פתיחה
בפרק י"ד שלמה המלך ממשיך לערוך לפנינו את ההשוואה שבין החכם לכסיל, בין הישר לעקש, ובין מי שמושל ברוחו למי שרוחו מושלת בו. בחלק זה של הפרק נעסוק בארבעה פסוקים שעניינם אחד: כוחו של הסדר הפנימי - בהנהגת המלכות, בהנהגת המידות, בהנהגת הלב ובהנהגת היחס אל הדל והאביון. נלך על סדר הפסוקים, נביא את ביאור המלבי"ם, ולצידו את דברי רבנו יונה והגאון מווילנה.
הדרת מלך וחולשת המחוקק
בְּרׇב־עָם הַדְרַת־מֶלֶךְ וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן׃ (כח)
המלבי"ם מדייק כאן בהבדלי המילים. קיבוץ אנשים שיש עליהם מלך נקרא "עם". "גוי" הוא אוסף אנשים גם ללא מלך. ואילו "לאום" הוא דרגה גבוהה יותר: ציבור שיש לו חוקים מסודרים וסדרי הנהגה - המתוקן שבאומות.
וכן יש הבדל בין יועץ לרוזן. היועץ עוסק בענייני המדינה: כיצד להתנהג, כיצד לפעול, וכל ענייני ההנהגה המדינית - ועצתו גלויה ומפורסמת. הרוזן לעומתו הוא יועץ בעניינים הנסתרים, יועץ למלך בסתרי המלך. ובכלל זה ענייני החוק והדת, כמו שכתוב "ורוזנים יחוקקו צדק". היועצים מייעצים בהנהגת המדינה, אך אינם המחוקקים.
עתה נבין את הפסוק. יש הבדל בין "הוד" שהוא פנימי, לבין "הדר" שהוא חיצוני. ההדר החיצוני של המלך גדל ככל שגדל מספר העם. ממלכה קטנה - כמה כבוד כבר יש בה; אבל ממלכה גדולה, הכבוד שעושים למלך הוא עצום. לכן "ברוב עם הדרת מלך": ריבוי העם, אפילו אנשים פשוטים, כבר מוסיף הדר חיצוני למלך.
אבל "ובאפס לאום מחיתת רזון". הרזון הוא הרוזן, הממונה על החוקים ועל הדת. אם אין לאום - אין בעלי דת שישמרו את החוקים ויבינו שהחוקים לטובתם - החוק שנחקק נשבר ונשחת, ואין בו שום תועלת. מה יועיל שתחוקק חוק ואיש אינו שומרו, ואיש אינו אוכפו, והעם אינו מקבלו? אמנם ריבוי עם מועיל למלך, אך אין בו שום תועלת למחוקק. תועלת למחוקק תהיה רק כאשר יש לאום, כלומר שהאומה עצמה מעוניינת בחוקים, מעוניינת לשומרם, ומעוניינת שהמחוקק יחוקק לטובת הנהגת הציבור. בלי זה - יחוקק ולא יקיימו.
ארך אפיים רב תבונה
אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב־תְּבוּנָה וּקְצַר־רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת׃ (כט)
רבנו יונה מבאר: מי שמושל בכעסו ומאריך אפו, אינו נוקם בשעה שחמתו בוערת בו, אלא ממתין עד שתתיישב דעתו ויוכל לשקול את הדברים בצורה שקולה והגיונית - האדם הזה יגיע מתוך המידה הזו להיות "רב תבונה". וכיצד המידה הזו מולידה תבונה? כי לעולם לא יגיע איש קצר רוח למחקר. אדם המבקש לברר דבר, בין בענייני גשמיות ובין בענייני תורה, אם הוא קצר רוח - לעולם לא יגיע אל המסקנות הנכונות, לפי שייקח בידו את המחשבה הראשונה שתעלה בדעתו. "נראה לי הכיוון הזה" - וסגר את העניין. האם חקרת מכל הכיוונים? האם בדקת אפשרויות אחרות? האם העמקת וראית דעות נוספות? לא, כי הוא קצר רוח. לעומתו, ארך האפיים שיש לו סבלנות ראויה יתבונן בכל דבר, יעיין בו את העיון הראוי מתוך יישוב הדעת, ועל ידי זה יגיע אל אמיתת המחקר.
עוד אומר רבנו יונה: מי שאינו חכם, כאשר עולה בדעתו תשובה ראשונית, מיד נוטל אותה לעצמו. ואם ישמע מי שפורך את דבריו, יתווכח עמו ויאמר "אינך צודק", רק כדי להצדיק את עצמו. אין הוא שוקל האם המסקנה שהגיע אליה נכונה, ואולי דברי חברו אמיתיים יותר. נמצא שהמידה שמביאה את האדם למעלת ארך אפיים - מידת הסבלנות - היא היא שמביאה אותו להיות איש רב תבונה, ששוקל כל דבר בפלס, בהיגיון ובמתינות, וזה העיקר כדי להגיע אל המסקנה הנכונה.
ועוד: אדם קצר רוח, כששומע דבר שאינו נראה לו בהסתכלות ראשונה, מיד שולל אותו - "לא נכון, לא ייתכן". ואילו ארך האפיים אינו חותך מיד. הוא אומר: במחשבה ראשונה זה לא נראה לי, אבל אני רוצה לבדוק; ייתכן שיש ממש בדבריך. בעל התבונה חוקר ומעיין, ולפעמים מגלה שדווקא הדבר שנראה לו לא הגיוני הוא האמת והוא הנכון. הרי לנו כמה חשובה אריכות האפיים למידת התבונה ולמידת החוכמה, וכמה מזיקים הקוצר רוח וחוסר הסבלנות.
ויש כאן גם עניין סגולי. כתוב שכל הכועס, אם חכם הוא - חוכמתו מסתלקת הימנו. אדם שאינו ארך אפיים אלא קצר רוח, שכל דבר מרגיז ומעצבן אותו, מאבד באופן סגולי את חוכמתו. ומי הוא רב התבונה? זה שהוא ארך אפיים. אבל קצר האפיים, אפילו היה חכם כמשה רבנו - חוכמתו מסתלקת ממנו, ובאו לשאול אותו שאלה ולא ידע מה להשיב. כלומר, גם אם אתה החכם הגדול שבעולם, נהיגה במידת קוצר הרוח מסלקת את חוכמתך.
ואם תאמר: הרי איני קצר רוח תמיד, אלא רק לעיתים - אין זה מועיל. שהרי המציאות היא שתמיד יימצאו דברים שיגרמו לאדם להיות קצר רוח. העצבני וקצר הרוח אינו זקוק לסיבות מיוחדות כדי להתרגז; פעמים רבות אינך מבין כלל על מה הוא מתעצבן, והוא כבר ימצא על מה. למה לא שמו את זה, ולמה לא עשו את זה, וביקשתי מפלוני, ומי הוא החכם שעשה כך. תמיד ימצא על מה להעיר ועל מה להתעצבן, תמיד משהו אינו נוח לו. ואם אין דבר - יתעצבן על מזג האוויר. נמצא שהאדם הזה איבד את כל חוכמתו, שהרי תמיד משהו מרגיזו, והכעס מסלק את החוכמה מן האדם. לכן רק ארך האפיים הוא רב תבונה, ואילו קצר הרוח - זהו גדר של איוולת, שמאבד את שכלו ואת חוכמתו.
"מרים איוולת" - מה יוצא החוצה
ועל "וקצר רוח מרים איוולת" אומר רבנו יונה: אדם קצר רוח בשעת כעסו מוציא כל מה שבפיו, כהר געש הפולט את הלבה. הוא מוציא בשפתיו את אשר בליבו - האיוולת שבלבו מורמת ויוצאת החוצה. ופעמים רבות זה מזיק לו מאוד. לדוגמה: מישהו הזיק לך, ואתה מתכנן כיצד למזער את הנזק או כיצד להשיב את שלך. ברגע שאתה בכעס - "אני עוד אראה לו, אני עוד אעשה לו כך וכך" - איזו טיפשות! עכשיו הוא שומע מה אתה מתכנן, ויישמר, ולא תוכל לעשות זאת. גנב ממך דבר מה, ואתה מכריז שתיקח ממנו בחזרה - כעת יישמר ולא תוכל. אבל אילו שתקת, היית בהזדמנות הראשונה משלים את חסרונך. נמצא שקצר הרוח מרים את תוכניותיו החוצה, והשומעים נשמרים ממנו, ושוב אינו יכול להוציא את רעיונו אל הפועל.
ועוד: "איוולת" כאן מבטאת את המידות הרעות שבתוך האדם. כל עוד שתקת, לא באו לידי ביטוי; ברגע שדיברת, יצאו לאור. וזה דבר אמיתי מאוד. שימו לב שהאנשים המאופקים נתפסים כבעלי מידות טובות יותר, אף שלא בהכרח כך הוא, שהרי מידה היא דבר פנימי. גם אם יש לאדם המאופק רוע לב, לא יוציאנו החוצה; גם אם הרגיזוהו מאוד, לא ייתן לכך ביטוי חיצוני, והרוע יישאר בתוכו. ואילו קצר הרוח מרים את האיוולת שבקרבו ונותן לה מיד ביטוי חיצוני: בדיבור, בקללה ובכל מיני מעשים. מה שאצל ההוא נשאר בתוך ליבו, אצלך כבר יוצא החוצה. זהו "מרים איוולת": מה שהיה למטה, שקוע, כעת מתרומם. ויתירה מזו, בכך הדבר משתרש בטבעו. כל עוד המידה פנימית, עדיין לא השתרשה; משהתחלתי להוציאה אל הפועל וליישמה - זה כבר אינו לימוד עיוני אלא סטאז'. ואז הרבה יותר קשה לעקור את המידה הזו מתוכי.
הגאון מווילנה מבאר: מי שאינו כועס ומאריך אפו - חכם גדול הוא, רב תבונה. ומי שקצר רוח וכועס, לא די שאינו חכם ולא די שהוא בעל איוולת, אלא הוא עוד "מרים איוולת" - שכולם ישמעו את איוולתו. וגם זו מציאות. אדם שהזיקו לו או פגעו בו: אם בלע את הדבר בשקט, לא יגיע לו מכך קלון; אבל אם יעשה מזה רעש, יביא על עצמו קלון. כמו שראינו אצל אמנון ותמר, שיעץ לה אחיה לשמור את הדבר בשקט - לא יוסיף לך כבוד שתלכי ותצעקי שהיית קורבן למעשה אמנון. קצר הרוח אינו שם לב שעצם הפרסום גורם לו נזק.
ניתן דוגמה מוכרת מענף המסחר. פעמים רבות נגרמים לחברה נזקים מסוימים, והיא מעדיפה שלא לפרסמם כדי שלא תזיק לעצמה; היא מוכנה לספוג את הנזק ובלבד שלא לתת לו פומבי. למשל, אם מישהו חדר למחשבי החברה והוציא כספים מכרטיסי האשראי של הלקוחות - פעמים רבות תסגור החברה את העניין בפיצוי לכל אותם אנשים בשקט, כדי לא ליצור רעש ולפתוח בחקירה כוללת שתבריח ממנה לקוחות. כך בהרבה עניינים: כשאדם סוגר את הדבר בשקט, טוב לו יותר. ולעומת זאת, כשהוא מפרסם "נפגעתי, אמרו לי, עשו לי, היכו אותי" - כולם מתייחסים אליו כמבוזה, מזלזלים בו, והפרסום עצמו גורם לזילות ביחס אליו. זהו קצר הרוח: לא די שקוצר הרוח עצמו איוולת, אלא הוא גם מרים אותה החוצה שכולם ישמעו, וזה בוודאי דבר שלילי.
ארך אפיים שהוא קצר רוח - ביאור המלבי"ם
המלבי"ם מבאר ש"ארך אפיים" הוא אדם שאינו נוקם מיד, וזה מחוקי התבונה. וכדי לדייק את הדברים יש להשוות לפסוק שלמעלה:
קְצַר־אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא׃ (יז)
מה ההבדל בין "קצר אפיים" שם, ל"קצר רוח" כאן? מסביר המלבי"ם: "אפיים" הוא הכעס הגלוי, מלשון אף, "כי אש קדחה באפי" - אדם שמוציא את הכעס החוצה. "קצר רוח" הוא הכועס בפנים: הוא כועס, אך זה פנימי, רוחו הפנימית אינה שוקטת. לפיכך ייתכן ארך אפיים שהוא קצר רוח: בליבו לא ישקוט, הלהבה רותחת בקרבו, אך אינו מוציא זאת אל הפועל ואינו מיישם את כעסו. ואילו "קצר אפיים יעשה איוולת" - הוא מוציא את הכעס מיד, וזו איוולת: הכעס בתוכך, ואתה מוציאו החוצה.
ובזה מבאר המלבי"ם את פסוקנו: "וקצר רוח מרים איוולת" - הוא גורם שהאיוולת שבקרבו תעלה על ליבו, אך עדיין אינה יוצאת מפיו. נמצאו כאן שלושה שלבים: איוולת השוכנת בקרבו; משם הוא מעלה אותה אל הלב, כלומר מתחיל לשים לב לכך ולהתעצבן ולכעוס, והלהבה רותחת בפנים; ואחריו קצר האפיים שמוציא זאת החוצה, וניכרת אש קודחת באפו. על כן אומר המלבי"ם: מי שמאריך אפו ואינו נוקם תיכף - חוכמה היא בידו, אך דע לך שאם עדיין אתה מחזיק את הכעס בתוך תוכך ואתה קצר רוח, אתה מרים את האיוולת אל חלק הלב, והיא שולטת בליבך - וגם זה דבר שלילי. אם כן, אף שאתה ארך אפיים, לא די בכך. ראוי מאוד שתתרחק גם מקוצר רוח, ותהיה ארך אפיים וגם ארך רוח, שגם בתוכו לא יכעס.
חיי בשרים לב מרפא
חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה׃ (ל)
רבנו יונה מבאר: רוב הרפואות פועלות למקצת האיברים ומזיקות למקצתם. מי שיכול להישמר מתרופות - טוב לו, שומר מצרות נפשו. התרופה אמנם עוזרת לאיברים אלו, אך מזיקה לאחרים, שכן כל תרופה היא שינוי במבני הגוף, ושינוי זה מועיל במקום אחד ומזיק במקום אחר. אבל הסבלנות - הלב הוא חיי כל האיברים. "חיי בשרים", היינו כל האיברים, "לב מרפא" - איזה לב מרפא את כל האיברים? הלב הסבלן. מי שהוא ארך אפיים, מאריך בליבו ואינו ממהר לכעוס - לבו רפואה לכל איבריו, מרפא אותו מן הכעס ומן היגון. וכך אומר הכתוב: "והסר כעס מליבך", ומה ההמשך? "והעבר רעה מבשרך" - הא בהא תליא, מי שכועס מביא רעה על בשרו. ולא עוד אלא שזה מרפא גם לזולתו: "מענה רך ישיב חמה" - כשאיני כועס, אני משתיק גם את כעסך, וכן "ולשון חכמים מרפא".
כבר הזכרנו פעמים רבות שהכעס מזיק לאדם ומקצר את ימיו, "קצר ימים ושבע רוגז". וכך מוכח היום גם במחקרים, שרוב המחלות נובעות מכך שהאדם אינו רגוע, נתון בלחץ תמידי, וכל דבר גורם לו לאי שקט ולאי נחת. וכבר אמרנו שכעס פירושו להעניש את עצמי על טעויות של אחרים, שהרי בסופו של דבר הניזוק הוא הכועס, והוא זה שגורם פעולה רעה לעצמו.
"ורקב עצמות קנאה" - לא די שבשרו של המקנא ירזה וימעט משומנו, אלא אף העצמות, שהן פנימיות יותר וקשות, יתייבשו וירקבו. וזו המציאות. כיצד אנו מגדירים אדם מקנא? "אוכל את עצמו". וזה כפשוטו: הקנאה שבתוכו, המידות הרעות, הכעס על האחרים - אוכלים אותו מבפנים ומרקיבים את עצמותיו. וכמו שאמר פעם אדם חכם: מה שיהרוג אותך אינו מה שאתה אוכל, אלא מה שאוכל אותך. היזהר מאוד שלא יהיו דברים שיטרידוך יתר על המידה, כי זה עצמו גורם לרקב עצמות.
הסבר נוסף מביא רבנו יונה: "לב מרפא" הוא לב טוב הדורש טוב לעמו. אדם כזה, שרוצה תמיד רק את הטוב לאחרים - זהו "חיי בשרים", הוא נותן חיים לבשרו. ומדוע? כי בעל לב רע, רבים שונאיו ורבים מבקשי רעתו, לפי שליבו רע. אנשים אינם רוצים להיטיב לו ואינם רוצים בחברתו, ומחפשים כיצד להזיק לו. ומה יגרום לך לחיות טוב ולבשרך לשכון לבטח בלא דאגה ממזיקים ומשונאים? "לב מרפא" - מי שיש לו לב טוב, המשפיע על האחרים ומרפא את כולם, נותן לכולם השפעה טובה בלבד, הרי זה מרפא לבשרו שלו, שלא יקנאו בו ולא ישנאוהו.
הגאון מווילנה מבאר את "מרפא" מלשון ריפוי והרגעה: לפעמים אדם כועס עליך ואתה יודע שכעסו מוצדק, שבאמת לא נהגת כשורה ויש לו סיבה טובה להתרגז. אם תבוא ותאמר "נכון, אתה צודק, לא הייתי בסדר, עשיתי שלא כהוגן, אני מתנצל" - בזה אתה מחיה גם את בשרך. שכן כשאתה מרגיע את הצד שכנגד, הוא נרגע ואינו כועס עליך, וזה חיים לבשרך. אבל אם תאמר "לא, אני הייתי בסדר", תגרום לו לכעס גדול עוד יותר - במקום להתנצל ולומר סליחה טעיתי, אתה עוד מצדיק את מה שעשית. וזהו "ורקב עצמות קנאה", שמעורר את קנאתו של חברו עליו. אבל אם הוא מרפא, כלומר מדבר טובות על ליבו ומתנצל בפניו - זה ייתן חיים לבשרו.
המלבי"ם מקשר את הפסוק לקודמו. ראינו "קצר רוח מרים איוולת", ומי שמעורר קנאה בליבו מכביד על הלב, ומלבד שהאיוולת היא נגד החוכמה, דע לך שהלב הוא מרפא חיי כל הבשרים. מה גורם שגופנו יפעל כתיקנו? המשאבה המרכזית המספקת דם וחיות לכל גוף האדם. צא וראה מה קורה כשאיבר מסוים אינו מקבל די דם - רחמנא ליצלן, אצל חולי סוכרת נוצר נמק והאיבר נזקק לכריתה, השם יצילנו. נמצא ש"חיי הבשרים" הוא הלב, והוא המרפא את חיי האדם: כשהלב אמיץ וחזק, משלח מעיינותיו בנחלים, והם רצים בשטף דרך העורקים ומשקים את הבשר ומחיים אותו.
יוצא אפוא שמי שמרים קנאה אל הלב, וגורם שלבו לא יפעל כראוי - מפני שהוא מקנא באחרים, וליבו חושב כל העת מדוע לזה יש ולי אין ומהיכן הוציא זה ומדוע עשה כך - הריהו גורם נזק לבשרים, שהרי הלב אינו מזרים כראוי את הדם לכל גופו. ולא עוד אלא שהוא מרקיב את העצמות ומכלה את גופו; אל תאמר שיש כאן רק חיסרון בחיות, אלא גם תוספת מיתה. וכמו שכתוב "מכל משמר נצור ליבך כי ממנו תוצאות חיים". הלב הוא מרפא לכל בשר בזה ששולח מעיינותיו בנחלים, ואם נחלש בעקבות קנאה וכעסים על אחרים - כל הבשר כולו ניזוק בעקבות כך.
עושק דל חרף עושהו
עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן׃ (לא)
רבנו יונה מבאר: מי שעושק את הדל ומחרף אותו, בין שהוא מחרפו על צורתו החיצונית ובין שהוא מחרפו באביונותו ובעוניו - אומרים לו: דע את מי אתה מחרף! את הקדוש ברוך הוא, רחמנא ליצלן. שהרי מה אתה טוען? וכי לא היה יכול השם לברוא אותו יפה יותר? כשאתה אומר על אדם שמכוער הוא, מיד יאמרו לך: לך אצל האומן שיצרני - האומן שיצרני עשאני כך. ומה אתה אומר בעצם? ריבונו של עולם, יש לך פגם בייצור, האדם הזה יצא פגום. וכי יש חלילה תלונות על הקדוש ברוך הוא? נמצא שיש כאן חירוף כלפי קודשא בריך הוא: מי שעושק את הדל בדברי חירוף, לא את הדל בלבד הוא מחרף אלא את השם יתברך. ולעומת זאת "ומכבדו חונן אביון" - מי שחונן את האביון, יש בזה כבוד להשם יתברך.
הגאון מווילנה מבאר על פי המבואר בזוהר חדש: באביון אין שייך לעשוק ממנו דבר, שהרי אין לו מאומה. מה הוא צריך? שייתנו לו, שיעניקו לו. לכן ביחס לאביון נאמר שמי שחונן אותו ונותן לו מתנת חינם - הוא מכבד את השם יתברך, שכן על ידי זה לא ידבר העני סרה כלפי השם יתברך, והשם יתברך לא ייאלץ להעניש את אותו עני.
ביאור המלבי"ם: כל בריה ומזונותיה
המלבי"ם מבאר: הקדוש ברוך הוא לא ברא את האדם לרעתו אלא לטובתו, וכיוון שכך - לכל בריה הכין די מחסורה, וגם הכין לה את הכלים שבהם תוכל להשיג את מחסורה. אם האריה צריך לאכול צבאים, נתן לו הקדוש ברוך הוא את הכוח לרדוף אחריהם ואת הכוח להכניעם, וכן על זו הדרך לכל בעל חיים נתן השם את הכוחות שבהם ישיג את מזונו.
וכל זה מכבוד הבורא יתברך, שהקדוש ברוך הוא בורא הכל לתועלת הנבראים, שיהיה להם טוב בעולם הזה. שאילו היה בורא בעל חיים שאינו יכול להשיג את מזונו, נמצא כביכול שברא דבר חסר. ובאמת מי שיקרא בספרי טבע יראה דברים מדהימים, באיזו חוכמה עצומה יצר הקדוש ברוך הוא את בעלי החיים שיוכלו להשיג את מזונם. אפילו פרח יש שניזון מחרקים - פרח טורף. כיצד הוא אוכלם? יש לו כעין כוס, עלה הכותרת שלו נפתח ומפיץ ריח, והחרקים נמשכים אליו ונכנסים פנימה. יש שיש בו מעט דבק והחרק נתפס ואינו יכול לצאת, ויש שהפרח נסגר - לפעמים די להעביר את היד ואתה רואה באותה שנייה כיצד הפרח נסגר, והחרק נכלא בפנים. לאחר זמן הוא מת ונרקב, והרי מזון לפרח, וממנו הוא מתקיים. אתה רואה שהקדוש ברוך הוא דאג לכל בעל חיים בדרך כלשהי שימצא את מזונו: הדגים, הכלבים, החתולים, הנחשים - לכל אחד ברא השם את הדרך שימצא בה את מזונו. וזהו כבוד השם יתברך, שיצר בריה וגם דאג לה. ליצור בריה ולא לדאוג לה - זו פחיתות וזה חיסרון.
ואם יש אדם שמזונותיו קשים והוא בגדר דל - גם לו ברא הקדוש ברוך הוא דרך שיוכל לחיות בה. ומהי? שיצר מציאות שיש אדם עשיר אחר, וזה יפרנס את זה. כמו שכתוב "עשיר ורש נפגשו", ומה ההמשך? "עושה כולם ה'" - הקדוש ברוך הוא ברא את שניהם. ולמה בראתי עשיר? לצורך הדל. ואל תבוא ותטען שהנה ברא הקדוש ברוך הוא בריה ולא נתן לה די מחסורה - אין זה נכון, שהרי לצורך זה נברא העשיר, לסייע ביד הדל.
כיצד? העשיר שוכר את הדל למלאכה אצלו. העשיר זקוק לפועלים רבים, שהרי נכסיו רבים, והדל עובד אצלו - הרי פרנסה לדל. והאביון, שאינו מסוגל אף לעבודה והוא בגדר מתאווה לכל דבר, מקבל צדקה בדרך של מתנת חינם מיד העשיר. נמצא שגם לאביון ברא הקדוש ברוך הוא כביכול מקור פרנסה, מקור שממנו תהיה חיותו.
ועתה, מי שעושק את הדל - הדל הרי עובד אצל העשיר, ובמה יכול העשיר לעושקו? בכך שלא ייתן לו את משכורתו. זהו עושק הדל. ומי שעושק את הדל ואינו נותן לו את שכרו - "חרף עושהו". אומרים לו: בזה אתה מחרף את קודשא בריך הוא. שהרי פחיתות גדולה היא לברוא יצור ולא לדאוג למזונותיו, וכביכול אמרת: הנה ברא הקדוש ברוך הוא דל ולא נתן לו את אוכלו, הנה זה מה שאני רואה, אין לו מה לאכול. ומי גרם לזה? אתה העשיר, שלא נתת לו את משכורתו. נמצא שהעושק את הדל גורם שיחרפו את השם, כאילו לא המציא הקדוש ברוך הוא לדל מקור חיות שממנו יתקיים. וכבר אמרו: מאן דיהיב חיי, יהיב מזוני - מי שנותן חיים, נותן באופן טבעי גם את המזונות.
"ומכבדו חונן אביון" - מי שנותן לאביון מתנת חינם, שהרי האביון אינו יכול לעסוק במלאכה, בין שהוא זקן ובין מכל מיני מצבים אחרים - הריהו מכבד את הקדוש ברוך הוא. שהנה ברא הקדוש ברוך הוא בריה ודאג די מחסורה, על ידי העשיר שנותן לה מתנת חינם.
לסיכום:
בפסוקים אלו מלמדנו שלמה המלך שכל הנהגה תקינה תלויה בסדר פנימי. הדרת המלך אמנם ברוב עם, אך תועלת המחוקק תלויה בלאום שמקבל את החוקים ושומרם. רב התבונה הוא ארך האפיים, שסבלנותו מאפשרת לו לחקור ולעיין ולהגיע אל האמת, ואילו קצר הרוח מרים את האיוולת שבקרבו אל ליבו ואל פיו, מאבד את חוכמתו ומביא על עצמו נזק וקלון. הלב הסבלן והטוב הוא רפואה לכל האיברים, ואילו הקנאה מרקיבה את העצמות ואוכלת את האדם מבפנים. ולבסוף, היחס אל הדל ואל האביון הוא יחס אל הבורא עצמו: העושק את הדל מחרף את עושהו, כאילו לא דאג הקדוש ברוך הוא למזון בריותיו, והחונן אביון מכבד את השם יתברך, שהרי הוא עצמו הכלי שבו הכין הבורא די מחסורה של אותה בריה.