פתיחה
בחלק זה של פרק י"ד אנו עוסקים בכמה פסוקים העוסקים במידות שבין אדם לחברו: בכעס ובנקמנות, בהבדל שבין מי שמגיב מיד לבין מי שאוגר בלבו, בהבדל שבין הפתי המקבל כל דבר לבין הערום הבוחן את דרכיו, ביחס שבין הרשע לצדיק, וביחס החברה אל הרש ואל העשיר. נלך על סדר הפסוקים, ונביא את דברי רש"י, רבנו יונה, הגר"א והמלבי"ם.
קצר אפים יעשה אולת - נזקו של הכעס
קְצַר־אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא׃ (יז)
רבנו יונה מבאר את הפסוק בהמשך למה שנאמר קודם, שהכסיל "מתעבר" תמיד - כלומר כועס - ואינו ירא מן הנזק. יש שלוש מדרגות בכעס: אדם הכועס בלבו בלבד; אדם המוציא את כעסו במילים או בשפת הגוף; ואדם העושה מעשה - מוריד סטירה, מתנהג באלימות, קורע ומשתולל מתוך הכעס הפנימי. אומר רבנו יונה: ראה כמה גדול נזקו של הכעס, שהכעסן לא יימלט מלהוציא את כעסו לפועל. כאשר משהו מרגיז אותו אין לו מצב שבו הוא תופס את עצמו, אלא "קצר אפים יעשה אולת" - מיד כשהוא כועס הוא עושה איוולת. לא רק חושב, אלא עושה: דברים ושטויות שלאחר מכן הוא עצמו אומר איזו אווילות הייתה לעשות כדבר הזה.
ומה הוא גורם בזה? שהבריות שונאים אותו. מפני שאינו יכול להעלים את תאוותו ורצונותיו, וכל מה שעובר אצלו בפנים נגלה מיד לחוץ. אילו היה לו שכל, לא היה מגלה כלפי חוץ את ההרגש שבפנים; אבל כיוון שהוא קצר אפים, אנשים רואים ומתגלה לעיניהם מה שעובר אצלו, כמו שכתוב "בשפתיו ינכר שונא", או מתנועותיו, או מהכרת פניו. ואז "איש מזמות ישנא" - רואים שהוא זומם רע בלבו, שהוא מתכנן להיפרע ממי שהרגיז אותו, שהוא רוצה שההוא ישלם מחיר. ממילא ניכר לכל רוע לבו, וכולם שונאים אותו, כי הם רואים שכל דבר קטן שעושים לו מיד מוליד אצלו נקמה וחיפוש דרכים להוציא את מחשבותיו לפועל.
ביאור הגר"א: שני מיני רשעים
הגר"א מסביר שיש שני מיני רשעים: יש "רע" ויש "מרמה". מי שהוא קצר אפים עושה את האיוולת תכף ומיד, בלי יישוב הדעת, בלי לחשוב ולהתבונן אם כדאי או לא כדאי, אם ייצא לו מזה נזק או שכר. ברגע שהבוס הרגיז אותו הוא משתולל וצורח, ואינו חושב שזה רק יזיק לו במשך הזמן. זה נקרא רע גמור. אבל "איש מזימות" - אדם של מרמה, שחושב מחשבות רעות בלבו ואינו מגלה אותן לחוץ - גם הוא יישנא. וכיצד? אומר הגר"א: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". היות שאתה שונא אותו בלבך, אף שאין הדבר נגלה לחוץ, הוא מפתח גם הוא שנאה כלפיך. ממילא תדע לך שישנאו אותך, ולא יועיל לך שהסתרת את המרמה בתוך לבך. זה אמנם שונה מן האיש הרע, שהוא מיד מגיב ועושה רע בפועל; אבל אם תאמר "אני לא עושה, אני מחזיק זאת בלב" - אומרים לך: בכל אופן ישנאו אותך, כי יש כאן איזון חוזר, שכשם שאתה שונא במזימות לבבך, כך גם הוא ישנא אותך בלבו.
ביאור המלבי"ם: קצר אפים וקצר רוח
המלבי"ם אומר: מדרך התבונה להאריך אף ולא לנקום ולריב תכף, כמו שכתוב באותו פרק עצמו:
אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב־תְּבוּנָה וּקְצַר־רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת׃ (כט)
וזה דבר שרואים אותו בכל דרגה שאדם נמצא בה: המשכיל יותר, החכם יותר, יודע לעצור את עצמו. גם אם הוא כועס מאוד, וגם אם היה רוצה להוציא את כל מה שיש לו, יש לו די שכל להבין שאין זה הזמן ואין זה המקום, ולעצור ברוחו. זו דרכה של תבונה. ואדרבה, המתפרצים הם בדרך כלל הרובד הנמוך יותר בחברה - אנשים שרמת התבונה והחוכמה שלהם נמוכה, אלה שיש להם "פתיל קצר". האדם המשכיל יותר יודע לחייך, הוא קיבל את המכה ואינו מראה לך שנפגע, "עור של פיל" - אבל הדבר ימתין לך.
אומר המלבי"ם: קצר האפיים "יעשה אולת", כי הוא מסופק בדרכי הבינה והשכל, ולכן הוא בגדר אוויל. הוא אינו חושב, ומיד עושה דברי אווילות. אבל יש הבדל בין קצר אפיים לקצר רוח. קצר רוח יכול להיות אדם שהוא באמת ארך אפיים, ומאריך את אפו, אבל רוחו קצרה. ההבדל הוא בין החיצוניות לפנימיות: קצר האפיים - תגובותיו מפחידות, קצת הרגזת אותו והוא משתולל. ואילו ארך האפיים - כלפי חוץ נראה שהוא שולט בעצמו, אינו משתולל, אבל בפנים ההרגש מסתובב, רוחו הפנימית מתלהטת, והוא אינו מסוגל להתגבר על "הציורים העולים על הלב", כלשון המלבי"ם. קצר הרוח אינו יכול להשקיט את רוחו, ומרגע שפגעת בו התוכנית כבר נכנסה לפעולה: איך אני מסיים איתו את הסיפור, איך אני דואג שהאדם הזה ישלם מחיר - ציורי נקמה ומשטמה.
ואפילו שהוא מאריך אפו, יש ביטוי בדואי: נקמה היא תבשיל שכל טעמו כשהוא קר. ולכן אפשר שאחרי שלושים שנה יחכה לו ההוא באיזו פינה וירצח אותו - "אתה זוכר מה היה לפני שלושים שנה?" נקמת דם. זו ממידות הגויים, כמו שאמר דוד המלך "ועברתו שמרה נצח", ביחס לאותם גבעונים שבאו.
אומר המלבי"ם: מי שהוא קצר אפיים - התגובות האימפולסיביות שלו הן מנוגדות ממש לדרכי התבונה והשכל. אבל קצר הרוח, לכאורה אינו נוהג בדרך הנוגדת את דרכי התבונה והשכל, שהרי הוא שולט ברוחו החיצונית ואינו קצר אפיים. אף על פי כן זה נגד חוקי החוכמה. כי מה הועלת בנקמה? עברת על איסור שהתורה אמרה, והפכת את עצמך לאדם רע. אדם שכל הזמן חושב איך אני נפרע מזה, ואיך ההוא ישלם מחיר, ואיך אראה לזה - הוא אדם מסכן. כמו שאמר אדם חכם: לא מה שאתה אוכל יהרוג אותך, אלא מה שאוכל אותך. והאדם הזה באמת מסכן, שזה אוכל אותו כל הזמן: מה עשה לי זה, ויש לי חשבון פתוח עם זה, ולזה יבוא יומו, ולשלישי כבר יש לי תוכנית מסודרת. כמה רוע מסתובב לו כל הזמן בלב.
לכן אומר המלבי"ם שחוקי החוכמה מחייבים להסיר מחשבות כאלה מן הלב, ולהעלות תחתיהן מחשבות של ענווה ושל מחילה. וזה שכתוב "וקצר רוח מרים אולת": אף שאינו עושה איוולת, הוא "מרים" איוולת - מתוך עומק הלב הוא מרים את האיוולת הזו שתשלוט על לבו, מעלה ציורים על לבו וחושב מחשבות איך להיפרע, ועדיין אינו עושה את הנקמה בפועל. לעומתו קצר האפיים, הכועס בפועל והנוקם מיד, הוא "עושה" איוולת ממש.
ומהו "איש מזמות"? אומר המלבי"ם: מי שזומם מחשבות עמוקות איך להרע, כמו שכתוב "מחשב להרע, ההוא בעל מזמות יקרא". ואף שהוא מאריך אף ובפועל עוד לא נקם, אלא טוחן את הדברים בלבו - "ישנא", מפני שהטיפוס הזה שנוא על הכל. וכך הוא גם בטבע בני אדם: אנשים אינם אוהבים את הטיפוסים הנקמניים והערמומיים, את אלה שיבואו איתך חשבון. ואף שתאמר שהוא לא עשה לו מיד כלום - לפעמים עדיף לקבל את הסטירה מיד, מאשר לחיות בחוסר ודאות ולא לדעת באיזו פינה היא מחכה לי ובאיזה יום היא תצוץ.
כבר הזכרנו פעם את דברי הרב דסלר, שאם הילד צריך לקבל ממך עונש - אל תדחה את זה ואל תאמר לו "אני עוד חושב מה לעשות לך". מגיע לו עונש, תן לו מיד. המחשבה "מה אבא מתכונן לעשות לי", והפחדים שהילד הולך איתם, הם הרבה מעבר למה שמגיע לו על המעשה שעשה - זה עונש גדול מדי. אני מתכוון לדור שבו סופר על ילד שפחד מעונש נורא שהאבא עומד לתת לו, ועלה לגג והתאבד; דור שפחדו בו מן ההורים. ולכן האומר "אני מתכונן לתת לך עונש ואני עוד חושב עליו" - זה חמור מעצם נתינת העונש. רצונך לתת עונש, תן אותו מיד, אבל אל תשאיר אותו בחוסר ודאות. וכך גם כאן: אף שהאדם הזה עוד לא עשה שום רע בפועל, כיוון שהוא איש מזימות ועדיין "בתוכניות" - ישנא, קשה לאנשים להתקרב בדעתם לאדם כזה.
נחלו פתאים אולת - האיוולת כנחלה
נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת׃ (יח)
רבנו יונה מבאר: האיוולת של הפתאים היא נחלתם - היא אצלם כמו נחלה. לעומת זאת הערומים "יכתירו דעת" - יתעטרו בדעת, ועל ידי חוכמתם יעלו בגדולה, ותהיה להם בחינת כתר ועטרה לראשם. ולא זו בלבד, אלא שהם מחבבים את הדעת בעיני האנשים ומפארים אותה בחוכמתם. כשרואים אדם הגון עושה דבר, אנשים רבים רוצים לעשות כמותו, שהרי הוא סמל והוא דוגמה, וכל הרואה אותו רוצה לחקותו. כך הערומים, הפיקחים והחכמים, בעצם עסקם בדעת ובחוקי החוכמה הם גורמים שאחרים ירצו גם הם להימשך אחר החוכמה, כי הם רואים את הנהגתם. הם עושים לדעת כתר ועטרה, שהכל רוצים להימשך אליה ולהיות בעלי דעת כפלוני וכאלמוני, אנשים חכמים ובעלי דעת.
המלבי"ם מבאר על פי מה שנאמר למעלה "פתי יאמין לכל דבר": הפתי הזה - הכסילים והאווילים כולם מפתים אותו. אומרים לו דבר והוא קונה, מספרים לו סיפור והוא אוכל את זה. את האיוולת שכולם אמרו לו הוא מקבל בדרך נחלה, נחלה גמורה, ואינו מעלה ספקות - מי אמר, ואולי העצה שאתה נותן לי אינה נכונה. כך הוא מקבל מן האווילים, כי אינו מבין ואינו מבחין מה נכון ומה אינו נכון. אבל הערומים הם ההפך מן הפתאים: כל דבר הם בוחנים, ואינם עושים דבר אלא אם כן הם יודעים מה הם עומדים לעשות, האם זה מעשה נכון והאם זה מעשה ראוי. ולכן "יכתירו דעת" - הם עושים רק כשיש להם ידיעה ברורה. אבל הפתאים - כל איוולת שתמכור להם יקנו, ויעשו לפי העצה המקולקלת שאמרת להם.
שחו רעים לפני טובים
שַׁחוּ רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים וּרְשָׁעִים עַל־שַׁעֲרֵי צַדִּיק׃ (יט)
רבנו יונה מבאר: הערומים, כלומר החכמים המתפארים בדעת ובעלי המעלה, אינם חוששים לכך שהאנשים השפלים אינם מכירים בחוכמתם ובמעלתם. זה אינו מפריע לו באמת - הוא מכיר במעלתו וזה מספיק לו, ואינו צריך שגם השפלים יכירו בגדולתו. ולא זו בלבד, אלא שגם המעלה שיש לבעלי הממון ולבעלי השררה אינה יוצרת רושם על החכם, ואינה גורמת לו התפעלות או התגמדות ביחס אליהם. רוב תוקפם וכבודם אינו נחשב הדר לפני הטובים - הטובים אינם מתרגשים ממה שיש להם. וזו הכוונה "שחו רעים לפני טובים": הרעים שפלים בעיני הטובים, שאינם מתייחסים לכבודם ולהדרם ואין זה עושה עליהם רושם. "ורשעים על שערי צדיק" - גם ישוחו הרשעים במעמד הצדיקים; כאשר הוא נמצא בשערי צדיק הוא שפל, אין לו מעלה כשהוא עומד ליד הצדיק, ליד האיש החכם, ליד הגדול בתורה.
הגר"א מסביר ביתר עומק. הצדיק והטוב לבריות - נאמר עליו שהוא אוכל פירותיו בעולם הזה. ומי שהוא רע לבריות - אוכל פירותיו בעולם הבא, אבל אין מצב שיאכל פירותיו בעולם הזה. יוצא אם כן, שיכול להיות אדם שבעולם הזה הוא צדיק, אך אינו הגון בבין אדם לחברו - והוא יאכל פירותיו רק בעולם הבא; ויכול להיות אדם שבבין אדם למקום הוא רשע, אבל בבין אדם לחברו הוא הגון - והוא אוכל פירותיו בעולם הזה. ואין להבין את הדברים שלא כראוי: בעולם הבא כל אחד ישלם את מה שמגיע לו, והיותו צדיק בבין אדם לחברו לא יפטור אותו מן העונש על עבירות שבין אדם למקום, על חילול שבת יקבל את עונשו. אלא שאכילת הפירות בעולם הזה - מי זוכה לה? רק מי שיש לו צדקות בבין אדם לחברו. העולם הבא נשאר הכל כדינו; רק בעולם הזה, מי מקבל פירותיהם? רק אדם שהוא צדיק בבין אדם לחברו.
אגב, קשה מאוד להיות רשע בבין אדם למקום וצדיק בבין אדם לחברו; אינני מכיר כאלה, מטעם פשוט: הוא אינו יודע מה זה בין אדם לחברו. אתה אומר לו "דיברת עליו לשון הרע", והוא עונה "אבל זו אמת" - הוא כלל לא התחיל להבין מה זה לשון הרע. אתה אומר לו "הלבנת את פניו ברבים", והוא אומר "זה היה רק בצחוק". הטרמינולוגיה זרה לו, והוא אינו יודע על מה אתה מדבר איתו כשאתה מדבר על מצוות ועבירות. אלא מדובר כאן בציור שהאדם באמת יודע מה זה בין אדם לחברו ומה זה בין אדם למקום, ובבין אדם למקום אינו נזהר ובבין אדם לחברו הוא כן נזהר - אדם כזה, בעולם הזה ייתכן מאוד שיהיה לו טוב ויאכל פירותיו.
וזה מה שכתוב כאן, לדברי הגר"א: "שחו רעים לפני טובים" - מי שהוא רע לבריות, גם אם הוא צדיק בבין אדם למקום, יישפל לפני הטובים לבריות, ואפילו שהטוב לבריות הוא רשע; וכל זה בעולם הזה. "ורשעים על שערי צדיק" - אבל מי שהוא רשע בינו לבין המקום, הוא נקרא רשע, ויישפל על שערי צדיק. ומהם שערי צדיק? שערי גן עדן, העולם הבא. אל תחשוב שמכיוון שהוא אדם הגון בבין אדם לחברו יהיו לו פירות כאן ובעולם הבא לא יתבעו ממנו - תדע לך שישוחו הרשעים על שערי צדיק. שם, כשיגיעו לשערי גן עדן ויבוא "גוי צדיק שומר אמונים", הם יהיו שפלים לפניהם.
המלבי"ם מבאר: אף שהרע מתנגד לטוב, והרשע מהווה ניגוד לצדיק, עם כל זה כאשר בא הרע לפני הטוב הוא שח לפניו ונכנע לו, וכשהרשעים באים על שערי צדיק הם שחים לפניהם. פירוש הדבר: לרע אין כוח עמידה בפני הצדיק, בפני הישר וההגון, כמו שהחושך אינו עומד בפני האור. וגם אם אתה רואה בעולם הזה שהרע עושה הרבה רעש, דע לך שבסופו של דבר לרע אין יניקה ממקורות הקדושה. הדבר היחיד שיונק ממקורות הקדושה הוא הקדושה, הטוב, האמת והיושר. לכן לעולם ישח הרשע לפני הצדיק ויהיה נמוך בפניו, כי אין לו מקורות יניקה עצמיים, והוא תמיד צריך לינוק ממרכבת הקדושה - שכבר אמרנו שמרכבת הקליפה יונקת ממרכבת הקדושה ואין לה מקור שפע עצמי, וממילא תמיד היא שפלה בפניה.
גם לרעהו ישנא רש
גַּם־לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים׃ (כ)
רש"י מפרש "גם לרעהו" - אפילו לשושביניו ואוהביו, גם הם שונאים אותו. ועוד מפרש רש"י "ישנא רש" - עם הארץ שאינו יודע לנהוג כשורה.
רבנו יונה מבאר: "גם לרעהו" - גם מי שהכיר אותו מקודם ואהבו מלפנים, אחרי שהתרושש שונא אותו וכבר אינו מכיר אותו. אתה אומר "אני פלוני", והוא אומר "תזכיר לי את השם" - כשהיית צריך הלוואה זכרת אותי היטב; כשמצבי הכלכלי היה שפיר היית חבר באמת, ופתאום "שלום חבר".
כתוב בשנת היובל "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". ושואלים: "אל אחוזתו" מובן, חוזרים אל האחוזה; אבל מה זה "ואיש אל משפחתו תשובו", וכי עזבת את המשפחה? אלא כאשר נאלצת למכור את אחוזתך והתרוששת, שמת לב שגם את המשפחה איבדת. וכשחזרו האחוזות, פתאום אתה מגלה שיש לך משפחה גדולה: זה מרים טלפון, וזה שואל מה נשמע, ובן דוד שלישי אומר "לא שמענו ממך שנים". כן, אדוני, עכשיו יש לך כסף. לכן "ואיש אל משפחתו תשובו" - לא רק שתחזור לאחוזה, אלא גם תזהה איזו משפחה גדולה יש לך.
היה מי שאמר לילדיו שהוא רוצה להעניק להם מחיים, לא לתת בידיים קרות, ולמה שיקבלו רק כשיהיו בני תשעים - רצה שיספיקו ליהנות. חילק להם את הנכסים: זה יקבל דירה פלונית, וזה דירה אחרת, וזה את החנות. בשלב מסוים ראה שהטלפון נדם. שלח אותו לבדיקה, אמרו לו שהכל תקין. אמר: אם כן, למה הילדים אינם מתקשרים? התברר שלילדים כבר אין אינטרס להתקשר, שהרי האבא חילק. עשה אסיפה לכל הילדים ואמר להם: ילדיי היקרים, רק שתדעו - מה שחילקתי זה רק הנדל"ן; את המיליונים שבבנק עוד לא חילקתי. ופתאום הטלפון חזר לחיים, חסדי השם.
זהו "גם לרעהו ישנא רש" - כשמדובר ברש, מי צריך אותך ומי מסתכל עליך. אבל "אוהבי עשיר רבים" - העשיר, גם כשהוא אומר בדיחות תפלות כולם צוחקים; טוב להידבק אליו, אולי ייפול עליך משהו, אולי ידבק בך משהו. אומר הגר"א: "אוהבי עשיר רבים" - אפילו שאינם רעיו, הם אוהבים את העושר, כלומר אוהבי העושר רבים. אבל את הרש גם מי שהוא רעהו שונא, כי כביכול מה יש לי ממנו. וכך אומר הגר"א גם בתורה: מי שהוא רש בתורה, אפילו רעהו מתרחק ממנו; אבל תלמיד חכם - "רב פלוני הוא קרוב שלי", "הרב הצדיק ההוא הוא משפחה שלי" - אוהביו רבים.
בז לרעהו חוטא - ביאור המלבי"ם המחבר את שני הפסוקים
בָּז־לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא וּמְחוֹנֵן עֲנָוִים אַשְׁרָיו׃ (כא)
המלבי"ם מחבר את שני הפסוקים יחד. הטבע הוא שהדברים הדומים אוהבים זה את זה. את מי אנחנו אוהבים? את הדומים לנו, את הבנויים לפי התבנית שלנו. מדוע? כי אדם אוהב את עצמו, ומה שיש בעצמו הוא רואה גם בשני, ולכן אוהב אותו. ולעומת זאת מי שטבעו מנוגד לנו - איננו מסתדרים איתו ואיננו אוהבים אותו. מדוע אנשים אוהבים להתוועד עם בעלי דעותיהם, ימניים עם ימניים ושמאלנים עם שמאלנים? כי הוא מפזם כל הזמן את מה שאתה חושב, ונעים לשמוע שדעותיך ישרות והגונות ושאתה חושב בהיגיון. אבל כשאתה נפגש עם בעל דעה הפוכה - זה דוקר ואינו נעים. וכך בכל עניין: אנחנו אוהבים להיות בחברת הדומים לנו, שבדיוק עכשיו בא לי פיצה וגם לו בא פיצה; ואם לו בא סטייק, מתחילה מריבה אם הולכים לפיצה או לסטייק. תמיד אנו אוהבים את מי שרצונותיו ושאיפותיו דומים לשלנו.
והנה כאן, אומר המלבי"ם, אתה רואה את ההפך. "לרעהו ישנא רש" - רעהו הרש שונא את הרש. מדוע אתה שונא אותו? זה רעך, והדומים אוהבים את הדומים, והיית צריך לאהוב אותו! ואת מי הם אוהבים? את העשיר, שאינו דומה להם כלל - אתה רש והוא עשיר. וזה נגד חוקי החוכמה, שלפיהם צריך לאהוב את הענווה ואת השפלות ולתת חן לענווים, ולשנוא את הגאות. וכאן הוא שונא את הרש מפני שהוא שפל ונמוך בעיניו, ואוהב את העשיר אף שהעשיר מתרומם ומתגאה ויש בו שחץ.
על זה נאמר "בז לרעהו חוטא" - מה שאמרתי לך שההוא שונא את הרש, דע לך שזה חטא. כי אדרבה, את הרש אתה צריך לאהוב, שהרי הרש הוא העניו, והקדוש ברוך הוא את מי אוהב? את הדכאים ואת השפלים, "ואת דכא ושפל רוח" - אותו אשכון, אומר הקדוש ברוך הוא. אותו היית צריך לאהוב. ומאידך גיסא, את הגאות היית צריך לשנוא: אנשים שדרכם דרך הגאווה, שהם בגדר העשיר, מהם היית צריך להתרחק ומדרך הגאווה שלהם.
ומדוע נקרא "חוטא"? מסביר המלבי"ם שאפשר לפרש "חוטא" לא דווקא במובן של חטא, אלא כמי שמחטיא את חוקי החוכמה. כבר הסברנו פעם "והייתי אני ובני שלמה חטאים" - כלומר חסרים את המלוכה; חטא משמעותו חיסרון, כמו "החטיא את המטרה", שהחסיר את המטרה. אז "בז לרעהו חוטא" - אתה מחטיא את חוקי החוכמה. "ומחונן ענוים אשריו" - ומי שמחונן ענווים, יהיה לו אושר הנפש, מכיוון שנפשו אוהבת תמיד את הענווה ושונאת את הגאווה, ולכן הוא יהיה מאושר, אשריו.
לסיכום:
הפסוקים שלפנינו מלמדים סדרה של יסודות במידות: קצר האפיים עושה איוולת מיד ונשנא, וקצר הרוח, אף ששולט בחיצוניותו, "מרים איוולת" בלבו ומגדל בתוכו ציורי נקמה שאוכלים אותו - ואיש המזימות שנוא על הכל. הפתי מקבל כל איוולת כנחלה, והערום בוחן כל דבר ועושה לדעת כתר, עד שאחרים נמשכים אחריו. הרע, אין לו כוח עמידה לפני הטוב, כחושך לפני האור, כי אין לו יניקה עצמית ממקורות הקדושה. והחברה נוהגת בדרך הפוכה מחוקי החוכמה: את הרש שונאים אפילו רעיו, ואת העשיר אוהבים רבים - ואילו היושר מחייב לאהוב את הענווים ולהתרחק מן הגאווה, ומי שמחונן ענווים - אשריו.