פתיחה
בקטע שלפנינו ממשיך שלמה המלך את הקו שהתחלנו בו: ההבחנה בין מה שנראה כלפי חוץ לבין מה שהלב יודע בפנים. למדנו שהאוויל לבו משדר לו שאינו בסדר, ואילו הישר לבו מעיד לו שמעשיו רצויים. מכאן ואילך מראה שלמה כיצד התחושה הפנימית הזאת היא שמאפשרת לאדם לא להיתפס למראה עיניים: לא להתפעל מהצלחת הרשעים ולא להיבהל מדלותם של הישרים. ונלמד את הפסוקים בביאורי רש"י, הגאון מווילנה והמלבי"ם.
בית רשעים ישמד - העין רואה והלב יודע
בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ׃ (יא)
המלבי"ם ממשיך כאן את הקו שהסברנו: מכיוון שהתחושות האלה נמצאות אצל האדם פנימה בתוך לבו, ממילא הוא גם יודע את האמת גם כשעיניו רואות אחרת. הוא מסתכל על בית הרשעים - זה בית, זה בנוי, זה מושקע, ארמון ממש - ובכל זאת אינו נותן לעיניים להטעות אותו. בתוך תוכו הוא יודע: סופו להישמד, לא יישאר מזה שום דבר. ומאידך הוא רואה את "אוהל ישרים", את הישר שחי באוהל, בעניות, נרדף - ועם כל זה הוא יודע שבסופו של דבר יפריח. אין לו בית קבע, זה רק אוהל, אבל הוא עתיד להפריח ולגדול מאוד.
הלב אינו נותן לאדם להטעות את עצמו כשהלב ישר. האמת נשארת צפונה בלבו, פנימה הוא יודע, והוא ישר והגון עם עצמו - ולכן הוא מכיר באמת הזאת. זוהי ההרגשה הפנימית הקיימת גם אצל האוויל וגם אצל הישר; כולם מרגישים בתחושה הפנימית הזאת, אם הם מספיק הגונים.
יש דרך ישר לפני איש - ביאור רש"י
יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי־אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי־מָוֶת׃ (יב)
רש"י מסביר כפשוטו: אדם עובר עבירה ואומר, אין בה עבירה. זה בסדר, זה שום דבר, לא נורא. רואה תולעים מבחוץ ואומר: זה בסדר, אפשר לאכול, הבריאות שיהיה לך, זה לא שום דבר. מכניס פנימה וזהו, ואינו מרגיש מאומה. "ישר לפני איש" - הוא כלל אינו מרגיש שיש לו בעיה, אינו מרגיש שהוא עובר עבירות.
ורש"י מוסיף הסבר נוסף, החורז את כל הפסוקים שקראנו. על "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא־יִתְעָרַב זָר" - אלו ישראל שהם מרי נפש בגלות ונהרגים על קדושת השם. ותדע לך, שלעתיד לבוא, כשהקדוש ברוך הוא ייתן שכר לעם ישראל על כל מה שעינו וייסרו אותם, "בשמחתו לא יתערב זר" - הגויים לא יהיו שותפים לזה. הם יבואו ויבקשו: תן לנו מצווה ונעשנה. הקדוש ברוך הוא ייתן להם את הסוכה, יקדיר עליהם חמה, והם יוצאים ומבעטים. גם בהזדמנות הנוספת הם לא יעמדו, משום שלא עברו את מה שעם ישראל עבר. "לב יודע מרת נפשו" - עם ישראל ממרת נפשם בגלות, ולכן בשמחתם לעתיד לא יתערב זר.
וכן "בית רשעים ישמד" - זה בית אדום, הכוונה לאומות העולם, ישמד. ולעומת זאת "אוהל ישרים" - זה עם ישראל, שבסופו של דבר בית המקדש שלהם יפריח. ו"יש דרך ישר לפני איש" - דרך העצל ישרה היא בעיני עשיו, שהוא ה"איש" שכאן, כמו שכתוב "איש יודע ציד איש שדה"; הדרך של העצל ישרה בעיניו, והוא חושב שזו הדרך הנכונה.
ביאור הגאון מווילנה: אל תישען על שכלך
הגאון מווילנה מבאר: יש דרך שלפעמים נדמה לאדם בלבו שהיא דרך אחת ברורה וגלויה, דרך היושר ממש. ודע לך שלפעמים "ואחריתה דרכי מוות" - סופה שיתפצלו ממנה כמה דרכים, וכולן מוות, כישלון ונזק. שימו לב ללשון הרבים: "דרכי" - אף שזה מתפצל לדרכים רבות, כולן מובילות למוות. וזו בדיוק התמיהה: כשהתחלתי לפסוע הכול נראה סלול וישר, ולבסוף פתאום ראיתי שזה מתפצל לדרכים שכולן כישלון, נזק, צער וכאב לב.
אם כן, מה העצה? אומר הגאון מווילנה: צריך האדם להיזהר מאוד ולא להישען על שכלו כלל. כי אם הוא נשען על שכלו, יש סיכויים רבים שהשכל יטעה אותו, "עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו". השכל יכול לומר לך "כדאי לך כך" בזמן שהדבר נובע מתוך תאווה ומתוך רצון פנימי, והוא לא יראה לך את הדרך הנכונה. ואל תאמר שמדובר רק באדם פשוט, ואילו תלמיד חכם אינו כך - אומר הגאון: לא. "יש דרך ישר לפני איש" - גם תלמיד חכם, שהוא הנקרא "איש", אף על פי כן לא יישען על שכלו.
אלא מה יעשה? יתייעץ עם אחרים, ישמע דעתם של אחרים, ו"שומע לעצה חכם". גם אם נראה לך שהדרך ישרה, וגם אם אתה תלמיד חכם - זכור שלפעמים יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מוות. "ותשועה ברוב יועץ": תתייעץ, תשאל ותברר, ואז תוכל לבחור באמת את הדרך הנכונה שלא יהיה לך בה כישלון.
ביאור המלבי"ם: הדרך שתחילתה מישור וסופה קוצים
המלבי"ם ממשיך את הקו שלו: לפעמים דרכו של האוויל טובה בעיניו, משום שדרך האוויל בהתחלה נראית ישרה, ואילו דרך החכמה נראית בהתחלה כקוצים וברקנים. ומדוע? כי בדרך האוויל האדם הולך בכיף, ובדרך החכמה הוא הולך בקושי. בא לי - ואומרים לי: לא, אדוני; עכשיו אתה צריך לסגור את הפה ולא לאכול, עכשיו אתה צריך לסגור את הפה ולא לדבר, עכשיו אסור לך להסתכל לשם, עכשיו אסור כך וכך. בהתחלה זה קשה, בהתחלה זה מגביל את האדם, והוא מרגיש: ההוא הולך בכיף, ורק אצלי זה אסור וזה אסור. זו דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור.
ולעומת זאת דרך האוויל נראית בתחילה מישור, שהרי הוא הולך לפי מה שבא לו. אבל מה הוא עושה בפועל? מגביר את התאווה בעצמו, עד שבסופו של דבר אינו מוצא עניין באותן תאוות עצמן, כי כבר הגביר את התאווה ועשה כל מה שבא לו עד שזה כבר לא מדבר אליו - ואז הוא מגיע לקוצים ולברקנים האמיתיים.
כפי שאמרתי פעם: איזה ילד נהנה יותר מסוכרייה - זה שמקבל סוכרייה שלוש פעמים ביום, או זה שמקבל רק בשבת? רק בשבת. אצל הראשון, אחרי הסוכרייה השבע־עשרה זו כבר לא חוויה. "בסדר, סוכרייה, תניחי בצד - אבל מה עם גלידה?" טוב, מעכשיו שלוש פעמים ביום גלידה. ואז הוא כבר רוצה מגנום, ואחר כך משהו חדש - כי כך טבעה של תאווה. אכן בתחילת הדרך זה קשה, שאיני אוכל סוכרייה כל יום, אבל ההנאה שלך מסוכרייה גדולה פי כמה וכמה, ולא זו בלבד אלא שכל החיים תמשיך ליהנות ממנה; ואילו אצלו יגיע שלב שסוכרייה כבר לא תדבר אליו כלל.
והסוכרייה כאן היא רק משל לכל תאוות האדם. כבר דיברנו על כך: מדוע רואים היום כל כך הרבה שיגעונות וסטיות שפעם לא היו? ההסבר פשוט. כשאתה אומר לאדם "קח, הכול, תיהנה מכל התאוות" - כמה הוא יכול ליהנות? הוא נזקק לריגושים חדשים, לדברים אחרים, והוא מגיע לכל מיני סטיות ושיגעונות שאדם לא יכול להעלות על הדעת. פעם, בשביל תאווה רגילה הוא היה צריך להתאמץ; היום אינו צריך להתאמץ כלל, ולכן כל הדברים האלה כבר אינם מדברים אליו.
נמצא שדווקא מה שנראה בתחילה כ"דרך ישר" - תעשה מה שבא לך - הוא זה שאחריתו דרכי מוות. ואילו הדרך שבתחילתה חתחתים, שדורשת ממני להתגבר על התאווה, לכלוא את רצונותיי, לומר לעצמי "לא" ולדחות סיפוקים - היא הקשה, אבל אחריתה דרכי חיים. היא זו שתיתן לך בסופו של דבר את השמחה: הצלחתי להתגבר על היצר. איזו הנאה יש לאדם כשהצליח לומר לעצמו "לא"; איזו הנאה יש לאדם היודע שהצליח להפסיק לעשן - יש לי חוט שדרה, אני אדם עם כוח רצון. ומי שמנסה ונשבר ומנסה ונשבר - יש לו מזה משבר וקושי: שוב ניסיתי, ואני בלי חוט שדרה, איני מסוגל לומר לעצמי "לא", כל דבר קטן מושך אותי. אין הנאה גדולה כהנאת ההצלחה להתגבר על תאווה ועל רצון.
מהו חינוך
בעניין זה אמר הרב שטיינמן דברים חדים. הוא שאל שאלה פשוטה, שכל המתבונן יראה כמה היא עצומה: במה ראויה מערכת החינוך הכללית להיקרא "מערכת חינוך"? שהרי מהו חינוך? בא החניך ורוצה לעשות דבר מה; אני המבוגר, אני יודע מה נכון לו ומה טוב לו, ואומר לו: לא, אל תעשה את זה, כי זה יהרוס אותך ויקלקל אותך. מנעתי זאת ממנו - חינכתי אותו. ואם הבאתי אותו גם לתובנה מדוע, זה כבר יותר מאילוף, זה חינוך: שיבין מעצמו למה הדרך המקולקלת אינה טובה לו.
אבל כשבא החניך במערכת הכללית ורוצה לעשות דבר מה, מה אומר לו המחנך? תעשה, למה לא. אינך צריך לכלוא את עצמך, היכנס לאן שבא לך, עשה מה שבא לך, גלוש איפה שבא לך. ואם כן, מה חינכת? היכן החינוך? חינוך הוא מה שאני מורה לך כיצד להתנהג; אבל אם אני אומר לך "התנהג לפי טבעיך, תהיה חופשי, בא לך - לך" - מה עיצבתי בך? הרי לחנך פירושו לעצב את האישיות, ואני לא עיצבתי כלום.
וזהו "יש דרך ישר לפני איש": אל תתייחס לכך שבהתחלה זה נראה ישר, שבהתחלה הוא עושה מה שבא לו - כי אחריתה דרכי מוות. וכבר דיברנו בארוכה, ואזכיר רק ברמז: ההנאה של האדם הרחוק ממצוות, שאינו כובל את עצמו למערכת נישואין וחי לו חופשי, היא הנאה של חמש־עשרה עד עשרים שנה, בין גיל חמש־עשרה לגיל שלושים־שלושים וחמש, ומשם מתחיל המשבר. ואילו שומר המצוות דווקא משם מתחיל לגרוף את הדיבידנדים ולהחזיר את ההשקעה: יש כבר משפחה גדולה, הוא מחתן ילדים, יש נכדים ונינים, יש שמחות, יש אושר, מכבדים אותו. שכן שלי, בן פחות משבעים, כבר מחתן נין, ואמר לי: מגיע לי מזל טוב. איזה אושר יש לאדם - "בניך כשתילי זיתים".
וההוא? נכון, הוא "עייף" את אותן עשרים שנה, לא היית איפה שהוא היה ולא נהנית ממה שהוא נהנה - אבל מה יש לו? אין לו בית, אין לו משפחה, אין לו ילדים, וזה נגמר. וכשהוא רוצה פתאום לבנות בית ולהתמסד, הוא כבר מבוגר, וקשה מאוד לשנות טבעים. אדם בן שלושים וחמש ימצא בחורה בת שלושים, ועכשיו לך תתחיל לחיות יחד ולבטל רצונות: "אני כבר שלושים וחמש שנה חי כך, תסבירי לי איך לחיות?" "אני כבר שלושים שנה חיה כך, אתה עכשיו תגיד לי מה לעשות?" סיכוי גדול לנישואין כאלה אין, וזו מציאות לצערנו - כשמתחתנים מבוגרים קשה מאוד לבנות זוגיות, כי כל אחד כבר התרגל לחיות את חייו בנפרד. לכן "יש דרך ישר לפני איש" - שלא יטעו אותך; "ואחריתה דרכי מוות".
גם בשחוק יכאב לב - ביאור רש"י
גַּם־בִּשְׂחֹק יִכְאַב־לֵב וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה׃ (יג)
רש"י מסביר: גם בשחוק שהקדוש ברוך הוא משחק עמהם בעולם הזה - יכאב לבם לעתיד לבוא, כמו שכתוב "ואתם תצעקו מכאב לב". מי שרואה את הגויים רואה כביכול שהשם משחק עמם בעולם הזה: טוב להם, הם מצליחים, מעצמה, אף אחד לא רודף אותם, חיים בשלום ובשלווה, ואין סביבם מאתיים וחמישים מיליון שרוצים בכל רגע לטרוף ולבלוע אותם. חיים להם בשווייץ בכיף, וכן בשאר מדינות העולם שאינן מרגישות שום איום, אין להן לחץ, אין איזה מגלומן מטורף באיראן שמנופף בפצצת אטום ומאיים להשמידן. לכאורה השם מחייך להם ומראה להם פנים שוחקות.
אבל אומר הכתוב: דע לך, "גם בשחוק יכאב לב", ובסופו של דבר "אחריתה" של אותה שמחה - "תוגה". ודווקא אלה שנראים עכשיו בתוגה, עם ישראל, שכביכול סובלים - "לב יודע מרת נפשו" - הם עכשיו במרת נפשם, אך "בשמחתו לא יתערב זר", ובסופו של דבר השמחה תהיה רק שלהם. ואלה השמחים היום - אל תתפעל מהם, אחרית שמחתם תוגה.
ביאור הגאון מווילנה: כגודל השמחה כן גודל היגון
הגאון מווילנה מתקשה כאן בפסוק בשתי נקודות. ראשית, מהו "גם"? הפסוק פותח ב"גם", ומילה זו מוסבת על דבר שנאמר קודם - ומה נאמר קודם? ושנית, מהו "ואחריתה שמחה תוגה", מהי ה"אחרית" כאן?
מסביר הגאון מווילנה: אין לו לאדם בעולם הזה שמחה אמיתית, אלא השמחה שיש לאב בבניו. ואם זו השמחה הגדולה ביותר - מהו הצער הגדול ביותר? צער גידול בנים. וכדי להסביר את הדברים הוא מביא משל.
מעשה במלך שהביאו לו שולחן אחד שאין כמוהו בכל העולם, יפה להפליא, מעוטר באבנים יקרות, מפלאי תבל. שמח המלך מאוד, ושלח אחר כל חכמיו ושאלם על השולחן והתפאר בו מאוד: ראו איזה שולחן, איזה יופי. כל אחד שיבח את השולחן ואמר בו דברים נפלאים, וחכם אחד ענה ואמר שהשולחן הזה לא יהיה אלא ליגון ולאנחה. מזלו שהיה זה מלך רב חסד, שכן מלך אחר היה מוריד לו את ראשו.
והנה, פעם אחת ירד המלך לספינה, ומכיוון שהיה קשור בנפשו לשולחן היה נושא אותו עמו לכל מקום, ולקח אותו גם הפעם. ותוך כדי העברת השולחן אל האונייה, נפל השולחן וטבע במים. קפצו כל יורדי הים וכל יודעי משוט להעלותו ולא יכלו, ומגודל הצער חלה המלך. ענה אותו חכם: הרי זה מה שאמרתי, אמרתי לך מראש שהשולחן הזה יהיה לך ליגון ולאנחה. אמר לו המלך: הנביא אתה שידעת כל זאת? מניין ידעת שיהיה לי מזה צער, דבר שלכאורה אין לו שום הכרח? ענה ואמר לו: לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, אלא כך מקובלני - לפי ערך השמחה כן יהיה גודל היגון, שכן כאשר יקרה בו דבר מה, היגון גדול מאוד.
ואפשר לראות זאת בדוגמה: מהי ההתרגשות והשמחה הגדולה ביותר שיש לאדם? שנולד לו בן. ומהו האסון הגדול ביותר שיכול לקרות לו, שאף אחד לא ידע מצרה? להיות אב שכול, לשכל את בנו; זה הצער הנורא ביותר, וכן אם המשכלת את בנה. לא תאמר "הפסדתי מיליונים" - אין זה שווה בערכו לאדם שאיבד את בנו. ויש אנשים, השם יצילנו, שאינם יוצאים מהטראומה שנים, הופכים לאנשים כבויים, מתים בחייהם בעקבות מעשה כזה. וזה מראה אגב על חוסר אמונה, שכן אנשים מאמינים יודעים: השם נתן והשם לקח, יהי שם השם מבורך, וטוב לו לבן שהשם לקחו כי זה תיקונו ובזה השלים מעשיו. אדם מאמין אינו נכנס לדיכאון.
ואם תשאלו על יעקב אבינו - אצל יעקב היה זה משום שגזירה על המת שישתכח מן הלב, ויוסף לא היה מת אלא חי. ועוד: עיקר צערו של יעקב כלל לא היה על אובדן יוסף כבן. ודאי שהיה לו צער מכך, אבל עיקר צערו היה על אובדן הרוחניות של יוסף, ועל שאין מיטתו שלמה - שלא הצליח בתפקידו להעמיד שנים עשר שבטי י-ה, שהרי אחד חסר, וממילא לא השלים כלל את תפקידו בעולם. על זה היה עיקר צערו.
וכבר דיברנו על כך: לכן כשבא ראובן והציע ליעקב "תן לי את בנימין, ואם לא אחזירנו - את שני בניי תמית", יעקב כלל לא התייחס אליו. ואילו כשבא יהודה ואמר "תן לי את בנימין, ואם לא אביאנו אליך - וחטאתי לאבי כל הימים", כלומר לעולם הבא אהיה מנודה, אמר לו יעקב: טוב, איתך אני יכול לעשות עסק; קח את בנימין, "קחו מזמרת הארץ מעט צרי ומעט דבש נכאת ולוט", הורידו לאיש מנחה.
ומדוע לא רצה לעשות עסק עם ראובן? זו הנקודה עצמה. אומר יעקב לראובן: אתה כלל לא הבנת במה מדובר. אתה בטוח שיש כאן אבא שמתגעגע לבנו בנימין, ילד חמוד ומתוק, ולכן אתה מציע: גם לי יש שני ילדים מתוקים, קח אותם תמורתו. וכי זו הבעיה שלי? אהבת אב לילדו? אתה כלל לא מבין במה מדובר. אבל יהודה בא ואמר: אבא, אני מתחייב על כל העולם הבא שלי - כלומר, אני מתחייב על משהו רוחני. אמר לו יעקב: אתה מבין את העניין, אתה יודע שיש לי כאן בעיה רוחנית בכך שבנימין לא יהיה, ולא רק שהבן שלי אינו כאן. ודאי שגם זה כואב ליעקב, ודאי שיש לו לב בשר, אבל אין זו הנקודה; הנקודה העיקרית היא שאיבדתי את תפקידי בעולם להעמיד שנים עשר שבטי י-ה. ואם אתה מציע לי דבר שווה ערך - עולם הבא - אז אתה באמת יודע מה מונח כאן על כף המאזניים.
לסיכום דברי הגאון מווילנה: כל דבר שתגדל בו השמחה, כך באובדנו יגדל היגון מאוד. וכך גם בשחוק, אלא שבשחוק יש דבר נוסף וגדול יותר מן השמחה. בשמחה, על כל פנים בשעת השמחה הוא שמח; אבל בשחוק, לפעמים תוך כדי השחוק עצמו לבו כואב. וזהו "גם בשחוק" - לפעמים אפילו באמצע השחוק לבו כואב. "ואחריתה" - אחרית השחוק וגם אחרית השמחה, של שניהם, תוגה.
כלומר, יש שמחה ויש שחוק. בשמחה, לפחות בעת השמחה אתה שמח שמחה שלמה; אבל השחוק פחות מן השמחה, שכן יכול להיות "לשחוק אמרתי מהולל" - שוחק, ובתוכי יש גם עצב, יש גם דבר מה של צער. זה שחוק, זו שמחה, אבל אין זו שמחה שלמה. ובא הכתוב לומר: לא רק בשמחה השלמה אחריתה תוגה, אלא אפילו בשחוק. שלא תאמר: אם אין זה שיא השמחה, ממילא לא יהיה בסופו שיא העצב - שהרי "זה לעומת זה", והדבר המשמח ביותר ממנו נגרם בסוף הדבר העצוב ביותר. אומר הכתוב: לא. גם בשחוק, גם אם אין זה הכי משמח, דע לך שגם ממנו יכולה לבוא לבסוף תוגה. "ואחריתה שמחה תוגה" - אחרית שניהם, השחוק והשמחה, יכולה לבוא לידי תוגה, כי כגודל השמחה כך גודל התוגה.
ביאור המלבי"ם: שחוק בחוץ וכאב בפנים
המלבי"ם ממשיך את הקו שלו, שהלב יודע מרת נפשו: אפילו שאתה רואה את האוויל שוחק, השעה מצלחת לו, הולך לו, הוא על הגל ולמעלה - אל תתפעל מזה. אתה אינך נמצא בלבו ואינך יודע מה קורה אצלו פנימה, והוא בתוכו יודע שכל השמחה הזאת תיגמר, ושאחריתה תוגה.
ומה ההבדל בין שחוק לשמחה? מסביר המלבי"ם: השחוק הוא רק בחיצוניות, ואילו השמחה היא בלב. ויש בוכה וצוחק - בוכה בלבו וצוחק בפיו. וזה מעין מה שהסביר הגאון מווילנה, שהשחוק כולל בתוכו גם עצב: ייתכן שאני צוחק כלפי חוץ, ובפנים איני שלם עם עצמי ואיני שמח שמחה מלאה. וכמו שאמרו על רבי עקיבא שבכה ושחק.
וזהו שאומר הכתוב: יש צוחק, אך דע לך שבשחוק הזה יכאב לב. ומדוע יכאב לבו? כי הוא יודע שהאחרית תהיה תוגה. הוא יודע שכל מה שהוא מצליח עכשיו, הכול נגד רצון השם, הכול על ידי עבירות, על ידי מעשים לא טובים שהוא עושה, על ידי שהוא גורם צער לאנשים - והוא יודע שישלם על כך בסופו של דבר. חיצונית זה שחוק, אבל פנימית יכאב לב; בתוכו כואב לו לבו על מעשיו המקולקלים.
לסיכום:
שלושת הפסוקים שלמדנו מלמדים אותנו שלא להישפט לפי הנראה לעין. "בית רשעים ישמד ואוהל ישרים יפריח" - הלב הישר יודע את האמת גם כשהעיניים רואות ארמון מזה ואוהל מזה. "יש דרך ישר לפני איש" - מזהיר אותנו שלא לסמוך על שכלנו ועל תחושת היושר הראשונית, אלא להתייעץ ולשמוע לעצה, שכן דרך התאווה שתחילתה מישור אחריתה קוצים ודרכי מוות, ואילו דרך החכמה שתחילתה קוצים אחריתה מישור, חיים ושמחה אמיתית של התגברות. "גם בשחוק יכאב לב" - כי כגודל השמחה כן גודל היגון, והצחוק החיצוני של המצליחנים מסתיר כאב לב פנימי ואחרית של תוגה. ולעומתם עם ישראל, שלבו יודע מרת נפשו בגלות, עתיד לשמוח שמחה שלמה שלא יתערב בה זר.