אם אין את כל כללי המשפט - זהו כוחו של מלך.
וזה מה שאומר להם: אין לנו מלך, אבל "הנה כולכם בני ישראל" - כשכל בני ישראל כאן, יש לכם כוח כשל מלך. שהרי מדוע יש למלך כוח? מפני שכל כוחו נתון לו מן העם; וכאן, כשכל העם נמצא, הכוח בידיכם. "הָבוּ לָכֶם דָּבָר וְעֵצָה" - קודם כל "דבר", פסק דין: מה אתם אומרים על מעשה הנבלה הזה. ואחר כך "עצה", כי לאחר שפוסקים את הדין צריך לראות באיזו דרך מוציאים אותו אל הפועל.
וַיָּקָם כָּל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד לֵאמֹר לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ. וְעַתָּה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה לַגִּבְעָה עָלֶיהָ בְּגוֹרָל.
למה הכפילות? אומר המלבי"ם: "לא נלך איש לאהלו" - להישאר שם; "ולא נסור איש לביתו" - שהרי "לסור" משמעו זמנית. אולי רק נסור הביתה, נביא מעט אוכל, נתארגן ונחזור? לא, גם זאת לא נעשה.
"עָלֶיהָ בְּגוֹרָל" - בעבור הגבעה, לבער ממנה את החוטאים, נעשה עתה גורל. שהרי אם מתכוננים לצאת לקרב ולא התארגנו, צריך שאנשים ילכו ויביאו אוכל וכלכלה, שהקרב עלול להימשך.
וְלָקַחְנוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים לַמֵּאָה לְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמֵאָה לָאֶלֶף וְאֶלֶף לָרְבָבָה לָקַחַת צֵדָה לָעָם לַעֲשׂוֹת לְבוֹאָם לְגֶבַע בִּנְיָמִן כְּכָל הַנְּבָלָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל.
נטיל גורלות, ועל כל מאה יצאו עשרה, ותפקידם להכין צידה לעם, כדי שנוכל לבוא לגבע בנימין ולהיפרע מהם על הנבלה אשר עשה בישראל.
וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים.
אל איזו עיר? אל המצפה. ולמה, והרי כבר נאמר שנאספו? אלא שהם צריכים להכין צידה ולשלוח שלוחים, וכל העניין לוקח זמן. האנשים ילכו ויביאו צידה, ואנו אמרנו שלא נחזור הביתה כדי שכל העניין לא יתמוסס. לכן נשארים כאן, מרוכזים כאיש אחד חברים בעיר, ולאחר שיביאו את הצידה ואת כל הצורך נוכל לצאת לקרב.
וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל שִׁבְטֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם.
יש עוד סיבה לעיכוב: שולחים שלוחים לבני בנימין ועושים להם שימוע. לפני שיוצאים לקרב ולפני שאתם נותנים את הדין, רוצים לשמוע מה יש לכם לומר. "בְּכָל שִׁבְטֵי בִנְיָמִן" - והרי בנימין שבט אחד? מבאר המצודת דוד: משפחות בנימין, שהשבט קרוי משפחה, וממילא משפחה גדולה נקראת אף היא בשם שבט.
אומר המלבי"ם: "מָה" כאן אינו לשון שאלה, שהרי הם כבר שמעו מה קרה, אלא לשון תמיהה וגודל - עד כמה גדולה ונוראה הרעה הזאת. "אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם" - מאחר שנהייתה בכם, מתפקידכם לבער את החוטאים, שהרי לכל שבט היה בית דין של שבטו. אז תפעלו, עשו משהו לבער את החוטאים.
וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא אָבוּ בִנְיָמִן לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
"תנו את האנשים" - ואז הרעה תסולק מכם, שהרי ביערתם את הרע מקרבכם והוצאתם את החוטאים, וממילא אינכם קשורים לעניין. אלה שפשעו, אותם תמסרו לנו. "וּנְבַעֲרָה רָעָה" - כולנו נבער את הרעה יחד עמכם. ועם כל זה, בואו וראו רעתם של בני בנימין: ראשית, אינם מוציאים את החוטאים, שהוא הדבר המתבקש; ושנית, הם מתקבצים למלחמה, ובכך מוסיפים שמן למדורה. הם אף אינם מגיבים בדברים, אלא: אתם פונים אלינו בבקשות? גיוס כללי, והולכים לשדה הקרב.
נשים לב: "וְלֹא אָבוּ בְּנֵי בִנְיָמִן" - המילה "בני" נקראת אך אינה כתובה. המנחת שי, דקדקן המקרא, שואל מדוע כאן היא קרי ולא כתיב, ומזכיר שיש עוד עשר מילים כאלה בתנ"ך שקוראים אותן ואינן כתובות במפורש. והוא מבאר: מפני שבמה שעשו כאן, אינם ראויים להיקרא "בני בנימין". בנימין הוא בנימין הצדיק בן יעקב; אתם בנימין, אבל אינכם בני בנימין. כביכול בנימין נפרד מהם, שאינם בנים לבנימין האב, שהיה צדיק.
ואם תשאל, מדוע בכל שאר הפרק הוא מכנה אותם "בני בנימין"? על כך הוא אומר שנתן להם תקווה: אם תחזרו בתשובה, תהיו שוב ראויים להיקרא בני בנימין. אך במקום אחד הזכירם בלי "בני", לומר להם שהמעשה שעשיתם מנתק אתכם מן הקשר לאביכם בנימין הצדיק.
וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא מֵהֶעָרִים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה הִתְפָּקְדוּ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר.
בני בנימין נאספים מן הערים הגבעתה ומוכנים לקרב. חשוב לשים לב למספרים, כי תהיה לנו מהם נפקא מינה בחשבון הנופלים: עשרים ושישה אלף איש שולף חרב, ומלבדם שבע מאות איש בחור, כלומר הנבחרים.
מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כָּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא.
"אִטֵּר יַד יְמִינוֹ" - "אטר" מלשון אטום, שיד ימינו אטומה וכביכול אינה מתפקדת במלואה, אלא הוא שמאלי ויד שמאלו היא המתפקדת. והיו קולעים באבן למרחוק אל חוט השערה ולא מחטיאים. "מחטיא" קשור לעניין החטא, שחטא פירושו חיסרון. זהו מקורה של המילה "חטאים": אדם שיש בו חיסרון בעבודת ה' הוא חוטא. וכן מצאנו אצל שלמה, שאמו אומרת "והייתי אני ובני שלמה חטאים", וכוונתה שנפסיד את המלוכה, נהיה חסרים את המלוכה. אז חטא הוא חיסרון, ומי שמחטיא את המטרה החסיר אותה, לא כיוון בדיוק אל מרכזה.
ומה הייחודיות של איטר יד ימינו? צריך לדעת שבזמנם דרכם היתה להילחם פנים אל פנים בחרבות. כשאני מולך ואתה יודע שדרך הקרב שלי היא שהחרב בימין, אתה יודע להישמר ממני. אבל אם פתאום אני שולף את החרב בשמאל, אתה פחות מוכן לזה, וממילא הסיכוי לפגוע בך גדול יותר. לכן היתה מעלה בקרב לאנשים שמאליים.
אגב, זו גם הסיבה שבאנגליה הכבישים בנויים הפוך. אצלנו כל אחד נוסע בצד הימני, ואצלם להיפך, הוא נוסע בצד השמאלי וזה שממולו בצד השמאלי שלו. מדוע? זה מתקופת האבירים, שהיו יוצאים בשריון קשקשים עם רמחים וחרבות ותמיד מוכנים לקרב, כדי שאם מישהו יבוא ממולו יהיה מוכן לשלוף מיד את החרב ולדקור אותו. שכן אם הבא ממולי נמצא בצד שמאל, קשה לי יותר לתקוף אותו כששולף אני את חרבי; אבל אם הוא בא ממולי בצד הימני שלי, הוא מיד נמצא לנוכח חרבי. מכל מקום, נדע שיש מעלה למי שהוא שמאלי, מפני שהוא יכול להפתיע את הלוחם שמולו שאינו מוכן לכך.
וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הִתְפָּקְדוּ לְבַד מִבִּנְיָמִן אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב כָּל זֶה אִישׁ מִלְחָמָה.
לאיש ישראל היה יתרון מספרי עצום: ארבע מאות אלף איש מול עשרים ושישה, עשרים ושבעה אלף. אין כאן שום פרופורציה.
וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה בַתְּחִלָּה.
הם שואלים באורים ותומים מי יעלה בתחילה, והתשובה: יהודה בתחילה. ואז יוצאים לקרב.
וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הַגִּבְעָה וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה.
עשרים ושניים אלף איש מתו מבני ישראל ביום הראשון של הקרב. וכדי שנבין את השיעור: כמעט כל מלחמות ישראל מאז פרוץ המדינה ועד היום, כולל כל הפיגועים וכל מה שהשם ירחם, מדובר בין עשרים ושניים לעשרים וארבעה אלף איש. וכאן, ביום אחד, יהודים הורגים יהודים - עשרים ושניים אלף איש.
וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' עַד הָעֶרֶב וַיִּשְׁאֲלוּ בַה' לֵאמֹר הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ אֵלָיו.
וַיֵּצֵא בִנְיָמִן לִקְרָאתָם מִן הַגִּבְעָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּשְׁחִיתוּ בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה כָּל אֵלֶּה שֹׁלְפֵי חָרֶב.
ביום השני שוב שואלים ומקבלים תשובה חיובית, ושוב נופלים שמונה עשר אלף. כבר מדובר על ארבעים אלף הרוגים מעם ישראל.
וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי ה'. וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם. וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ.
הדברים תמוהים ביותר, ורבו המפרשים שהתאמצו לבארם, וכבר חז"ל עצמם התייחסו לזה. אנו רואים שעם ישראל הלכו במטרה קדושה, לריב ולהילחם על כבוד ה' שחולל, על מציאות קשה שבה נעשה מעשה נורא כזה, ושבט אינו מוכן לטפל בחוטאים שבתוכו. הם הולכים לקנא קנאת ה' - ומדוע נופלים פעמיים בקרב? אלה שהולכים לקנא קנאת ה' נופלים ביד הרשעים, איפה הצדק?
ואם תאמר שלא שאלו באורים ותומים - הרי שאלו, ופעמיים ענו להם בחיוב. אז איך ייתכן שאחרי שאמרו להם "כן" הם יוצאים ונופלים? הדבר מוסיף קושי.
ועוד שואל המלבי"ם: יש שינויי לשון. בפעם השנייה שאלו "האוסיף לגשת", ובשלישית "האוסיף לצאת" - מה ההבדל בין לגשת ובין לצאת? בפעם השנייה כתוב "ויעלו בני ישראל ויבכו", ובשלישית "ויעלו כל בני ישראל וכל העם" - מה ההבדל? הרי פעמיים בכו, ואם בשני הימים בכו אותו דבר, מדוע לא התקבל בכיים ביום השני ורק ביום השלישי אמר להם הקדוש ברוך הוא שיצליחו? ועוד: מדוע רק בפעם השלישית נאמר "ושם ארון ברית האלוהים" ו"פינחס בן אלעזר עומד לפניו"? וכי בפעם השנייה והראשונה לא היה שם ארון ולא היה שם פינחס? והרי שאלו באורים ותומים, ואין שני אורים ותומים. אמנם בפשטות ראינו במקומות אחרים דבר כזה, אבל ההסתברות היא שמדובר באותו מקום. אז מה השוני שרק בסוף מזכיר לי את ארון ברית ה' ואת פינחס?
אומר המלבי"ם בשם חז"ל: מדוע יהודה וכל בני ישראל ניגפו בפעמיים הראשונות? מפני שגם בהם היה עוון, ולא היו מנוקים מחטא. והחטא הוא כפי שראינו בפרקים הקודמים: פסלו של מיכה היה בידם, וזה חטא של רבים. ואמרו חז"ל, אמר להם הקדוש ברוך הוא: על כבודי לא מחיתם, ועל כבוד בשר ודם מחיתם? מה שעשיתם עתה הייתם צריכים לעשות כנגד שבט דן. שבט דן מחזיק לו עבודה זרה, אותה עבודה זרה שגזלו ממיכה, ועובד אותה בפרהסיה, ועשנה מגיע מגרב עד שילה, מרחק שלושה מילים, ומתערב בעשן המערכה ומעכב את עשן המערכה מלעלות. הייתם צריכים כולכם להתאסף כנגד שבט דן. אך על כבודי לא מחיתם, ועל מה אתם הולכים למחות? על כבוד בשר ודם, מפני שפגעו באדם. נכון שהדבר חמור, אבל יש דברים חמורים ממנו וקודמים לו, ומדוע עליהם לא מחיתם? וכיוון שכך, נתן להם הקדוש ברוך הוא תשובה כזאת שגרמה להם בסופו של דבר שיפלו.
ונדגיש: ברור שמה שעשו ראוי, אבל מה שהם הראו בכך הוא שכבוד שמיים אינו חשוב להם, ומה שחשוב להם הוא תיקון מדיניות היישוב. חשוב להם הסדר, חשוב להם שאדם לא יפגע בחברו. וזו הנהגה של האומות. שבע מצוות בני נח הן מצוות חברתיות בעיקרן, לפי שלאומות חשוב שיתנהגו בצורה חברתית: אל תגנוב, אל תרצח, אל תנאף. זה נדרש לכל חברה מתוקנת. אבל לעם ישראל יש ציוויים הרבה מעבר לכך. ובזה הם מראים: אנחנו ככל האומות, איננו מתעניינים בעבודת ה', כל אחד יעבוד את מי שירצה; אבל דבר שפוגע בהנהגת היישוב ובתיקון המדיניות שבין אדם לחברו, על זה בשום אופן איננו מוכנים לעבור לסדר היום. וזה מראה על חומרה ועל הידרדרות גדולה מאוד של השבטים.
אומר המלבי"ם, שאם נתבונן ונרצה לפרט יותר, נראה שהיו שלושה הבדלים עיקריים בין הפעמיים הראשונות, שבהן שאלו ונפלו, ובין הפעם השלישית שבה הצליחו. הכותרת הראשונה: הם שאלו שלא כהוגן.
שאלתם היתה "מי יעלה לנו בתחילה למלחמה עם בני בנימין", כלומר: ריבונו של עולם, אנחנו עולים, בזה אין שאלה; אנו רק מבקשים שתאמר לנו מי ראשון. ומה היו צריכים לשאול? ראשית, ריבונו של עולם, האם בכלל נעלה? האם ראוי להילחם כנגד בני בנימין וללכת להרוג אנשים בגלל מעשה כזה שנעשה? זו השאלה הראשונה. ושנית, ריבונו של עולם, אם אעלה - האם אנצח? ייתכן שאעלה ואפול בקרב. האם אתה תיתן אותם בידי? את זה הם לא שאלו. כלומר, שני דברים אנחנו כבר יודעים בעצמנו: שלעלות נעלה, ושלנצח ננצח - מה השאלה, אנחנו ארבע מאות אלף והם עשרים ושישה אלף, בהליכה לוקחים אותם. את זה אין צורך לשאול, ואין אתה צריך לומר לנו; רק תגיד לנו מי ראשון.
אומר הקדוש ברוך הוא: אתם בוטחים בכוח זרועכם, בטוחים שבעצמכם תמגרו אותם, וסייעתא דשמיא והוראה מאת ה' אינכם צריכים? אם כך, אתן לך תשובה כפי שאלתך. "יהודה בתחילה" - איני מבטיח לך הצלחה, שאלת מי בראש, ותמיד יהודה בראש. שאלת מי ראשון, אז יהודה ראשון. על מה ששאלת אני עונה לך; האם לצאת - לא שאלת; האם תנצח - גם לא שאלת, ולא עניתי לך על זה. זה מה שנקרא היום "ראש קטן": איני מבטיח לך ניצחון, וגם איני קובע שמה שאתה עושה מעשה נכון הוא.
הפעם השנייה מוזרה לכאורה. אם נעקוב אחר סדר הפסוקים: ביום הראשון יצאו למלחמה ונפלו עשרים ושניים אלף. אחר כך "ויתחזק העם איש ישראל ויוסיפו לערוך מלחמה במקום אשר ערכו שם ביום הראשון" - כלומר אנו כבר ביום השני, במקום שערכו בו ביום הראשון. ואחר כך "ויעלו בני ישראל ויבכו לפני ה' עד הערב". אז הלכו למלחמה או הלכו לבכות? ומה שאלו? "האוסיף לגשת למלחמה", וה' ענה "עלו אליו".
אומר המלבי"ם: ההבדל הוא שגם ביום השני הם קודם כל הולכים ועורכים מערכה, והשאלה היתה רק אם לגשת למלחמה. שים לב שאינם שואלים "האם אצא" - מה זה אצא, אני כבר בחוץ. "לגשת" - להתחיל את הקרב. ואם תשאל, כיצד הלכו לבכות לפני ה' אם הם כבר בשדה הקרב? אומר המלבי"ם: לא הלכו כולם. הם שלחו את הזקנים ואת השופטים, שלחו קבוצה שתעתיר בעדם. אין זה שכל האנשים הלכו; הם עצמם היו בקרב, אבל שלחו קבוצה. ולכן שים לב שאין כתוב כאן שבאו כל ישראל, אלא "ויעלו בני ישראל ויבכו לפני ה'", ולא כולם, ואי אפשר שעלו כולם בשעה שהם בשדה הקרב.
וגם כאן, מאחר שאינם שואלים אם נצליח או לא נצליח, אלא רק אם לגשת, אומר להם הקדוש ברוך הוא: מותר לכם, אני מרשה לכם, "עלו אליו", אתם יכולים לגשת. ובמה תלוי הדבר? אם יעשו תשובה או לא יעשו תשובה, שהרי היה בידם חטא פסל מיכה. אם תעשו תשובה, גם תנצחו. אבל איני מבטיח לך ניצחון, ואף אינך שואל על זה.
לא כך היה בפעם השלישית. בפעם השלישית הם כלל אינם יוצאים: "ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבואו בית אל" - איש לא נעדר. עזבו את הקרב, כולם הולכים להתפלל, כולם הולכים לבית ה'. ואינם שואלים "האוסיף לגשת" אלא "האוסיף לצאת" - איני יוצא כלל עד שה' יאמר לי לצאת. זה כבר נשמע אחרת; כאן אתה שואל את השאלה המתבקשת.
ההבדל השני והשלישי: בפעם הראשונה שאלו שלא במקום הראוי ולא על ידי האדם הראוי. שים לב שבפעם השלישית שאלו במקום הראוי - "ושם ארון ברית האלוהים בימים ההם", ועל ידי האדם הראוי - "ופינחס בן אלעזר עומד לפניו בימים ההם". "בימים ההם" היינו עתה, במקום שאנו נמצאים בו עומד פינחס בן אלעזר, וכאן נמצא ארון ברית ה'. וכך אמרו חז"ל עצמם: לא שאלו במקום הראוי ולא על ידי האדם הראוי, ולפיכך בפעמים הראשונות לא נענו כהוגן. כלומר, שאלו באורים ותומים, אבל לא על ידי פינחס ולא ליד הארון; ובפעם השלישית היה זה על ידי פינחס וליד הארון, ולכן התשובה שונה.
אומר המלבי"ם: רשעתם של בני בנימין לא היתה רק בכך שלא היו מוכנים למגר את הפושעים ומיד אספו צבא לעמוד מול עם ישראל, אלא גם באופן שבו נלחמו, שהיתה להם מגמה לפגוע בעם ישראל. אצל ישראל כתוב שהמלחמה היתה "אל הגבעה" - אנו הולכים להילחם כנגד הגבעה, לבער החוטאים. אצל בני בנימין המטרה היתה להשחית את עם ישראל.
ראשית, "ויצאו בני בנימין מן הגבעה". אם אתה מותקף, שמור על הגבעה - זו הגנה עצמית. אתם תוקפים אותי, ואנו נילחם, ואם ימותו אנשים מה אעשה, הקם להורגך השכם להורגו, והיה לך צידוק נוסף. אבל לא כך היה: "ויצאו" - יציאה היא התקפית. למה אתה יוצא מן הגבעה כדי להילחם בבני ישראל? הישאר במקומך, וכשיבואו לתקוף תתגונן. ברגע שהם יוצאים, מוכח שבאו לתקוף. שנית, כתוב "לקראתם", והוא מורה על פנים אל פנים. ושלישית, בפעם השלישית כתוב "הָנְתְּקוּ מִן הָעִיר" - שאין זה נשאר בפנים, אלא רץ ורודף וניתק מן העיר כדי להכות ולהרוג. כל זה מראה שלא פעלו מתוך רצון להתגונן אלא מתוך רצון לפגוע.
וַיָּשֶׂם יִשְׂרָאֵל אֹרְבִים אֶל הַגִּבְעָה סָבִיב. וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיַּעַרְכוּ אֶל הַגִּבְעָה כְּפַעַם בְּפָעַם.
וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי בִנְיָמִן נִגָּפִים הֵם לְפָנֵינוּ כְּבָרִאשֹׁנָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ נָנוּסָה וּנְתַקְּנוּהוּ מִן הָעִיר אֶל הַמְסִלּוֹת.
כלומר: בואו נברח, ועל ידי זה ננתק אותו מן העיר אל המסילות.
וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קָמוּ מִמְּקוֹמוֹ וַיַּעַרְכוּ בְּבַעַל תָּמָר וְאֹרֵב יִשְׂרָאֵל מֵגִיחַ מִמְּקֹמוֹ מִמַּעֲרֵה גָבַע.
אומר המלבי"ם: היו כאן שתי קבוצות של אורבים שהציב ישראל, מלבד הקבוצה השלישית שהיא מקום המלחמה עצמו. ולמה נאמר תחילה "ויעלו בני ישראל" ואחר כך "וכל איש ישראל קמו ממקומו"? כי בתחילה התחילו מעט להילחם כנגדם, ותוך כדי הדברים קמו כל איש ישראל, שהוא המחנה בכללותו, "ויערכו בבעל תמר" - ועדיין מדובר בצבא עצמו, שהיה מצד צפון. גוף המלחמה היה בצד צפון של הגבעה.
ותוך כדי כך "ואורב ישראל מגיח ממקומו ממערה גבע". זהו האורב הראשון מן השניים, והוא היה לימינם, בצד מערב. והיכן היה? המלבי"ם מבאר "מערה" כמשמעו, מערה ממש: האורב התחבא במערה, ומעתה באים על בני בנימין משתי רוחות - אחד מצד צפון והאורב מצד מערב. רש"י לעומת זאת מבאר "ממערה גבע" מלשון ערווה, כלומר ממקום התורפה, מקום שממנו רואים את ערוות הארץ, מקום שממנו הארץ קלה להיכבש. ולפי זה "ממערה גבע" היינו מן המקום שממנו קל לכבוש את הגבעה.
וַיָּבֹאוּ מִנֶּגֶד לַגִּבְעָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה כָּבֵדָה וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי נֹגַעַת עֲלֵיהֶם הָרָעָה. וַיִּגֹּף ה' אֶת בִּנְיָמִן לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִיתוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וּמֵאָה אִישׁ כָּל אֵלֶּה שֹׁלֵף חָרֶב.
"ויבואו מנגד לגבעה" - זה האורב שבא ממערה גבע, מצד מערב, ועתה בנימין מוקפים משני צדדים. המלחמה כבדה עליהם והם עדיין אינם מודעים לכך. וכאן הכתוב מגיע כבר אל נקודת הסיום, שביום ההוא נהרגו מהם עשרים וחמישה אלף ומאה איש, בלי לפרט כיצד נעשה הדבר בפועל. סיים את המלחמה, ומכאן ואילך הוא ניגש לפרטים ומתאר לנו איך זה היה בדיוק.
וַיִּרְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן כִּי נִגָּפוּ וַיִּתְּנוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל מָקוֹם לְבִנְיָמִן כִּי בָטְחוּ אֶל הָאֹרֵב אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶל הַגִּבְעָה.
מיד כשיצא האורב ממערה גבע מצד מערב, בני בנימין מבינים שניגפו ורוצים לחזור לעיר. וכשעם ישראל רואים את המצב, הם מבינים שהסיפור עלול להסתיים כאן וכל התוכנית תרד לטמיון, כי כדי שהתוכנית תצליח הם חייבים לברוח. ולכן הם מתחילים שוב לנוס לאחוריהם, במטרה לעודד את בני בנימין שלא ייכנסו לפחד ולא יאמרו "אלה מצפון ואלה ממערב, יקיפו אותנו ונסתבך", אלא: הנה אנו בורחים, רדפו אחרינו. שהרי המטרה האמיתית היא להשתלט על ערי בנימין.
ומדוע עשו כן? "כי בטחו אל האורב אשר שמו אל הגבעה" - היה אורב נוסף בדרום. האורב שבמערב בא לתקוף את בנימין מרוח נוספת, כך שיש לבנימין חזית מצפון ואורב ממערב. ואילו האורב שבדרום אמור להמתין עד שעם ישראל שבצפון יעשו עצמם כבורחים וינתקו את בנימין מן העיר, ואז ייכנס לפעולה: ייכנס אל העיר, ישרפנה, יעלנה באש ויכבשנה, שהרי כל הגברים כבר יצאו להילחם בעם ישראל בצד הצפוני. וכשיראה עם ישראל את האש עולה מן העיר, ידע שהסיפור של בני בנימין נגמר, ואז יתהפכו אליהם. במצב הזה בנימין סגור: עם ישראל שמצפון חוזרים אליו, שורפי העיר מדרום באים ממולו, ולמערב אינו יכול לנוס מפני האורב שממערה גבע - תפוס משלושה צדדים.
וְהָאֹרֵב הֵחִישׁוּ וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגִּבְעָה וַיִּמְשֹׁךְ הָאֹרֵב וַיַּךְ אֶת כָּל הָעִיר לְפִי חָרֶב. וְהַמּוֹעֵד הָיָה לְאִישׁ יִשְׂרָאֵל עִם הָאֹרֵב הֶרֶב לְהַעֲלוֹתָם מַשְׂאַת הֶעָשָׁן מִן הָעִיר.
כשהאורב רואה שאלה שבצפון, שם עיקר המערכה, בורחים, הוא מחיש צעדיו ופושט אל הגבעה, כלומר אל הערים. "וימשוך האורב" - רש"י מבאר שמשך בשופר, שתקיעת השופר נועדה לעודד את העם ולהפעיל את הפעולה. ויש מבארים שאין זו משיכה בשופר, כמו "במשוך היובל", אלא משיכת העם מכוח השופר. השאלה היא על מי חוזרת המשיכה, אבל העיקרון אחד.
"והמועד היה לאיש ישראל עם האורב" - סיכום היה בין עורכי הקרב ובין האורב, שכאשר יראו שהעשן מן העיר גדל ורב, ידעו שהסיפור נגמר, שכבר נשרפו עריהם ואין לבנימין מה לעשות. אלא שהעניין התמהמה מעט: האורב שנכנס לעיר ושרפה, הדבר לא נעשה מיד ולקח יותר זמן ממה שחשבו. ולפי זה מבאר המלבי"ם את "וימשוך האורב" באופן אחר: נמשך הזמן, לקח זמן עד שהצליח להכות את כל העיר. והזמן שנקבע הוא שכאשר יראו את העשן, אז יפעלו; לפיכך הם ממתינים.
וַיַּהֲפֹךְ אִישׁ יִשְׂרָאֵל בַּמִּלְחָמָה וּבִנְיָמִן הֵחֵל לְהַכּוֹת חֲלָלִים בְּאִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ כִּי אָמְרוּ אַךְ נִגּוֹף נִגָּף הוּא לְפָנֵינוּ כַּמִּלְחָמָה הָרִאשֹׁנָה. וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן הָעִיר עַמּוּד עָשָׁן וַיִּפֶן בִּנְיָמִן אַחֲרָיו וְהִנֵּה עָלָה כְלִיל הָעִיר הַשָּׁמָיְמָה.
וכמו בתוכנית: המשאת, היינו העשן, עולה מן העיר עמוד עשן. בנימין מסתכל לאחוריו ומבין שהסיפור נגמר, רואה את כל עריו עולות באש, ומבין שתיים: שעריו עלו באש, ושאיש ישראל הפך פניו אליו.
וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ וַיִּבָּהֵל אִישׁ בִּנְיָמִן כִּי רָאָה כִּי נָגְעָה עָלָיו הָרָעָה. וַיִּפְנוּ לִפְנֵי אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר וְהַמִּלְחָמָה הִדְבִּיקָתְהוּ וַאֲשֶׁר מֵהֶעָרִים מַשְׁחִיתִים אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ.
יוצא אם כן: מצפון איש ישראל שהתהפך, מדרום האורב ששרף את העיר ועתה יוצא כנגדם, וממערב האורב שממערה גבע - שלושה צדדים. מה נשאר? הדרך היחידה היא דרך מזרח, ולכן "ויפנו לפני איש ישראל אל דרך המדבר", שהוא דרך מזרח. אבל "והמלחמה הדביקתהו", ו"אשר מהערים משחיתים אותו בתוכו" - תוך כדי בריחתם יוצאים מן הערים שבצד מזרח ונכנסים בתוכם ומכים בהם.
כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן הִרְדִיפֻהוּ מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ עַד נֹכַח הַגִּבְעָה מִמִּזְרַח שָׁמֶשׁ.
"כיתרו" - יש מפרשים כמו כתר, שהכתר אינו סגור בקצהו אלא פתוח, כדי שייתפס מעט בלחץ על הראש ויתאים לכל ראש. וכבר אמר הרמב"ם שכאשר צרים על עיר אין צרים מארבע רוחות אלא משאירים רוח אחת, שכן כשצרים מארבע רוחות מבינים היושבים בפנים שאין להם מה להפסיד, ויילחמו עד מוות ועד טיפת דמם האחרונה; צריך להשאיר להם צד אחד שיוכלו לברוח. וכך גם כאן: כיתרו את בנימין והשאירו לו את צד מזרח.
אך המלבי"ם מבאר את הפסוק כתיאור כל ההשתלשלות. בתחילה "כיתרו את בנימין" - כעין כתר, כאשר יצא האורב הראשון והוא מוקף משתי רוחות, הצבא מצפון והאורב ממערב. אחר כך "הִרְדִיפֻהוּ", ולא נאמר "רדפוהו", לפי שזה פועל יוצא לשלישי, מלשון הפעיל: גרמו לו לרדוף. ברגע שישראל התחילו לברוח, הם הרדיפו את בנימין, גרמו לו להתחיל לרדוף אחריהם. "מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ" - לאחר מכן, כששרפו את עריו, אין לו מנוחה, שהוא רואה את עריו שרופות. ואז הכו אותו "עד נוכח הגבעה ממזרח שמש", שהתחילו לרדוף אחריו לכיוון מזרח, ששם ברח לצד המדבר.
וַיִּפְּלוּ מִבִּנְיָמִן שְׁמֹנָה עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אֶת כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל. וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל סֶלַע הָרִמּוֹן וַיְעֹלְלֻהוּ בַּמְסִלּוֹת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיַּדְבִּיקוּ אַחֲרָיו עַד גִּדְעֹם וַיַּכּוּ מִמֶּנּוּ אַלְפַּיִם אִישׁ.
עתה מתאר לך את ההשתלשלות: בתחילה שמונה עשר אלף; אחר כך הם נסים המדברה אל סלע הרימון, ובמסילות, כלומר בדרך, מכים בו עוד חמשת אלפים; ובמקום שבו עצרו, גדעום, מכים בו עוד אלפיים. בסך הכל הגענו לעשרים וחמישה אלף איש, ועוד מאה שראינו בפסוק לה. כאן נאמר המספר העגול, ולעיל בסיכום נאמר עשרים וחמישה אלף ומאה איש.
וַיְהִי כָל הַנֹּפְלִים מִבִּנְיָמִן עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל. וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל סֶלַע הָרִמּוֹן שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ וַיֵּשְׁבוּ בְּסֶלַע רִמּוֹן אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים.
מבני בנימין נותרו שש מאות איש בלבד, גברים בלבד, והם נסים המדברה ויושבים במקום הנקרא סלע הרימון, וכל השאר מתו.
וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל שָׁבוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן וַיַּכּוּם לְפִי חֶרֶב מֵעִיר מְתֹם עַד בְּהֵמָה עַד כָּל הַנִּמְצָא גַּם כָּל הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ.
עתה, כשנותרו מבנימין רק שש מאות איש, והם הגברים, והנשים נותרו בערים, חוזרים עם ישראל אל עריהם ומכים למעשה את כל שבט בנימין. "מֵעִיר מְתֹם" - "מְתֹם" הם אנשים, וכולל אנשים ונשים, כמו "מְתֵי מספר" וכמו "מְתֵי עיר", בשווא ולא בצירה, שהכוונה אנשים. אז "מעיר מתום" היינו מאנשי העיר, "עד בהמה, עד כל הנמצא", וגם כל הערים הנמצאות שילחו באש. ועל ידי זה לא נותרו מבנימין אלא שש מאות גברים בלבד.
המפרשים עומדים על קושי בחשבון: הם יצאו למלחמה עשרים ושישה אלף ושבע מאות. וכשאנו מחשבים את ההרוגים, עשרים וחמישה אלף ומאה, ועוד שש מאות שנותרו, מגיעים לעשרים וחמישה אלף ושבע מאות. חסרים אלף איש. ויש בזה כמה ביאורים. יש אומרים שנפלו במלחמות הקודמות, שהרי לא ייתכן שבני בנימין הכו בעם ישראל ארבעים אלף ומהם לא מת אף אחד. וכי כה צדיקים היו? "כזו וכזאת תאכל החרב". בהכרח שגם בשני הקרבות הקודמים, שבהם נפלו ישראל לפני בנימין, מתו גם מבני בנימין, ואלף איש בכללם. ביאור אחר: שנהרגו במערות בימים שלאחר מכן, שהרי ברחו מפניהם ושש מאות התחבאו, וכנראה לא כולם הצליחו להתחבא, והרגו שם אלף איש מתוכם.
אבל יש דבר מעניין מאוד שמביא האברבנאל, ממדרש: שאותם אלף נעלמים הלכו להם לארץ רומניה. ודבר זה מחזק את הדעה המקובלת שבני אשכנז הם מבני בנימין ומבני יהודה. שהרי השבטים שנותרו הם יהודה ובנימין, וכל שאר עשרת השבטים גלו מבלי שוב, ואם עתידים לשוב הרי זו מחלוקת, אבל מכל מקום מה שיש לנו כיום הוא בנימין, יהודה ושבט לוי, הם הכהנים והלויים שבתוכנו. ומקובלנו שבעדות המזרח, בני ספרד, הם בני יהודה, ואילו בעדות אשכנז התרכזו יותר בני בנימין. וכאן אנו רואים הד לזה, שלרומניה הלכו כבר אז אלף מבני בנימין; ואילו כשאנו מדברים על בני אשכנז מדברים על גלות מאוחרת יותר, שהרי לרוב גלו לארצות המזרח, גלו לבבל, ומבבל הלכו אחר כך לארצות אשכנז. ורואים שהיתה כבר גלות קדומה יותר בארצות אשכנז.
אין לנו ביאור הרמב"ן על התנ"ך, אך הרמב"ן, כשהוא עוסק בעניין אנשי סדום, מוצא הזדמנות לפרט גם את המעשה שאצלנו, שהעניין דומה למה שהיה בסדום. וכדאי לקרוא את דבריו, שהם שופכים אור, ואף חוזרים מעט על חלק מן הדברים שראינו בפרשנות המלבי"ם ושאר המפרשים. וזה לשונו בבראשית פרק יט פסוק ח.
פינות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר, להעמיד לדין את הפושעים שעשו את המעשה הנורא בפילגש, שנאמר "ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם". ודבר ברור הוא שלא היו חייבים מיתה בדין תורה, שהרי לא עשו מעשה זולתי עינוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו למיתתה. לא הלכו לרצוח אותה, וגם לא מתה בידם, ש"וישלחוה מאיתם כעלות השחר", והלכה מאיתם לבית אדוניה, ואחר כך מתה. אולי נחלשה מרוב הביאות, ונתקררה בפתח עד האור, ומתה שם. ואם כן, כיצד הולכים להרוג על דבר שאין בו חיוב מיתה, שאף רוצחים אינם?
אלא שמפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום, ראו השבטים לעשות סייג לתורה, שלא ייעשה ולא ייאמר כן בישראל, כמו שאמרו "ונבערה רעה מישראל". והמלחמה כאן היא יותר בגדר סייג. ודין זה הוא ממה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שיש לנו הלכה שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא כדי לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. כמו שמביאה הגמרא שפעם היה אדם שרכב על חמור בשבת, והביאוהו לבית דין והרגוהו. וכי זה הדין? אלא לפעמים, כשצריך לעשות סייג לתורה, כך עושים.
ושבט בנימין לא הסכימו לדבר זה, ולכאורה הצדק עמם, שלא היה בהם חיוב מיתה בעינוי הפילגש. ואולי, אומר הרמב"ן, הקפידו בנימין עוד על שלא שלחו להם מתחילה: יש לכם בעיה, יש אצלנו אנשים שאינם בסדר? שלחו והודיעו לנו. ואילו הם עשו הסכמה שלא מדעתם, הלכו ואספו צבא והתרכזו כולם, בלי שיאמרו קודם: יש בעיה, פונים אלינו, בית דין שלנו יגדור את עצמנו, שמצווה על השבט לדון את שבטו.
ולסיכום אומר הרמב"ן: שתי הכתות ראויות להיענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר את הרעים ואינו גודר בהם כלל. ומה נכבדו דברי רבותינו זכרונם לברכה, שהיה הקצף על פסלו של מיכה, אמר הקדוש ברוך הוא: בכבודי לא מחיתם ובכבוד בשר ודם מחיתם? כלומר, בכבודי לא מחיתם במחויבי מיתה, ופושטים ידיהם בעיקר ועושים להם צלם, ובכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין. והכל סיכל עצת שתי הכתות ואימץ לבבם, ולא זכרו ברית אחים. אבל אחר המעשה נתחרטו, כמו שנראה בפרק הבא.
הפרק פותח בהתכנסות מרוממת: כלל ישראל כאיש אחד, פינות העם, בקהל עם האלוהים, לקנא קנאת ה' על נבלה שנעשתה בישראל. אך דווקא כאן מתגלה השבר: שאלו שלא כהוגן, מתוך ביטחון בכוח זרועם, ולא במקום הראוי ולא על ידי האדם הראוי, ובעיקר - "בכבודי לא מחיתם ובכבוד בשר ודם מחיתם". פסל מיכה נשאר על מקומו, והקנאות התעוררה רק על תיקון היישוב ולא על כבוד שמיים. לכן נפלו פעמיים, וארבעים אלף מישראל מתו, ורק ביום השלישי, כשכל העם עלה, בכה, צם והקריב, ושאל את השאלה האמיתית "האוסיף עוד לצאת", ליד ארון ברית ה' ועל ידי פינחס, בא הניצחון. ומול זה רשעת בנימין, שלא ביערו את החוטאים, יצאו לתקוף ולא להתגונן, ונרדפו עד שנותרו שש מאות איש. שתי הכתות ראויות להיענש, וכדברי הרמב"ן, לא זכרו ברית אחים; ורק לאחר המעשה נתחרטו.