לפנינו חלקו האחרון של פרק י"ד במשלי, ובו ארבעה פסוקים שכל אחד מהם עולם בפני עצמו: גורלם של הרשע והצדיק ברעה ובמוות, מקומה של החכמה בלב הנבון ובקרב הכסילים, מעלתה של הצדקה וטיבו של "חסד לאומים", ולבסוף - רצון המלך בעבד המשכיל. נלך על סדר הפסוקים, ונביא את דברי רבנו יונה, הגאון מווילנה, רש"י, הרלב"ג והמלבי"ם.
בְּרָעָתוֹ יִדָּחֶה רָשָׁע וְחֹסֶה בְמוֹתוֹ צַדִּיק׃ (לב)
רבנו יונה מצטט את הכתוב בתהילים "תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה", ואת הכתוב "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה". זה בדיוק מה שנאמר כאן: "ברעתו ידחה רשע" - לרשע די ברעה אחת כדי לסתום עליו את הגולל, ועל אחת כמה וכמה אם יבואו עליו שבע. ואילו הצדיק - שבע פעמים ייפול ויקום. הרשע נכשל ברעה אחת, והיא גומרת אותו.
ומהו "וחוסה במותו צדיק"? אומר רבנו יונה: אין צורך לומר שהצדיק חוסה בעת הרעה ולא יידחה בה, שהרי זה כבר נאמר - "שבע יפול צדיק וקם", וכל רעה שתבוא עליו ודאי יקום ממנה. אלא הכתוב מחדש יותר מזה: אפילו ברעה הגדולה ביותר, שאין אדם מן המין האנושי נמלט ממנה - רעת המיתה - גם שם הצדיק חוסה בהשם יתברך. הקדוש ברוך הוא יכול להציל אותו אף מזה ולהאריך את ימיו, כמו שכתוב "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" - צדקה של מעות וגם צדקות בכלל, "אוֹ יַחְשֹׂךְ נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת". ויש שמגיעים עד שערי מוות, וברגע האחרון השם פודה אותם - "מְרוֹמְמִי מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת". כך היה אצל חזקיהו המלך, שנאמר לו "כי מת אתה ולא תחיה", והוא התפלל, ואמרו חז"ל שאמר: מקובלני מאבותיי, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים.
נסכם את דברי רבנו יונה: הרשע - רעה אחת כבר דוחה אותו. הצדיק - לא די שאינו נדחה ברעתו, אלא אפילו ברעה הגדולה מכולן, שכל אדם חווה אותה בסוף, יש לו מחסה בהשם יתברך שירחיק ממנו את רגע המוות: על ידי צדקה, על ידי מעשים טובים, על ידי תשובה.
הגאון מווילנה מסביר אחרת: "ברעתו" - ברעה שהרשע עצמו חתר תחת הצדיק. "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל" - אותו בור שכרית כדי להפיל בו את הצדיק, הוא עצמו יפרע ממך. כמו המן, שהכין עץ לתלות עליו את מרדכי הצדיק, ובסוף תלו אותו עליו. באותן תחבולות עצמן שרצה להזיק בהן לצדיק - בהן הוא נדחה. ומאידך "וחוסה במותו צדיק" - הצדקות שעשה מלוות אותו גם בעת המוות, ומגינות גם על בניו. הרשע שעשה מעשה טוב מקבל את שכרו כאן בעולם הזה, ואילו הצדיק - כל מה שעשה ממתין לו לאחר פטירתו לחיי העולם הבא.
המלבי"ם מפרש: הרשע, אפילו כשהוא עומד במעלה גבוהה, בעקבות רעתו ידחו אותו ממקומו ויורידוהו לבור שחת. ומדוע? "ברעתו" - הרעה שעשה היא עצמה מזיקה לו, כעניין "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ": מי נפרע מן האדם? המשחיתים שברא, המעשים השליליים שעשה. ולעומתו הצדיק - לא זו בלבד שאינו נדחה בעודו חי, אלא גם במותו יש לו על מי לחסות, חוסה בהשם יתברך תחת כנפי השכינה. הרשע מתרומם בעולם הזה ומפילים אותו מגבוה למטה, והצדיק גם בעולם הבא לא יאונה לו רע, אלא אדרבה - רק טוב ילווה אותו.
בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ׃ (לג)
אומר רבנו יונה: אדם העוסק בחכמה מכיר את מעלתה, והחכמה צפונה אצלו כפנינים בקרבו. גם כשהוא מלמד - הוא מלמד רק אנשים הגונים, הראויים לשמוע ויודעים להשתמש בחכמה כראוי. אינו מדבר דבר שלא בעתו, ולא בזמן שאין ראוי לדבר בו, ולא לאנשים שאין ראוי לומר להם. ואם איש לא יידע מחכמתו - זה לא יפריע לו לשמוח בה כמוצא שלל רב, גם בלי לעשות רושם על אחרים. "בלב נבון תנוח חכמה" - אין הוא צריך להוציא אותה כל העת החוצה.
ומנגד "ובקרב כסילים תיוודע": הכסילים אינם צופנים את החכמה בתוכם אלא מדברים, גם כשאין זה בעתו וגם כשהיה צריך לשתוק. מדוע? כי כל עניינם בחכמה הוא לפרסם אותה: תראו כמה אני חכם, תראו מה אני יודע, תראו איזה מבין אני. כמשל שאמרו רבותינו - "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא": מטבע שמונח במקום שאינו מתאים לו, בתוך כד, תנער אותו והוא עושה רעש גדול. אבל מטבע שמונח במקומו הראוי, בארנק של עור, תנער אותו ולא יישמע דבר. חכמה שנמצאת במקום שאינו מתאים לה, אצל הכסילים, עושה הרבה רעש. בכל מקום הוא צריך להראות מה הוא יודע ומה הוא מבין; צריך או לא צריך, זה הזמן או לא הזמן - הוא תמיד יהיה שם וידבר. דברים נכונים, חצאי נכונים, בקשר לעניין ובלי קשר לעניין - זהו הכסיל, שרוצה תמיד להודיע ולהוציא החוצה.
וכבר אמרנו פעם: כשאדם בא ותוך חמש דקות אמר לך את כל מה שהוא יודע, המסקנה היא שזה באמת כל מה שהוא יודע. הכול הוציא, ואין עוד. לו היה לו משהו נוסף, היה מוציא גם אותו עכשיו. לעומתו החכם - יש לו הרבה מה לומר על כל דבר, והוא אינו רואה צורך כל הזמן להתבטא ולומר את פניני חכמתו.
ולמען הסר ספק: אין אנו מדברים על מי שעוסק בתורה, ולא על מקום שבו "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". אם הוא בסעודה ויש הזדמנות לומר דברי תורה - אדרבה, יהיה הראשון לקום ולזכות את הרבים; ואם יש אחרים, ייתן לאחרים; ואם יש גדולים ממנו, ייתן לגדולים ממנו. וכן ההולך עם חברו בדרך ואומר לו דברי תורה במקום לדבר על פוליטיקה ודברים בטלים - מצוין. אנו מדברים על אנשים שכל עניינם הוא לבטא כל הזמן את חכמתם ולהראות לכולם את כל מה שהם יודעים.
עוד פירוש אומר רבנו יונה: "בלב נבון תנוח חכמה" - החכמה נחה בלבו ואינו מפרסם אותה; ואף על פי כן "ובקרב כסילים תיוודע". מדוע? כי הכסילים יראו שהנהגתו שונה. הם מרבים בשחוק ובהנהגות כסילות, ורואים שהוא אינו מתנהג ככל אדם. הרי שגם בלי שהוציא מפיו את חכמתו, דווקא בקרב הכסילים תיוודע חכמתו, שהנבון ניכר מן הכסילים בהנהגותיו ומכירים אותו בתנועותיו. וזה כעניין ריח המור, שטוב ריחו נרגש יותר במקום הטינופת: במקום נקי, אין מכירים במעלתו של הריח הטוב; אבל במקום שהריח רע - שם ניכרת מעלתו. ואולי דוגמה מוכרת יותר: מעלת הנר ניכרת דווקא במקום החשיכה והאפלה. "שרגא בטיהרא ביממא מאי אהני" - נר ביום אינו מועיל, אבל נר בלילה ניכר היטב. כך חכמת החכם ניכרת היטב כשהוא בקרב כסילים.
הגאון מווילנה מסביר את הפסוק על פי דרכה של תורת הקבלה. ידוע שישנן עשר ספירות, וסדר עמידתן מבואר ב"פתח אליהו": כתר למעלה, חכמה ובינה משני הצדדים - שני המוחין, וזהו הראש; אחר כך "חסד דרועא ימינא", "גבורה דרועא שמאלא", "תפארת איהו גופא" - החזה עד הבטן; נצח והוד - תרין שוקין; יסוד; ומלכות, שהיא עטרת היסוד.
והפרצופים מחולקים בגדול לחמישה (אף שבקבלה מדברים עד שנים עשר): אריך אנפין - הוא הכתר; אבא - החכמה, י' שבשם, חכמה קדומה; אימא - הבינה; זעיר אנפין - הו"ק, שש הקצוות, חג"ת נה"י: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד; והפרצוף התחתון - הנוקבא, היא המלכות. אבא משפיע לאימא, אימא לזעיר אנפין, וזעיר אנפין לנוקבא, ומן המלכות משתלשלות כל ההשפעות לעולם הזה. והמלכות אין לה משלה כלום, אלא היא מקבלת ומשפיעה.
וכתוב בספרי הקבלה "אבא גניז גו אימא" - ספירת החכמה גנוזה בתוך הבינה. שהרי הספירות בנויות בהלבשות, זו על גבי זו: אריך פנימי, ועליו מלביש אבא, ועליו אימא, ועליהם זעיר אנפין, ועליו הנוקבא. וכל הלבשה היא צמצום האור, שכן לולא ההלבשות אין אנו יכולים לקבל אור של אריך אנפין - זה אור עצום; וגם לא מאבא. צריך שיעבור דרך אימא, ומאימא לזעיר אנפין, ומשם למלכות, ומשם אנו יכולים להתחיל לקבל.
ומכאן, אומר הגר"א: הבינה היא הכלי של החכמה. כל דבר חיצוני נחשב כלי לעומת הדבר הפנימי, והכלי טפל לעיקר - כשם שהבקבוק טפל לשתייה שבתוכו; המקור נחשב בבחינת אור, והמלביש עליו בבחינת כלי. וזה שנאמר "בלב נבון תנוח חכמה": אם עשית כלי - והוא הלב הנבון - תנוח בתוכו החכמה, כדרך שאבא גניז בגו אימא. והיא טמונה בלבו ואינה נודעת לשום אדם.
אבל הכסילים - אין בהם לא חכמה ולא בינה, שהם שני המוחין שבראש. ויש עוד מדרגה, והיא הדעת, שאינה נמנית בעשר הספירות אלא אם כן אין מונים את הכתר (שהרי בספר יצירה נאמר "עשר ספירות בלי מה", ואין יותר מעשר; אם יש כתר אין דעת, ואם יש דעת אין כתר). הדעת היא המקבלת מן החכמה ומן הבינה, ועומדת תחתיהן וביניהן כצורת סגול. והכסילים - גם דעת אין להם. ולכן אין שורה עליהם מאומה מכל זה. וזהו "ובקרב כסילים תיוודע" - ייוודע לכול שאין להם חכמה ובינה כדי להסתירה, שהרי אילו הייתה להם בינה היו מסתירים את החכמה, כדרך שהחכמה גנוזה בבינה. ומדייק הגר"א בלשון "בקרב": הבינה היא בלב והדעת היא בקרביים, ואפילו את הדעת שבקרביים אין הכסילים יודעים לגנוז ולהסתיר, אלא הולכים ומפרסמים אותה.
המלבי"ם, כדרכו לאורך כל פסוקי הספר, מבחין בין חכם לנבון. החכם קיבל את חוקי החכמה מרבותיו - וכבר הסברנו שחוקי החכמה הם אלה המקובלים מרבותיך ואינך יכול להסיקם מעצמך, שהרי עניינם המוסר: מה ראוי לעשות ומה אינו ראוי, כיצד ראוי להתנהג וכיצד לא. את זה מקבלים מן הרבותיים, או מן החכמה האינסופית - מהשם יתברך. ואולם כשיש לו חכמה בלבו והוא מבקש לקיים הכול, מתעוררות בו תאוות המנוגדות לחוקי החכמה, ונולדת מלחמה פנימית קשה: האם ללכת אחר תאוות לבו או אחר חוקי החכמה.
אבל הנבון - הוא המבין דבר מתוך דבר, והוא מעמיק בדברים. אין זה רק "כך קיבלתי וכך אני עושה", שאז כשבאה המלחמה קשה לו להתמודד; אלא הוא מבין ומעמיק, ויודע איך להילחם כנגד היצר וכנגד התאוות המתנגדות לחוקי החכמה. הבינה היא לו למגן, ועל ידי כך לחכמה יש מנוחה - כי הבינה נלחמת את מלחמתה. וזהו "בלב נבון תנוח חכמה": כשהלב נבון, אין החכמה צריכה להילחם כל העת.
והכסילים - התאווה גוברת בהם והיצר הרע גובר בהם, ואינם שמים את החכמה בלבם. והלב, כפי שהמלבי"ם הסביר כמה פעמים, הוא המושל על הכול. אדרבה, הם הולכים עם חכמתם להרע, ומשתמשים בה כדי להזיק וללכת היפך דרכי החכמה. ונזכור את ההבדל שהמלבי"ם כבר ביאר בין כסיל לאוויל: הכסיל יכול להיות חכם גדול, אלא שאינו פועל על פי חכמתו - בראש הוא יודע הכול וחי ההפך, אחר תאוות לבו. ואילו האוויל באמת מסתפק, אינו יודע אם חוקי החכמה נכונים ואם יש להם הוכחות - "אוויל" מלשון "אולי". וכאן הכתוב מדבר על הכסיל.
לכן אומר הכתוב "ובקרב כסילים תיוודע": חוקי החכמה נמצאים בקרבו, אך לא בלבו. מדוע? כי בלבו שולטות התאוות והיצר, והלב אינו נותן לחכמה לשכון בו. שאילו הייתה החכמה בלב - הלב שולט על הכול, ונמצא שהוא משליט את החכמה על הנהגתו; והכסיל אינו רוצה בכך, אלא רוצה להנהיג עצמו בדרכי הכסילים ולעשות מה שבא לו ולילך על פי תאוותו. לכן הוא מגרש את החכמה מן הלב ומניח אותה "בקרבו" - כמו שאנו אומרים על אדם שפועל "מהבטן". החכמה שמורה אצלו, אך הוא חי אחרת, והלב חי אחרת, ואינו מתנהג על פי חוקי החכמה.
צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת׃ (לד)
רש"י מפרש: "צדקה תרומם גוי" - זה ישראל; "וחסד לאומים חטאת" - החסד של אומות העולם חטא הוא להם, כי הם נוטלים מזה ונותנים לזה. וכמה נפלא: נראה שרש"י הכיר את רובין הוד. זו הדוגמה הקלאסית לחסד של גוי - הולך וגונב מן העשירים, שהרי יש להם הרבה, כדי לתת לאביונים. זה אינו חסד של יהודי. ומי נתן לעשיר את ההרבה הזה? הקדוש ברוך הוא. וכי אתה אמור לעשות סדר בעולם ולהוציא מזה ולתת לזה? אם אתה בעל חסד - תן משלך.
והיו פעם אנשי "חסד" כאלה, רחוקים ממצוות, שיצאו במחאה על התייקרות הלחם: הלכו למכולות, הרימו ארגזי לחם וחילקו לעניים. איזה בעלי חסד, איזה טוב לב, פשוט מרגש. אלא שצריך לשאול: ממי אתה גונב? ונניח לכך שבעלי המכולות אינם בדיוק הטיפוסים המיליונרים, ואינם בעלי הרשתות הגורפים הון, אלא נלחמים מלחמת הישרדות מול הסופרמרקטים. ולו יצויר שגנבת מרשת גדולה - וכי אין זו גניבה? מי התיר לך? הרי אפילו בפיקוח נפש יש דיון וספק אם מותר לגנוב - להלכה כן, אבל נבין שאין זה פשוט ומותר מאליו. על אחת כמה וכמה להיות בעל חסד על חשבון אחרים. זהו "חסד לאומים" - נוטלים מזה ונותנים לזה.
רבנו יונה מפרש "גוי" - כל אומה שהיא. ואפילו שאין הם יודעים לעשות צדקה אלא כדי להתפאר - יצליחו ויעשירו בזכות הצדקה. "וחסד לאומים חטאת" - החסד מכפר על השגגות כקורבן חטאת; כשם שקורבן חטאת מכפר, כך גם בחסד שהלאומים עושים יש כוח לכפר עליהם.
הגאון מווילנה מסביר: כשהגויים עושים צדקה - הגוי מתרומם על ידי זה, כמו שכתוב "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים... קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד". אבל "וחסד לאומים חטאת" - אם הוא עושה גם חסד ממש, לא די שהוא מתרומם בכך, אלא הרי זה חס ושלום חטאת וחיסרון לישראל. "חטאת" מלשון חטא, וחטא הוא חיסרון, כמו "וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים" - חסרים את המלוכה, וכן "החטיא את המטרה". החסד של הגוי הוא חיסרון לנו, שכן מחמתו נחסרות זכויותיהם של ישראל.
ומדוע? כי משעשה הגוי חסד - צריך לשלם לו שכר. והיכן מקבל הגוי את שכרו? כיוון שאינו צדיק, הוא מקבלו כאן בעולם הזה, ושכר מצווה רב ועצום הוא. והדוגמה היא נבוכדנצר: עשה מעשה טוב, פסע שלוש פסיעות לכבוד השם יתברך, וקיבל שכרו בעולם הזה - מלוכה של שלושה דורות. ומה יצא לנו מזה? הוא מלך והחריב את בית המקדש, וסבלנו תחת ידו, וכתוב שלא היה חיוך על פני בני האדם בימיו; מלך עריץ ונורא. הנה אתה שומע מה קורה כשגוי עושה חסד - חטאת וחיסרון הוא לישראל. בשכר שלוש פסיעות השליטוהו על כל העולם, והחריב את המקדש והרג חסידינו, והכול כדי שיתמלא רצונו ויהיה שכרו מושלם.
ומטעם זה, וכך אומר גם הזוהר, אין עניין לזכות את הגוי בחסד לישראל. אדרבה, רע הוא לישראל כשהגוי עושה לנו חסד, שבזה הוא חומס כביכול שפע המגיע לנו, ובנוסף עלול הקדוש ברוך הוא להיפרע ולשלם לו שכרו על חשבוננו. לכן לכתחילה אין הולכים להתרים גויים לישיבות ולצרכים אחרים, ואף שייתכן שיהיה מעוניין לתת - אין עושים כן.
הרלב"ג מחדש כאן פירוש מיוחד: "צדקה תרומם גוי" - אין הכוונה לצדקה של כסף, אלא להנהגה בצדק וביושר; והיא מרוממת את עם ישראל ("גוי" היינו עם) מעל כל גויי הארצות. "וחסד לאומים חטאת" - מה שהאומות עושות אינו צדק, שהוא היושר ומידת הדין, אלא חסד, כלומר חסידות ולפנים משורת הדין. ואומר הרלב"ג שאפילו יענו את נפשם בעינויים נפלאים ויעשו גלגולי שלג וכל מיני מעשי חסידות ודברים קשים שיעמיסו על עצמם - חיסרון הוא ולא תוספת בעבודת השם, ואפילו הייתה כוונתם לשמים. וזה חידוש גדול: ישראל שעושים אפילו רק כפי הצדק ולא כחסידות - בזה מתרוממת מעלתם; והגוי, אפילו יעשה חסידות - אינו נחשב למאומה.
המלבי"ם מבחין בין שלושה מושגים: "לאום" הוא אומה שיש לה חוק - אומה מסודרת עם חוקה ודת מסודרת. "עם" - יש להם מלך אך אין להם חוק מסודר. ו"גוי" הוא הגרוע מכולם: אוסף של אנשים, בלי מלך ובלי חוק, כאותם שנמצאים אי שם ביערות העד באפריקה. היום הדברים בדרך כלל באים יחד - כל מקום שיש בו מלך יש בו גם חוקה - אבל בזמנם לא היה כן בהכרח: מהו החוק? אני החוק, אני המלך, מה שאני אומר וכרצוני, וברגע אחד אני מחליט ומשנה את דעתי.
לפיכך אומר הכתוב: "צדקה תרומם גוי" - אפילו הגוי, הנחות מכולם, שאין לו אפילו מלך ואינו מאוגד כאומה, אם ילך בדרך הצדק והיושר יתרומם משפלותו וינחל כבוד. "וחסד לאומים חטאת" - הלאומים, שהם המדרגה הגבוהה ביותר, שיש להם חוק והכול מסודר אצלם: אם "חטאת", כלומר אם הם חוטאים מן המטרה ונוטים מדרך החכמה והצדקה - "חסד" הוא להם. ומהו חסד? כתרגומו, "חיסודא" - חרפה. נמצא שאם הלאומים סוטים מדרך הישר ואינם הולכים על פי הצדקה, חרפה היא להם, בושה וביזיון.
רְצוֹן מֶלֶךְ לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל וְעֶבְרָתוֹ תִּהְיֶה מֵבִישׁ׃ (לה)
פשוטו של מקרא: במי חפץ המלך? בעבד משכיל - כזה שמיד מבין מה המלך רוצה ומשרת את מלכו בחכמה ובהשכל. ולעומת זאת עברתו וכעסו על הבן המביש: אף שעבד אותו, אינו משכיל, ואינו עושה את מה שנדרש ומה שהמלך רוצה.
כך גם אצל השם יתברך. אומר רבנו יונה: רצונו במשכילים - אלה העושים מתוך אהבה ומתוך יראה; ואין רצונו באלה העושים כדי להתפאר, כדי למצוא חן וכדי לעשות רושם, ולא באלה שיראתם מצוות אנשים מלומדה - שמקיים את המצוות מתוך הרגל, כך עשה אביו וכך עושה גם הוא. שכר הם יקבלו, ודאי, שהרי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה; אבל הרצון האמיתי הוא אחר. וכמו שאנו אומרים בתפילה "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו" - שהשגתו ושאיפתו הגדולה של הצדיק היא למצוא רצון מאת השם, שיחפוץ בו וירצה אותו. זהו רצון המלך: שהעבד יהיה משכיל, שעובד מתוך אהבה ויראה, ולא בגדר בן מביש, שעושה מפני שאין ברירה או מפני שלא נעים, או מכל מיני סיבות אחרות.
הגאון מווילנה מפרש את הפסוק בדרך אחרת. חמת מלך - מלכו של עולם, הקדוש ברוך הוא; ומי מוציא את חמתו אל הפועל? מלאך המוות. ואיש חכם וצדיק מסיר את חמת השם: הקדוש ברוך הוא רצה להביא מגפה, צרה או מיתה חלילה, והצדיק מסיר את אותה חמה שהייתה אמורה לשלוט בעם ישראל חס ושלום. ותאמר: וכי ציווי הקדוש ברוך הוא לא יתקיים, והגזירה לא תצא אל הפועל? אומר הגר"א: היא כן יוצאת אל הפועל, אלא שהקדוש ברוך הוא שולח את מלאך המוות אל איש אחר, השנוא לפני השם. מלאך המוות אינו הולך בידיים ריקניות - אם הלך, הוא חוזר עם משהו ביד: או אותו אחד שנגזר עליו, או, אם הצליח הצדיק להסיר ממנו את הגזירה, מישהו אחר.
וכעין מה שלמדנו באיוב, בעניין הגלגולים שבהם נחלקו מתי היה: לדעה אחת היה בזמן קריעת ים סוף, וכשרצה השטן לקטרג על ישראל ביציאת מצרים - מה עשה הקדוש ברוך הוא? נתן לו את איוב: קח, התעסק עם איוב. הלך השטן וייסר את איוב, ולא קטרג על יציאת מצרים ועל קריעת ים סוף, ולא אמר את מה שרצה לומר מתחילה - "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, מה נשתנו אלו מאלו". כביכול זרק לו עצם. וגם זה לא בכדי, וכבר הסברנו שם באריכות את פירוש הדבר, ואין לחשוב חס ושלום שאיוב נעשה קורבן - ודאי שאין זה הפשט. אבל על כל פנים זה העיקרון: מלאך המוות אינו שב ריקם.
וזהו "רצון מלך לעבד משכיל": כשהמלך בכעס, מה מרצה אותו? העבד המשכיל. הצדיק, שהוא עבד השם, מתפלל ומתחנן ועומד בפרץ, ובכך מפיק רצון מהשם ומסיר את הגזירה, והקדוש ברוך הוא אינו מביא אותה על אותו אדם. ומה יהיה עם מלאך המוות, שהרי שליח הוא - וכי ישוב ריקם? על כך אומר "ועברתו תהיה מביש": אותו כעס שנשלח, אותם מלאכי עברה, יפגשו את הבן המביש, את הכסיל שראוי לכך. עד עתה אולי האריכו לו אף, אך כעת, כשמלאך המוות זקוק ל"עבודה", שהרי הצדיק שחט לו את הטרף מידו, ימצא לו בסופו של דבר מקום אחר לנוח עליו, ועברת השם תהיה על אדם אחר. וגם זה בדין ובמשפט, ואין לחשוב חס ושלום שאין זה על פי דין.
המלבי"ם מפרש: "משכיל" הוא הזריז במלאכתו, העושה את דבריו בהשכל - רואה מה תכלית הדבר ולפי זה פועל. ו"מביש" הוא ההפך, והנה פירוש מחודש: "מביש" מלשון "בושש", מי שמתאחר. הוא אינו רואה מה יהיה בסוף. הדוגמה הפשוטה: הוא אינו רואה שאם תאחר - תפסיד את הרכבת. אבל המשכיל אומר: אינני לוקח סיכונים, אבוא חמש דקות קודם, אצא מוקדם יותר. המשכיל הוא הזריז, העושה את הנדרש ממנו בזריזות. וכשיש עבדים למלך, רצון המלך מתמלא באותו עבד משכיל, ואילו על המביש - על המתאחר - תהיה לו עברה.
אלא ששימו לב: המלבי"ם מבאר תמיד ש"עברה" בלשון הקודש שונה מכעס ומשאר לשונות של חרון. במה? שהעברה היא כשאני כועס על אחד ובעקבות זאת הכעס עובר על הכול - "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף". הכעס מתרבה, ומחמת הזעם על אחד מוציאים את הדין אל הפועל כנגד כולם. וזהו שאומר: כשיהיה בן מביש, בושש, דע לך שלא רק על החוטא תהיה עברה, אלא על הכלל. וזה כעין מה שאמרו חז"ל: לעולם יראה אדם את העולם חציו זכאי וחציו חייב - עשה מצווה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות; חס ושלום עשה עבירה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה. זו בחינת עברה: עבירה תחת חטא, אלא שאתה מעורר בה עברה על הכלל. ולעומת זאת, על ידי העבד המשכיל מופק רצון מן המלך העליון - ולא רק לו באופן אישי, שהרי הוא מטה את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, ובכך הוא יוצר שפע על הכלל, על העולם כולו.
ארבעת הפסוקים שלפנינו מלמדים קו אחד: הרשע די לו ברעה אחת ליפול בה, והוא נדחה במעשיו שלו ובבור שכרה לצדיק, ואילו הצדיק נופל וקם, וגם במותו יש לו מחסה בהשם ובזכויותיו. החכמה האמיתית נחה בלב הנבון ואינה זקוקה לרעש, שכן הבינה היא כליה והיא הנלחמת עבורה, ואילו אצל הכסילים היא מתגלגלת אל הקרב ואל החוץ ואינה שולטת בלב. הצדקה מרוממת אפילו את השפל שבאומות, ואילו "חסד לאומים" - חסד של נטילה מזה ונתינה לזה, או חסד שאנו נשלם את שכרו - חטאת וחרפה הוא. ולבסוף: רצון המלך העליון בעבד המשכיל, הזריז, העושה מאהבה ומיראה, העומד בפרץ ומסיר גזירות ומכריע את העולם כולו לכף זכות; ואילו המביש, המתאחר והמבייש, מעורר עברה שאינה נעצרת בו אלא פושטת על הכלל.