פרק י"ד בספר משלי נפתח בפסוק שנראה במבט ראשון כעצה פשוטה בהנהגת הבית, אך המפרשים מגלים בו עולמות שלמים: מהו "ביתו" של האדם, מי בונה אותו ומי הורסו. נעמוד בשיעור זה על הפסוק הראשון לאורם של הגאון מווילנה והמלבי"ם, ונראה כיצד אותן מילים עצמן מלמדות על העולם הבא, על הנשמה, על הגלגול, על הגוף שיקום לתחיית המתים - ועל בית החכמה שהאווילות מנסה לערער את יסודותיו.
חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ׃ (משלי יד, א)
מדייק הגאון מווילנה: "חכמות נשים" נאמר בלשון רבים, ו"בנתה ביתה" בלשון יחיד. הכוונה: החכמה שבנשים היא זו שדואגת שהבית שלה יהיה בנוי וקיים; והאיוולת שבנשים - "בידיה תהרסנו" - היא עצמה הורסת את ביתה בידיה.
וכנגד מה הדברים אמורים? מסביר הגר"א שהעולם הזה לצדיקים הוא מקום זמני ולא מקום קבוע. הבית האמיתי של האדם הוא העולם הבא.
וכמעשה המפורסם עם החפץ חיים: בא אליו גביר גדול, נכנס לביתו ורצה לשבת עמו ביחידות, ולא היה יכול, שהחלונות היו בלא וילונות. אמר לו: רבי, אני מוכן לממן וילונות לכל החלונות, וילונות יפים, משהו מיוחד, הרבנית תאהב את זה. אמר לו הרב: לא, איני זקוק לווילונות, כך זה בסדר בעיניי. אמר לו: אבל וילונות זה דבר חשוב מאוד! שאל אותו החפץ חיים: תגיד לי, איפה אתה מתאכסן? אמר לו: כאן באכסניה. שאל: ויש שם וילונות? אמר: לא. שאל: ואיך אתה מסתדר? אמר לו: תראה רבי, זה לא הבית שלי. אני גר בגרמניה, יש לי שם בית בשלושה מפלסים, וילה, ויש שם וילונות וכל מה שצריך. כאן באכסניה זה מקום זמני, פה אני לא צריך וילונות. אמר לו החפץ חיים: גם אצלי כך. האכסניה כאן היא מקום זמני. תבוא שם למעלה ותראה איזו וילה - שם בעולם האמת יש וילונות ויש וילה כמו שצריך, אבל כאן זה מקום זמני. הצדיק מתייחס לעולם הזה כאל מקום זמני, ועיקר ביתו הוא העולם הבא.
הגמרא במסכת מועד קטן (דף ט) מספרת שרבי שמעון בר יוחאי שלח את בנו רבי אלעזר אל חכמים - רבי יונתן בן עסמאי וחבריו - שיברכוהו; אנשי צורה ואנשים גדולים, שרשב"י שולח אליהם להתברך. הם ברכוהו בברכה ארוכה, ובתוכה אמרו לו: "יחרב ביתך ויתיב אושפיזך". לכאורה קללה נוראה היא - שיחרב ביתו והוא יישאר במקום שבו הוא רק אורח. בא הבן אל אביו ואמר: אבא, במקום לברך אותי עוד קיללו אותי. שאל אותו: מה אמרו לך? חזר על דבריהם. אמר לו: לא הבנת, כל מה שאמרו לך ברכה היא. ומה שאמרו "יחרב ביתך" - כוונתם לקבר שלך, כמו שכתוב "קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם", ודרשו חז"ל אל תקרי קרבם אלא קברם. ואילו העולם הזה נקרא "אושפיזך", אכסניה. אמרו לו: הקבר שלך יהיה חרב, והאכסניה שלך - העולם הזה שאתה בו אורח - תהיה בנויה וראויה ושלמה, שיהיה לך אריכות ימים ולא תיפטר מן העולם.
מכאן אנו רואים שהעולם הזה נקרא מקום שבו אנו מתארחים, "אושפיזך", ולעומתו העולם הבא הוא המקום הקבוע. והנשמה, אומר הגאון מווילנה, נקראת "אישה", ומקומה הטבעי הוא העולם הבא. וזה שכתוב "חכמות נשים בנתה ביתה": הנשמה החכמה, האדם החכם, דואג קודם כול שהבית יהיה בנוי - והבית הוא העולם הבא. הוא משקיע קודם כול בעולם הבא. אבל הנשמה האווילה - "בידיה תהרסנו", היא הורסת את עולמה הבא בידיה.
ומהו "בידיה"? שתי ידיים נזכרו כאן: יש כף זכות ויש כף חובה, יש מצוות עשה ויש מצוות לא תעשה, והן נמשלו לשתי ידיים - הלאווין כיד שמאל והעשין כיד ימין. בידיה, בעבירות שהיא עושה בעשה ובלא תעשה, היא הורסת את ביתה הנצחי, את הבית העליון שלה.
עוד מסביר הגאון מווילנה: "חכמות נשים" - הנפש והרוח נקראות "נשים", כלשון הזוהר. ולעומתן יש את הנפש הבהמית, הנפש המתאווה, הנמצאת בגוף האדם, המזרימה את הדם ויוצרת את פעילותו הגשמית; נפש זו ברמה נמוכה קיימת גם בבעלי חיים. הנפש הבהמית היא ה"בידיה תהרסנו", והיא עושה מעשים שהם, כלשון הגר"א, התאווני והכעסני. התאווני - אלו התאוות: לא תנאף, לא תחמוד. והכעסני - אלו עבירות כדוגמת רציחה, שאדם שמשהו הרגיז אותו קם ברגע אחד והרג.
וכיצד הדבר הורס את ביתו? הגמרא במסכת סוטה אומרת: "זנותא בביתא כקריא לשומשמי", וכן "תוקפא בביתא כקריא לשומשמי" - כשיש זנות בבית, שהאישה חס ושלום מזנה תחת בעלה, זה הורס את הבית כתולעים המכרסמות את השומשומים; וכן כעס בבית. והגמרא אומרת "והני מילי באיתתא" - שמדובר באישה המזנה או באישה כעסנית, שאינה דואגת לבית ואינה בונה אותו כראוי. וזה שכתוב כאן: "חכמות נשים בנתה ביתה" - כאשר הנפש והרוח העליונה הרוחנית הן המשפיעות, היא בונה את ביתה, הן הבית כאן והן הבית בעולם הבא, והבית בנוי ומיוסד כראוי. אבל "איוולת בידיה" - בשני אלו, התאווני והכעסני, שהם זנות וכעס - "תהרסנו": הורסת את ביתה התחתון ואת שלום ביתה עם בעלה, וגם את ביתה העליון, את העולם הבא.
כדי להבין את הפסוק כאן בעומק נוסף, מקדים הגר"א פסוק אחר: "עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה". ושואל הגר"א: מה צריך הקדוש ברוך הוא לומר כן? "ה' צבאות יעץ ומי יפר" - אם הקדוש ברוך הוא אמר דבר, כיצד ייתכן שיהיה ההפך, והרי כולם כלא חשיבי, כאין לעומתו יתברך. בשר ודם, ראש ממשלה שיש לו ממשלה לעומתית והוא רוצה להעביר חוק, מכריז "מה שאני קובע זה מה שיהיה" - כי יש מתנגדים ויכול להיות שיצליח ויכול להיות שלא. אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין מי שיעשה הפוך מרצונו ואין מי שיכול להתנגד לגזירתו. אם כן, מהו "עצתי תקום וכל חפצי אעשה"?
מסביר הגר"א: הקדוש ברוך הוא רוצה להיטיב לברואיו. וכמו שמסביר הרמח"ל, כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם יצר את הבריאה במציאות כזו שהאדם יוכל לקבל מהשם יתברך טובה נצחית ושלמה, וטובה זו תהיה מכוח זה שהאדם בבחירתו החופשית יבחר בטוב וימאס ברע, ועל ידי כך יהיה ראוי לקבל שכר - שכר בדין ולא בחסד, שהרי עבדת בשבילו, התאמצת ועשית את רצון השם. כי אם יינתן השכר בחסד, ויכניסו את האדם ישר לעולם הבא, יהיה לזה גדר של "נהמא דכיסופא", לחם בושת: מישהו זרק לי פרוטה, "קח, אתה מסכן" - ואיזו הרגשה יש לי? אני מרגיש באמת מסכן. אומר הקדוש ברוך הוא: אני אתן לך טובה ואתה תהיה שלם בה ולא תרגיש מסכן, כי עבדת בשבילה והתאמצת בשבילה.
משל לאצן: אם אבוא ואומר לו "הנה קח מדליה, אתה חביב בעיניי" - לעומת אצן שרץ ארבעה קילומטרים וניצח את כולם ואני נותן לו מדליה. מי מרוצה יותר במדליה שלו? בוודאי זה שרץ והתאמץ ויודע שהוא עשה זאת. אפשר להנפיק לאדם אינסוף מדליות לתלות על הקיר, אבל אם אינן מגיעות לו באמת - איזו הרגשה זו? ואם התאמצתי וניצחתי בשדה הקרב - זהו כבוד אמיתי, כאדם שאינו יכול לסחוב את מעילו מרוב אותות עיטור וכבוד שעל חליפתו. מסרתי נפש בשביל זה.
אם כך, יכול להיות מצב שהאדם ילך נגד רצון השם. הקדוש ברוך הוא חפץ להיטיב ונתן לו בחירה חופשית כדי שיעשה את רצון השם ויקבל שכר והטבה בדין ולא בחסד - ויאמר האדם: לא בא לי. ריבונו של עולם, אומנם אתה רוצה להיטיב לי - איני רוצה; אומנם אתה רוצה שיהיה לי עולם הבא - איני רוצה. ויוצא שתוכניתו של בורא עולם לא יצאה אל הפועל. על זה בא הפסוק ואומר: "עצתי תקום וכל חפצי אעשה".
וכיצד? אומר הקדוש ברוך הוא: כמה זמן אתה חי כאן - שישים, שבעים, שמונים שנה. גופך יבלה בקבר, ונשמתך תחזור ותתגלגל שוב, ובגלגול תקבל הזדמנות נוספת. ואם גם אז אינו רוצה לקיים מצוות - אומר הקדוש ברוך הוא: אל תדאג, חפצי ייעשה; תתגלגל שוב ושוב עד שתתקן את עצמך. וזה שכתוב "פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר... לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שַׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים" - הקדוש ברוך הוא מגלגל את הנשמה פעמיים ושלוש כדי שתתקן את מה שעיוותה, ואם עדיין נשארו בו קלקולים - יש אש הגיהינום ויש זיכוכים, עד שיגיע למצב שיהיה ראוי לקבל שכר. וזהו "עצתי תקום": בסופו של דבר תהיה חייב לעבור את הזיכוך הזה.
ואם כן, מה ההבדל בין מי שאמר מיד "בא לי, אני רוצה לקיים מצוות" לבין מי שאמר "לא בא לי" והוא ממילא יחזור ויתקן? אומר הגאון מווילנה: ההבדל גדול. מי שלא רצה ונאלץ לחזור - מה קרה לגוף הראשון? בלה בארץ, נרקב והגיע אל התוהו ואל האפיסה. מה נשאר? הנשמה נשארה ותבוא בגוף אחר. ומי יקום בתחיית המתים? הגוף השני, זה שתיקן. אבל הגוף הראשון אבד, והפסדת לעצמך, שבמציאות הראשונה לא תקום יותר.
והאר"י ז"ל מוסיף וקובע גדר: כל זה מדובר כשלא התחיל לתקן כלל בגוף הראשון. אבל אם התחיל לתקן מעט בגוף הראשון, אפילו את הנפש בלבד - שהרי יש נפש, רוח ונשמה - מכאן ואילך ראוי הוא לחזור בגלגול אינסוף פעמים, והגוף הראשון יקום עם אותו חלק ואותו ניצוץ נשמה שתיקן, והגוף השני יקום עם הניצוץ שתיקן בו, וכן הלאה על זה הדרך.
ועכשיו, אומר הגאון מווילנה, תבין את הפסוק אצלנו. "חכמות נשים בנתה ביתה" - מי שהוא חכם דואג שגם הגוף יקום לתחיית המתים, גם הגוף הראשון. ו"ביתה" זה הגוף, שהגמרא קוראת לגוף האדם "בית". האדם החכם, הצדיק, מתחיל לקיים מצוות כבר עכשיו, כדי שגם גוף זה יקום בתחיית המתים, יתנער מעפרו ותושב בו נשמתו. אבל "איוולת בידיה תהרסנו": האוויל מביא את עצמו למצב שהגוף הזה ירקב בקרקע, ולא תהיה ברירה אלא להחזיר את נשמתו לתיקון נוסף - והרסת את הגוף הראשון, שלא הבאת אותו לקראת תחיית המתים והוא לא יקום. הזקת לעצמך, שהגוף הזה כלה ונאבד. הנשמה אומנם תזדכך בסופו של דבר, ש"לבלתי יידח ממנו נידח" וכל הנשמות יבואו לידי תיקון, אבל אין זה בטוח שבגוף הזה היא תקום. האוויל הורס בידיו את הגוף הראשון, את הבית הראשון שבו הייתה הנשמה.
המלבי"ם מסביר שהחכמה והכסילות נמשלו לשתי נשים, וזה מה ששלמה המלך בא לומר לנו כאן. החכמה נמשלת לאישה, מפני שהנפש המקבלת את החכמה - ממי היא מקבלת אותה? מהשכל העליון, מהשכל המשפיע. וכבר דיברנו בעבר שהחכמה היא המוסר שבאדם: איך ראוי לנהוג, מה ראוי לעשות, כיצד ראוי להתנהג, מהו הישר והטוב. וחכמה זו אי אפשר לאדם לקבל אלא מכוח עליון; אדם באופן טבעי אינו יכול להגיע למסקנה מה מוסרי לעשות ומה לא - וראו כמה אידיאות יש ברחוב וכל אחד בטוח שמה שהוא אומר הוא המוסרי. חכמה היא הדרך כיצד להתנהג בדרך המוסר והטוב ולהבחין בין טוב לרע, ואת זה צריך לקבל מלמעלה.
ומי נקרא מקבל ומי משפיע? הזכר הוא המשפיע והאישה היא הנשפעת, מקבלת מכוח הזכר המשפיע. ולכן האישה נקראת "נקבה", מלשון נקב, שהנקב מקבל את מה שממלאים בתוכו. ואם כן "חכמות נשים בנתה ביתה" - האישה החכמה היא זו שמקבלת את חוקי החכמה מהשכל העליון המשפיע, ולכן המשיל אותה דווקא לאישה.
ומכיוון שהגענו לעניין זה, נזכיר שאלה שאוהבות לשאול: מדוע מכנים את הקדוש ברוך הוא בלשון זכר ולא בלשון נקבה? מדוע אומרים "הוא" ולא "היא", "ברוך אתה ה'" ולא "ברוכה את ה'"? ומי שמקשה גם מפרק: כביכול אלוקים הוא המצאה של גברים, וכיוון שכך המציאו את האלוקים לפי הבנתם. עד כאן פינת הצחוק; עכשיו נהיה רציניים.
השאלה עצמה היא שאלה של איוולות, מכיוון שהמושג של אלוקות אינו שייך לזכר ולנקבה כלל. באינסוף לא שייך זכר ונקבה. ומדוע בכל זאת אנו מבטאים אותו בלשון זכר? כי לשון זכר לעולם משמעה משפיע, ולשון נקבה משמעה מקבל. ומאחר שאצל קודשא בריך הוא לא שייכת בחינה של קבלה - ממי יקבל ומה תיתן לו? - לא שייכת אצלו מהות של נקבה, ולכן אנו מזכירים אותו תמיד בלשון זכר. אך אל תטעה לחשוב שהשם הוא זכר או נקבה: לא זה ולא זה, אלא מהות זכר היא משפיע וקודשא בריך הוא משפיע, ולכן אנו נוקטים לשון זכר.
ואם תשאל: הרי מצינו גם לשון נקבה, כשמדברים על השכינה הקדושה? כדי להסביר זאת כראוי היה צריך להיכנס להסביר מהי השכינה, ואין כאן המקום. אומר רק בדרך רמז שמדובר בספירות העליונות, בספירת המלכות, שהיא הספירה התחתונה, והיא הנקראת "נוקבא", פרצוף הנוקבא. וספירת המלכות באמת נשפעת - ממה? מכל הספירות שמעליה, מפרצוף זעיר אנפין שעל ידי זיווג משפיע עליה, וכל מה שהיא מקבלת הוא מן הספירות העליונות. אבל עוד פעם: קבלה מיניה וביה, ולא קבלה ממך, מן האדם; הקדוש ברוך הוא אינו מקבל מן האדם, וגם השכינה אינה מקבלת מן האדם, אלא נקראת בלשון נקבה משום שזו ספירת המלכות המקבלת מן הספירות שמעליה. וכמו שאומר הזוהר הקדוש, המלכות "לית לה מגרמה כלום" - אין לה משלה כלום ואין לה אור עצמי, אלא כל האור שהיא משפיעה למטה לתחתונים בא לה מלמעלה, והיא ספירה "ריקנית" כלשון המקובלים, ולכן היא יכולה להשפיע כלפי מטה. אבל אצל קודשא בריך הוא, כאמור, לא שייך מצב של מקבל.
אם כן, כאשר באים לבטא מושג של קבלת החכמה, ראוי לציין זאת בתואר אישה: "חכמות נשים" - אשת חיל השומעת לבעלה, ומי הוא בעלה כאן? קודשא בריך הוא. היא מקבלת את השכל העליון שהשם משפיע עליה, להשכיל את אמיתת התורה ואמיתת העולם - ואלו "בנתה ביתה", בונות באמת את ביתן כראוי. אבל הכסילות - ושוב, לא באישה ממש אנו עוסקים אלא במושג של מקבל - אלו המזנות תחת בעליהן, ההולכות חושך ולא אור אל דרכים מקולקלות. "איוולת בידיה תהרסנו": כיוון שאינה מקבלת ומושפעת מקודשא בריך הוא, ממי היא מקבלת? מחכמות זרות, מדברי איוולות, מכל מיני דברים שאינם מאת השם יתברך. יכולת לקבל את החכמה האלוקית - ובמקום זאת היא מזנה, כלומר סוטה מן הדרך הישרה להיות תחת בעלה, תחת קודשא בריך הוא, והולכת לקבל כל מיני חכמות ואידיאות מגורמים זרים. ועל ידי כך היא הורסת את חוקי החכמה, דוחה אותם ומבטלת אותם.
המלבי"ם מוסיף עומק: חלקי החכמה גדולים ורבים ביותר ואין להם קץ, והמשל לזה הוא בית. כדי לבנות בית אתה צריך חלקים רבים - בלוקים וטיח ומלט וריצוף וחול ובטון; חלקים רבים נצרכים כדי לבנות ולייסד בית. כך גם החכמה: צריכים חלקים רבים כדי שתהיה חכמה שלמה. ואם ניקח לדוגמה את החכמה הכללית של עסק התורה - יש פשט, יש רמז, יש דרש, יש סוד, ובתוך כל אחד מהם רבדים וחלקים, נפלא ביותר. הכול נמשל לבית, שהבית מורכב ומקובץ מחלקים רבים.
"חכמות נשים בנתה ביתה" - החכמה בכללותה בנתה את הבית. כלומר כל הנשים החכמות, שהן הנפשות המשכילות (שהרי הנפש היא בחינת אישה) - אלו הנביאים ואלו החכמים, וכולם יחד מכוחם נבנה הבית הזה. מכוח משה ומכוח אהרון, מכוח אברהם יצחק ויעקב והאבות הקדושים וכל הדורות, כל אחד נתן חלקו בחכמה, כל אחד הוריד חלק בתורה, ומכולם נבנה הבית השלם הזה שהוא כביכול בית החכמה.
אבל האיוולת - וכבר הסברנו את ההבדל בין אוויל לכסיל: הכסיל הוא אדם שהולך אחר תאוות ליבו והוא יודע את האמת, אבל האוויל הוא המטיל ספק בכל דבר, זו התפיסה הסקפטית, "אוויל" מלשון "אולי": מי אמר? אין הוכחות. מאיפה אתה יודע? מי חזר משם? כל הזמן מטיל ספקות בכל דבר ודבר. ואומר הפסוק "איוולת בידיה תהרסנו": לא רק שאינה בונה את בית החכמה, שכל אחד נותן בו את חלקו באותה חכמה עליונה, אלא כשהחכמה כבר קיימת - בא הוא ופורך אותה, מקשה עליה קושיות ומעורר עליה ספקות. מי הורס את הבית שהחכם טרח כל כך לבנותו? מה שמשה רבנו וכל הנביאים אחריו בנו, ויש לנו מהם תורה שלמה - האוויל הולך להרוס את הבית הזה, בכך שהוא מנסה לערער את יסודותיו בשאלות, בספקות ובפקפוקים. בכוח האווילות, שהיא התהייה והתמיהה וה"אולי", הוא הורס את הבית.
פסוק אחד - "חכמות נשים בנתה ביתה ואיוולת בידיה תהרסנו" - נושא בתוכו כמה בתים. לפי הגר"א: הבית האמיתי הוא העולם הבא, והעולם הזה רק אכסניה, כמשל החפץ חיים וכברכת החכמים "יחרב ביתך ויתיב אושפיזך"; הנשמה החכמה בונה את ביתה הנצחי, והאווילה הורסת אותו בשתי ידיה - בעשין ובלאווין. ועוד: הנפש והרוח בונות את הבית, והנפש הבהמית על התאווני והכעסני שבה הורסת אותו, כזנות וככעס המכרסמים את הבית כתולעים בשומשומים. ועוד: "עצתי תקום וכל חפצי אעשה" - הקדוש ברוך הוא יביא את האדם לתיקונו בכל דרך, אך החכם דואג שגם גופו זה יקום לתחיית המתים, והאוויל מאבד את גופו הראשון לנצח. ולפי המלבי"ם: החכמה היא אישה המקבלת את השכל העליון מבעלה שהוא קודשא בריך הוא, והכסילות מזנה אחרי חכמות זרות; בית החכמה נבנה מחלקים רבים ומכוח כל הנביאים והחכמים לדורותיהם, והאווילות - שהיא ספק ופקפוק ו"אולי" - באה לערער את יסודותיו. הבחירה בידינו: לבנות או להרוס, ובאותן ידיים עצמן.