בפרק יד ממשיך שלמה המלך לשרטט את דמויות האדם: החכם, הערום, הכסיל, האוויל והפתי. בקטע שלפנינו אנו עומדים על שלושה פסוקים - י"ד, ט"ו וט"ז - העוסקים באדם שנשען על דעתו שלו ואינו מקבל עצה, באדם שמקבל כל עצה בלי לבחון אותה, ובאדם החכם שיראתו היא ששומרת עליו מן הרע. נלך על סדר הפסוקים ונביא את דברי רבנו יונה, הגאון מווילנה, רש"י והמלבי"ם.
מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב׃ (יד)
רבנו יונה מסביר ש"סוג לב" הוא האדם העיקש, הנשען לעולם על מחשבתו שלו. לשונו: הנשען לעולם על מחשבתו, ולא יקשיב לדברי זולתו להתבונן האם טובים הם מדבריו, ולשקול אותם, ולהניח את דבריו שלו. הוא אינו מוכן לשקול שמא דבריו של חברו הגיוניים יותר משלו. ובעל המידה הזאת שבע לעולם ממעשיו, ונוחה רוחו במנהגיו ובענייניו: כל מה שהוא עושה - בעיניו הוא הטוב ביותר. הוא מרוצה מעצמו, בטוח שאין בדרכו טעויות ואין בה דברים שאינם הגונים.
ומדוע? "כי איננו רואה חיסרון בשכלו וגירעון בדעתו, כי הלא הוא שלם בעיניו". כך היא דרכו: אני מוכן לשמוע עצות של אנשים חכמים - אבל תמצא לי מישהו חכם ממני. אני עדיין מחפש ולא מוצא, מה אעשה? אדם כזה שלם בעיניו, ואינו צריך להיעזר בשכל אחר ובעצת זולתו. "ולא תימצא סתירה לדבריו, רק ממחקרי בינתו" - היחיד שיכול לסתור את דבריו הוא הוא עצמו, מחשבה שנייה שלו. אבל שאדם אחר יסתור את דבריו? זה כבר בלתי אפשרי בעיניו.
ועוד מוסיף רבנו יונה: בעל המידה הזאת אינו בעל מחקר לעולם. אדם משכיל הוא אדם שמתבונן: מעיין בדבר, חוקר אותו, שוקל את כל האפשרויות, אולי נאמר כך ואולי כך, ובהסתכלות שנייה דווקא הצד השני מסתבר יותר. זה בעל המחקר. אבל העיקש אינו כזה, "כי ברוב הפעמים יישען על העולה על רוחו ראשונה, ולא יחקור אם יש להשיב מחשבתו אחור" - הרי הוא כל כך חכם עד שכבר במושכל ראשון הוא עולה על האמת, ואינו צריך להעמיק ולשקול אפשרות אחרת. מה שעלה בדעתו ראשונה - זו אמת לאמיתה של תורה.
וההבדל ניכר: בעל המחקר, כשם שהוא עמל ומשתדל להשקיף על כל צידי העיון ולהכיר את האמת, כך הוא נכסף להיעזר בעיונו של זולתו ולברר מתוכו את הנכונה. אם יאמרו לו שיש עוד מי שכתב בנושא - הוא ירדוף אחר הספר, יחפש בכל מקום, כי מעניין אותו לראות למה הגיע חברו: האם הדברים סותרים את מסקנתו, האם הם מסייעים לה, ואולי יראו לו פנים חדשות שלא חשב עליהן. זה בעל המחקר האמיתי. אבל האדם העיקש, כיוון שלדעתו אף אחד אינו יכול לסתור אותו, ומי הוא שיחשוב אחרת מדבריו - האמת אצלו היא מה שעלה בדעתו תחילה, ונגמר העניין. הוא יאמר לך זאת בביטחון מלא, בלי שום ספק.
"ומעליו איש טוב" - מעליו יתרחק וייפרד איש טוב. העיקשות באה מרוע לב, ואילו מי שאינו מתעקש, שמוכן לשמוע אחרים, רך כקנה ומוכן לקבל גם דעות השונות משלו, ונוח להקשיב לדברי הבריות - זהו תוארו: איש טוב. אדם טוב לב, שיש בו נכונות לשמוע את האחרים ולראות את דעתם. ואיש טוב זה יתרחק מעליו של העיקש, שכן האיש הטוב מתרחק משנאת הבריות, מגבהות הלב, ומן ה"אני ואפסי עוד" - ואינו מסוגל לסבול הנהגה כזאת, כי מטבעו הוא מתנגד לכל ביטוי של רוע. ולפי פירוש זה "סוג לב" הוא מלשון סיגים: מי שיש סיגים בליבו, והוא שבע ומרוצה מעצמו כי הוא בעיניו החכם והמבין.
ויש לבאר את הפסוק גם על דרך שכר ועונש. הרשע, שהוא רע לה, ריק מכל וחף מכל טובה, מגיע לעלמא דקשוט וטוען: קיימתי מצוות. אומרים לו: ומהיכן הייתה לך אישה? מהיכן היו לך ילדים? מהיכן עסק? מהיכן דירה? ועוד שתי דירות? מהיכן כל זה? אדוני, את העולם הבא שלך קיבלת כאן. הוא מקבל בעולם הזה גם את הקרן. ואילו הצדיק, שהוא צדיק כי טוב, טוב לבריות, משאירים לו בעולם הזה רק את הפירות, ואם אפשר - רק את העלים, ואת הקרן ואף את הפירות שומרים לו לעולם הבא, כדי שתהיה לו קרן קיימת לעולם הבא. אבל הרשע - אין לו לא פירות ולא קרן, הכל כאן בעולם הזה.
וזהו "מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב": הסוג לב, מי שיש סיגים בליבו, מכל דרכיו - מן הקרן ומן הפירות, הכל - ישבע כאן בעולם הזה לשובע. "וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב" - ו"מעליו" אינו מלשון "מעל", אלא מלשון עלים: האיש הטוב, הצדיק שטוב גם לבריות, מקבל בעולם הזה רק את העלים, ואילו הגפן עצמה ופירותיה ימתינו לו לעולם הבא. "זה רק העלים?" - נפלא מאוד, סימן שהעיקר צפון וממתין.
המלבי"ם מפרש אחרת: "סוג" מלשון נסוג, ולא מלשון סיגים. מיהו האדם שליבו נסוג? זה העושה מעשים שאינו שלם עמם. הוא עושה אותם, אבל בתוך תוכו הוא יודע שייתן על כך את הדין, שזו עבירה ושאין זה ראוי. הוא מודע לכך שמעשיו אינם הגונים ומרגיש שדרכו אינה טובה. כפי שראינו בפסוקים הקודמים: "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" - בליבו הוא יודע שהעבירות מרות מאוד לנפשו; וכן "גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב" - אף שכלפי חוץ הוא שמח וצוחק והכל נפלא, בתוך תוכו ליבו כואב, כי הוא יודע שאינו בדרך הנכונה, ושעל הכל יביאהו האלוקים במשפט.
ואף על פי כן אומר הכתוב: הגם שהוא סוג לב וליבו נסוג, "מדרכיו ישבע" - דרכיו המקולקלות יביאוהו לידי העונש, וישבע כפי מעשיו. אל תחשוב שעצם היותך סוג לב יפטור אותך מן העונש.
אמנם יש לסייג: כתוב בספרים הקדושים שאין דומה כלל אדם שעובר עבירה וליבו מכהו, לעובר עבירה בשאט נפש. וכבר דיברנו בזה בעבר. מסופר שכאשר הוציא החפץ חיים את ספריו, בא אליו פעם עשיר, סוחר עמיד, ואמר: כבוד הרב, אני רוצה מכל הספרים. הביא לו הרב מכל הספרים, והלה החזיר לו ספר אחד - "שמירת הלשון", ספינת הדגל של החפץ חיים, שעל שמו נקרא. שאל אותו הרב: מדוע? אמר לו: לא אעשה שקר בנפשי. אני סוחר, ובתור סוחר אין זה שייך להיות בלי לשון הרע. אתה מדבר עם זה על מה קנה ההוא, ומה נפל אצל ההוא, ומי עקץ את מי. חבל שאקח את הספר, רק כדי לקרוא ולהצטער - לא כדאי.
אמר לו החפץ חיים: האמת, גם אני לפני שהוצאתי את הספר הסתפקתי אם תצמח ממנו תועלת - האם טוב שאנשים יקראו ואולי לא יקיימו. התייעצתי עם רבי ישראל מסלנט ושאלתי: כדאי להוציא ספר כזה? ואמר לי: ודאי שכדאי. כי גם אם אדם ידבר לשון הרע, אחרי שקרא את ספרך הוא ידבר לשון הרע עם אנחה, עם כאב לב. ואין להשוות את עונשו של המדבר לשון הרע בשאט נפש לעונשו של המדבר מתוך עוגמת נפש, מתוך כאב לב ומתוך קושי. וכך גם כאן: אותו סוג לב, שליבו נסוג ויש לו כאב לב - עדיין "מדרכיו ישבע", ישלם מחיר על מעשיו, אמנם לא באותה רמה, אבל ישלם.
וכיצד יתבאר "ומעליו איש טוב"? המלבי"ם מסביר כדרכו פעמים רבות, שביטוי שבתחילת הפסוק נמשך גם על סופו: "מדרכיו ישבע סוג לב, ומעליו יסוג איש טוב". ה"סוג" מוסב גם על הרע וגם על הטוב. פירוש הדבר: האיש הטוב יסוג מעליו של אותו רשע. הרשע - רק ליבו נסוג ממעשיו, אבל בפועל הוא עושה; הלב מכה בו והוא ממשיך. כמו שאומרים: אוכלים ובוכים - אוכל דבר שאינו כשר וליבו נוקפו, אך זה אינו מונע ממנו להמשיך לאכול, רק שאינו שלם עם עצמו ויש לו נקיפות מצפון. אבל האיש הטוב נסוג מן הפשע כולו: גם ממעשה הפשע, גם מן ההרהור בו, וגם מהכנסתו אל הלב. הוא יסוג מעליו של הרשע, מדרכיו וממעשיו, ולא יתנהג כמותו כל עיקר.
פֶּתִי יַאֲמִין לְכׇל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ׃ (טו)
רבנו יונה קושר את הפסוק לקודמו. "איש טוב" הוא, כפי שהאריך, האדם שמקבל עצות מאחרים: שאחרים מייעצים לו והוא מוכן לשמוע, לקבל ולבדוק אם טעה. האדם הזה מתנהג בדעת, כי הוא שומע לעצה, מתרחק מעיקשי הלב ושומע לדברי הישרים. ואף על פי כן, דע שמן המידה הזאת של שמיעת עצה רחוקים גם הפתאים - מדוע? כי "פתי יאמין לכל דבר". כל מה שיאמרו לו הוא מקבל, בין אם אמר לו הסוג לב ובין אם אמר לו הטוב לב; אין הוא מבדיל בין עצה מקולקלת לעצה נכונה.
ראו כמה הדברים מדויקים: הסוג לב אינו מוכן לקבל עצה מאיש, כי הוא יודע הכל. האיש הטוב, להיפך, מקבל עצות, מוכן לשמוע, לברור ולראות מה נכון וכיצד ראוי לנהוג. ועם זאת יש אדם ששומע לעצה ואין הדבר מקדם אותו כלל - והוא הפתי. הצרה של הפתי היא שבעוד האיש הטוב שומע עצות ובורר מהן את הראויה, הפתי מאמין לכל דבר: גם לעצות הטובים וגם לעצות הרעים, גם להגיוניות וגם ללא הגיוניות. כל מי שיאמר לו דבר - יקבל. הרי לנו: חשוב מאוד לשמוע לעצה, אבל חשוב לא פחות לא להיות פתי. כל מה שאומרים לך - בדוק, בחן ועיין, האם זו עצה נכונה או עצה נבערת.
"וערום יבין לאשורו" - הערום הוא בעל השכל, בעל המחקר וההתבוננות. אי אפשר להטעותו. הוא שוקל את הדברים, ומתוכם בורר את העצה הישרה והנכונה ונוהג על פיה.
הגאון מווילנה מפרש את "פתי יאמין לכל דבר" על פי הכתוב "אל תאמינו ברֵעַ". חז"ל דורשים: אם יש מי שהוא "רֵעַ" שלך ובא לפתותך ולומר לך - לא נורא, עשה עבירה, השם יסלח לך, הקדוש ברוך הוא רב חסד ומרבה להיטיב - מיהו אותו רֵעַ? זה יצר הרע. היצר הרע מנסה להיראות כחבר שלך: הדתיים, הוא אומר, אי אפשר ליהנות אצלם, לא נותנים כלום; ואילו אני חבר שלך, בוא תיהנה. בדיוק כמו חבר שמושך את חברו ואומר לו: קח מנה של סם, תיהנה, תראה איזה עולמות, אתה מגיע לגבהים. אבל מה יקרה אחר כך, לאיזה דאון תיפול ולאיזו דיוטה תחתונה תגיע - את זה הוא אינו מספר. וכי זה חבר?
כך גם כאן: אל תאמין ברֵעַ, אל תאמין ליצר הרע האומר לך בוא תיהנה, אני רוצה בטובתך, והקדוש ברוך הוא ימחל לך. אבל הפתי, שדרכו להתפתות, מאמין לכל דבר: אמרו לו תיהנה והשם ימחל - הוא נהנה ומקווה שהשם ימחל. יש אנשים שלפני שהם עוברים עבירה אומרים "השם יסלח לי": אינני רוצה לדבר לשון הרע, והשם יסלח לי, אבל דע לך שהוא אדם מנוול - ואז חצי שעה שופך עליו. אחרי ה"השם יסלח לי" הותרה הרצועה, כאילו כבר נאמר לו "מחול לך", ומכאן ואילך הוא מרשה לעצמו. מי שמקבל עצה כזאת הוא פתי, ופתי יאמין לכל דבר.
"וערום יבין לאשורו" - במה משתמש הערום בעורמתו? להבין את עורמת האויב. דע את האויב: הוא יודע שהיצר הרע ערמומי, ולכן גם הוא ערום כנגדו. כדברי יעקב לרחל: "אחיו אני ברמאות" - שלא יחשוב עשיו שיצליח להערים עליי, אני מכיר תחבולות. וכבר הסברנו פעם: כשבא יעקב ללבן, התלהב לבן ממנו מיד ואמר לו "הגידה לי מה משכורתך ועבדתני חינם". ומה ההתלהבות הגדולה? הרי סבר שזה תמים שבא מבית המדרש ואינו בקיא בהוויות העולם. אלא ששמע איזו קומבינה עשה לעשיו, ואמר: אני לא בטוח שהייתי מצליח לעשות זאת כל כך יפה. אחד כמוך אני רוצה בשורותיי - אבל אני חושש ממך מאוד, כי לך תדע כמה תעלה לי בסוף. לכן בוא נסגור מראש, ואתקע אותך במשכורת הזאת לעשרים השנים הבאות, ובחתימה. זהו: הערום מבין ערמומיות ומזהה התחכמות. הוא אומר ליצר הרע: אני יודע היכן אתה מנסה לרמות אותי. ולכן אינו מאמין אלא "יבין לאשורו" - מבין את דרך הישר, כלשון "אשרו חמוץ" ו"אשרו דרך", ואינו נותן ליצר הרע לרמותו.
המלבי"ם מסביר על רקע מה שנתבאר קודם בכסיל ובאוויל. האוויל מסתפק תמיד, והכסיל יודע שאינו נוהג כשורה ועם כל זה הולך אחר תאוות ליבו - ליבו נוקפו, יש לו כאב לב, ואינו בטוח בדרכו; כפי שראינו, ליבו נסוג, והוא יודע שייענש. לעומתם בא הפתי: מי שחסר דעה, מי שמתפתה לכל פיתוי - הוא מאמין לכל דבר, בין לדברי הכסיל ובין לדברי האוויל, ואין ליבו נוקפו כלל. מדוע? כי הוא כלל אינו מבין שמעשיו אינם טובים. הכסיל והאוויל משכילים הם באיזשהו מקום, אלא שהם נוטים אחר תאוות ליבם - עושים שלא כשורה ויודעים מהי הדרך הנכונה. אבל הפתי אינו יודע כלל מהי הדרך הנכונה ומהי הבלתי נכונה, ומיד מתפתה לכל מה שמפתים אותו. לעומתו הערום הוא היפוכו של הפתי: יש לו עורמה לבחון כל דבר, ורק את מה שהוא רואה שמוביל אותו אל דרך הישר יעשה, ומן השאר יתרחק.
חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ׃ (טז)
ברש"י כאן יש פירוש מעניין מאוד, ולי היה בו חידוש. כפשוטו מסביר רש"י: החכם ירא מן הפורענות, ומתוך שהוא חושש מן הרעה - סר ממנה ומתרחק. לעומתו הכסיל מתחזק לעבור בחוזקה, "ובוטח" - ומחליק ונופל לארץ. ידעתם שיש לשון כזו למילה "בוטח"? בוטח מלשון החלקה. ומניין השורש הזה במשמעות החלקה? מן הכתוב "ובארץ שלום אתה בוטח", שתרגם שם יונתן לשון של מתבטח ונופל, כלומר מחליק ונופל. נמצא: החכם ירא, ומתוך יראתו סר מרע, חושש מכל הצרות ונזהר, ואינו עובר במקומות מסוכנים. אבל הכסיל מתעבר - אל תדאג, יהיה בסדר, סמוך עליי - ובסופו של דבר "ובוטח", מחליק ונופל באותו מקום עצמו שהחכם עקף.
רבנו יונה מסביר: החכם, אף שהוא סר מרע בכל כוחו ובכל יכולתו, עדיין ירא - שמא יטעה, שמא יקצר בעבודת השם, שמא אינו עושה את כל הנדרש כראוי. זה החכם. ואילו הכסיל "מתעבר ובוטח", וזה באמת פלא: הוא אינו סר מרע אלא מתקרב אל הרע, הוא גם נכשל - ובכל זאת הוא בטוח בעצמו. אל תדאג, מה, כישלון קטן, יהיה בסדר, תסמוך עליי, דרכו זכה בעיניו.
אפשר לראות זאת היום בעליל. אדם ירא שמים אינו מכניס טלוויזיה לביתו, ולא אינטרנט, ולמה? יש בזה הרבה מרעין בישין, אינני יודע לאן אני עלול ליפול שם, ואינני לוקח סיכונים. ואילו זה שאינו כזה, שרמתו הרוחנית נמוכה בהרבה - אומרים לו: זו סכנה, זה פתחו של גיהנום - והוא משיב: אל תדאג, אינני חושש, לא תהיה בעיה. הירא שמים כולו פחדים ממה שעלול לקרות, והכסיל מתעבר ובוטח: מתקרב ממש אל הרע ובטוח שלו לא יקרה דבר.
הגאון מווילנה מפרש: החכם מפחד תמיד - "אשרי אדם מפחד תמיד" - ולכן נזהר שלא להרע לשום אדם. מדוע? לך תדע: תעשה לו היום רעה, ומחר יתברר שהאיש הזה אמור להיות הבוס שלך, או שהוא הפקיד בעירייה שאתה זקוק לאישור ממנו. לפני עשר דקות ברמזור קיללת אותו ודיברת אליו בחוצפה, ועכשיו אתה עומד מולו וזקוק ממנו לאישור בנייה. החכם חושש תמיד מלהרע לשום אדם, כי אין לך אדם שאין לו שעה, ולך תדע היכן תסתכן בעניין עם אותו אדם.
"וכסיל מתעבר ובוטח" - מסביר הגאון מווילנה ש"מתעבר" הוא מלשון כעס ומלשון עֶברה. הכסיל מתעבר כנגד חברו ומרע לו: עשית לי כך, אני מתרתח ומראה לך באבי אביך. "ובוטח" - אל תדאג, הוא לא יעשה לי כלום. אבל לך תדע, אולי יחכה לך בפינה. למה אתה מתעסק אתו? היה מעשה באדם שרב עם מישהו בכביש, נסע אחריו, ירד אליו ונתן לו אגרוף - והלה חטף התקף לב ומת. והיה מעשה אחר, שאדם התעסק עם מישהו בכביש, וההוא, בשיקגו, שלף אקדח, עשה אחריו מרדף וירה בו. אומר החכם: אינני יודע עם מי אני מתעסק, אינני מרע לשום אדם, אינני יכול לדעת היכן הפיוז של האיש הזה שרוף וכמה זה יעלה לי. והכסיל מתעבר: משהו מרגיז אותו, והוא מיד מתפרץ, צורח ומזיק, ובוטח שלא יקרה לו דבר.
ועוד הסבר אומר הגאון מווילנה: החכם ירא את השם וסר מרע - כלומר מלעשות עבירות. ולעומתו הכסיל "מתעבר" - עובר עבירה, ו"בוטח" - בוטח שהשם יסלח לו, כמו שראינו לעיל: אל תדאג, הקדוש ברוך הוא רב חסד. ועל זה נאמר "אל תבטחו באלוף". מיהו אלופו של עולם? הקדוש ברוך הוא, מלשון "אאלפך בינה", שהוא מלמד את העולם כולו ונותן לאדם דעת - לא מלשון אלוף בריצה, אלא מלשון מלמד. ומהו "אל תבטחו באלוף"? אל תאמר: אעבור עבירות, ואני בוטח שהקדוש ברוך הוא יעשה עמי טובה ולא ייפרע ממני. ביטחון כזה אין לו על מה שיסמוך.
המלבי"ם מסביר: החוכמה צריכה למוסר. בדרכי המידות יש בכל דבר שני דרכים - דרך החוכמה ודרך הסכלות - ויצר לב האדם נוטה בטבעו אל הסכלות ואל הרע. ומדוע? מפני שמגיל קטן מלווה את האדם יצר הרע. הביטו בתינוק משעה שנולד: כל מה שהמבוגר עושה מחמת יצר הרע, זה מה שהוא עושה - כל היום מחפש לאכול, תאוות והנאות, שינה, מנוחה ומשחקים. אם אדם ימשיך בזה גם בבגרותו נאמר שהשתלט עליו יצר הרע: כל היום אוכל, ישן, ומחפש עם מי לשחק. אצל התינוק זה טבעי, בינתיים יש לו רק יצר הרע ועדיין אין לו שום מעשה טוב - אבל התוצאה היא שגם כשהוא מתבגר הטבעים האלה מלווים אותו: הנאות, תאוות, ובקשת מילוי הרצון. בתור תינוק כל ציוץ קטן, ומיד אמא רצה, מיד מוצץ, מיד בקבוק חלב, מיד ממלאים את כל רצונותיו. ומתוך כך הוא ממשיך גם בבגרותו לעשות דברים ההפוכים מדרכי החוכמה, מדרכי הצניעות ומדרכי ההתגברות על התאווה.
מה נדרש כנגד זה? מוסר. מהו מוסר? דבר שמייסר את כוחות הנפש, שאוסר אותם - לדחות סיפוקים, לא לעשות מיד את מה שבא לי. משהו שכובל אותי: הייתי מאוד רוצה, אבל אני עוצר את עצמי; בזה אינני נוגע, עכשיו אינני אוכל, עכשיו אינני מרים את העיניים. זה המאסר וזה המוסר - שאדם אוסר את כוחות נפשו.
ומה בכוחו לעצור את האדם? יראת השם. אדם שרוצה לעשות עבירה ויודע שרואים אותו - אינו עושה אותה, מפני הבושה והבזיונות. וכך, אם יחזיק ברעיוניו את המחשבה שהקדוש ברוך הוא רואה אותו עכשיו ומתבונן במעשיו - יבוש ויפחד לעשות דבר נגד רצון השם. וזהו "ראשית חוכמה יראת השם": כיצד משיגים את החוכמה, את היכולת לבחור בטוב ולמאוס ברע? על ידי יראת השם. זה הדבר הראשון, זה התנאי לחוכמה, השער והכניסה אליה. בלעדיה לא תבחר בטוב אלא תמיד ברע.
וזהו שאומר הכתוב: "חכם ירא" - כיצד הגיע לחוכמה ולדרגה הזאת? מצד היראה שבו. ועל ידה "וסר מרע", שאינו נוטה מעצת החוכמה, כי המוסר מייסר את כוחות נפשו מלעבור את הגבול. המוסר הוא שעוצר אותו, ומהו המוסר? ירא השם, ודע כי על הכל יביאך האלוקים במשפט. לעומתו הכסיל "מתעבר": יש גבולות והוא עובר אותם, עובר את גבול המוסר ואת גבול החוכמה ועושה דברים שהם היפך החוכמה והמוסר, אף שהן קובעות גבולות ברורים. ומה הלאה? "ובוטח". ההפך מן הירא הוא הבוטח: הירא חושש, והבוטח אומר אין מה לחשוש. כשמדובר להיות ירא מזרים ולבטוח בהשם - זה נפלא מאוד; אבל כשמדובר להיות ירא מהדר גאונו, ותחת זאת לבטוח ב"אל תדאג, לא יקרה לי כלום" - זה גרוע מאוד. זו מעלת החכם: הוא ירא מהדר גאונו ולכן סר מרע. והכסיל עובר את כל העבירות שבעולם ובוטח שלא יאונה לו רע ושלא ייפרע ממנו השם.
שלושת הפסוקים בונים סולם אחד. "מדרכיו ישבע סוג לב" - העיקש הנשען רק על דעתו שבע מעצמו ואינו מקשיב לאיש, והאיש הטוב, שמוכן לשמוע ולברור, מתרחק מעליו; ולדרך המלבי"ם: מי שליבו נסוג ממעשיו אך עושה אותם בפועל - עדיין יישא בעונשו, אף שאין דומה עובר עבירה בכאב לב לעובר בשאט נפש, ואילו האיש הטוב נסוג מן הפשע כולו - מן המעשה, מן ההרהור ומן הלב. "פתי יאמין לכל דבר" - שמיעת עצה היא מעלה, אך רק כשהיא מלווה בבחינה ובבירור; הפתי מאמין לכל, ואף ליצר הרע המבטיח לו מחילה, ואילו הערום מזהה את ערמת האויב ומבין לאשורו את דרך הישר. ו"חכם ירא וסר מרע" - היראה היא ראשית החוכמה והיא המוסר האוסר את כוחות הנפש, ומתוכה החכם נזהר מן הרע ומן הפגיעה בזולת; והכסיל מתעבר ובוטח - עובר את הגבול ובטוח שלא יקרה לו דבר, ובסוף מחליק ונופל באותו מקום עצמו שהחכם עקף.