פרק י"ד בשמואל ב' עומד כולו על תחבולתו של יואב בן צרויה להשיב את אבשלום מגלותו בגשור. יואב אינו פונה אל דוד בבקשה ישירה, אלא שולח אליו אישה חכמה מתקוע, שתטען לפניו משל שלם בדמות משפט אמיתי, כדי להביא את המלך לפסוק בעצמו את הפסק שיואב רוצה לשמוע. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי ביאורי המלבי"ם, ולצדם דברי רש"י, הרד"ק ומצודת דוד.
וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן־צְרֻיָה כִּי־לֵב הַמֶּלֶךְ עַל־אַבְשָׁלוֹם׃
כמו בפרק הקודם, שם נאמר "ותכל דוד המלך לצאת אל אבשלום כי ניחם על אמנון כי מת", ונחלקו המפרשים אם התאווה לצאת אליו כדי להשיבו או כדי לנקום בו, כך גם כאן ישנם שני פירושים. מצודת דוד מפרש "לב המלך על אבשלום" - שליבו טוב אליו, כלומר יש כעת קרקע פורייה לדבר עם דוד ולהשיב את בנו. המלבי"ם מפרש להיפך: יואב ידע שאף שדוד אינו רודף אחרי אבשלום, ליבו עדיין מלא כנגדו והוא נוטר לו איבה. משום כך אמר יואב לעצמו: חייב אני לעשות כאן מעשה, כדי להביא את דוד לידי כך שיסכים להחזיר את אבשלום.
וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי־נָא וְלִבְשִׁי־נָא בִגְדֵי־אֵבֶל וְאַל־תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל־מֵת׃
יואב שולח לעיר תקוע. תקוע הייתה יושבת בראש ההר, ובה היו תוקעים בשופר, לפי שקולו הולך למרחוק. אנשי ההר, אומרים חז"ל, הם בדרך כלל גיבורים, חכמים ואמיצי לב. ועוד: מתקוע היו מביאים שמן זית, ושמן זית כידוע סימן לחוכמה. לכן דווקא שם מצא יואב אישה חכמה.
ומה ביקש ממנה? "התאבלי נא" - התחילי מיד לעשות רושם של אישה אבלה: בבכי, במספד, בלבישת בגדי אבל ובהימנעות מסיכת שמן. וטעם הדבר: "והיית כאישה זה ימים רבים מתאבלת על מת". יואב אינו רוצה שייראה כאילו היא עורכת הצגה ברגע זה, אלא שייראה כאילו היא אבלה מקדמת דנא. אדם שסך בשמן היום ואתמול, ניכר בפניו, בידיו וברגליו שבשרו מעודן; אך מי שלא סך ימים אחדים ובשרו התייבש, נראה כמי שמתאבל זמן רב. לכן אמר לה שתתחיל כבר עתה בכל סימני האבלות, לצורך התפאורה.
וּבָאת אֶל־הַמֶּלֶךְ וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת־הַדְּבָרִים בְּפִיהָ׃
שים לב ללשון: לא "את הדבר הזה" אלא "כדבר הזה" - פחות או יותר כדברים הללו. יואב בחר בכוונה אישה חכמה, שהרי המלך חריף וישאל שאלות, והיא תצטרך להשיב. אישה שאינה חכמה תיכשל בלשונה ולא תדע להתאים כל תשובה לשאלה, ואילו זו תדע לעמוד בכל סיטואציה ולשלוף תשובה מתאימה לכל טענה.
ועם כל זה לא הסתפק בכך, אלא "וישם יואב את הדברים בפיה". מבאר המלבי"ם: הוא שם בפיה גם את פרטי הדברים - אם ישאל אותך כך, תעני כך; ואם יטען כך, תאמרי כך; ואם יקשה למה לא כך וכך, תשיבי כך. בקיצור, הכין לה תשובות לכל האפשרויות, ועל היתר סמך על חוכמתה שתדע לשלוף באותו רגע דברים משכנעים. מה בדיוק אמר לה, אין הנביא מספר, שכן הדברים יתגלו מיד בפועל.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל־הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל עַל־אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ וַתֹּאמֶר הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ׃
הפסוק מוקשה: "ותאמר האישה התקועית אל המלך" - ומה אמרה? רק בהמשך נכתב "ותאמר הושיעה המלך". אם כן, מה היה ה"ותאמר" הראשון? מסביר הרד"ק בשם אביו שה"ותאמר" הראשון מוסב על אנשי השער. כשבאה אל ארמון המלך, עמדו בכניסה שומרים, ובודקים ושואלים את הבא מה רצונו. אמרה להם: יש לי טענה, אני רוצה להיכנס ולקבול לפני המלך. השיבו לה שלא ישמע לה המלך, שהרי רבים עומדים עליו ורבות טרדותיו. וכך אכן תאמר בהמשך במפורש "כי יראוני העם" - העם הפחידוני ואמרו לי שלא תשמע בקולי. ולאחר שלחצה ונכנסה, אז "ותיפול על אפיה ארצה ותשתחו ותאמר הושיעה המלך" - וכאן כבר דיברה אל המלך עצמו, ואילו קודם לכן דיברה עם חיל המשמר שבכניסה.
וַיֹּאמֶר־לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה־לָּךְ וַתֹּאמֶר אֲבָל אִשָּׁה־אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמׇת אִישִׁי׃
המלך שואל "מה לך" - מה טענתך ומה בקשתך. והיא עונה: "אבל" - כלומר באמת, "אישה אלמנה אני וימת אישי". ולכאורה כפל לשון: אלמנה היא זו שמת בעלה, ומה חידשה ב"וימת אישי"? מצודת דוד מפרש על פי פשוטו, שדרך האישה האלמנה לקונן ולהכפיל דברי יללותיה בכמה גרסאות, כדי להראות את גודל מצבה ולהדגיש את קושיה.
המלבי"ם מבאר שבשאלת "מה לך" הייתה טמונה שאלה פנימית יותר: מה לך כאן? הרי דרך העולם, כשיש לאדם עניין עם המלך, בא הבעל, או הבן, או קרוב משפחה - איש בא אל המלך. מה מביא אותך דווקא אלי? על כך היא משיבה: בעלי אינו יכול לבוא, כי אלמנה אני; בני אינו יכול לבוא, כי הוא נמלט ובורח; ומשפחתי אינה יכולה לבוא, שהרי כל טענתי ומשפטי הם כנגד משפחתי.
ומהו "וימת אישי" בפעם השנייה? מבאר המלבי"ם: התאלמנה מאיש אחד, נישאה שנית, ומת גם בעלה השני. וכל כוונתה בזה להקדים תשובה לטענה עתידית: כשתספר שהיו לה שני בנים, ואחד הרג את אחיו ורוצים להרוג את הנותר, יאמרו לה - התחתני שוב והולידי בן אחר. על כן היא מקדימה ואומרת שכבר מתו לה שני בעלים, ואישה כזו נקראת קטלנית ואינה יכולה להינשא שוב (ונחלקו הפוסקים אם בשתי פעמים או בשלוש). נמצא שאין לה אפשרות להוליד בנים בעתיד, וכל שנותר לה הוא בנה היחיד.
הרד"ק מפרש באופן אחר: היא אומרת למלך שאלמנה היא מכבר, אלא שבגלל הצרה שניחתה עליה היום היא מרגישה כאילו מת בעלה שוב היום. שהרי אלמנה מרגישה בקושי אלמנותה דווקא בשעה שהיא זקוקה לבעלה - כשהיא נזכרת שאילו היה חי, את זה היה עושה ובזה היה מטפל, וכלל לא הייתה נקלעת לצרה כזו. וזהו שאמרה: עתה, בצרה הזו של שני בניי, שאחד רצח את אחיו ורוצים להרוג את הנותר, אני חשה כאילו בעלי מת מחדש, ולכן כה קשה לי.
וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת־הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ׃
פשוטו של מקרא: שני בניה הכו זה את זה, ואחד גבר על חברו ורצחו נפש. אלא שבפסוק זה כלולות שלוש טענות שבאות לזכות את בנה מדין גואל הדם.
טענה ראשונה: "וינצו שניהם בשדה" - בשדה, ולא היו שם עדים והתראה. ובלא עדים והתראה, כיצד אפשר להרוג? טענה שנייה: "ואין מציל ביניהם" - הדבר קרוב לשגגה, שכן אילו היה מציל, ניתן היה למנוע את התקלה; ומכיוון שלא היה מי שיפריד, הרג ברוב חמתו וכעסו, וזה צד לקולא. טענה שלישית: לכאורה כל הפרטים הללו מיותרים, שהרי די היה לומר "ולשפחתך שני בנים ויך האחד את אחיו וימת אותו". אלא מבאר המלבי"ם שרצתה לומר שההורג התגונן בלבד: היה כאן שלב שבו התעצמו זה עם זה ובאו לחבל זה בזה, ונמצא שההורג כמציל את נפשו, שאם לא יגן על עצמו ייהרג. ודינו כדין "הבא להורגך השכם להורגו" - אחיו היה בבחינת רודף, והוא הציל עצמו מפני הרודף. אם כן, אין טעם להרוג עתה את הבן שנותר.
ושלוש הטענות הללו עומדות גם בנמשל, אומר המלבי"ם. ראשית, אבשלום הרג את אמנון בלא עדים והתראה. שנית, "אין מציל ביניהם" - אתה, אדוני המלך, אילו היית מציל, אילו היית עושה משפט, לא היו הדברים מגיעים לכך. אך לא תבעת את עלבונה של תמר ולא דנת את אמנון על מעשהו הנפשע, ומשלא היה מציל, קם האח ועשה את אשר עשה. שלישית, אמנון היה חייב, שהרי עינה את תמר, ונמצא אבשלום כמי שהרג את הרודף. וכל זה עדיין נסתר מדוד, שאינו מבין כלל שמדובר בו; אנו רק מקדימים את המאוחר, כדי להראות כיצד תפר יואב משל שלם שישכנע את המלך.
וְהִנֵּה קָמָה כׇל־הַמִּשְׁפָּחָה עַל־שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת־מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת־הַיּוֹרֵשׁ וְכִבּוּ אֶת־גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שִׂים־לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה׃
לא די שבן אחד רצח את השני, אלא שכל המשפחה קמה עתה לנקום נקמת גואלי הדם ולהרוג גם את הבן הנותר, ועל כך היא באה לקבול לפני המלך. וכאן טענתה הרביעית: בנה הרוצח ברח, וכל המשפחה באים לכפות עליה שתגלה היכן הוא ושתמסור אותו בידיהם בתור אמו. והיא טוענת שאפילו אם יש רשות ביד גואל הדם להרוג את מי שחייב מיתה, אין בכוחו לכפות על האם שתגלה היכן בנה נמצא ותסגירנו.
ועוד היא טוענת שהבקשה "תני את מכה אחיו" אינה בקשה תמימה של נקמת דם, אלא יש בה אינטרס: "ונשמידה גם את היורש". שהרי אם ימות גם הבן השני, כל הממון עובר לאחי האב, שכן האישה אינה יורשת את בעלה כל עוד יש יורש איש. עתה מובן מדוע הם להוטים כל כך להשמיד את היורש. והרד"ק מוסיף: התורה אמרה "כי יחם לבבו" - רק כשהרדיפה אחר הרוצח באה מחום הלב, מכאב על נפש שניטלה, אז הותרה; אבל כשהכאב הוא על הפסד הממון, אין זה "יחם לבבו" אלא "יחם כיסו", ודבר כזה מי התירו? נמצא שאין להם דין גואל הדם כלל.
ומה תהיה התוצאה? אבל נורא: "וכיבו את גחלתי אשר נשארה". לאחר שכבו שני כוכבי נשפה, בעלה שמת ובנה שמת, נשארה לה גחלת קטנה אחת המאירה את שארית חייה - הוא בנה הנותר, ואף אותה מבקשים לכבות. ובזה יימחה שם בעלה מן הארץ, שאין לו המשכיות, וגם נכסיו יירשו זרים.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־הָאִשָּׁה לְכִי לְבֵיתֵךְ וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ׃
שתי בקשות ביקשה: האחת, שגואלי הדם לא ימיתו את בנה גם אם ישיגוהו, שכן אינם גואלי הדם הקלאסיים שדיברה בהם תורה; והשנייה, שלא יכריחוה לגלות היכן הוא. על הבקשה השנייה משיב המלך שאכן יכול הוא לכפות עליהם, שהרי הדין עמה בבירור ואין להם רשות לאנוס אותה לגלות. אבל על הבקשה הראשונה - התורה נתנה רשות לגואל הדם לרדוף ולהרוג (ונחלקו אם רשות או מצווה), וכיצד ימחק המלך את דין התורה?
ולכן דקדק בלשונו: "ואני אצווה עלייך" - ולא "אצווה על בנייך". להציל את בנך איני מצווה, שיש הלכה של גואל הדם; אבל עלייך אני יכול לצוות, שאין להם רשות לחייבך למוסרו. ובאשר לעצם טענתה שכוונתם לממון, אומר המלך שזה עניין הצריך בירור. כלומר: על כפייתה לגלות אין מה לברר, בזה היא צודקת במאה אחוז ואין שום היתר לכפותה; אבל אם אכן מגיעה מיתה לבנה, ואם רשאים הם להורגו, ואם כוונתם לממון או לא - את זה עליי לבדוק. הרד"ק מפרש "אצווה עלייך" - אצווה את בני משפחתך בנוגע אלייך, ולדעתו הדבר כולל גם את הפטור מן הגילוי וגם את הצלת בנה.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל־הַמֶּלֶךְ עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֺן וְעַל־בֵּית אָבִי וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי׃
לכאורה אין הדברים מובנים, ונאמרו בהם כמה הסברים. לפי המלבי"ם היא אומרת למלך: מה לך להיכנס לדון בזה בדין המלכות, אם רשאים להרוג מדין גואל הדם או לא? הרי אין כאן אדם שהרג איש זר, אלא בני האחד הרג את בני השני. הרוצח גלגל את עוון האשמה על בית אביו, עלינו, ואנחנו הם שצריכים לנקום את דם האח. נמצא שכל העניין פנימי הוא לנו: אם לא נהרוג אותו, אנו נהיה האשמים, ואנו נושאים על עצמנו את העוון הזה. אילו היה הורג אדם זר, שם היה מקום לומר שמחויבים כלפיו ושגואל הדם ילך וירדוף; אבל כאן הכל נשאר בתוך המשפחה, ואנו מוותרים על רדיפת גואל הדם. ואם כן, למה לך לברר? "והמלך וכיסאו נקי" - לך אין שום בעיה בדבר, ולא יאונה לך כל רע אם לא תחקור את כל הקורות כאן.
רש"י מפרש להיפך: היא אומרת שהעוון עליו, על המלך - שאם לא יבדוק מה מתרחש כאן והם יהרגו את בנה, הוא הנושא בעוון. אלא שאין דרך כבוד לומר למלך שהדבר תלוי בצווארו, ולכן דיברה בלשון סגי נהור: "עליי אדוני המלך העוון ועל בית אבי והמלך וכיסאו נקי", וכוונתה - קח בחשבון שאם ימות בני ולא הגיע לו, העוון רובץ עליך.
ומצודת דוד מפרש שהיא אומרת לו: האמן לי שדבריי אמת, ובאמת אין בני חייב מיתה. ואם תאמר שברצונך לברר תחילה - אני מוכנה: תצווה כבר עתה שלא יהרגוהו, ואם לאחר הבירור יתברר שאכן מגיעה לו מיתה, האשם אותי וענוש אותי. אני מקבלת עליי את העוון אם חלילה יתברר שרימיתי אותך. כלומר תוכל להאמין לי במאה אחוז שאין כאן שמץ של דבר שאינו אמת. זו דרכה לשכנע את דוד.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי וְלֹא־יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ׃
המלך מתרצה לבקשתה ואומר: כל מי שיבוא אלייך וידרוש "תני את הילד, ברצוני להורגו מדין גואל הדם" - שלחי אותו אליי, ואני כבר אריב את ריבך. אלא שיש לדייק: הוא פטר אותה רק מן החובה למסור את בנה בידי גואלי הדם, שזו הייתה הדרישה הקשה שדרשו ממנה. אך על עצם הפגיעה בבן לא נתן ציווי: אם יפגשו את הילד במקרה בפינת רחוב ויהרגוהו, דין גואל הדם עומד בעינו. כביכול אומר המלך: לזה איני יכול להתנגד, אין הדבר תלוי בי, זהו פסק הלכה של התורה שגואל הדם רשאי להורגו.
יואב, שידע כי לב דוד עדיין מלא כנגד אבשלום, בחר אישה חכמה מתקוע, הלבישהּ מראה של אבלה ותיקה ושם בפיה טענות מדוקדקות: משפחה הקמה על אלמנה כדי להרוג את בנה הנותר, ובתוכה ארבע טענות לזכות הבן - אין עדים והתראה, אין מציל, ההורג הגן על נפשו מפני רודף, וכוונת המשפחה לממון ולירושה ולא ל"יחם לבבו". המלך נענה בשלבים: תחילה "ואני אצווה עלייך", ואחר כך "המדבר אלייך והבאתו אליי" - אך עדיין לא הצילו מדין גואל הדם עצמו. וכל אותה שעה אין דוד מבין שהמשל מכוון אליו ואל אבשלום בנו, וזו בדיוק הייתה מזימת יואב: להביא את המלך לפסוק בעצמו את הדין שיאלץ אותו להשיב את נידחו.