פתיחה: המשך ישיר לפרק הקודם
אנו פותחים את פרק טז במשלי. רבנו יונה מעמיד אותנו על נקודה חשובה: הפסוק הראשון שבפרק הוא המשך ישיר למה שנאמר בסוף הפרק הקודם. כבר הזכרנו כמה פעמים שחלוקת הפרקים לא נעשתה על פי היהדות, ולכן אין להתפלא אם פסוק שנמצא בראש פרק אחד הוא המשך של הפרק שלפניו. הפרק הקודם נחתם ב"יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה" - שם דובר בעניין הענווה, וכאן בא הפסוק להמשיך את אותו עניין עצמו.
פסוק א: לאדם מערכי לב - ומה' מענה לשון
לְאָדָם מַעַרְכֵי־לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן׃
רבנו יונה מבאר: העניו הוא זה שיתבונן וישים אל לבו שלא בעצתו, לא בחכמתו ולא בכושר הרטורי שלו הצליח להשיג את מה שהשיג. אמנם "לאדם מערכי לב" - התוכניות הן שלך, ההיערכות היא שלך; אבל בסופו של דבר מכוח מי יצא הדבר אל הפועל? מאת ה' יתברך. רק אדם ענוותן יכול להגיע למסקנה הזאת. בעל הגאווה, לעומתו, בטוח ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
הגאון מווילנא מסביר את הפסוק בדרך נוספת: כאשר אדם צריך לדבר לפני מלך, לפני שר או לפני אדם חשוב, מה שעליו לעשות הוא לערוך את לבבו - אך לא אל השר, אלא אל ה'. "לאדם מערכי לב" - ערוך לבבך לפני ה' שייתן לך וינחה אותך בדרך הנכונה, "ומה' מענה לשון" - את אשר ישים ה' בפי אותו אדבר. הכתובת המקורית שאליה עליך לפנות היא ה' יתברך; אל תבטח בהשתדלות אלא בה'. יערוך אדם את לבו אל ה', ואז מה' יהיה לו מענה לשון וימצא חן גם בעיני אותו שר ואותו מלך.
וכך אומר הגאון מווילנא גם בעניין לימוד התורה. "רחמנא ליבא בעי" - כאשר האדם מעיין בתורת ה' בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, מעיין ומתבונן ולומד בכל כוחו, זהו "לאדם מערכי לב". אבל מי נותן את הדעה, את הבינה ואת ההשכל לשמוע, ללמוד וללמד? הכול מאיתו יתברך - "ומה' מענה לשון". עליך להשקיע את כוחותיך, והקדוש ברוך הוא ייתן את שלו. מה נדרש ממך? ההשתדלות: לערוך את לבך, למסור את לבך לעסק התורה, וההשכל כבר יבוא מאיתו יתברך.
"והמהר"ם שיק מחייב את הסתומים"
קראתי על המהר"ם שיק, שבצעירותו היה פשוט סתום. אמו הייתה בוכה עליו הרבה, שכן הוא היה יושב ולומד שעות ארוכות, והיא אומרת לו: לך לישון. והוא משיב: לא, אמא, עדיין לא הבנתי את הסוגיה. עדיין לא הבנתי את הסוגיה. כמה היה מתאמץ, וכמה צער היה לאם לראות שבנה לא קיבל כישרונות - אבל כוח התמדה אדיר היה לו, וכוח רצון אדיר. ולבסוף, כשגדל, היה אחד מגדולי תלמידי החתם סופר, וחידושי המהר"ם שיק מוכרים ומפורסמים.
כשגדל אמר על עצמו: כתוב בגמרא שיוסף הצדיק מחייב את בעלי העבירה, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, הלל מחייב את העניים - והמהר"ם שיק מחייב את הסתומים. כי כשהייתי ילד, כך העיד על עצמו, היה לי "ראש דלעת", מה שנקרא בלשון העם ראש בטטה; ורק מכוח עסק התורה והתמדתה, עם הרבה תפילה והרבה כוח רצון, זכיתי ופתחו לי שערי בינה והגעתי לאן שהגעתי. יסוד עצום יש כאן: "לאדם מערכי לב" - אתה תערוך את לבך; "ומה' מענה לשון" - כמה תצליח וכמה סייעתא דשמיא תקבל, הכול מאיתו יתברך. מי ישים פיקח, מי עושה את האדם שיהיה פיקח, מי נותן לאדם חכמה? הכול מאיתו. ואם תפנה אל בעל הרחמים, אל מי שהחכמה שלו, ותשקיע ותערוך את לבך לעסק התורה - תזכה שמה' יהיה לך מענה לשון.
ביאור המלבי"ם: מערכות רבות - וגמר הדבר מן השמים
המלבי"ם מבאר: "לאדם מערכי לב" - הלב עורך ומסדר את אשר ידבר. האדם מתכנן תכנונים בלבו ובונה לעצמו מערכות שונות. אתן דוגמה מוחשית: אדם העומד לפני משפט. הוא מתחיל לשקול - אומר כך, אבל רגע, אולי לא כדאי, כי אז ישאלו אותי כך; אטען טענה כזאת, לא, עדיף טענה אחרת, וברגע שהוא ישמע זאת ממילא... הוא חושב על כל האפשרויות ועל כל הנתונים, מה לומר, איך לומר ובאיזו צורה, ושואל אנשים מבינים. כל אלו הם "מערכי לב": מערכות הרבה וחשבונות הרבה ואופנים שונים. אבל הגמר, "מענה לשון", ממי הוא? מאת ה'.
וכולנו מכירים את המציאות הזאת. כמה פעמים הכנת פגישה בעלת משמעות - קבלה לעבודה, קבלת הילד למוסד חינוכי - והכנת הרבה מראש: אומר כך, אזכיר כך, אטען כך. ובדיוק כשהגעת, פתאום נתקעו לך המילים, פתאום דיברת לא לעניין, פתאום הזכרת משהו שכלל לא תכננת להזכיר. ולהיפך: יכול להיות שדווקא דברים שלא חשבת עליהם יצאו לך מהפה באותו רגע, ואתה אומר - באמת לא תכננתי לומר את זה, אלא שהוא הזכיר ומיד זה יצא. מאיפה זה? "ומה' מענה לשון". הקדוש ברוך הוא רצה שתצליח, ושם את דברו בפיך, ובאותו רגע יצאו בדיוק המילים המתאימות גם אם לא תכננת לומר אותן.
ובפרט, אומר המלבי"ם, שדיבור הלשון הוא מה', כמו שכתוב "וָאֶתְפַּלְּלָה אֶל אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ". על מי נאמר? על נחמיה, שביקש מן המלך שייתן לו את האפשרות לעלות לירושלים ולכונן את הריסותיה ולבנותה, כי הוא רואה את עיר נחלת אבותיו חרבה ושוממה. ומה התפלל אל אלוהי השמים? שמה שיאמר למלך ייפול על אוזנו, שיהיו הדברים מתאימים להישמע באוזני המלך, ושיעלה בידו לומר את המילים הראויות במקום הראוי. רואים מכאן ש"מערכי לב" אינם מספיקים, ומענה הלשון הוא בהכרח מאת ה'. אתה יכול לתכנן תוכניות הרבה, ופתאום יצא לך משהו שלא תכננת, או שתאמר דבר שלא חשבת עליו כראוי. החשוב הוא ה' שממנו יהיה מענה הלשון.
פסוק ב: כל דרכי איש זך בעיניו
כָּל־דַּרְכֵי־אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו וְתֹכֵן רוּחוֹת ה'׃
רבנו יונה מבאר: דרך טבעו של אדם שכל מה שיגיע לו - זך בעיניו, הן בטובות הן ברעות. כל מה שהאדם עושה מתוך מידותיו נראה לו ישר בעיניו. והדוגמאות אין להן סוף. לא נתן למי שהיה צריך לתת, והדבר נובע ממידה רעה של קמצנות - וזך בעיניו: הוא ייתן לך אלף ואחד הסברים למה לזה לא מגיע לתת, ולמה לא עכשיו, וכי אם תיתן לו אתה רק מקלקל אותו והורס אותו, ולכן עדיף לא לתת. ומאיפה זה באמת נובע? ממידת הקמצנות.
וכן בגאווה: אדם בא ומספר על עצמו דברי שבח, הלל וזמרה. תשאל אותו: מה, איך? יאמר לך - תשמע, אדם צריך לשווק את עצמו כדי שיכירו אותו; אם לא, איך יכירוהו? איך ידעו מי הוא, איך ידעו לתת לו עבודה, מינוי, תפקיד? הוא חייב. וכן בנקימה ונטירה: אדם נוקם ונוטר ועברתו שמורה נצח, ותאמר לו שאין זה ראוי, ויענה לך - אדוני, יש אנשים שחייבים לחנך אותם; אם לא, הוא יחזור ויעשה זאת שוב ושוב, ופעם אחת יבין שהוא משלם מחיר על מה שהוא עושה. והוא נעשה מחנך לאומי, פתח לעצמו משרד חינוך. בורא עולם לא נתן לך את התפקיד הזה; בורא עולם כתב בתורתו ברורות "לא תיקום ולא תיטור". אבל הוא אומר: חייבים לחנך. ומאיפה זה נובע? מן המידות הרעות שבאדם.
מכאן מסיק רבנו יונה שתיקון המידות קשה. ומדוע קשה? כי הרי אני מושלם; כי הרי מה שאני עושה כך צריך לעשות וכך חובה לעשות, והוא נותן טיעונים וצידוקים לדבריו. אם כן, איך יתקן? הדבר דומה לצרה הגדולה שבמחלוקת שהיא "לשם שמיים" - אדם רב עם חברו לשם מצווה. ומה הצרה הגדולה שבזה? שלא יעשה על זה תשובה. על מצוות עושים תשובה? על עבירות עושים תשובה, לא על מצוות. וכשהיצר מדמה לאדם עבירה כמצווה - זו הצרה הגדולה ביותר, שהרי הוא לא ישוב, כי לדעתו זו מצווה. כך גם בעניין המידות: ודאי שצריך לתקן את מידותיו, אבל האדם משוכנע שמה שהוא עושה כך ראוי על פי המידות המתוקנות. ואם תאמר לו שראוי לתת - יהפוך את הקערה ויאמר שכל הנותנים סתם מבזבזים, ושאסור לאדם לבזבז את נכסיו, והקדוש ברוך הוא נתן לו נכסים כדי לשמור עליהם ולהשתמש בהם לדברים הראויים ולא להשחיתם. לכן אומר רבנו יונה: תיקון המידות קשה.
אבל "ותוכן רוחות ה'". דע לך, אם תרצה לתקן את מידותיך - ה' יעזור לך לתקן את המידות, להתבונן בעיוות שבהן, לחזק את הטובות ולתקן את המקולקלות. אמנם יש לך טבע, ואמנם הטבע שנולדת עמו הוא שלילי, אבל מי שתוכן את הרוחות הוא הקדוש ברוך הוא; הוא בוחן לבבות והוא יעזור לך. נגד הטבע קשה מאוד להילחם, אתה חייב סייעתא דשמיא, אתה חייב את "תוכן רוחות", את בוחן הלבבות שיעזור לך לתקן את מידותיך. ואם באמת תשאף להכין את לבך לעבודת ה' וליראת ה' - ה' הוא תוכן הרוחות, הוא מתקן הרוחות. ומסביר רבנו יונה שלשון "תוכן" כאן היא מלשון תיקון: "תִּכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ", "וְלֹא נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת" - הכול בכ"ף; ולצדם "אִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה", "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" - בקו"ף. התיקון שבקו"ף דומה במשמעותו לתיכון שבכ"ף. אם כן: לתקן את המידות קשה מאוד, שהרי אתה בטוח שאתה עושה נכון - ומי יכול לעזור לך? רק ה'. הוא יתקן את מידותיך אם באמת תשאף לכך, כי ה' תוכן רוחות.
ביאור הגאון מווילנא: הרצון הראשון
הגאון מווילנא מלמד כאן יסוד חשוב: כל דרכי האדם נמשכות אחר הרצון הראשון. זו מציאות - קשה מאוד לאדם להוציא מעצמו את המושכל הראשון שלו בכל עניין. יש לאדם רצון ראשוני, ובעקבותיו הוא פוסע וצועד. ולא עוד, אלא שגם אם הוא נוכח לראות שהרצון הראשון וההשכלה הראשונה שלו היו מוטעים, ואף מקבל שטעה - כעבור חודשיים הוא יחזור באופן אוטומטי לרצון הראשון שלו. תצטרך להזכיר לו שטעה, ולשכנע אותו שוב, ויתכן שתצליח שוב; אבל הוא תמיד יחזור לרצון הראשון. "זרוק חוטרא לאווירא אעיקריה קאי" - זרוק מקל לאוויר, הוא יחזור ויעמוד על מקומו הראשון.
זו גם הסיבה שהתורה מזהירה שלא ישמע הדיין את אחד הצדדים בלבד, אלא "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק" - יובא הצד השני וישמע הדיין את שני הצדדים. ברגע שהדיין שמע צד אחד, הוא כבר "התאפס" על דעתו, כבר השתכנע, ועכשיו לך ושכנע אותו להיפך. זו גם אחת הסיבות שקשה מאוד לפנות אל האדם החילוני המצוי ולהצליח לשנות את תפיסותיו המוטעות: שלושים שנה הוא מולעט בכל העיוותים שהוא שומע בתקשורת, וממילא זה פשוט לו - פשוט שכל החרדים פרזיטים, פשוט שכולם גנבים; הרי הוא שומע את זה בוקר וערב. כדי להוציאו מזה, כמה עבודה צריך? ואפילו כשהצלחת להוכיח לו, והגעתם למסקנות, פתאום הוא חוזר על אותן שאלות מחדש - והרי כבר סיכמנו, כבר ענינו, ואמרת שאתה מקבל. מה קורה כאן? שהאדם, כיוון שהיה לו מושכל ראשון, דעה ראשונה, מחשבה ראשונה, תמיד חוזר אליה; וצריך מאמץ רב לשרש מתוכו את הדעות הראשונות.
אם כן, "כל דרכי איש זך בעיניו": המחשבה הראשונית שהייתה לו לאדם - עמה הוא פוסע כל חייו, וכך נראה לו הגיוני וכך נראה לו נכון. "ותוכן רוחות ה'" - רק ה' יודע אם אותו רצון ראשון ואותה מחשבה ראשונה היו מחשבה זכה או לא. אתה תמיד תחזור לאותה דעה ראשונה, אבל ה' יודע אם היא הייתה נכונה או שמראש הייתה מוטעית. ונחזור לדוגמה שדיברנו בה, שהמידות הן הדוגמה המצויה ביותר: אדם אומר שלעני הזה אין לתת מסיבות א', ב', ג'. זו המחשבה הראשונה שלו, המושכל הראשון שלו. וה' יודע ממה היא נובעת: האם ממידת האמת והדין, שבאמת אין מגיע לאותו אדם, או ממידת הקמצנות, שאינני מעוניין לפתוח את לבי וכיסי. המחשבה הראשונה שלך היא לא לתת - אבל רק הקדוש ברוך הוא יודע מהיכן היא נובעת: מדבר פנימי של קמצנות, או מצדק ויושר ממש. "תוכן רוחות ה'" - ה' יודע אם הרצון הראשון היה רצון זך ואמיתי, או שמלכתחילה היה מוטה מכוח מידה שלילית ונבע ממידות רעות.
ביאור המלבי"ם: "תוכן" מלשון מדידה
המלבי"ם מבאר: דרכי הנפש רבים מאוד, וקשה לאדם לבחור דרך שאין בה סיגים, שאין בה פסולת. רק הקדוש ברוך הוא הוא "תוכן" את הרוח - ו"תוכן" בכ"ף הוא מלשון מדידה, כמו "וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ", שהכוונה למידת הלבנים. הקדוש ברוך הוא כביכול מודד את הרוח, שממנה נובעות המחשבות, מה שנקרא ציורי הלב. רבנו יונה פירש "תוכן" מלשון תיקון, והמלבי"ם מפרשו מלשון מדידה.
פירוש הדבר: לפעמים אדם עושה מצווה, אבל מקורה של המצווה במחשבת גאווה אשר בלבו. אדם נתן צדקה - הרואה עלול לחשוב שעניינו של העני נגע אל לבו, ושעשה זאת מתוך רחמים ומתוך רצון לקיים מצוות ה', שאמר "לא תעלים עיניך" וציוותה התורה לחוס על העני ועל האביון. כך זה נדמה. אבל הקדוש ברוך הוא תוכן רוחות, והוא יודע מה הרוח שהביאה למעשה הזה. שמא נתינת הצדקה נובעת מגאווה: ראיתם כמה נתתי? קלטתם? ואז הוא גם משתדל לעשות זאת בדרך שיראו את נתינתו, ואם לא ראו - אל תדאגו, הוא כבר יודיע לאחרים ויעדכן את אלה שהפסידו. אתמול היה כאן עני, ואני הוצאתי מאה שקלים ונתתי לו... מסכן, אף אחד לא ראה, מה יעשה? הוא חייב לספר, שלפחות מישהו יבין כמה הוא נדיב וידע איזה בעל חסד הוא. הנה תראה שלפעמים אדם עושה מעשה טוב והמטרה שלו מטרה רעה ושלילית.
ועוד אומר המלבי"ם: ייתכן אדם ההולך בדרך ענווה. אתה רואה אותו מצטנע, בורח מפרסום, עושה מעשים כהנהגות האנשים השפלים והענוותנים; אבל לפעמים כל זה נובע מכך שהוא בעל גאווה כל כך, עד שהוא רוצה שלא רק יהללו אותו על כל הדברים הטובים שבו, אלא ישבחו אותו גם על היותו ענוותן. כלומר: שלא תחשוב שאני סתם צדיק - צדיקים רבים יש, אבל אני רוצה שתדע שאני גם צדיק וגם עניו, צדיק מיוחד, תציין זאת אצלך. והמסתכל אומר: ראה איזה ענוותן, "שחיף עייל שחיף נפיק, לא מחזיק טיבותא לנפשיה", ממש מתפעל. אבל "תוכן רוחות ה'" - הקדוש ברוך הוא בוחן את הרוח לראות מהיכן בא המעשה הזה, הנראה שטחית כמעשה של צניעות וענווה, ומה מקורו. האדם צריך לבחור את הדרך הישרה והנכונה בלי שום סיג ובלי שום פגם, והקדוש ברוך הוא בוחן את הלב באמת לראות אם המחשבה טהורה וקדושה, או שאמנם בחרת בדרך הענווה אבל היא דרך ענווה עם הרבה סיגים. ומה הם סיגים? פסולת הזהב. כשהיו מתיכים את הזהב היו מפרידים ממנו את הסיגים. אתה הולך בדרך של זהב, דרך הענווה, אבל מעורבת בה פסולת - ענווה לשם גאווה. את זה תוכן הקדוש ברוך הוא.
פלס לרוח: הגאווה שנצרכת למלך ולכוהן גדול
עוד אומר המלבי"ם שיש פלס לרוח, ומביא דוגמה נוספת הנצרכת למדידה: הגאווה הנצרכת למלך ולכוהן גדול. המלך והכוהן הגדול אינם יכולים להיות במצב של שפלות; הם חייבים להיות בבחינת "וַיִּגְבַּה לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'", חייבים שיהיה בהם, כלשון הגמרא, שמינית שבשמינית של גאווה - שאם לא כן ירמסו אותם. רק אחד היה שיכול להגיע למה שהגיע עם מאה אחוזי ענווה, והוא משה רבנו. אבל כדי שאדם יוכל להשליט את רצונו ודעתו, חייבת להיות בו שמינית שבשמינית.
מסופר על בעל הב"ח, בעל "בית חדש", שפגש את אליהו הנביא, ושאל אותו מדוע הוא נגלה אל צדיק אחר שהיה בעירו ואינו בא אצלו. אמר לו אליהו: מכיוון שאני מגיע רק למי שיש בו שיא הענווה והשפלות; ואתה, כיוון שאתה רב דמתא, רב המקום, אינך יכול להתנהג במאה אחוזי ענווה ושפלות, שאם כן מי יקבל את דעתך? צריך "ויגבה לבו בדרכי ה'", כדי להשליט דעתו ורצונו. הנה שרואים שצריך פלס, פלס עצום, כדי לדעת: המעשה הזה שהוא עושה - האם הוא כדי להשתרר על הציבור ושיכבדוהו ושיבינו מי הבוס כאן, או שכוונתו קדושה לשם שמיים, כדי שהציבור יעשו רצון ה', ולכן הוא חייב להשליט את רצון ה', ולשם כך מגביה את קולו ומדבר בשפה גבוהה ולא בשפלות. "תוכן רוחות ה'" - ה' יודע ממה נובעת אותה גאווה, אם היא גאווה באמת או "ויגבה לבו בדרכי ה'". אם כן: "כל דרכי איש זך בעיניו" - עליך לבחור את הדרך ללא סיגים, וה' יודע אם דרכיך מעורבות בסיגים, בשמרים ובפסולת, או שדרכיך נקיות בלי שום סיג ובלי שום פגם.
לסיכום:
שני הפסוקים הראשונים של הפרק מעמידים את האדם במקומו האמיתי. "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון": ההיערכות, התכנון והמערכות - שלך; הגמר, הצלחת הדיבור והשכל להבין ולחדש - מאת ה'. לכן על האדם לערוך את לבו אל ה', בין לפני שר ומלך ובין בעמל התורה, ולזכור כמהר"ם שיק שהעמל והתפילה הם שפותחים את שערי הבינה. ו"כל דרכי איש זך בעיניו ותוכן רוחות ה'": כל אדם מצדיק את מידותיו ואת הרצון הראשון שלו, ולכן תיקון המידות קשה כל כך; אבל ה' הוא תוכן הרוחות - הוא המודד את מקור המעשה, אם מגאווה או מלשם שמיים, ואם מקמצנות או מאמת, והוא גם המתקן את הרוח ומסייע למי שמבקש באמת לתקן את דרכיו ולבחור דרך נקייה מכל סיג.