פרק ט"ו בשמואל ב' הוא פרק המרד. לאחר שראינו בפרקים הקודמים את הסיבות שהובילו לכך - ריחוקו של דוד מאבשלום, והבנתו של אבשלום שאין הוא היורש המיועד אלא מישהו אחר - מגיע אבשלום למסקנה: אם אני לא אקח את המלוכה בעצמי, איש לא ייתן לי אותה. מכאן ואילך אנו רואים תוכנית מסודרת, מחושבת ומתוחכמת, שבה אבשלום מכין את הקרקע להשתלטות על המלוכה. נלמד את הפרק על פי ביאורו של המלבי"ם, ונראה כיצד כל תכסיסי התעמולה המוכרים לנו היום היו ידועים לאבשלום כבר אז.
וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו׃
הצעד הראשון של אבשלום הוא להראות את גדולתו ולנהוג בתכסיסי מלוכה. הוא עושה לו מרכבה וסוסים, ומעמיד חמישים איש הרצים לפניו. זו הנהגה של מלך: כמו מי שלפני המרצדס שלו נוסעת שיירת אופנועים, ולפניו אנשים רצים. המטרה פשוטה - שהעם יתחיל להבין שיש כאן מישהו חשוב, שזה לא סתם אדם.
חז"ל אומרים שאותם חמישים איש היו "נטולי טחול וחקוקי כפות רגליים". מה זה נטולי טחול? הגמרא אומרת שכאשר אדם רץ ריצה חזקה, מתחילים לו כאבים בצד, במקום שבו נמצא הטחול. מה היו עושים? מנתחים ומורידים את הטחול, וכך היה אדם יכול לרוץ ולרוץ בלי לחוש כאבים. זה כמו נהג שחושש שבאמצע הנסיעה תידלק לו מנורה אדומה והמנוע יתחמם ויצטרך לעצור, ולכן הוא פשוט מכבה את המנורה. באותה מידה הורידו להם את הטחול כדי שימשיכו לרוץ - גם אם הדבר עלול להזיק להם, ואפילו שימותו. "וחקוקי כפות רגליים" פירושו שכפות רגליהם היו ישרות, שלא יכאבו כאשר הם רצים על עצים, אבנים וברקנים; היו מורידים את העור ומשאירים את העצם. איני יודע בדיוק כיצד עשו זאת, אבל כך אומרים חז"ל, וכל זה כדי שיוכלו לרוץ בלי לאות.
וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר וַיְהִי כׇּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר אֵי מִזֶּה עִיר אַתָּה וַיֹּאמֶר מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ׃
אבשלום גנב את לב העם בתעמולה מאוד מלוכלכת. הוא הציג את עצמו כאדם אוהב צדק ומשפט, שהיושר וההגינות בראש מעייניו, וכמי שכואב לו על העם שאינו זוכה למשפט צדק. לשם כך היה משכים בבוקר ועומד על יד השער. השער בלשון המקרא הוא תמיד בית הדין - "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ" - כי בשער העיר היה יושב בית הדין. ועד היום נוהגים לומר על מי שנתמנה: "יושב בשער העיר", אותו היום מינו שופט עליהם.
כל הפסוקים כאן הם דברים שמלמדים היום בבתי ספר לתקשורת וביחסי מוכר-לקוח, בפקולטות ובאוניברסיטאות: כיצד להתחבב על הלקוח ולתת לו את ההרגשה שהוא המלך. אבשלום לא היה צריך אוניברסיטה, הוא ידע הכל לבד. שאלתו הראשונה היא "אֵי מִזֶּה עִיר אַתָּה" - מסר ראשון: אתה מעניין אותי, אתה לא עוד מספר, אני רוצה לדעת מאיפה בדיוק אתה. אך יש כאן גם רמז נוסף: תראה, למלך חשוב מאוד לדעת מאיזו עיר אתה, כי אם אינך מעירו לא כל כך אכפת לו מה קורה איתך. מאיפה אתה? משדרות? המלך לא ממש מתעניין במה שקורה בשדרות. ואם כך, אין הרבה סיכוי שתקבל משם משפט צודק והוגן.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ׃
כלל ברזל: תמיד יש לתת ללקוח את ההרגשה שהוא צודק. אלו הקליינטים שלו, והוא זקוק להם - הם אמורים להיות העם שמאחוריו כשיקום למלוך. לכן הוא אומר לו: דבריך טובים ונכוחים, שפתיים יישק, אבל "וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ" - כמה חבל שאין כאן מלך ראוי שיקשיב לדבריך ויבין כמה אמת וצדק יש בהם.
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו׃
שימו לב לניסוח: לא "מי ישימני מלך בארץ" אלא "מי ישימני שופט בארץ". כלומר, אינני מחפש מלכות ואינני מחפש כבוד; מה שמעניין אותי הוא צדק ויושר, להסיר את המכשלה של חוסר הגינות ושל אנשים שאינם מקבלים משפט הוגן.
בהמשך הפסוק הוא אומר שלושה דברים. ראשית, "וְעָלַי יָבוֹא" - לא אשפוט על ידי גורם שלישי, אלא אליי באופן אישי יבואו ואני אשפוט. שנית, "אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט". מה ההבדל בין ריב למשפט? אומר המלבי"ם: הריב אלו הטענות, והמשפט הוא הפסק דין. אדם שיש לו ריב בלבד הוא כאחד משני בעלי הדין, שזה טוען כך וזה טוען כך. אבל "ריב ומשפט" הוא כמו ריבן של בנות צלפחד, שהמשפט היה עמן - כלומר הצדק עמו והפסק דין מגיע לו, ובזה "והצדקתיו". שלישית, גם אם יבוא אליי אדם שאני מכיר, אשפוט אותו בצדק ולא אעשה איפה ואיפה, לא כמו כאן שאם אינך מעירו של המלך אין לך סיכוי לקבל צדק.
אלא שעל פי פשוטו של מקרא דבריו מגוחכים: "כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו" - כל מי שיבוא אליי אצדיק אותו. וכי ייתכן שכולם צודקים? זה מזכיר את הפוליטיקאים של היום. מה אתה רוצה, ביטחון? אני אדאג לביטחון. שלום? אני אדאג לשלום. להחזיר שטחים? נעשה דברים כואבים. שלא נחזיר שטחים? נעמוד על קוצו של יו"ד ולא נפקיר חלקי מולדת. מה אתה רוצה לשמוע? תגיד לי ואני אגיד לך. ולכן כל מי שרוצה להיבחר לראשות הממשלה נעשה פתאום איש מרכז, כי איש מרכז יכול למרוח את כולם: אני גם עם הימין, גם עם השמאל, גם עם אלה וגם עם אלה. לכל אחד הוא משדר את מה שהוא רוצה לשמוע. וזה בדיוק מה שאבשלום עושה.
זה מזכיר את אותו מעשה בשניים שבאו לרב. האחד טען את טענותיו, שמע הרב ואמר: נראה לי שאתה צודק. השני טען את טענותיו, שמע הרב ואמר: נראה לי שאתה צודק. אמרה לו אשתו שעמדה בצד: כבוד הרב, איך ייתכן שגם הוא צודק וגם הוא צודק? אמר לה: אשתי, גם את צודקת. כך אבשלום - כולם צודקים, את כולם אצדיק.
וְהָיָה בִּקְרׇב אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לוֹ וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ׃
זה מה שקרוי היום "לדבר עם הלקוח בגובה העיניים". אל תתנשא מעליו, שדר לו שאנחנו כאן לשרת אותך, אנחנו בשבילך, אתה הבוס וכל מה שנוכל לעזור לך נעזור - עד שתחתום על העסקה; ואחרי החתימה תחפש אותם. כך אבשלום: אדם בא להשתחוות לו, והוא מחזיק בו שיקום, אל תשתחווה לי, ולא עוד אלא שגם נושק לו. כאילו אמר: אתה אחי, מה פתאום תשתחווה לי? נגמר העידן שבו יש מלך והכל משפילים עצמם בפניו; אני נותן מלכות מסוג אחר, אצלי ההנהגה תהיה שונה.
וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכׇל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל׃
כל שיטותיו נועדו לגנוב את לב העם. בחלקלקות לשונו משך את כולם באותם משפטים עצמם, ובדברים האלה גנב את ליבם ומשך את העם כולו אליו.
וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה' בְּחֶבְרוֹן׃
לאחר שאבשלום רואה שהקרקע פורייה ומוכנה לקבל את זרעי הפורענות שהוא עומד לזרוע בה, הוא פונה אל המלך: נדרתי נדר לה' להקריב קורבן בחברון בעקבות חזרתי מגשור, מן המקום שאליו ברחתי. אמרתי, אם יחזירני המלך משם, אקריב קורבן לה'. עכשיו שאתה אבי החזרת אותי, אני מבקש ללכת ולשלם את נדרי. חז"ל שואלים למה דווקא בחברון, ומשיבים שבחברון היו כבשים שמנים, ולכן רצה להביא משם.
ומה פירוש "מקץ ארבעים שנה"? ארבעים שנה ממתי? הסבר אחד של חז"ל: מקץ ארבעים שנה שישראל שאלו להם מלך משמואל. כלומר, לאחר ארבעים שנה משאילת המלך התעורר פגם וחיסרון במלכות, וירידה למלכות הייתה לאחר ארבעים שנה. המלבי"ם מביא בשם האברבנאל שהכוונה לארבעים שנות מלכות דוד. ואי אפשר לפרש שזה ממש בסוף הארבעים, אלא הכוונה קרוב לסוף, שכן "מקץ" משמעו לפעמים לקראת הקץ - כמו "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה", שאין הכוונה בסוף השנה השביעית אלא לקראת סוף שבע השנים, סוף השישית ותחילת השביעית. אף כאן: זה היה בשנה השלושים ושבע או השלושים ושמונה למלכות דוד. אבשלום ראה שדוד זקן וקרוב מאוד להמליך את שלמה בחייו, ולא יכול היה להמתין עד שימליך את שלמה כי אז יהיה מאוחר מדי, ולכן הקדים ועשה את מרדו.
גם קשירת המרד נעשתה בצורה מתוחכמת מאוד. אבשלום היה אדם מתוחכם, שלא הניח דבר ליד המקרה ותכנן הכל לפרטי פרטים. דבר ראשון - בחירת העיר שממנה יתפשט המרד: חברון. מדוע דווקא חברון? כי בחברון מלך דוד בראשונה שבע שנים, ורק לאחר מכן שלושים ושלוש שנה בירושלים. חברון נחשבת אפוא כעיר מלוכה המקבילה לירושלים, עיר המלוכה הראשונה של דוד, ושם יוכל למשוך את העם ביתר קלות. אין זו עיר ספר ואין זו עיר בלתי מוכרת, אלא עיר שהיא שנייה לעיר המלוכה.
כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי ה' יְרוּשָׁלַ͏ִם וְעָבַדְתִּי אֶת ה'׃
הוא מסביר לדוד: באמת נדרתי בהיותי בגשור שאם ישיב אותי ה' לירושלים אעבוד את ה' בהבאת קורבן. כתוב "ישיב" וקוראים "ישוב": "ישיב" מלשון השבה, "ישוב" מלשון ישיבה. כלומר, ה' ישיב אותי לכאן ויושיבני כאן, ואם יזכני לזה אקריב קורבן.
וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֵךְ בְּשָׁלוֹם וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה׃
דוד אינו חושד במאומה ואומר לו "לך בשלום". והאם "לך בשלום" הוא לשון טובה? אומרים חז"ל שאין זה סימן טוב: אמר לו "לך בשלום" - והלך ונתלה. סופו של אבשלום היה סוף קשה.
וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכׇל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּשׇׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן׃
הדבר השני: מחברון הוא שולח מרגלים, שיתהו על קנקן העם ויבדקו את הלך הרוחות. אצל אבשלום אנו לומדים כיצד כל שיטות התעמולה של ימינו היו ידועות כבר אז - הראשון שעשה סקרים הוא אבשלום. הוא שולח אנשים שירגלו חרש אחר מחשבות האנשים, וכל מי שיראו שנוטה מדוד אל אבשלום, יגלו לו את הסוד ויכניסו אותו בין הקושרים. מה זה אם לא סקר? בודקים מהי דעת העם, וכל מי שדעתו נוטה אליו מכניסים בסוד העניינים ומכינים אותו ליום פקודה: כשישמע את קול השופר, ידע מיד שהחל המרד.
הם מצווים לשמור את הדבר בסוד כדי שלא יתפרסם, עד שברגע אחד, כשתפרוץ ההפיכה, כולם כבר יהיו מוכנים. יש מושג כזה גם בעולם הטרור, הנקרא "תא רדום": ארגון טרור מקים לו תאים בהרבה מדינות, והם ממתינים - ייתכן שבעוד שלוש שנים תקבל טלפון ואז תתחיל לפעול. גם כאן: היו מוכנים, וברגע שתשמעו את קול השופר יורם נס המרד בבת אחת מכל המקומות, אחד מכאן ואחד משם, אנשים שהוכנו מראש. ומדהים לראות שהוא הצליח לתפוס רק אנשים משלו - לא היה שם אדם אחד שהלך וגילה זאת לדוד, סימן שכל אותם אנשים שנחשפו לסוד היו ממש אנשים שניתן היה לסמוך עליהם בוודאות גמורה שהם עם אבשלום.
וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלַ͏ִם קְרֻאִים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם וְלֹא יָדְעוּ כׇּל דָּבָר׃
מדוע נאמר "ואת אבשלום הלכו" ולא "עם אבשלום"? הסברנו כבר שההליכה "עם" משמעה באותה מחשבה ולשם אותה כוונה - "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם", "לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא". ואילו ההליכה "את" או "איתו" אינה לשם אותה מטרה, ולכן אמר לו הקב"ה לבלעם "קוּם לֵךְ אִתָּם" - איתם אני מרשה לך, עמם איני מרשה לך. וכך בדיוק כאן: המשך הפסוק מעיד "קרואים והולכים לתומם ולא ידעו כל דבר". אם אינם יודעים דבר, אינם מודעים כלל למרד ואין להם שום כוונה להמליך את אבשלום - הרי שהלכו איתו ולא עמו, ולכן נאמר "ואת אבשלום הלכו".
וכיצד לקח מאתיים איש שאינם יודעים דבר? הגמרא בירושלמי במסכת סוטה אומרת שביקש אבשלום מאביו: אבא, תן לי פתק שבו כתוב שאני יכול לגשת לשני אנשים שילוו אותי, שאין זה כבודו של בן המלך שילך בגפו. כתב לו אביו פתק: שני אנשים שיקראו פתק זה מתבקשים להתלוות לאבשלום. לקח אבשלום את הפתק, ובמקום לגשת לשני אנשים ניגש למאה אנשים - למאה זוגות - והראה לכל אחד את אותו פתק: אבא אמר ששני אנשים מתלווים אליי. עוד שניים ועוד שניים, וכך אסף מאתיים איש.
"קרואים" פירושו מזומנים - הם לא באו במקרה, קראו להם. ומאידך "הולכים לתומם" - הלכו בתמימות, בלי לדעת שהם מסייעים למרד. המלבי"ם מבאר שגם כאן הייתה תוכנית מתוחכמת: האנשים האלה היו מעבדי דוד ומאוהביו, ובעצם לקיחתם גנב אבשלום את ליבו של דוד. שהרי דוד אמר לעצמו: וכי יעלה על הדעת שאבשלום מתכנן דבר שלילי ולוקח דווקא מאנשיי, מאתיים איש מאנשיי? אדרבה, מי שהולך למרוד בדוד לא ייקח עמו את אוהביו. וזה עצמו נועד להרגיע את דוד ולהטעותו שאין כאן שום כוונה שלילית.
וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶת אֲחִיתֹפֶל הַגִּילֹנִי יוֹעֵץ דָּוִד מֵעִירוֹ מִגִּלֹה בְּזׇבְחוֹ אֶת הַזְּבָחִים וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם׃
הדבר הרביעי שעושה אבשלום: את "הנשק הסודי" של דוד הוא דואג להחביא. הנשק הסודי הוא אחיתופל הגילוני. אחיתופל, שנתוודע אליו ביתר פירוט בפרקים הבאים, היה אדם פיקח מאוד, וכל עצה שלו הייתה כשואל בדבר ה'. ידע אבשלום שאם לדוד יש את אחיתופל, אין לו סיכוי למרוד בו, ולכן ראה צורך לספח אליו את אחיתופל. ונראה בהמשך שלאחיתופל היו די והותר סיבות להסתפח לאבשלום ולזנוח את דוד. מה עשה? לקח את אחיתופל יועץ דוד מעירו מגילה ואמר לו שישב במקום נסתר, וכשאזדקק לך אקרא לך - וראש לכל, שדוד לא יוכל לעשות שימוש באחיתופל.
"ויהי הקשר אמיץ" - הקשר הוא המרד, והמרד ביניהם התחזק. "והעם הולך ורב את אבשלום" - לאט לאט העם הולך ומתרבה איתו כנגד דוד.
ראינו בפרק כיצד אבשלום בונה את מרדו צעד אחר צעד: הנהגת מלכות חיצונית של מרכבה וסוסים וחמישים רצים לפניו; עמידה בשער וגניבת לב העם בתעמולה של "אוהב צדק" - התעניינות אישית, החמאה, הבטחות שכולם צודקים, ונשיקה בגובה העיניים; אמתלת הנדר שמאפשרת לו לצאת לחברון, עיר המלוכה הראשונה של דוד; שליחת מרגלים שיסקרו את דעת העם ויכינו "תאים רדומים" לקול השופר; לקיחת מאתיים איש מאוהבי דוד ההולכים לתומם, כדי להסיר כל חשד; ולבסוף הרחקת אחיתופל, יועצו החכם של דוד, כדי לשלול מדוד את נשקו הסודי. כך "ויהי הקשר אמיץ והעם הולך ורב את אבשלום". מכל זה למדנו עד כמה חלקלקות לשון ותעמולה מתוחכמת עלולות לגנוב את לב ההמון - וגם שסופו של אבשלום, שדוד שילחו ב"לך בשלום", היה שהלך ונתלה.